מיקרופדיה תלמודית:בעור חמץ

מתוך ויקישיבה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
ערך זה הוא מתוך המיקרופדיה התלמודית - חלק ממיזם האנציקלופדיה התלמודית בוויקישיבה.

עורך ראשי: הרב פרופ' אברהם שטינברג
הערך הוגהּ ע"י הגרז"ן גולדברג זצ"ל וצוות ת"ח ולא ניתן לעורכו ישירות.
הינכם מוזמנים להשתתף בעריכתו באמצעות דף השיחה.
EnTalMicSml.jpg
הפרוייקט מתקיים בשותפות עם מפעל הפיס התומך ומסייע לקידום האמנות והתרבות בישראל.

הגדרה[1] - מצות השבתת חמץ של ישראל קודם הפסח על ידי איבודו מן העולם

מצותו

המצוה

מצות עשה מן התורה להשבית החמץ מרשותו בארבעה עשר בניסן, שנאמר: אַךְ בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן תַּשְׁבִּיתוּ שְּׂאֹר מִבָּתֵּיכֶם (שמות יב טו). מצוה זו נמנית במנין המצוות (ספר המצות עשה קנו; סמ"ג עשין לט; חינוך ט).

אף הנשים חייבות במצוה זו (חינוך ט; שאגת אריה פב).

נחלקו הראשונים האם מצות תשביתו שנאמרה בתורה היא ביעור החמץ או ביטולו:

  • לדעת כמה מהראשונים עיקר מצות השבתה היא איבוד החמץ מן העולם, שהביטול בלב אינו מועיל אלא בתורת הפקר שלא יעבור בבל יראה ובל ימצא (ראה ערך בטול חמץ), אבל אינו מקיים בזה מצות תשביתו (תוס' פסחים ד ב ד"ה מדאורייתא; רא"ש פסחים א ט-י; סמ"ג עשין לט).
  • יש סוברים שגם בביטול מקיים מצות תשביתו, לפי שבזה הוא כמוציא את החמץ מרשותו (ראה ערך ביטול חמץ), ומכל מקום כשאינו מבטלו - מצות ההשבתה היא באיבוד החמץ מן העולם (רמב"ן ר"ן ומאירי פסחים ב א).
  • יש אומרים שעיקר ההשבתה האמורה בתורה היא השבתה בלב, והוא הביטול (רמב"ם חמץ ומצה ב ב). ואין מצוה מן התורה לאבד החמץ מן העולם אלא בחמץ ידוע, לדעת הסוברים שלחמץ ידוע אין הביטול מועיל (כסף משנה שם לפי גירסא אחת ברמב"ם שם); או בחמץ הנמצא לאחר זמן איסורו, שאז אין הביטול מועיל (ראה ערך ביטול חמץ).

יש מהאחרונים שנסתפק בגדרה של מצוה זו אם זוהי מצוה בשב ואל תעשה, דהיינו שהחמץ יהיה מושבת מרשותו ולא יהיה אצלו חמץ ברשותו, ולכן אפילו אם אין לו כלל חמץ לבער הוא מקיים מצות תשביתו; או שזוהי מצוה בקום ועשה, שישבית את החמץ שברשותו, ואם אין לו חמץ לא עבר על המצוה, אבל גם לא קיים אותה, ולכן מצוה לחזר שיהיה לו חמץ כדי שיקיים מצות השבתה (מנחת חינוך ט סק"א)[2].

בשל אחרים

כשם שאין עוברים על בל יראה ובל ימצא אלא בחמץ שלו, ולא בשל אחרים (ראה ערך בל יראה ובל ימצא: חמץ שאינו שלו), כך אין חייבים במצות עשה של תשביתו אלא בחמץ שלו, שהוקש שאור של השבתה לשאור של ראיה. ומטעם זה כשעובר על בל יראה אף בחמץ שאינו שלו, כגון במקרה שקיבל עליו אחריות (ראה ערך בל יראה ובל ימצא שם), חייב גם כן במצות תשביתו (שאגת אריה עח).

ומכל מקום ישראל שהיה בידו חמצו של ישראל אחר פקדון, אפילו אם לא קיבל עליו אחריות שאינו עובר עליו בבל יראה, כשהגיע זמן ביעורו (ראה להלן: זמנו), ולא מכרו קודם לכן לנכרי, חייב לבערו (טוש"ע אורח חיים תמג ב), כדי שלא יעבור עליו המפקיד בבל יראה (ב"ח שם; מגן אברהם שם סק"ה), שכל ישראל ערבים זה בזה [ראה ערכו] (שו"ע הרב תמג ז).

אם יש לו חמץ בביתו בערב פסח, שאם לא יבערנו או ימכרנו לנכרי יאסר בהנאה, כתבו אחרונים שאם אין האיש בביתו יכול אחר למכור חמצו שלא מדעתו, מטעם זכין לאדם שלא בפניו (שו"ת פנים מאירות ב נב; שו"ת חתם סופר אבן העזר א א); וכל שכן במכירת חמץ הנהוגה בזמננו שאינה אלא להפקיע איסור חמץ וידוע, שהנכרי יחזירנו אחר הפסח, שאין בעל החמץ מקפיד כלל למי ימכור ובכמה ימכור (שו"ת נאות דשא לט)[3].

מדרבנן

מלבד מצות הביעור מן התורה, ישנה מצות ביעור חמץ מדברי סופרים, כאשר כבר ביטל את החמץ, ויצא ידי חובתו מן התורה, אם בתורת הפקר, ואם בתורת השבתה (ראה ערך בטול חמץ), שמכל מקום חייבו חכמים לבדוק את החמץ ולבערו מן העולם, שמא לא יבטלנו בלב גמור, או שמא יבוא לאכלו בפסח.

אבל אם ביטלו מתורת אוכל על ידי שייחדו לישיבה (ראה ערך בל יראה: חמץ שאינו ראוי לאכילה), אפילו אם החמץ ראוי לאכילה, אין צריך ביעור אפילו מדרבנן, שכיון שייחדו לישיבה לא יבוא לאכול ממנו (משנה ברורה בשער הציון תמב ס"ק סט).

מהותו

צורת הביעור

נחלקו תנאים מהו הביעור:

ר' יהודה אומר שאין ביעור חמץ אלא שריפה; וחכמים אומרים אף מפרר וזורה לרוח או מטיל לים (משנה פסחים כא א; מכילתא יב טו).

ולא אמר ר' יהודה שביעורו בשריפה אלא שלא בשעת ביעורו, אבל בשעת ביעורו השבתתו בכל דבר (פסחים יב ב). ונחלקו הראשונים בפירוש הדבר:

  • יש אומרים שבשעת ביעורו הכוונה משעה שהוא מוזהר מן התורה בהשבתתו, דהיינו בתחילת שעה שביעית (ראה להלן: זמנו), שאז השבתתו בכל דבר, ושלא בשעת ביעורו, הכוונה קודם לכן אפילו זמן רב (טור או"ח תמה, בדעת רש"י), שאז השבתתו בשריפה דווקא (רש"י פסחים יב ב ד"ה שלא).
  • יש אומרים שבשעת ביעורו הכוונה בשעה ששית, שזהו הזמן שמבערים אותו מדרבנן, וכיון שאינו מצווה אז מן התורה על ביעורו, השבתתו בכל דבר; ושלא בשעת ביעורו הוא אחר שש, שחייבים לבערו מן התורה, שאז מצותו בשריפה, ונקרא "שלא בשעת ביעורו", שרוב העולם מבערים בשש כתיקון חכמים (תוס' פסחים יב ב ד"ה אימתי).
  • ויש אומרים שלעולם סובר ר' יהודה שמצותו בשריפה, אלא שקודם זמן הביעור אפילו אם אין לו עצים לשרפו חייב לחזר אחר עצים עד שימצא, וכשהגיע זמן הביעור - אם יש לו עצים ביעורו בשריפה, ואם אין לו עצים השבתתו בכל דבר (מאירי פסחים יב ב, בשם יש מפרשים).

בדברי חכמים נחלקו אמוראים אם גם במטיל לים הם מצריכים פירור:

רבה אמר שבין בזורה לרוח, ובין במטיל לים צריך פירור; ורב יוסף אמר שלים מותר להטיל ללא פירור, ורק בזורה לרוח צריך לפרר (פסחים כח א).

ולא נחלקו אלא במטיל לשאר נהרות, אבל כשמטיל לים המלח לדברי הכל אין צריך פירור; ואף בשאר נהרות לא נחלקו אלא בלחם שהוא רך והמים ממסים אותו אף בלא פירור, אבל בחטים שהחמיצו, מודה רב יוסף שצריך פירור (פסחים שם), דהיינו פיזור על פני המים, שלא יתנן בשק ויזרקן, אלא יפזרן שלא יוכל אדם ללקטן מעל פני המים (רש"י שם ד"ה בחיטי); ויש אומרים שפירור של חטים הוא שיחתכן דק דק, לפי שהן קשות ואינן נמסות, ואין המים מחתכים אותן מהרה (מגן אברהם תמה ס"ק ב).

להלכה נחלקו הראשונים:

  • יש פוסקים כר' יהודה, שאין ביעור חמץ אלא שריפה (טור או"ח תמה, בשם רש"י; תוס' כז ב ד"ה אין); ויש פוסקים כחכמים שהשבתתו בכל דבר, ושורפו, או פוררו וזורה לרוח, או זורקו לים (רמב"ם חמץ ומצה ג יא; שו"ע או"ח תמה א), או לנהר (משנה ברורה שם סק"ג), או לבית הכסא (מגן אברהם שם סק"ב; משנה ברורה שם סק"ה)[4].
  • ויש סוברים שאף לחכמים עיקר המצוה בשריפה (באור הגר"א תמה סק"א).

במחלוקת של רבה ורב יוסף בדעת חכמים, יש פוסקים כרבה שגם לחם רך צריך פירור בנהר (רבנו חננאל פסחים כח א; העיטור הלכות ביעור חמץ דף קכ טור ד; רא"ש וריטב"א פסחים שם); ויש פוסקים כרב יוסף שלחם אינו צריך פירור בנהר (רמב"ם חמץ ומצה ג יא; שו"ע או"ח תמה א)[5].

המנהג בזמנינו

המנהג לשרוף את החמץ (ראה בשו"ע שם), אף על פי שאנו מבערים אותו קודם זמן איסורו, שחוששים לדעת ר' יהודה ולדעת הסוברים בדעתו שקודם הזמן בשריפה (באור הגר"א סק"ד).

יש נוהגים לשרוף את החמץ בערבות שחבטו בהושענא רבה (שו"ת מהרש"ל פז; חק יעקב תמה סק"ג), שדבר שנעשה בו מצוה אחת נכון לעשות בו מצוה אחרת (שו"ע הרב תמה יב).

אם אין לו חמץ לשרוף, ישרוף את הכלי שהזמין לבדיקת חמץ, כדי שלא ישכח חובת ביעור (מהרי"ל הלכות בדיקת חמץ ח; רמ"א או"ח תמה ג).

טוב לעשות לחמץ מדורה בפני עצמה, אפילו כששורפו קודם זמן איסורו, שהוא מותר בהנאה (ראה ערך חמץ), כדי שלא יבוא ליהנות ממנו כשישרפנו אחר זמן איסורו (בית יוסף תמה בדעת הטור). ונוהגים לשורפו בחצר (שו"ת מהרש"ל פז; מגן אברהם תמה סק"ד).

נפלה עליו מפולת

חמץ שנפלה עליו מפולת, כל שאין הכלב יכול לחפש אחריו, והוא בגובה של שלשה טפחים, הרי הוא כמבוער (פסחים לא ב; רמב"ם חמץ ומצה ג יא). ומהתורה אפילו לכתחילה יכול להפיל עליו מפולת, אף לאחר זמן הביעור, ובכך הוא מבוער מן העולם (פר"ח תלח ב; שו"ע הרב תלג ל).

וצריך שיבטלנו בלבו (פסחים שם; רמב"ם שם; טוש"ע תלג ח), קודם שהגיעה שעה ששית (רמב"ם שם), גזירה שמא יתפקח הגל בתוך הפסח ויעבור בבל יראה (רש"י שם ד"ה צריך; ר"ן שם). ואם עברה שעה שישית ולא ביטל - אינו חייב לפקח את הגל ולבער החמץ, שהוא כמבוער (שו"ע הרב תלג ל).

ויש חולקים וסוברים שאין זה ביעור, וחייב מן התורה לבטלו, אלא שחכמים לא גזרו כאן שלא יועיל ביטול שמא יבוא לאכלו, שכל שאין הכלב יכול לחפש אחריו - אין לחוש שמא יבוא אדם לאכול ממנו (סמ"ק צח), ולכן אם לא ביטלו קודם שעה שישית חייב מן התורה לפקח ולבערו (מגן אברהם תלג סקי"ז, לדעתו).

ומכל מקום אם נפל עליו גל גדול, שאי אפשר לפקחו, הרי חמץ זה אבוד מבעליו ומשאר כל אדם, והוא כמבוער מן העולם לגמרי לדברי הכל, ואין צריך לבטלו אפילו לכתחילה (מגן אברהם שם; שו"ע הרב תלג ל).

זמנו

מהתורה

זמנה של מצות ביעור חמץ הוא בארבעה עשר בניסן, אַךְ בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן תַּשְׁבִּיתוּ שְּׂאֹר מִבָּתֵּיכֶם (שמות יב טו), מערב יום טוב, או אינו אלא ביום טוב עצמו, תלמוד לומר: לֹא תִשְׁחַט עַל חָמֵץ דַּם זִבְחִי (שמות לד כה) - לא תשחט את הפסח ועדיין חמץ קיים (מכילתא בא מסכתא דפסחא ח; פסחים ה א; רמב"ם חמץ ומצה ב א). ושחיטת הפסח בארבעה עשר בניסן (רש"י ד"ה לא).

מן התורה חייב אדם לבער את החמץ בחצות היום, שנאמר: לֹא תִשְׁחַט עַל חָמֵץ דַּם זִבְחִי, לא תשחט את הפסח ועדיין חמץ קיים (ראה לעיל), וזמן שחיטת הפסח הוא מתחילת שבע, שהוא בין הערבים (פסחים ה א, ורש"י ה א ד"ה לא תשחט; רמב"ם חמץ ומצה ב א. וראה ערך קרבן פסח).

הלכה שמחצות ואילך הביעור מן התורה (פסחים ד ב, ה א; רמב"ם חמץ ומצה ב א). ואף על פי שמתחילת שעה שביעית אסור שיהיה חמץ ברשותו, וכל רגע ורגע שנמצא חמץ ברשותו ואינו מתעסק לבערו הוא עובר על מצות עשה של תורה, אף על פי כן אינו מחוייב לבערו בסוף שעה ששית, כדי שלא ימצא בתחילת שבע, אלא רק מתחילת שבע ואילך הוא שמחוייב לבערו (שו"ע הרב תמה א).

מצות תשביתו נמשכת אף בכל שבעה ימי הפסח, שיש חיוב להשבית את החמץ כל זמן שעוברים בבל יראה (שו"ת נודע ביהודה ב או"ח ס-סא).

אם בעל החמץ נמצא במדינה אחת, והחמץ נמצא במדינה אחרת, ויש הפרשי שעות בין המקומות –

  • יש מי שאומר שהולכים אחר המקום שהחמץ נמצא בו, וכשהגיע שם שעה שישית חייב לבער (עונג יום טוב או"ח לו).
  • דעת רוב הפוסקים שהולכים אחר המקום שנמצא בו בעל החמץ (חסד לאברהם א לה; לבושי מרדכי ב מז; ארץ צבי א פג; מקראי קודש פסח א נה).
  • ויש שכתבו שלמרות שמעיקר הדין הולכים אחר המקום של בעל החמץ, לכתחילה יש להחמיר וללכת גם אחר המקום שהחמץ נמצא בו לחומרא (מנחת יצחק ז כה; אגרות משה או"ח ד צד-צה, משנה הלכות ו צג)[6].

מדרבנן

חכמים הקדימו שעה אחת לחובת הביעור, לפי שבני אדם טועים בשעה אחת ויבואו לידי איסור תורה, ולפיכך חייב לשרוף בתחילת שעה ששית (פסחים יא ב; רמב"ם חמץ ומצה א ט).

ואף על פי שבכל רגע ורגע שנמצא חמץ ברשותו מתחילת שש ואילך ואינו מתעסק לבערו הוא עובר על מצות עשה מדברי סופרים, אף על פי כן אינו מחוייב לבערו בסוף שעה חמישית כדי שלא ימצא ברשותו בתחילת שש, אלא מתחילת שעה ששית ואילך הוא שמחוייב לבערו (שו"ע הרב תמה א).

ומכל מקום טוב לשרפו קודם שעה ששית, כדי שיוכל אחר כך לבטל את החמץ (ראה ערך בטול חמץ, שלאחר שנאסר בהנאה אין בידו לבטלו), שאם יבטלו קודם שישרפנו לא יקיים מצות שריפה בחמץ שלו (רא"ש פסחים א ט; שו"ע תלד ב, ומגן אברהם שם סק"ז).

טוב לשרוף את החמץ ביום, דומה לנותר שמצותו לשרפו ביום (מגן אברהם או"ח תמה א). אבל אם רוצה לשרפו בלילה, מיד אחר הבדיקה, כדי שלא תגררנו חולדה וכיוצא, הרשות בידו (רמ"א שם). ויש שכתבו לשרוף דוקא ביום, כדי שיזכור לבטלו (מגן אברהם תמה סק"ג).

ערב פסח שחל בשבת

ערב פסח שחל להיות בשבת, נחלקו תנאים בזמן ביעור החמץ:

ר' מאיר אומר מבערים את הכל, בין חולין ובין תרומה, מלפני השבת; וחכמים אומרים שמבערים את הכל בזמנו, ביום השבת; ר' אלעזר ברבי צדוק אומר תרומה מלפני השבת, שאינו יכול להאכילה לא לזרים ולא לבהמת זרים, וחולין בשבת, שיכול למצוא להם אוכלים הרבה (פסחים מט א, ורש"י ד"ה תרומה).

להלכה יש מהראשונים שפסקו לבער הכל מלפני השבת, ולא לשייר כלל (העיטור הלכות ביעור חמץ דף קכא טור ד, בשם רבינו אפרים; יש פוסקים במאירי פסחים שם); אבל כל הפוסקים פסקו שמשיירים מזון שתי סעודות לאכילת שבת, ומה שישאר מאותן הסעודות יבער בשבת (הרי"ף פסחים שם; רמב"ם חמץ ומצה ג ג; העיטור שם, בשם רב אחא ורב נטרונאי ורב האי ומנהג שתי ישיבות; ראב"ד ומלחמות ומאירי פסחים יג א; טוש"ע תמד א).

הביעור של ערב שבת, אף על פי שמצד הדין מותר לעשותו כל היום, שהרי הוא זמן של היתר חמץ, מכל מקום הנהיגו ראשונים לשרפו קודם חצות, כדי שלא ישהה לשנה הבאה אחר חצות (מרדכי פסחים רמז תקמג, שכך הנהיג רש"י; טוש"ע תמד ב).

במועד

ביום טוב

מצא חמץ ביום טוב, כופה עליו כלי עד מוצאי יום טוב (פסחים ו א; רמב"ם חמץ ומצה ג ח; טוש"ע תמו א) כדי שלא ישכח ויאכלנו (רש"י שם ד"ה כופה), ולערב יבערנו (רמב"ם וטוש"ע שם); אבל אסור לטלטלו כדי לבערו, שכיון שהחמץ אסור בהנאה הרי הוא מוקצה ואסור בטלטול (רש"י שם; תוס' כתובות ז א ד"ה מתוך; רמ"א בשו"ע שם).

ונחלקו הראשונים בדבר:

  • יש אומרים שדוקא כשביטל את החמץ קודם הפסח, שמן התורה כבר אינו עובר, אלא שיש עליו חיוב מדרבנן לבער, ומשום זה איסור דרבנן לא התירו לו טלטול מוקצה; ואף לשרפו במקומו בלי טלטול אסור, שאין אומרים מתוך שהותרה הבערה לצורך אוכל נפש הותרה שלא לצורך (ראה ערך מתוך) אלא כשיש צורך היום קצת, אבל כאן כיון שמן התורה אין צורך בשרפתו, אין זה צורך היום (ר"ן פסחים ו א; הגהות מיימוניות חמץ ומצה ג ח סק"ט, בשם ריב"א).

אבל כשלא ביטלו, שמן התורה חייב לבערו, מותר לטלטלו ולבערו (רש"י פסחים ו א ד"ה כופה; ר"ן פסחים שם; סמ"ג עשין לט; הגהות מיימוניות שם; שו"ת הרשב"א א עא; אור זרוע ב רנו), על ידי שישליכנו לכלבים או יטילנו לים (ראה רש"י ה ב ד"ה אין), או שיפרר ויזרה לרוח, שאין בזה אב מלאכה (ראה בעל המאור פסחים יג א)[7]. ואפילו על ידי שריפה מותר, שכיון שיש מצוה מן התורה בביעורו הרי זה כצורך היום, ואומרים מתוך שהותרה הבערה לצורך הותרה שלא לצורך (סמ"ג ורשב"א ואור זרוע שם). אלא שמהם יש שסוברים שאין השריפה מותרת אלא לר' יהודה, שאין ביעור חמץ אלא שריפה, אבל לחכמים שהשבתתו בכל דבר אסור לשרפו, אלא יבערנו על ידי השלכתו לכלבים וכיוצא (שו"ת הרשב"א שם, בדעת רש"י ה ב ד"ה אין).

  • ויש חולקים וסוברים שאפילו אם לא ביטל את החמץ אסור לבערו ביום טוב (תוס' כתובות ז א ד"ה מתוך; מגיד משנה חמץ ומצה ג ח, בדעת הרמב"ם; באור הגר"א תמו א, בדעת השו"ע) משום איסור טלטול של מוקצה (תוס' כתובות שם), ואף על פי שאיסור מוקצה הוא מדרבנן, יש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה בשב ואל תעשה (כסף משנה שם; מגן אברהם תמו סק"ב).

ואפילו לשרפו במקומו בלי טלטול, אסור, שאין השריפה צורך היום, אלא צורך מצוה, ואין אומרים מתוך שהותרה לצורך הותרה שלא לצורך אלא בצורך היום של הנאת האדם (כסף משנה ומגן אברהם שם).

על ידי נכרי

יש מתירים לשרוף על ידי נכרי אפילו אם ביטלו קודם הפסח, שכיון שמקיים מצות תשביתו מדבריהם הרי זה דוחה איסור אמירה לנכרי של שריפה, שאינה אלא שבות מדבריהם (מגן אברהם תמו סק"ב, בשם של"ה. וראה ערך אמירה לנכרי שבות, אופני ההיתר).

וכתבו האחרונים שאף על פי שאין שליחות לנכרי (ראה ערך שליחות) הרי הוא מקיים מצות תשביתו על ידי שרפת הנכרי, שתכלית המצוה היא שהחמץ יהיה מבוער מן העולם, וכשגורם לביעורו על ידי שהנכרי מבער הוא מקיים המצוה (שו"ת אבני נזר או"ח מב).

ויש מתירים רק להטילו לים על ידי נכרי, שאין בו אלא איסור טלטול מדרבנן, ובאמירה לנכרי הרי זו שבות של שבות במקום מצוה (מגן אברהם תמו סק"ב).

כשהוא מבער על ידי נכרי, לא יברך עליו (שו"ע הרב תמו ו).

בשבת

אף בערב פסח שחל בשבת, אם נשאר חמץ אחר אכילתו, כופה עליו כלי עד מוצאי יום טוב הראשון ומבערו (רמב"ם חמץ ומצה ג ג; טוש"ע תמה ה). והוא שאין לו נכרי או כלב וכיוצא ליתנו לו, שבשעה רביעית שמותר באכילה, ואפילו בשעה חמישית שמותר רק בהנאה (ראה ערכים חמץ, ערב פסח), אינו מוקצה ומותר לטלטלו ולהאכיל לבהמה חיה ועוף, או ליתנו לנכרי, או לזרוק לבית הכסא, אבל בשעה ששית שאסור בהנאה מדרבנן, אסור לטלטלו, וצריך לכפות עליו כלי (ראה מגן אברהם תמו סק"ג, וט"ז שם סק"ב).

בחול המועד

מצא חמץ בחול המועד, יבערנו מיד (שו"ע או"ח תמו א), ומברך עליו על ביעור חמץ. ואף על פי שכבר ביטלו קודם הפסח ויצא ידי חובתו מן התורה, כיון שמתקנת חכמים חייב לבערו מברך עליו כמו שמברך על כל מצוה שמדברי סופרים (מגן אברהם שם סק"א; שו"ע הרב שם א).

ויש מצדדים לומר שאינו מברך, שברכת הבדיקה של ארבעה עשר חלה אף על החמץ שימצא בתוך הפסח (אליהו רבה תלה ג)[8].

אבל אם נתחמצה לו עיסה בתוך הפסח - לדברי הכל מברך על ביעורה (אליה רבה שם).

יום טוב שני של גלויות דינו כחול המועד, ומותר לשרוף בו את החמץ (בית יוסף תמו ב, בשם ארחות חיים; שו"ע שם ב). ומכל מקום אם אפשר לבער שלא על ידי שריפה, כגון להשליך לבית הכסא או לנהר וכיוצא, לא ישרפנו (ט"ז ומגן אברהם תמו סק"ד).

שיעורו

פחות מכזית חמץ - יש אומרים שאינו צריך ביעור (מגן אברהם תמב ס"ק יב, לדעת הרא"ש פסחים ג ב; תרומת הדשן כתבים קסד); ויש אומרים שצריך ביעור (מגן אברהם שם, בדעת המגיד משנה והרד"ך והכסף משנה).

ואפילו לדעת הסוברים שאין צריך ביעור, יש שכתבו בדעתם שצריך ביטול, ואם לא ביטל חייב לבער (מגן אברהם תמב ס"ק יב); ויש שחלקו עליהם וסוברים שאין צריך ביטול כלל, שפחות מכזית אין עוברים עליו בבל יראה ובל ימצא (ראה ערך בל יראה שכך דעת רוב האחרונים; ט"ז תמב סק"ה).

להלכה כתבו האחרונים שצריך לבער גם פחות מכזית, אפילו כשביטלו, ואפילו כאשר נתערב בדבר אחר ויש בתערובת טעם חמץ (ראה להלן: בתערובת), גזרה שמא ישכח ויאכל ממנו; אלא שאין צריך לברך על ביעורו, שכיון שיש סוברים שאין צריך ביעור הרי ספק ברכות להקל (שו"ע הרב תמב ג,כח, תמו ג)[9].

מי שיצא מביתו ונזכר בדרך שיש לו חמץ בתוך ביתו, שצריך לחזור ולבער (ראה להלן: במקום מצוה) - נחלקו תנאים בשיעור החמץ שיחזור על ביעורו:

ר' מאיר אומר שחוזר על חמץ בכביצה; ר' יהודה אומר בכזית (פסחים מט א); ר' נתן אומר בכשתי ביצים (פסחים נ א).

הלכה שחוזר על חמץ בכביצה (רמב"ם חמץ ומצה ג ט; טוש"ע תמד ז). במה דברים אמורים קודם זמן איסורו, שבידו לבטל, אבל משהגיעה שעה ששית, שביעורו מן התורה, חוזר לבער אפילו על כזית, אבל על פחות מכזית אינו חוזר (מגן אברהם שם ס"ק יד).

בתערובת

ראויה לאכילה

תערובת חמץ, לדעת הסוברים שאין עוברים עליה בבל יראה ובל ימצא אם אין בתערובת כזית חמץ בכדי אכילת פרס (ראה ערך בל יראה), נחלקו הדעות אם חייבת בביעור:

  • יש אומרים שמותר גם לכתחילה להשהות את התערובת ואינה צריכה ביעור, אף על פי שיש איסור לאו באכילתה מן התורה (סמ"ג לאוין עט; יראים השלם שא; רא"ש פסחים ג א, לדעת רבינו תם בטעם השני). שלא גזרו חכמים שמא ישכח ויאכל אלא במקום שהחמירה תורה בבל יראה, שכיון שהחמירה בו התורה כל כך הוסיפו חכמים לגזור גם שמא יבא לאכול, אבל כשהתורה לא אסרה בבל יראה אף חכמים לא גזרו (רא"ש שם).
  • יש אומרים שכל שאסור באכילה מן התורה, חששו חכמים שמא ישכח ויאכל, וחייב לבערו (טור או"ח תמב). ואפילו אם אין בתערובת ממשות החמץ אלא טעמו בלבד, כגון תבשיל שנתבשל עם חמץ וקיבל טעם החמץ ואין כלום מממשו, שכתבו אחרונים שאין עוברים עליו בבל יראה מן התורה, שהטעם כמבוער שהרי אינו נראה (ראה ערך בל יראה), מכל מקום מדברי סופרים חייב לבער אפילו את הטעם הבלוע, כדי שלא יבוא לאכלו, מכיון שיש בו איסור אכילה מן התורה, שטעם כעיקר דאורייתא (ראה ערך טעם כעיקר). אלא שלא יברך על ביעורו, מאחר שאין בו מצד עצמו מצות ביעור, אפילו מדבריהם, רק משום חשש תקלה בלבד (שו"ע הרב תמב ז); אבל תערובת שאינה אסורה באכילה אלא מדרבנן, כגון תערובת חמץ מין במינו שבטל ברוב מן התורה ומותר באכילה (ראה ערכים בטול אסורים, בטול ברוב), מותר להשהותה בפסח, ואפילו לכתחילה מותר לערב ולהשהות את התערובת (טור או"ח תמב; מגן אברהם שם סק"א, בשם סמ"ק).
  • ויש אומרים שאפילו בתערובת שאיסור אכילתה היא מדבריהם חוששים שמא ישכח ויאכלנה, וצריכה ביעור (תוס' פסחים ב א ד"ה אור בשם רשב"א; שו"ע הרב תמב יג)[10]; אלא שאין לברך על ביעור זה, כיון שאינו מצד עצמו, שלא לעבור על בל יראה מדבריהם, אלא משום חשש תקלה (שו"ע הרב שם).

נתערב מין במינו יבש ביבש, כגון חטים שנתבקעו ונתחמצו ואין ביקוען ניכר, שנתערבו עם חטים שלא נתחמצו –

  • לדעת הסוברים שבשאר איסורים האיסור נהפך להיות היתר, ומותר לאכלם בבת אחת (ראה ערך בטול ברוב: איסור בהיתר), אף כאן מותר להשהותן בפסח ואין צריך לבערן.
  • אבל לדעת הסוברים שמדבריהם אין האיסור נהפך להיתר אף בשאר איסורים, ואינו מותר אלא לאכלם זה אחר זה (ראה ערך ביטול ברוב שם), אסור להשהותן בפסח, שאיסור השהייה דומה לאכילה בבת אחת (מגן אברהם תמז ס"ק יא; שו"ע הרב תמב יט,טו)[11], אלא יטחנן יחד קודם הפסח באופן שיהיו נבללות יחד כמו לח בלח, ואז אינו חוזר וניעור בפסח (שו"ע הרב שם. וראה ערך לח בלח).

אינה ראויה לאכילה

תערובת חמץ שאינה ראויה לאכילה, באופן שאין עוברים עליה על בל יראה (ראה ערך בל יראה: בתערובת חמץ), אף מדרבנן אינה צריכה ביעור, ואין חוששים שמא יבוא לאכלה, כיון שאינה ראויה לאכילה כלל (חק יעקב תמב ס"ק ה, וראה שו"ע או"ח תמב א-ב).

ולכן משחות, זריקות, טיפות עינים אף ואזנים, וכיוצא בהם, אינם חייבים בביעור, כיון שהחמץ המעורב בהם אינו ראוי לאכילה (אגרות משה או"ח ג סב).

וכן תרופות שבזמנינו שלפעמים יש בהם תערובת חמץ אינם חייבים בביעור משום שהחמץ שבהם אינו ראוי לאכילה (שו"ת כתב סופר או"ח קיא; חזון איש או"ח קטז סק"ח; אגרות משה או"ח ב צב, ג סב; יחוה דעת ב ס).

וכן תרופה שאין בה חמץ הנתונה בקפסולה שיש בה תערובת חמץ - מותר לשהותה בפסח (ציץ אליעזר י כה כ; ארחות רבינו פסח כד).

מוצרי קוסמטיקה המצויים בזמנינו שלפעמים מעורב בהם אלכוהול חמץ, או שאר דברים מחומצים –

  • יש מתירים להשהותם ולהשתמש בהם, כיון שהחמץ שבהם אינו ראוי לאכילה כלל (שו"ת שואל ומשיב ג ב קמח; שו"ת חזון נחום מו).
  • ויש שאוסרים להשהותם ולהשתמש בהם אם האלכוהול המעורב בהם הוא זה שגורם לריח שינדוף (שו"ת דברי מלכיאל כב ו, ד כד; מצודות דוד קיז, וראה שערים המצויינים בהלכה קיב סק"ב).

במקום מצוה, סכנה וטורח

דבר מצוה

ההולך ביום ארבעה עשר לדבר מצוה, כגון לשחוט את פסחו, או למול את בנו, או לאכול סעודת ארוסין בבית חמיו (ראה ערך סעודת מצוה), ונזכר שיש לו חמץ בתוך ביתו, אם יכול לחזור לביתו ולבער ולחזור למצותו - יחזור ויבער, ואם לאו - יבטלנו בלבו (פסחים מט א; רמב"ם חמץ ומצה ג ט; טוש"ע תמד ז), שבמקום מצוה העמידו חכמים על דין תורה (בית יוסף שם; מגן אברהם שם ס"ק יא).

במה דברים אמורים קודם שעה ששית, אבל משעה ששית ולמעלה, שאין ברשותו לבטל (ראה ערך בטול חמץ: זמנו) יחזור מיד אף על פי שיתבטל ממצותו (שאילתות פרשת צו עד; רמב"ם חמץ ומצה ג ט; מגן אברהם תמד ס"ק יא), שהעשה של תשביתו חמור יותר מעשה אחר, לפי שעובר עליו בכל שעה ושעה (מגן אברהם שם), וגם אם ישבית אחר כך לא יהא זה תיקון על העבר (שער הציון שם ס"ק כד).

היה עוסק במת מצוה, שדוחה כל האיסורים שבתורה בשב ואל תעשה (ראה ערכם כבוד הבריות, מת מצוה), הרי זה מבטל מצות תשביתו, ואפילו בפסח עצמו, שעובר בבל יראה, הרי זה נדחה מפני מת מצוה (מגן אברהם תמד ס"ק יא).

היה הולך לצורך הצלה, כגון להציל מן הנכרים, ומן הנהר, ומן הדליקה, ומן המפולת, יבטלנו בלבו, ולא יחזור אפילו אם יש לו שהות כדי לבער ולחזור ולהציל (פסחים מט א, ורש"י ד"ה יבטל; רמב"ם חמץ ומצה ג ט, ומגיד משנה שם; טוש"ע תמד ז).

ויש שכתבו שבזה אפילו כשאינו יכול לבטל, כגון משעה ששית ולמעלה, לא יחזור, אפילו אם יש שהות, משום חומר סכנת נפשות (כסף משנה שם); והוא שמסופק שמא לא יוכל אחר כך להציל, אבל אם ברי לו שיוכל להציל אחר כך - יחזור לבער (מגן אברהם תמד ס"ק יב; שו"ע הרב שם יז); ויש מן האחרונים שכתבו שאפילו אם ברי לו שיוכל אחר כך להציל לא יחזור, שמא יטרד אחר כך ולא יוכל להציל (משנה ברורה תמד ס"ק ל, בשם כמה אחרונים).

דבר הרשות

היה הולך לדבר הרשות, ונזכר שיש לו חמץ בתוך ביתו, יחזור מיד לבער כמצות חכמים, אפילו שהוא קודם זמן איסורו ויכול לבטל (פסחים מט א; רמב"ם חמץ ומצה ג ט; טוש"ע תמד ז). ואפילו אם הולך ללמוד תורה אצל רבו, הרי זה כדבר הרשות לגבי מצות ביעור חמץ, אף על פי שכבר ביטלו (רא"ש פסחים ג ח; טור או"ח תמד; מגן אברהם שם ס"ק יג, ט"ז שם סק"ט). שביעור חמץ היא מצוה עוברת, שתתבטל לגמרי, ותלמוד תורה אינו מתבטל לגמרי, שיכול ללמוד אחר כך (מגן אברהם שם).

סכנה

במקום סכנה, כגון חור שבכותל הבית שבין ישראל לנכרי, שיש חשש סכנה שהנכרי יאמר כשפים עושה לי הישראל, אין צריך להוציא החמץ הנמצא שם ולבערו, אפילו כאשר יש שם ודאי חמץ (מגן אברהם תלג ס"ק יב; ט"ז שם סק"ו), אלא מבטלו בלבו (ט"ז שם סק"ח). אבל ביום צריך לבדוק ואין חשש מהנכרי, שכשם שהשתמש בו בתחילה ולא העלה הנכרי עלילה זו, כך לא יעלה על דעתו עכשיו (ט"ז ומגן אברהם שם).

חמץ שנפלה עליו מפולת בגובה של פחות משלשה טפחים, שהכלב יכול לחפש אחריו ולהוציאו, אף על פי שיש שם סכנת עקרב, במקום שהעקרבים מצויים, חייב לפקח את הגל על ידי מעדר וכיוצא, באופן שלא תהיה בו סכנה, ולבערו, אם ידוע לו שיש שם חמץ (תוס' פסחים א ד"ה הכא; טוש"ע תלג ח).

הערות שוליים

  1. ד טור' כז – טור מג.
  2. למעשה נחלקו האחרונים בזה, יש שכתבו שאין חיוב לקנות חמץ כדי לקיים המצוה (ראה שו"ע הרב תלו כא; שו"ת דברי חיים א ט); ויש שכתבו שלכתחילה יש להשתדל שיהיה לו חמץ כדי לבערו (ראה שו"ת מהר"ש ענגיל ח קצו; חלקת יואב או"ח ט; מקור חיים תלא).
  3. וראה שו"ת באר יצחק אורח חיים א-ב באריכות אם ניתן למכור חמצו של אחר מדין זכין לאדם שלא בפניו, או שאין אומרים זכין מאדם שלא בפניו ולכן לא יכולים למכור חמצו של אחר. וראה פסקי תשובות תמ א-ב, לענין ביעור חמץ או מכירת חמץ בבעלי חברת השקעות שיש חמץ בחברה שלהם, וכן בעלי מניות, חברות ביטוח שמבטחות מפעלים שיש בהם חמץ, ותוכניות חיסכון שהכסף שבהם מושקע במפעלים כאלו.
  4. וראה בחזו"א או"ח קיח סק"ג, שחולק וסובר שהטלה לבית הכסא מועילה רק קודם זמן איסורו ולא אחר כך. וראה בשו"ת קנין תורה ב פו, לענין בתי כסאות שבזמנינו.
  5. וראה מגן אברהם תמה סק"ב, שיש להחמיר להצריך פירור לעולם מלבד כשזורק לבית הכסא.
  6. וראה בפסקי תשובות תמג א, פרטי הדינים והמקרים שיש בזה.
  7. וראה באנציקלופדיה ערך זורה כרך יב טור פא, אם יש אב מלאכה של זורה כאשר זורה לרוח.
  8. וראה פרי מגדים באשל אברהם תלה סק"ב, משנה ברורה שם סק"ה, שכתבו שספק ברכות להקל.
  9. וראה ערך בל יראה: חמץ שאינו ראוי לאכילה, לגבי פחות מכזית בצק הדבוק בעריבה או בבית.
  10. וראה מגן אברהם תמב סק"א, שהוכיח שכך היא גם דעת המחבר בשו"ע תמז יב.
  11. וכתב בשו"ע הרב שם, שבמקום הפסד מרובה יש לסמוך על דעה ראשונה.