פאה נכרית: הבדלים בין גרסאות בדף

מתוך ויקישיבה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
שורה 882: שורה 882:
ואיזה מן מסקנה תמוהה היא שמאחר ולא נלחם ע"כ שהוא סובר שהתיר... הרי להדייא אמר שההיתר קלוש מאוד ומסוף דבריו נבין שהוא מצדד לאיסור שכן המשך הדברים הנח להם לישראל... מוטב יהיו שוגגין וש"מ דיש בזה איסור וכבר ידוע כי הרב מבריסק רצה בזמנו להלחם בכת המשיחיסטית של חב"ד  (שהמלקט דנן משתייך אליה) אלא שכיון שנלחם באותו זמן בתנועת המזרחי הותיר את המלחמה בחב"ד לרב ש"ך זצ"ל וטען כי אין יוצאים למלחמה בשתי חזיתות, ובאותה תקופה בה הנשים הלכו בגילוי ראש גמור, מלחמה נגד הפאות היתה יכולה להביא למצב של גילוי ראש גמור גם אצל המעט שהועילו בכלל לכסות את ראשן, וכאמור כל זה מדובר עוד בפאות של אותו הזמן.
ואיזה מן מסקנה תמוהה היא שמאחר ולא נלחם ע"כ שהוא סובר שהתיר... הרי להדייא אמר שההיתר קלוש מאוד ומסוף דבריו נבין שהוא מצדד לאיסור שכן המשך הדברים הנח להם לישראל... מוטב יהיו שוגגין וש"מ דיש בזה איסור וכבר ידוע כי הרב מבריסק רצה בזמנו להלחם בכת המשיחיסטית של חב"ד  (שהמלקט דנן משתייך אליה) אלא שכיון שנלחם באותו זמן בתנועת המזרחי הותיר את המלחמה בחב"ד לרב ש"ך זצ"ל וטען כי אין יוצאים למלחמה בשתי חזיתות, ובאותה תקופה בה הנשים הלכו בגילוי ראש גמור, מלחמה נגד הפאות היתה יכולה להביא למצב של גילוי ראש גמור גם אצל המעט שהועילו בכלל לכסות את ראשן, וכאמור כל זה מדובר עוד בפאות של אותו הזמן.


פז. הגאון רבי צבי פסח פראנק זצ"ל, רבה של ירושלים, בשו"ת "הר צבי" (אה"ע ח"א סי' פ"ט), כתב "ועל דבר פאה נכרית, אם כי רבו האוסרים, גם בזה הותר הדבר בכל גלילות שלנו ואין לנו כח לאסור" ומשמע שלדעתו אין איסור בזה ורק שאינו לכתחילה.
פז. הגאון רבי צבי פסח פראנק זצ"ל, רבה של ירושלים, בשו"ת "הר צבי" (אה"ע ח"א סי' פ"ט), כתב.  
וזהו הנוסח המלא: על דבר שאלתו אי מותר לנו להתפלל ולברך נגד ראשיהן המגולות של נשים נשואות כיון שעתה רובן הולכות כך.
הנה שאלתו היא דבר מפורסם בפי האחרונים, יש מקילים כמו שהזכיר מע"כ, אבל במשנה ברורה סי' ע"ה ס"ק י' כתב: ודע עוד דאפילו אם דרך אשה זו וחברותיה באותו מקום לילך בגילוי ראש כדרך הפרוצות, אסור. והחתם סופר [או"ח סי' ל"ו] מחמיר מאד. ולכן לכתחילה בודאי שאין להקל לברך בפני גלויי ראשים כאלו.  
   
   
ועל דבר פאה נכרית, אם כי רבו האוסרים, גם בזה הותר הדבר בכל גלילות שלנו ואין לנו כח לאסור. זולת זה אין לנו מה להאריך, ומרוב הטרדה אקצר ואומר שלום וברכה למעלת כבודו, צבי פסח פראנק
ועל דבר פאה נכרית, אם כי רבו האוסרים, גם בזה הותר הדבר בכל גלילות שלנו ואין לנו כח לאסור. זולת זה אין לנו מה להאריך, ומרוב הטרדה אקצר ואומר שלום וברכה למעלת כבודו, צבי פסח פראנק
שורה 920: שורה 916:
ולגבי דעת תלמידיו ראוי להעתיק כאן נוסח מכתב עליו חתומים תלמידי בעל האור לציון וז"ל:   
ולגבי דעת תלמידיו ראוי להעתיק כאן נוסח מכתב עליו חתומים תלמידי בעל האור לציון וז"ל:   


צח. הגאון הספרדי רבי חיים כסאר זצ"ל, מגדולי חכמי תימן בדורנו, בשו"ת "החיים והשלום" (אבן העזר סי' ג') כתב שאין איסור לנשים ללבוש פאה, והוכיח כן מהגמ':
צח. הגאון הספרדי רבי חיים כסאר זצ"ל, מגדולי חכמי תימן בדורנו, בשו"ת "החיים והשלום" (אבן העזר סי' ג') כתב יש מקילין בזה (פיאה נכרית) דס"ל דלא אמור חז"ל שיער אשה ערוה אלא בזמן שהוא מחובר בה, אבל פיאה נכרית או אפילו חתכה שערה ועשאתו פיאה, מותר, וע"ז סמכו האשכנזים שלובשות קצת מן הנשים פיאה נכרית במקום סודר. ויש מחמירין בזה מפני מראית העין, אף שעושין השיער מניילון הואיל ודמי לשערה ממש, ובפרט אם הוא משוכלל. ולפיכך לגבי התימנים ההולכים אחריהם אם שאין מקבלות עליהן, אין ראוי להוכיחן, שמוטב שיהיו שוגגות ואל יהיו מזידות, וה' הטוב יכפר בעד.]  
 
"שאל השואל, שיש מי שאומר שאיסור חמור הוא ללבוש פאה, והיא בסוג עוברת על דת יהודית ותצא בלא כתובה. מה נאמר היום שחלק גדול מן הנשים הנשואות אפילו מהספרדים לובשות פאה נכרית, והכל יודעין שאין זה שערן הטבעי? [כלומר, שכבר פשט המנהג לכסות בפאה נכרית, וכל הרואה אשה חרדית נשואה פרועת ראש, מבין שאין זה שערה הטבעי אלא פאה].


תשובה: לענין פאה נכרית אין בה איסור מצד עצמה, אלא שיש מחמירין לענין שבת שלא לצאת בה לרה"ר כמו שכתב מרן ז"ל בסימן ש. דאם איתא דאסורה מצד עצמה, למה אמרו חזיוצאה אשה בפאה נכרית לחצר, תיפוק לי דאסורה מצד עצמה. אלא ודאי אין בה איסור מצד עצמה, וכמו שכתבתי לעיל לענ"ד. וזה שהורה שאיסור חמור הוא וכו', הפליג על זה יותר מדאי. ולפיכך לא נכנס מבזה עוברת על דת, ויש לה כתובה. ופוק חזי מאי עמא דבר מזמן קדמון".  
קד. הגאון רבי מאיר זאב גאלדבערגער, אב"ד דק"ק פעלעדיהאזא בהונגריה (ואח"כ בברוקלין), בספרו "אמרי המז" על ששה סדרי משנה (שבת פ"ו), לא כתב מילה וחצי מילה בנידון רה"ר והמעיין בדברי התפארת ישאל יראה כי קושייתו על המשנה הינה לעניין גילוי פאה נכרית בחצר וזהתפארת ישראל שם: בפאה נכרית לחצר...: וק"ל הרי אסור משום מראית עין מדמחזי כפרועת ראש, דאי' בחצר עכ"פ כעוברת על דת יהדות הוה (כב"ש אב"ע קט"ו סק"ט) והרי אפי' באיסור דרבנן אסור משום מראית עין... ונ"ל דמיירי הכא בחצר שאין רבים בוקעין בו דשרי. עכ"ל. וע"כ ש"מ דכל הנידון הו לעניין חצר.  
   
   
ובתשובה הבאה כתב דברים אחרים וז"ל. [השמטה: יש מקילין בזה (פיאה נכרית) דס"ל דלא אמור חז"ל שיער אשה ערוה אלא בזמן שהוא מחובר בה, אבל פיאה נכרית או אפילו חתכה שערה ועשאתו פיאה, מותר, וע"ז סמכו האשכנזים שלובשות קצת מן הנשים פיאה נכרית במקום סודר. ויש מחמירין בזה מפני מראית העין, אף שעושין השיער מניילון הואיל ודמי לשערה ממש, ובפרט אם הוא משוכלל. ולפיכך לגבי התימנים ההולכים אחריהם אם שאין מקבלות עליהן, אין ראוי להוכיחן, שמוטב שיהיו שוגגות ואל יהיו מזידות, וה' הטוב יכפר בעד.]
קו. הגאון רבי משה שטרנבוך שליט"א, ראב"ד העדה החרדית, "בעוונותינו הרבים אלו הצעירות שמסירות הפאה נכרית לובשות מטפחת שאינה מכסה כל שערות הראש ממש, והבאנו שבזה האיסור לכ"ע חמור טפי אלף פעמים מאיסור פאה נכרית, וכן בלאו הכי לרוב הפוסקים שצריך מטפחת דוקא, כוונתם שצריך שני כיסויים מטפחת עם רדיד, שלא יתראה כלל משערות ראשן וכמבואר ברמב"ם ושו"ע, וזהו המנהג העתיק גם אצל הספרדים, וא"כ מצינו שבמטפחת לבד אין כאן תיקון רק פירצה ח"ו, והעיקר ביארנו שאין לחלק בענין זה בין אשכנזים לספרדים, שכולן נהגו פעם בלי פאה נכרית... ועל כן המחמיר יחמיר לעצמו אבל לא יקרא תגר על כל בית ישראל, ובפרט שחומרא בזה עלולה נמי לפעמים להביא ח"ו הרבה קלקולים, עד שמגיעים לאיסור תורה ממש, שהמחמיר צריך להיזהר ביותר לכסות כל השערות ממש במטפחת, שבלאו הכי יצא שכרו בהפסדו... ועכשיו לאחר שביארנו דשערות הודו אסורין מדינא, נבוא לבאר הדין בשערות מסוג אירופאי, ואלו מצויים מאוד בשוק היום והם יקרים, ורבים קונים סוג פאה כזאת דוקא מפני שהשיער דק ומטיב מעולה, ובמיוחד כלה קונה סוג כי האי שעולה ביוקר ופורסם כסוג הכי מעולה [קאסטם]. וכבר הבאנו לעיל מפי מומחים שראוי לחוש שאין שערות אלו על טהרת מוצא אירופאי כלל, רק מפורסם כסוג אירופאי וכאילו כולו מאיטליה או צרפת וכדו' מפני שהטיב מובחר, אבל בעצם אולי לפעמים מעובד בעירוב דהודו, ולא ניכר התערובת כלל... אמנם אף שלענ"ד ראוי להימנע מפאות כאלו, מכל מקום עדיף פאה כי האי ממטפחת רפויה שמתגלין בה מקצת שערות, שבזה אסור מעיקר הדין".  
 
קד. הגאון רבי מאיר זאב גאלדבערגער, אב"ד דק"ק פעלעדיהאזא בהונגריה (ואח"כ בברוקלין), בספרו "אמרי המז"ג" על ששה סדרי משנה (שבת פ"ו), פסק להתיר פאה נכרית וכתב שאין מראית עין בדבר המצוי:
 
"יוצאה אשה בחוטי שיער, הקשה בתפארת ישראל, הרי אסור משום מראית עין מדמחזי כפרועת ראש, ונלע"ד דהנה לכאורה הני פוסקים המתירים להדיא גם לכתחילה לילך בגילוי בפאה נכרית כמג"א (סי' ע"ה ס"ק ו', ועיין במחצית השקל שם דעיקר ראיית המג"א היא מסיפא, דילדה לא תצא בשיער של זקנה, והאי סיפא ליתא במשנה, אלא בגמ' שם סד: דעל כרחך מיירי במגולה ע"ש), אי נאמר דבמקומו של המג"א (בעיר קאליש) לא היו הולכין הנשים בגלוי בפאה נכרית, אם כן איך התיר להם, הלא הוי עכ"פ מדברים המותרים (לשיטתו) ואחרים נהגו בהם איסור, דאי אתה רשאי להתירן בפניהם, כפסחים (נ:) וביורה דעה (סי' רי"ד), אלא על כרחך צ"ל דהני פוסקים המתירין, כבר ראו בכל מקומות מושבותיהם שכן הוא המנהג של רוב הנשים הכשרות, ואם כן ממילא גם משום מראית העין ליכא, כמבואר (סי' רמ"ג סעיף ב') דאם מנהג רוב אנשי המקום להשכירם או ליתנם באריסות, מותר להשכירם לעכו"ם או ליתנם באריסות, ואין לחוש למראית העין שיחשדו אותו שהעכו"ם הוא שכיר יום, אלא יתלו בהיתר, והכי נמי הרי בוודאי לא שייך משום מראית העין אלא לגבי ישראלים אחרים המכירים אותה שהיא ישראלית (עיין במג"א ובמחצית השקל שם ס"ק ד'), והרי הם יתלו בהיתר שהיא פאה נכרית ולא שיער גופה, וגם אם יחקרו הדבר יוודע להם שכן הוא האמת, וכמש"כ הט"ז (סי' רמ"ד ס"ק ב'), ועל כן לא חששו בזה משום מראית העין. שוב ראיתי במשנה ברורה (סי' ע"ה ס"ק ט"ו), דמבואר מדבריו דאם מנהג המקום שילכו הנשים בפאה נכרית אין בו משום מראית העין, ונהניתי. ולפ"ז מסתמא גם משנתינו מיירי באופן זה דליכא משום מראית העין".
השגה: והוא לא כתב מילה וחצי מילה בנידון רה"ר והמעיין בדברי התפארת ישאל יראה כי קושייתו על המשנה הינה לעניין גילוי פאה נכרית בחצר וז"ל התפארת ישראל שם: בפאה נכרית לחצר...: וק"ל הרי אסור משום מראית עין מדמחזי כפרועת ראש, דאי' בחצר עכ"פ כעוברת על דת יהדות הוה (כב"ש אב"ע קט"ו סק"ט) והרי אפי' באיסור דרבנן אסור משום מראית עין... ונ"ל דמיירי הכא בחצר שאין רבים בוקעין בו דשרי. עכ"ל. וע"כ ש"מ דכל הנידון הו לעניין חצר.
קו. הגאון רבי משה שטרנבוך שליט"א, ראב"ד העדה החרדית, בשו"ת "דת והלכה" (סי' א'), כתב שאשה הלובשת מטפחת עלולא לבוא בנקל לאיסור דאורייתא חמור של גילוי ראש, מפני שהיא מחליקה מהראש, ומאידך פאה צנועה הרי היא מכסה את כל הראש והתירוה הפוסקים הגדולים שסומכים עליהם באיסורי סקילה, ועליהם נשען כל בית ישראל. ולכן יש ענין להתיר פאה, שלא יכשלו הנשים הצעירות במטפחת לשליש ולרביע. וכתב עוד שלכתחילה יש ללבוש פאה סינטטית, אך מ"מ פאה משיער טבעי אירופאי (קאסטם) עדיפה על מטפחת המגלה שערות:
 
"בעוונותינו הרבים אלו הצעירות שמסירות הפאה נכרית לובשות מטפחת שאינה מכסה כל שערות הראש ממש, והבאנו שבזה האיסור לכ"ע חמור טפי אלף פעמים מאיסור פאה נכרית, וכן בלאו הכי לרוב הפוסקים שצריך מטפחת דוקא, כוונתם שצריך שני כיסויים מטפחת עם רדיד, שלא יתראה כלל משערות ראשן וכמבואר ברמב"ם ושו"ע, וזהו המנהג העתיק גם אצל הספרדים, וא"כ מצינו שבמטפחת לבד אין כאן תיקון רק פירצה ח"ו, והעיקר ביארנו שאין לחלק בענין זה בין אשכנזים לספרדים, שכולן נהגו פעם בלי פאה נכרית... ועל כן המחמיר יחמיר לעצמו אבל לא יקרא תגר על כל בית ישראל, ובפרט שחומרא בזה עלולה נמי לפעמים להביא ח"ו הרבה קלקולים, עד שמגיעים לאיסור תורה ממש, שהמחמיר צריך להיזהר ביותר לכסות כל השערות ממש במטפחת, שבלאו הכי יצא שכרו בהפסדו... ועכשיו לאחר שביארנו דשערות הודו אסורין מדינא, נבוא לבאר הדין בשערות מסוג אירופאי, ואלו מצויים מאוד בשוק היום והם יקרים, ורבים קונים סוג פאה כזאת דוקא מפני שהשיער דק ומטיב מעולה, ובמיוחד כלה קונה סוג כי האי שעולה ביוקר ופורסם כסוג הכי מעולה [קאסטם]. וכבר הבאנו לעיל מפי מומחים שראוי לחוש שאין שערות אלו על טהרת מוצא אירופאי כלל, רק מפורסם כסוג אירופאי וכאילו כולו מאיטליה או צרפת וכדו' מפני שהטיב מובחר, אבל בעצם אולי לפעמים מעובד בעירוב דהודו, ולא ניכר התערובת כלל... אמנם אף שלענ"ד ראוי להימנע מפאות כאלו, מכל מקום עדיף פאה כי האי ממטפחת רפויה שמתגלין בה מקצת שערות, שבזה אסור מעיקר הדין".  
   
   
השמטה: תשובות והנהגות ח"'ד חאבה"ע סרצ"ד: "וראוי להעיר עוד לכל חתן ובפרט לבן תורה שמיקל כהמנהג להתיר פאה נכרית, שחייב לדאוג שיבררו אצל הכלה שמכינה פאה נכרית לחופה ולאחר נישואיה שלא תהא בפריות והיינו שער ארוך או טבעי וכד' שהרבה פעמים אצלה העיקר בבחירת הפאה הוא שלא יהא ניכר כפאה אלא שיהא נראה כשערותיה, ואם לא יברר כהנ"ל יתכן שהחתן יגיע לחתונה ויגלה שהיא קנתה לה פאה מפוארת אבל מתועבת ואסורה ומוטב בלעדיה, והחתן הבן תורה נכשל בברכות לבטלה ובאיסור פריצות וחילול השם ר"ל שחוטא ומחטיא ותורתו לא מתקבלת, ומצוי גם שהכלה עושה כן בתמימות לאחר שראוה זאת אצל אחרים ונוהרת אחריהם ומחריבה בזאת את ביתה וכל עתידה וכשידרוש ממנה צניעות, עושה טובה גדולה לה ולעתיד ביתם... והמכסה ראשה בפאה נכרית שיש בה פריצות הוי כאילו לא מכוסה כלל ובעו"ה הפירצה מתרחבת וגורמים ח"ו להריסת חומת הצניעות ולסילוק השכינה ונשארים ח"ו כטרף ביד אויבינו כשמסלק ח"ו שכינתו מאיתנו...  
השמטה: תשובות והנהגות ח"'ד חאבה"ע סרצ"ד: "וראוי להעיר עוד לכל חתן ובפרט לבן תורה שמיקל כהמנהג להתיר פאה נכרית, שחייב לדאוג שיבררו אצל הכלה שמכינה פאה נכרית לחופה ולאחר נישואיה שלא תהא בפריות והיינו שער ארוך או טבעי וכד' שהרבה פעמים אצלה העיקר בבחירת הפאה הוא שלא יהא ניכר כפאה אלא שיהא נראה כשערותיה, ואם לא יברר כהנ"ל יתכן שהחתן יגיע לחתונה ויגלה שהיא קנתה לה פאה מפוארת אבל מתועבת ואסורה ומוטב בלעדיה, והחתן הבן תורה נכשל בברכות לבטלה ובאיסור פריצות וחילול השם ר"ל שחוטא ומחטיא ותורתו לא מתקבלת, ומצוי גם שהכלה עושה כן בתמימות לאחר שראוה זאת אצל אחרים ונוהרת אחריהם ומחריבה בזאת את ביתה וכל עתידה וכשידרוש ממנה צניעות, עושה טובה גדולה לה ולעתיד ביתם... והמכסה ראשה בפאה נכרית שיש בה פריצות הוי כאילו לא מכוסה כלל ובעו"ה הפירצה מתרחבת וגורמים ח"ו להריסת חומת הצניעות ולסילוק השכינה ונשארים ח"ו כטרף ביד אויבינו כשמסלק ח"ו שכינתו מאיתנו...  
שורה 952: שורה 936:
וראה מה שכתב לעניין שער הודו (דהרב ויינער לעיל כתב שרוב הפוסקים התירו)
וראה מה שכתב לעניין שער הודו (דהרב ויינער לעיל כתב שרוב הפוסקים התירו)


קז. הגאון רבי אפרים גרינבלט שליט"א, רב ואב"ד במעפיס ארה"ב, בשו"ת "רבבות אפרים" (חלק ו' סי' ת"ס ענף ז', וחלק ז' סי' רמ"ג וסי' תכ"ט) כתב להתיר לבישת פאה נכרית לנשים נשואות, וגם פאה העשויה משערות עצמה שחתכה ועשתה מהן פאה:
קז. הגאון רבי אפרים גרינבלט שליט"א, רב ואב"ד במעפיס ארה"ב, בשו"ת "רבבות אפרים" כתב דלבני עדות המזרח מביא הגאון ר' עובדיה יוסף שליט"א בשו"ת יביע אומר הנ"ל שאסור ללכת בפאה וצוח ככרוכיא על המתירים ראה שם]
 
"למעשה אנו בני אשכנז מתירים ללכת בפאה נכרית וסמכינן אפוסקים שמתירים, ראה למשל בפמ"ג או"ח סי' ע"ה באשל אברהם אות ב' וזה לשונו, "במדינות שיוצאות בפאה נכרית מגולה יש להם לסמוך על דעת המתירים". וכן התיר להדיא הגר"מ פיינשטיין זצוק"ל באגרות משה אה"ע ב' סי' י"ב, ומצד ג' טעמים. א. שהרי כל הטעם לאסור זה הוא משום מראית עין, ומנין לנו הכח לגזור גזירות שלא הובאו בתלמוד. ב. אפשר שפיר להבחין בין פאה נכרית לשיער טבעי. ג. היות שהרוב נשים הולכות בפאה נכרית, א"כ נוקמא איתתא אחזקת כשרות ונאמר שהולכת בפאה נכרית [היינו אע"פ שלא ניכר], ועל כן פסק שמותר ללכת כן במקומותינו. גם הכף החיים או"ח סי' ע"ה ס"ק י"ט התיר ללכת בפאה נכרית, גם בשו"ת ישכיל עבדי ח"ז אה"ע סי' ט"ז מתיר ללכת בפאה נכרית, "ועינינו רואות שכן נהגו נשי רבנים ואדמורי"ם ואין פוצה פה".
 
גם בשו"ע הרב התיר ללכת בפאה, ע"ש או"ח ס"ד סי' ע"ה, וכך גם התיר המשנ"ב שם ס"ק ט"ו, רק שהוסיף שם שאשה הנוהגת ללכת בפאה ונמצאת במקום שלא הולכים בפאה תלך כמנהג המקום מפני מראית עין. וכן סמכינן אנו בני אשכנז הלכה למעשה" (חלק ו' סי' ת"ס ענף ז'). [השמטה: אמנם ראה דלבני עדות המזרח מביא הגאון ר' עובדיה יוסף שליט"א בשו"ת יביע אומר הנ"ל שאסור ללכת בפאה וצוח ככרוכיא על המתירים ראה שם]
"אשה נשואה שלובשת פאה נכרית, וגילחה ראשה, ונתנה השערות שלה לאשה שעושה פאות נכרית, ועשתה מהשערות שלה פאה נכרית, והשאלה, אם הפאה נכרית היתה נעשית משיער של אשה אחרת אז היתה יכולה ללבוש את זה, אבל פה היות שהפאה נכרית נעשית מהשערות שלה, יתכן שלא יכולה ללבוש את הפאה נכרית שנעשית מהשערות שלה, או דאחר שנקצץ אין זה חלק מגופה ואין זה שערותיה, ויכולה ללבוש את הפאה נכרית. וידידי הרה"ג הרב חיים ישעיה קעניג, אב"ד ור"מ דקהל יאקע, כתב לי בזה וזה לשונו: לכבוד הרב הגאון וכו'. אחר דרישת שלומו הטוב באהבה, על דבר דבדק לן מר בשאלה שבאה לידו, באשה שגילחה שערה, וטוו משערותיה פאה נכרית, אם היא בעצמה מותרת ללובשה, ואין בו חשש איסור שאמרו שיער באשה ערוה. הנני להעתיק להדרת גאונו לשון הדרכי משה סי' ש"ג ס"ק ו' בהלכות שבת, וזה לשונו: מצאתי כתוב בהגהות אלפסי החדשים, ומותר לאשה נשואה לגלות פאה נכרית שלה, לא שנא אם היא עשויה משערותיה או משיער חברתה, דאין שיער באשה ערוה אלא דוקא שערותיה המדובקים בבשרה, אבל לא בתלושין, עשויות לכסות שערותיה האחרות, אע"ג דעבדה לקישוט שתהא נראית בעלת שיער, עכ"ל, הרי דנפשט שאלתו וכרצונו יפסוק כפי מה שנראה בעיניו. נראה דהגהות האלפסי מדייק לשון הש"ס בברכות (דף כד.) אמר רב ששת, שיער באשה ערוה וכו', ולא אמר שיער של אשה אלא שיער "באשה", שמורה דוקא כשהוא מחובר בבשרה, אבל תלוש אף שהוא שערותיה, אין בו דין שיער באשה ודו"ק" (חלק ז' סי' רמ"ג).


קטז. הגאון רבי חיים ישראל פסח פיינהנדלר זצ"ל, לשעבר רב ומו"צ בנתיבות ואח"כ רב ומו"צ בשכונת רוממה בירושלים, בספרו "אבני ישפה" (חלק ה' סי' קמ"ה), כתב שאמנם ראוי להחמיר, אולם המיקל יש לו על מה לסמוך כיון שלא שייך שום איסור בזה כיום:


[השמטה: היוצא מדברינו שראוי להחמיר לא ללבוש פאה נכרית וכדברי הפמ"ג בהל' שבת. וכן כתב המרש"ם שיש להזר בשבת ק"ש וברכות. ומוכח מדברי הפמ"ג והמהרש"ם שלמדו שהוא אם שלמדו שהוא איסור מצד עצמו ולכן אסרו  לקרוא ק"ש נגד פאה נכרית. וכן ראיתי אצל גדולי פוסקי דורינו שכולם הקפידו שנשותיהם לא תלכנו בפאה נכרית והיינו מו"ר הגר"ש וואזנר שליט"א והגרי"ש אלישיב שליט"א ולהבדיל מחיים לחים הגרש"ז אויערבך זצלה"ה.] ומה שמקילים בני תורה רבים, הוא כיון שטוענים שגם הבאר שבע שאסר היה מודה בזמננו, שהתפשט הדבר מאוד ולא שייך כלל מראית העין, וממילא לא שייך שום איסור. ולמעשה איך שאדם רוצה לנהוג, יש לו על מה לסמוך... [השמטה: ...ולפי זה נראה שה"ה בפאה נכרית שיוכל לומר דבר שבקדושה אם הוא נזהר שלא לראות כלל]... בזמננו יש מודעות רחוב שבני אדם תולים ברחובות על האיסור של הפאה הנכרית, וכמה הדבר חמור. אבל כפי מה שהוכחנו שכיום הדבר ברור שאין כאן מראית העין, לא שייכים דברי הפוסקים שאסרו הפאה משום מראית העין, כי היום השתנתה המציאות. ולכן מי שתולה מודעה על חומר האיסור, הוא מטעה את הרבים, כי יש על מה לסמוך, [השמטה: אבל ברור שטוב להחמיר גם בימינו]
קטז. הגאון רבי חיים ישראל פסח פיינהנדלר זצ"ל, לשעבר רב ומו"צ בנתיבות ואח"כ רב ומו"צ בשכונת רוממה בירושלים, בספרו "אבני ישפה" (חלק ה' סי' קמ"ה),
[השמטה: היוצא מדברינו שראוי להחמיר לא ללבוש פאה נכרית וכדברי הפמ"ג בהל' שבת. וכן כתב המרש"ם שיש להזר בשבת ק"ש וברכות. ומוכח מדברי הפמ"ג והמהרש"ם שלמדו שהוא אם שלמדו שהוא איסור מצד עצמו ולכן אסרו  לקרוא ק"ש נגד פאה נכרית. וכן ראיתי אצל גדולי פוסקי דורינו שכולם הקפידו שנשותיהם לא תלכנו בפאה נכרית והיינו מו"ר הגר"ש וואזנר שליט"א והגרי"ש אלישיב שליט"א ולהבדיל מחיים לחים הגרש"ז אויערבך זצלה"ה.]  אבל ברור שטוב להחמיר גם בימינו]
   
   
וראוי לצרף לכאן בקצרה רשימה של פוסקים שאוסרים משום פריצות...
וראוי לצרף לכאן בקצרה רשימה של פוסקים שאוסרים משום פריצות...


[יש לציין כי הרה"ק בבא סאלי זצ"ל כתב בהסכמתו לספרו, "נעים לי להודיע בזה שאני מכיר היטב את הרב ישראל פסח פיינהנדלר שליט"א, שהוא רב ומו"צ כאן בנתיבות, ואנחנו בבית שלנו שואלים אותו בכל השאלות בהלכה, וכל היוצא מפיו אנחנו עושים"].


קיז. הגאון רבי שלמה אליעזר שיק שליט"א, מגדולי רבני חסידות ברסלב, הובאו דבריו בספר "שיחות מוהרא"ש" (חלק ט'), שיש להעדיף לבישת פאה על מטפחת גם לספרדים, כיון שמטפחת אינה מכסה את כל הראש:


"אלו הנשים שהולכות בשערותיהן, לא די שיש להן מטפחת, כי רואים בחוש אשר דרכה של המטפחת לזוז ממקומה, ובכך נראות שערות ראשה בחוץ. ועל כן טוב מאוד לחבוש פאה נכרית, שעל ידי זה לכל הפחות תהיינה מכוסות השערות. ואף שיש מהנשים הספרדיות הנוהגות שלא ללבוש פאה נכרית משום פריצותא, עם זאת מי שרוצה להסתכל בעין אמת ולהבין את האמת, ההכרח לו להודות, אשר אי אפשר בשום פנים ואופן לכסות את השערות במטפחת בלבד, כי היא נוטה הצידה, ואז נראות השערות בחוץ, ויש על זה קללה מהזוהר הקדוש, עד כדי כך שאומר הזוהר, שכל העניות והדחקות שאדם סובל, היא רק מחמת שהאשה הולכת בגילוי שערותיה בביתה, ומכל שכן בחוץ, ועל כן בזה שהאשה חובשת פאה נכרית (וכמובן פאה צנועה כתקנות הרבנים) הרי זה כמי שמתלבשת באיזה כובע, כי סוף כל סוף אין זה השיער שלה, כי אם כמו כובע על השיער, אשר זה טוב יותר, ובזה היא מכסה את כל שערותיה שאין רואים אותן בחוץ [השמטה: ועל כן אם תלך האשה בפאה נכרית [צנועה בתכלית הצניעות), כך לכל הפחות שערותיה תהיינה מכוסות לגמרי... ואמר שיש הרבה מהנשים השכנזיות המקפידות לגלח השערות וכדי שלא תתגנינה על בעליהן הן הולכות בפאה נכרית ומי מביניהן שיכולה ללכת רק במטפחת אשרי לה).]
קיז. הגאון רבי שלמה אליעזר שיק שליט"א, מגדולי רבני חסידות ברסלב
   
   
צריך לציין שהספר "שיחות מוהרא"ש" לא נכתבו ע"י המוהרא"ש עצמו, ומתלמידיו שמעתי למעשה הוא עצמו נגד פאות, וזה זולת מה שהוא אינו פוסק הלכה, וצ"ע בדברים אלו.   
צריך לציין שהספר "שיחות מוהרא"ש" לא נכתבו ע"י המוהרא"ש עצמו, ומתלמידיו שמעתי למעשה הוא עצמו נגד פאות, וזה זולת מה שהוא אינו פוסק הלכה, וצ"ע בדברים אלו.   
שורה 980: שורה 956:
אינו מובן, איפה הפסק?! מה הראיה מה הביאור, מה פשט הדברים, אבל מכל מקום המלקט דאג להשמיט את סוף דברי הרב שהדבר פשוט לכאורה שלכל הדעות עדיף כיסוי ראש על לבישת פאה נכרית. ואחרי שהשמיט דברים אלו צירף המחבר את ה"פסק" הנ"ל לרשימת הממצטרפת כדי להגיע למסקנה הנחשקת והיא ההצהרה כי פאה עדיפה על מטפחת.   
אינו מובן, איפה הפסק?! מה הראיה מה הביאור, מה פשט הדברים, אבל מכל מקום המלקט דאג להשמיט את סוף דברי הרב שהדבר פשוט לכאורה שלכל הדעות עדיף כיסוי ראש על לבישת פאה נכרית. ואחרי שהשמיט דברים אלו צירף המחבר את ה"פסק" הנ"ל לרשימת הממצטרפת כדי להגיע למסקנה הנחשקת והיא ההצהרה כי פאה עדיפה על מטפחת.   


קיט. הגאון רבי מרדכי גרוס שליט"א, אב"ד חניכי הישיבות בני ברק, בספרו "אום אני חומה" (דף צ"ד) כתב להתיר לבישת פאה נכרית. ובספר "והיה מחניך קדוש" (שיעורים בהלכות צניעות - דף י"ז) כתב שנשים שאינן מקצצות שיער ראשן, עדיף להן לילך בפאה נכרית ולא במטפחת, כי השערות יוצאות מבעד למטפחת: "יש אומרים שמותר לצאת לרשות הרבים בפאה נכרית כשמכסה בו כל השערות, בין אם הוא משיער טבעי ובין אם הוא משיער סינטטי וכיוצא בזה, ונחלקו האחרונים כשהוא משיער שנחתך ממנה אם מותר לצאת בו... כשמנהג המקום שלא לילך בפאה נכרית, אין לשנות מהמנהג. סוגי הפאות הנכריות העשויות בצורות שמושכין העין, אין דרך צניעות ללובשם". ובמקורות הביא שם: "מותר לצאת בפאה נכרית - שלטי הגיבורים, וראייתו ממתני' שבת ס"ד ע"ב וגמ' שם נ"ז ע"ב וגמ' נזיר כ"ח ע"ב. ועיין פירוש המשניות להרמב"ם שם ובהלכות שבת פרק י"ט הלכה ז', וברמב"ן רשב"א וריטב"א שבת שם. וכ"כ בדפי הרי"ף ובהגהותיו בעין משפט נזיר דף כ"ח ע"ב. רמ"א סי' ע"ה ס"ב. מג"א שם ס"ק ה'. פמ"ג באשל אברהם שם. א"ר שם. גר"ז ס"ד. מגן גיבורים. סמ"ג. שולחן שלמה ס"ב. משנה ברורה שם. כף החיים ס"ק י"ט, ועיין סי' ש"ג ס"ק נ"ה. ערוך השולחן. פרישה סי' ש"ג ס"ק י"ט. אליהו רבא סי' ש"ג (ועיין סי' צ"א). דברי חמודות ברא"ש ברכות פ"ג סי' ל"ז. עדות ביהוסף סי' כ"ט ענף ו'. סתרי ומגיני סי' מ"ג. ובשו"ת אגרות משה או"ח ח"ב סי' י"ב כתב שרוב הפוסקים התירו. הדעות הנ"ל, מוכח בדבריהם שלא התירו רק לגבי אמירת דברים שבקדושה נגד פאה נכרית. ביאור הגר"א נראה דס"ל דשרי, ועיין הלכות הגר"א ומנהגיו סי' ע"ט". "בקונטרס פאה נכרית כהלכתה כתב להוכיח דאף לדעת שלטי הגיבורים רמ"א ומג"א יש להחמיר מלצאת בפאה נכרית ברה"ר, אמנם אין כן דעת כל גדולי האחרונים בדעתם, כמבואר בארוכה בספר "כדת וכדין", ו"כפתור ופרח", ועוד ספרים, עיין בדבריהם. רבים מהאוסרים הוא משום מראית העין, והוא לפני שנתפשט לבישת הפאות, וגם טעם האוסרים דיסבור שהוא שערות ויבוא לידי הרהור, ליכא כיום מהאי טעמא. וגם איכא מגדולי האוסרים שהוא מחמת לגדור גדר המנהג דהיה במקומותם ולבלתי ליתן שינוי בזה, והוי שייכא נמי טפי איסורא דבחוקותיהם לא תלכו (המוזכר בשו"ת תשובה מאהבה ועוד) שהשינוי היה מחמת פריצות העכו"ם". "כשמנהג המקום שלא לילך בפאה נכרית, אין לשנות מהמנהג - משנה ברורה ס"ק ט"ו, משמיה דהמגן גיבורים, וכן הוא בשבילי דוד או"ח סי' ב', וברוח חיים אה"ע סי' כ"א" (אום אני חומה). "סעיף ב. "לא תלכנה בנות ישראל פרועות ראש בשוק". ברשות הרבים לא מספיק במטפחת אחת אשר לבושה בה, אלא צריך שני כיסויים גמורים, אמנם רבים מקילים בזה ויש להם על מי שיסמכו. והנוהגות להסיר שיער ראשן, יכולות יותר להקל בזה. ויש מחמירים שאף כשהולכים בפאה נכרית שמים כיסוי מתחת לפאה, אמנם בזה מקילין יותר, ויש להם על מי שיסמכו. להלכה אין שיעור בפריעת הראש אלא אף מקצת שיער גלוי הוא בכלל פרוע, ואין בזה חילוק בין בני אשכנז לבני ספרד. ואף דיש פוסקים שהקילו, אינו אלא לענין לקרוא ק"ש כנגדה שאין הרהור, וגם לגבי ק"ש לא פוסקים כדעות אלו ואסור לקרוא ק"ש ולדבר דברי תורה וכל דבר שבקדושה אף כנגד מקצת שיער. אמנם שיער היוצא חוץ לצמתה, כלומר מעט בצדדין, והוא השיער שיוצא בין אזנה למצח כנגד הצדעא, כשהוא רק בפני בעלה י"א דאין איסור, ויש מחמירים בזה. ומאחוריה מה שגדל בשטח הצוואר אין מעיקר הדין איסור של שיער באשה ערוה. וצריכה להיזהר מאוד שלא יצא משיער ראשה אף משהו, ונשים שמשאירות שערות גדולות יקשה הדבר מאוד שלא יצאו מעט שערות דרך המטפחת, ועדיף שתלך עם פאה נכרית אף בבית, וע"י זה לא יצאו שערות... גם זקנה אסורה בגילוי שיער, דהאיסור אינו משום ששערותיה נאות... בלבישת פאה נכרית תלך אחר מנהג אמה ועדתה, ויש שנוהגים בכיסוי או כובע על הפאה. ואם לבעלה יש מנהג אחר, חייבת בכל גוונא לילך אחר מנהגו, בין להקל ובין להחמיר... אם רוצים לשנות את מנהג אבותם וללבוש פאה נכרית, ישאלו חכם. [ראה לעיל בדברי הגר"י פוזן שליט"א, ובדברי הגר"ב זילבר זצ"ל, שאין בפאה נכרית מנהג עדות אלא מנהג מקומות, והיום נהגו בכל המקומות ללבוש פאה]. אמנם בוודאי אף המתירים לא התירו סוגי פאות המחודשות הנוגדות את דרכי הצניעות, כגון פאות הארוכות למיניהם שעשויים בצורות המושכות את העין, וכן אין ראוי לילך בפאה קצרה ביותר" (והיה מחניך קדוש).  
קיט. הגאון רבי מרדכי גרוס שליט"א, אב"ד חניכי הישיבות בני ברק, אמנם בוודאי אף המתירים לא התירו סוגי פאות המחודשות הנוגדות את דרכי הצניעות, כגון פאות הארוכות למיניהם שעשויים בצורות המושכות את העין, וכן אין ראוי לילך בפאה קצרה ביותר" (והיה מחניך קדוש).  
   
   
ועוד כתב וז"ל: ודאי פאות של אותו זמן היה ניכר שאנן שערותיה,ורק כיום מחמת שכלול המכונות וכו' אפשר לעשותו כשערות ממש, ובמראית הין כגון דא לכו"ע לא הותר מלבד שהוא נוגד דרכי הצניעות וכו'... וטעם התוה"ק באיסור גילוי שער לדעת רבים הוא משום הרהור של אחרים ותחליף פאה הנזכר לא מועיל לזה...
ועוד כתב וז"ל: ודאי פאות של אותו זמן היה ניכר שאנן שערותיה,ורק כיום מחמת שכלול המכונות וכו' אפשר לעשותו כשערות ממש, ובמראית הין כגון דא לכו"ע לא הותר מלבד שהוא נוגד דרכי הצניעות וכו'... וטעם התוה"ק באיסור גילוי שער לדעת רבים הוא משום הרהור של אחרים ותחליף פאה הנזכר לא מועיל לזה...
שורה 986: שורה 962:
ובציון המצוינת (ח"א עמ' צ"ז אות תתקי"ד) כל סוגי הפאות שאין לילך בהם, גם אין לקבלם לתיקון או סירוק וכיו"ב, וכן אין למכרם או לסייע בפרסומם ובהפצתם! . עכ"ל. וד"ל.  
ובציון המצוינת (ח"א עמ' צ"ז אות תתקי"ד) כל סוגי הפאות שאין לילך בהם, גם אין לקבלם לתיקון או סירוק וכיו"ב, וכן אין למכרם או לסייע בפרסומם ובהפצתם! . עכ"ל. וד"ל.  


קכג. הגאון רבי מיכל יהודה לפקוביץ שליט"א, ראש ישיבת פוניבז' לצעירים, מגדולי דורנו, הובאו דבריו בקובץ בית הלל (קובץ י"ט), שיש עדיפות לפאה על מטפחת כיון שאינה מגלה שערות, ובגילוי דעת שהתפרסם בשמו הוצאו דבריו מהקשרם, ובתעמולה נגד לובשות הפאות יש סכנה: "בס"ד, י"ז סיון תשס"ד. למעלת כבוד הרב... על דבר אשר כמה שאלו בזה שחתמתי על כרוז שמשתמע ממנו קריאה להרחקת חבישת פאה נכרית, אפרש דעתי בענין. הנה דבר פשוט שלא היתה כוונתי לחוות דעתי בעצם היתרון של הפאה הנכרית, אשר נידון זה כבר עלה על שולחן מלכים גדולי הדורות הקדמונים זי"ע, ומגדולי הדורות ז"ל היו שהנהיגו כן בביתם ונהרא נהרא ופשטיה, ובהרהור אחר פסקם יש בה פרצה. ובאמת דכיסוי הראש ע"י פאה גרמה טובה לכיסוי נאות של שערות הראש לבל יראו החוצה, גם לאלו שע"י כיסוי המטפחת לא היה דבר זה נשמר אצלם היטב, וכל מטרת החתימה היתה לבקשת קבוצה לחזק המנהגים שהנהיגו ע"פ אמותיהם והחיזוק היה בתרתי, האחד שלא יראו עצמן כיוצאים מן הכלל, ועוד והוא העיקר, שלא יבואו ע"י המטפחת לפרוץ ולהוציא משערן החוצה כאשר נכשלו בזה רבים. אבל התעמולה שעושין בדבר, יש בזה סכנה, לערער עיקרי הצניעות המחוייבת מן הדין, ואין דעת תורה נוחה מזה שיצא ח"ו איזה פרצה, ואלו המבינים ישפיעו על השניים בכדי שהצניעות יהיה שמור בכלל ישראל".
קכג. הגאון רבי מיכל יהודה לפקוביץ שליט"א, ראש ישיבת פוניבז' לצעירים, מגדולי דורנו
   
   
[השמטה: בהזדמנות דיבר בכאב ובחריפות על המכתב שהוא כתב לאדם פרטי, ואמר שפרסמו אותו שלא מרצונו ובלי רשותו וכו'. עדות מח"ס "שלום באהליך" "שבחה של תורה" ושאר ספרים. - וכן פורסם בשעתו (א' תמוז תשס"ד), מכתב גלוי מאת הגה"צ רבי סנדר ארלנגער שליט"א, וזה תוכנו: "בענין כיסוי ע"י פאה נכרית או מטפחת, נכנסנו אני והרה"ג ר' מ. מנדל לובין שליט"א (מו"צ בבית דינו של מרן הגר"נ קרליץ שליט"א) למרן הגאון ר' מיכל יהודה ליפקביץ שליט"א ביום כ"ז סיון, ואמר לנו מעצמו קודם שהתחלנו לדבר "באתם בגלל המכתב (של י"ז בסיון), והאמת שהטעו אותי כאילו שיש יתרון לכיסוי פאה נכרית על המטפחת, ונתבר לי שאין הדבר כן מצד המציאות. וצריך לראות איך לתקן הענין". ואז היה נידון על נוסח הדברים... אלא שלבסוף הוחלט שקשה להוציא עוד מכתב ולחתום עליו מטעמים מובנים, ואין צריך להאריך. כל זה מצאתי להעיד עדות נאמנה לרבים, ובדאי שפרסום המכתב מיום י"ז סיון שהוא מוטעה ומרן שליט"א התנגד לפרסומו, והוא עוון נגד רצונו וכבודו של מרן שליט"א, ומי שפועל  בזה ידע שיש עליו דין של מונע רבים מלעשות מצווה, כאשר ישנן מהדרים לקיים כיסוי ראש לכל הדעות במטפחת. ועיין רמב"ם ריש פרק ד' מהלכות תשובה, דין מונע רבים מלעשות מצווה. כל זה מצאתי לנכון לפרסמו למען אמיתת ההלכה וכבוד התורה. באעה"ח חזקי' א. סענדר יצחק ארלנגר.]
[השמטה: בהזדמנות דיבר בכאב ובחריפות על המכתב שהוא כתב לאדם פרטי, ואמר שפרסמו אותו שלא מרצונו ובלי רשותו וכו'. עדות מח"ס "שלום באהליך" "שבחה של תורה" ושאר ספרים. - וכן פורסם בשעתו (א' תמוז תשס"ד), מכתב גלוי מאת הגה"צ רבי סנדר ארלנגער שליט"א, וזה תוכנו: "בענין כיסוי ע"י פאה נכרית או מטפחת, נכנסנו אני והרה"ג ר' מ. מנדל לובין שליט"א (מו"צ בבית דינו של מרן הגר"נ קרליץ שליט"א) למרן הגאון ר' מיכל יהודה ליפקביץ שליט"א ביום כ"ז סיון, ואמר לנו מעצמו קודם שהתחלנו לדבר "באתם בגלל המכתב (של י"ז בסיון), והאמת שהטעו אותי כאילו שיש יתרון לכיסוי פאה נכרית על המטפחת, ונתבר לי שאין הדבר כן מצד המציאות. וצריך לראות איך לתקן הענין". ואז היה נידון על נוסח הדברים... אלא שלבסוף הוחלט שקשה להוציא עוד מכתב ולחתום עליו מטעמים מובנים, ואין צריך להאריך. כל זה מצאתי להעיד עדות נאמנה לרבים, ובדאי שפרסום המכתב מיום י"ז סיון שהוא מוטעה ומרן שליט"א התנגד לפרסומו, והוא עוון נגד רצונו וכבודו של מרן שליט"א, ומי שפועל  בזה ידע שיש עליו דין של מונע רבים מלעשות מצווה, כאשר ישנן מהדרים לקיים כיסוי ראש לכל הדעות במטפחת. ועיין רמב"ם ריש פרק ד' מהלכות תשובה, דין מונע רבים מלעשות מצווה. כל זה מצאתי לנכון לפרסמו למען אמיתת ההלכה וכבוד התורה. באעה"ח חזקי' א. סענדר יצחק ארלנגר.]

גרסה מ־22:18, 10 במרץ 2013

שימו לב! הנכתב בויקישיבה הינו להרחבת ידע בלבד ואינו בא לפסוק הלכה.
אין לפסוק למעשה על פי הנאמר באתר ויקישיבה מבלי להיוועץ במורה הוראה מוסמך!


פאה נכרית, היא כיסוי ראש העשוי משיער אנושי טבעי או סינתטי.

עפ"י ההלכה נשים נשואות חייבות לכסות את ראשן לבל יראו שערותיהן. נחלקו הפוסקים האם הלכה זו מתקיימת ע"י כיסוי הראש בפאה נכרית, היות ושער האשה מכוסה, או שמא יש לאסור זאת, מטעמים שונים.

בחלקים נרחבים מהיהדות החרדית בימינו, נוהגות הנשים לכסות את ראשן גם בפאה נכרית. להלכה כיום נחלקו הפוסקים, יש מחכמי זמנינו שאסרו זאת מכל וכל, יש שהתירו, ויש שהמליצו דווקא על חבישת פאה, והעדיפו זאת על כיסויי ראש אחרים המקובלים בזמננו.

במהלך הדורות דנו הפוסקים אף בפאות העשויות משער המת, האם נאסרו בהנאה או שלא.

פאות העשויות משיער שהוקרב לעבודה זרה אסורות לדעת כל הפוסקים‏[1]. אך במקום שקיים ספק אם הפאה היא משערות שהוקרבו לעבודה זרה או שלא, ונחלקו פוסקי זמנינו אם בשל כך נאסרה הפאה בהנאה, כדין תקרובת עבודה זרה או שלא.

השתלשלות המחלוקת בהלכה

המקור אודות חיוב כיסוי הראש בתלמוד

ערך מורחב - כיסוי ראש לנשים


הגמרא (כתובות עב.) לומדת מפסוק שקיים חיוב מדאורייתא על האשה שלא לצאת לרשות הרבים פרועת ראש, אלא עליה לכסות את שערה. שער האשה אף מוגדר: "ערווה"[2] (ברכות כד.), ואסור לגבר לראות שער אחת מכל העריות (שו"ע אה"ע כא, א).

רבים מהפוסקים כתבו שבתולות אינן צריכות לכסות ראשן, ויכולות אף לפרוע את שערן ולצאת עם שיער פזור. הדבר נלמד מכך שהותר לקרוא קריאת שמע מול שיער הבתולות (שו"ת יביע אומר ח"ה אה"ע סי' ה אות ב, וכפשטות השולחן ערוך או"ח עה, ב אך יש חולקים אף בדעת השולחן ערוך וסוברים שצריכות לכסות ראשן היעב"ץ על השו"ע שם וי"א שאסור להן לצאת בשער פזור מגן אברהם שם, מובא גם במ"ב עי"ש[3]).

בהמשך הגמרא (כתובות עב:) מובא שמותר לאשה לצאת מחצר לחצר דרך מבוי כשלראשה קלתה (יש מפרשים[4]: סל שנהוג לסחוב על הראש, ויש בו בית קיבול כלפי מטה לכיוון הראש - כדי שיישב טוב, וכלפי מעלה - להכניס בתוכו פשתן ודברים נוספים; ויש מפרשים[5]: מטפחת) בלבד‏[6].

מדין דת יהודית (מנהג שנהגו בו בנות ישראל, שאין חובתו מפורשת בתורה[7] וחיובו מדרבנן[8]) אסור לאשה לצאת לרשות הרבים או לשוּק כששערה מכוסה ע"י קלתה בלבד, ונחלקו הראשונים בטעם הדבר:

  • יש אומרים שהטעם שאסור לצאת לרשות הרבים כשלראשה קלתה בלבד הוא מחמת ש"אי אפשר שלא יראו שערותיה בין הנסרים" (שיטה מקובצת שם. בשם רש"י מהדורה קמא). לשיטה זו מותר לאשה לצאת לרשות הרבים או לשוק כשלראשה מטפחת ראש או כובע המכסה היטב את שערה.
  • ויש אומרים שהטעם הוא מפני שצריכה האשה "שיהיה עליה רדיד (- צעיף[9]) החופה את כל גופה כמו טלית" ו"לא תצא אשה בשוק בכִפה (- מטפחת) שעל ראשה בלבד" (רמב"ם פי"ג מהל' אישות הי"א; ופכ"ד הי"ב; ועוד). וכן פסק בשולחן ערוך (אה"ע קטו, ד).
    וכתב בשו"ת באר שבע (סי' יח) שלשיטה זו אין די במטפחת ראש או כובע או פאה נכרית המכסים היטב את כל השערות, אלא יש צורך בכיסוי נוסף - רדיד, [המכסה את הראש וחלק מהגוף(דרוש מקור)- כפשטות לשון הרמב"ם הנ"ל[10], כדי שלא תראה צורת השְׂערות[11]]. וכן פסק המשנה ברורה (ביאור הלכה סי' עה): "לילך בשוק וחצר של רבים לכולי עלמא אף אם תלך במטפחת לבד לכסות שערה - מיקרי עוברת על דת יהודית עד שתלך ברדיד מלמעלה".
    ויש המפרשים ששיטה זו איננה חולקת על קודמתה באופן עקרוני, ואף לשיטה זו האיסור לצאת במטפחת הוא דווקא במטפחת שיש בה נקבים ורואים מקצת משערה (ב"ח שם סוף ס"ק א) או במטפחת שאינה מכסה את השער במלואו(דרוש מקור), אך במטפחת ראש אטומה או בפאה נכרית המכסה היטב את כל השער - מותר לצאת לשוק או לרשות הרבים, אף לשיטה זו (שו"ת תשובה מאהבה ח"א סי' מח).

בזמנינו פשט המנהג אצל כמעט‏[12] כל הנשים[13], ואף אצל נשים יראות שמים וצדיקוֹת, להסתפק בכיסוי ראש אחד, ולא ללבוש רדיד נוסף, ולא מחו בידם חכמים. ונחלקו חכמי דורנו בטעם הדבר:

  • יש שכתבו שייתכן שטעם הדבר מפני שהמנהג כדעת הפוסקים שאין צורך בשני כיסויים[14], ודי בכיסוי אחד אטום שלא רואים דרכו כלל את השער, והרדיד נצרך רק בכדי לכסות את השער היטב.
  • ויש שכתבו שטעם הדבר מפני שחיוב דת יהודית תלוי במנהג בנות ישראל הכשרות, ואם נהגו כל הנשים להסתפק בכיסוי אחד - מנהג חדש מבטל את הישן, והן רשאיות לעשות כמנהגן, ובלבד שלא תצאנה פרועות ראש, שאיסור זה מדאורייתא[15]. ויש שפקפקו בזה‏[16].

השתלשלות המחלוקת - סקירה היסטורית

פרק זה לוקה בחסר. אתם מוזמנים לתרום לוויקישיבה ולהשלים אותו. ראו פירוט בדף השיחה. בקצרה: הוא מרחיב בראשית המחלוקת ומקצר בהמשכה; לא מזכיר שבמקומות שונים היו בעיות שונות - פאות הנעשות משער המת או מתקרובת עבודה זרה; לא מזכיר שבדורות הראשונים הטענות על הפאה היו מצד מראית עין ודת יהודית, ובדורות מאוחרים יותר יש כתבו נימוקים אחרים לאסור את הפאה; ועוד.

הפוסק הראשון שהתיר פאה נכרית[17] היה רבי יהושע בועז ברוך, בן למשפחה ממגורשי ספרד שחי באיטליה בתקופת מרן רבי יוסף קארו[18]. ובספרו 'שלטי הגיבורים' (שבת (כט.) לדפי הרי"ף, אות א) כתב באריכות "להביא ראיה וסמך לנשים היוצאות בפאה נכרית" מדין המשנה: "יוצאה אשה בחוטי שער, בין משלה, בין משל חבירתה" (שבת סד:), והסביר שהכוונה שהיא יוצאת עם פאה נכרית לרשות הרבים בשבת. כמו כן, הביא ראיה נוספת מגמרא (ברכות כד.) ולפי פירוש הראשונים שם. רבי יהושע בועז חזר על דבריו בהגהות 'עין משפט' (נזיר כח:).

בתגובה לכך, רבי יששכר בער (בן ישראל לעזער פרנס) איילנבורג, בשו"ת 'באר שבע' (סי' יח) הביא את דברי רבי יהודה קצנלנבוגן שהיו בכתב יד, ובהם חלק בכל תוקף על ה'שלטי גיבורים', וה'באר שבע' עצמו הצטרף להשיג ולהקשות על דברי ה'שלטי גיבורים'.

במשך הדורות הצטרפו לכל אחת משתי דעות אלו עוד פוסקים רבים: לדעת ה'שלטי גיבורים' המתיר לאשה לחבוש פאה נכרית הצטרף ה'מגן אברהם' (סי' עה ס"ק ה), המבאר שכך ג"כ סובר הרמ"א[19] (דרכי משה או"ח סימן שג; ובהגהתו לשו"ע או"ח סי' עה סעיף ב), וכן הצטרפו ה'פרישה' (על הטור סי' שג הנ"ל), בעל התניא (שו"ע הרב או"ח עה, ד) ועוד רבים, ומאידך לדעת ה'באר שבע' האוסר את הפאה הצטרפו הרב היעב"ץ, בעל 'עצי ארזים', בעל ה'הפלאה' ועוד רבים.

יש לציין, שלא כל האוסרים עומדים בשיטה אחת; יש מהאוסרים הסוברים שפאה נכרית היא כשער אשה עצמו ואיסורם מן התורה‏[20] ויש מהאוסרים הסוברים שאיסורה הוא רק מדרבנן‏[21], חלק מהאוסרים מנמקים את דבריהם מחמת איסור פריעת הראש וחלק מהאוסרים אוסרים מחמת נימוקים חיצוניים (מראית עין, מנהג הפרוצות, הנאה מהמת ועוד); וכך גם המתירים אינם עומדים בשיטה אחת[22].

יש מהמתירים בזמנינו‏[23] המציינים כי במשך קרוב למאתיים שנה מהדפסת ספר 'שלטי הגיבורים'‏[24] נמצאו חולקים בודדים על היתר הפאה הנכרית (המהר"י קצנלנבוגן, הבאר שבע והיעב"ץ), ומאידך כמה פוסקים (הרמ"א, הלבוש, הפרישה, המגן אברהם, התוספות יום טוב, עטרת זקנים, עולת תמיד, אליה רבה ועוד) הביאו להלכה את היתר פאה נכרית (חלקם לגבי הלכות קריאת שמע וחלקם לגבי הלכות צניעות).

יש מהמתירים‏[25] המוסיפים שיש לראות בשתיקת גדולי אותה תקופה‏[26], הסכמה שבשתיקה להיתר פאה נכרית, שנדפס בשלטי גיבורים ונהגו בו חלק הנשים‏[27], ולא מצאנו שמחו בהם. אבל מהר"י קצנלבוגן העיד שכל גדולי אשכנז לפניו אסרו אפילו מטפחת הנראית כשיער, ואם כך כל שכן פאה נכרית, וכן בספר "סבא קדישא" למהרש"א אלפנדרי מביא שהדבר פשוט ואף אחד לא הסכים בדורו למהר"י בועז. ואכן בשו"ת רבי משה פרובינצאלו מרבני איטליה, הוא מזכיר לגנאי מנהג של חבישת חתיכת בד עם שער על המצח, ואם כך כל שכן פאה.

יש מהפוסקים שכתבו כי רוב הפוסקים אסרו פאה וחלקו על השלטי גיבורים[28], ויש מפוסקי זמנינו שכתבו כי רוב גדולי הדורות הסכימו להתיר[29].

השתלשלות המנהגים

פרק זה לוקה בחסר. אתם מוזמנים לתרום לוויקישיבה ולהשלים אותו. ראו פירוט בדף השיחה. בקצרה: מקצר בהשתלשלות המנהג, שבמקומות מסוימים החל לכתחילה ע"י נשים כשרות, ובמקומות אחרים החל מחמת גזרת השלטונות הנֹכריים או ע"י נשים שאין רוח חכמים נוחה מהן, ושבמקומות אחרים לא הגיעו כלל פאות נכריות כדברי הרב משאש; לא מוזכר מנהג ירושלים, וחילוקי השמועות בטעמו; העדויות מובאות באופן מעט מגמתי, ולא אובייקטיבי כנדרש; ועוד.

בכמה מקומות במשנה מוזכרת הפאה הנכרית‏[30], ורואים שהיו נשים שחבשו פאה נכרית. נחלקו הפוסקים, האם המשתמשת בפאה נכרית יצאו בה כשהיא מגולה לרשות הרבים והפאה שימשה גם ככיסוי ראש או שמא הפאה הייתה מכוסה בכיסוי אחר[31].
בכל אופן סיבת השימוש בפאה נכרית לא היה למטרת כיסוי ראש, אלא למטרות אחרות: יש שכתבו שהשתמשו בה כתכשיט זמני על מנת להתייפות בשער[32], יש שכתבו שהפאה שימשה כתכשיט מיוחד לכלות בימי חופתן[33], יש שכתבו שהפאה שימשה נשים בעלות מום, קרחות או בעלות שיער לבן[34], ויש שביארו(דרוש מקור) שאין מחלוקת ביניהם, ואכן היו כמה שימושים לפאה נכרית בזמנם[35].

המנהג ללבוש פאה ככיסוי ראש המהווה תחליף למטפחת ולרדיד, החל לפחות‏[36] לפני כחמש מאות שנה[37], שהרי מדברי 'שלטי הגיבורים' (הנ"ל) עולה, שעוד קודם לדבריו נהגו נשים מסוימות לחבוש פאה נכרית ולצאת בה לרשות הרבים, והוא מצדיק את מנהגן[38].

בתקופות מאוחרת יותר[39], אנו מוצאים ש"כבר נתפשט המנהג בכל איטליה כדברי שלטי הגיבורים"[40]. יש לציין, שה'שלטי גיבורים' כיהן כרב באיטליה, וייתכן שבשל כך, דעתו התפשטה בה יותר מבמדינות אחרות‏[41].

במשך הדורות התפשט המנהג בארצות נוספות, כמובא בדברי הפוסקים[42], וכן נהגו רבים בליטא[43], בפולין(דרוש מקור), באשכנז(דרוש מקור), ברוסיה(דרוש מקור) ובעוד מדינות, עד שיש מחכמי זמנינו שכתב ש"הרבה היו מקילין בזה, וכן נהגו מדינות שלמות" (שו"ת שבט הלוי ח"ה סי' קצט אות ד).

יצויין שיש שכתבו שזהו מנהג חדש שהחל מפורקות עול בודדות, ובעבר לא הייתה שום "אשה חשובה בכל מדינת אשכנז" שהייתה יוצאת לרשות הרבים בפאה נכרית[44].

לעומת זאת, בהרבה מארצות המזרח (אך לא בכולן[45]) ובתימן, לא נהגו הנשים לצאת בפאה נכרית[46]. אך בדורות האחרונים החל המנהג להתפשט גם בחלק מארצות המזרח, כעדות הרב שלום משאש (רבה של מרוקו, ולימים רבה של ירושלים), שהנשים הצדקניות שבמרוקו שלא נסחפו עם הגל העכור של הורדת כיסוי הראש, כיסו ראשן בפאה[47].

יש מפוסקי זמנינו שלא ראו את הדבר כמנהגים חלוקים, מטעמים שונים:

  • יש מפוסקי זמננו שתלו את העובדה שבתימן ובעוד מארצות המזרח לא נהגו הנשים ללכת בפאה, רק בחסרון טכני של אי אפשרות לקנות פאה, ואין לראות בזה מנהג להחמיר בדבר[48]. ויש מחכמי זמנינו שחלקו עליהם[49] ונקטו שמנהג עדות המזרח לפסוק כדעת אוסרי הפאה הנכרית‏[50].
  • יש מאוסרי הפאה הנכרית בדורנו שתלו את המנהג להקל בלבישת פאה נכרית ברוסיה וסביבתה בשל גזרות השלטונות הנכריים העריצים שאסרו לכסות הראש[51], ויש שהשיגו על דבריהם[52].
  • יש הטוענים שבארצות המזרח בשכנות לערבים שבנותיהם מכוסות לחלוטין - אין לבת ישראל ללכת בפאה נכרית (וזו פריצות גמורה), אך בזמנינו לא שייך טעם זה (הרב משה שטרנבוך, בשו"ת דת והלכה סי' א, עמ' כה-כח; ועוד).

מקור וטעם חובת כיסוי הראש והשלכותיהם לדין פאה נכרית

פרק זה לוקה בחסר. אתם מוזמנים לתרום לוויקישיבה ולהשלים אותו. ראו פירוט בדף השיחה. בקצרה: הובאו רק דברי חלק מהפוסקים בנושא זה.

מקור חובת כיסוי הראש והשלכותיו לטעמו וגדרו

כפי שהובא לעיל, בגמרא (כתובות עב.) מבואר שיש חיוב מן התורה לאשה שלא לצאת לרשות הרבים או לשוק וראשה פרוע. מקור חיוב זה הוא בפסוק העוסק באשה סוטה (במדבר ה, יח): "וְהֶעֱמִיד הַכֹּהֵן אֶת הָאִשָּׁה לִפְנֵי ה' וּפָרַע אֶת רֹאשׁ הָאִשָּׁה...".
רש"י במקום (ד"ה אזהרה) מסביר שני פירושים כיצד נלמד דין זה מהפסוק[53]:

  1. הסיבה שהכהן פורע את ראש הסוטה הוא בכדי לְנַוֶל, לגנות ולבזות אותה, מידה כנגד מידה כמו שהיא עשתה, בכדי להתנאות בפני הבועל[54].
  2. מזה שהכהן פורע את ראש האשה - סימן שעד כה הוא היה מכוסה. נשמע מכאן ש"אין דרך בנות ישראל לצאת פרועות ראש". ורש"י מוסיף: "וכן עיקר" (כמו הפירוש השני).


רבי אברהם (בר צבי הירש) תאומים בספרו שו"ת 'חסד לאברהם' (מהד' תנינא, ח"ב, אה"ע סי' פז, דף לח., ד"ה ואולם אחר[55]) למד מפירושו הראשון של רש"י שיש לאסור כיסוי הראש ע"י פאה נכרית, וזאת משום שלפירוש זה שורש האיסור של פריעת הראש הוא מחמת הפריצות שיש בהתקשטות והתנאות האשה בשערה לפני גברים[56]. כל זה לפירוש הראשון של רש"י, אך לפירוש השני של רש"י יתכן שחיוב האשה שלא לצאת פרועת ראש הוא גזרת הכתוב, ולא מחמת הפריצות וההתקשטות בפני בני אדם. והחסד לאברהם מאריך להוכיח שפירושו הראשון של רש"י הוא העיקר בש"ס.

מאידך, רבי יצחק עבאדי בשו"ת אור יצחק (אה"ע סי' ג[57]) כתב לדייק מדברי רש"י בפירושו הראשון - פירוש הפוך לחלוטין: שמטרת כיסוי הראש היא כדי שלא תהיה מנוולת ומבוזה[58]. והוסיף שאף הפירוש השני לא חולק בזה על הפירוש הראשון. ובהמשך (עמ' שפז[59]) מאריך להביא ראיות לדבריו.

ראיות נוספות לטעם וגדר חובת כיסוי הראש

כפי שהובא, נחלקו האחרונים בפירוש דברי רש"י - האם איסור גילוי השער הוא משום צניעות או משום גזירת הכתוב. בשאלה זו ישנם מקורות נוספים וראיות מדינים שונים.

בספר תרומת הדשן (סי' י) כתב שאיסור גילוי הראש של נשים נשואות ברשות הרבים "איננו אלא משום פריצות דגברי"[60] (- פריצות של האנשים), ובזה נימק את טעם הדין שמותר לאשה לגלות את שערה בחצר (כתובות עב:), מפני שלא מצויים בה גברים[61].

ויש מהאחרונים שכתבו שיסוד החיוב לכסות הראש הוא גזירת הכתוב ולא מחשש שמא יגרמו הרהורי עבירה לגברים(דרוש מקור). והביאו כמה ראיות לדבריהם:

  1. כפי שהובא לעיל, דעת רבים מהפוסקים שבתולות אינן צריכות לכסות את ראשן. ואם חיוב כיסוי הראש לנשים הוא מחמת הרהור הגברים - "איזה שׂכל והגיון יאמר שבשעה אחת או רגע אחד קודם שתקבל טבעת אחת של קידושין לא היה בה הרהור, ותיכף שקיבלה הטבעת ועדיין גלויה לפנינו יחזור להיות בה הרהור, ואיזה שינוי נעשה בגופה שיביא לידי הרהור חדש?"[62] (הרב שלום משאש, בספרו שו"ת שמש ומגן ח"ב אה"ע סי' יז, וכעי"ז בשו"ת תבואות שמש אה"ע סי' קלח ד"ה והנה אם באנו; ועוד).
  2. יש מהפוסקים שכתבו שבזמנינו שנהגו נשים נשואות לצאת לרשות הרבים בלי כיסוי ראש שלא כדין, אין איסור לקרוא כנגדן קריאת שמע (ראה שו"ת יביע אומר ח"ו או"ח סי' יג, ובמקורות שהובאו שם). "וזה ראיה גמורה שאין כאן הרהור" (הרב משאש בשו"ת תבואות שמש, שם).

השלכות טעם חובת כיסוי הראש לדיון האם יש לאסור פאה נכרית מן התורה או לא

ה'חסד לאברהם'[63] (מהד' תנינא, ח"ב, אה"ע סוף סי' פז, דף לח:, ד"ה ואולם לכאורה - מתחיל בעמוד הקודם) כתב שהיות וטעם חובת כיסוי הראש הוא מפני שהדבר גורם הִרהורי עבירה לגברים, לכן האיסור הוא בין בשער הטבעי של האשה ובין בשער חיצוני הנראה כשער האשה (= פאה נכרית המונחת על שערותיה), מפני שלכל הדעות דורשים טעמא דקרא לחומרא[64]. וכ"כ כמה אחרונים(דרוש מקור)[65] שפאה נכרית היא כשערה ואסורה מן התורה (מובאים בקישור).

ויש מי שהעיר שדברי ה'חסד לאברהם' אינם מוסכמים כלל‏[66], ודעת רוב ככל הפוסקים שאין בפאה נכרית איסור מן התורה[67], וכל המחלוקת האם יש לאסור מדרבנן או לא, אבל מדאורייתא אין בית מיחוש בדבר (הרב אליעזר פולק בקובץ 'אור ישראל' מאנסי, גיליון כב (טבת תשס"א) עמ' לו[68]; ועוד).

כמובן, שדברי ה'חסד לאברהם' מבוססים על שיטתו[69] שיסוד חובת כיסוי הראש לאשה הוא מחמת הרהורי העבירה שהדבר גורם, אך ברור שמי שסבור שחובת כיסוי הראש היא גזירת הכתוב ואיננה מפני שהיא גורמת להרהורי עבירה, או שטעם כיסוי הראש הוא מפני ששער פרוע הוא כיעור וגנאי לאשה, - אין מקור כלל לאסור מדאורייתא חבישת פאה נכרית ברשות הרבים, שכן התורה אסרה את גילוי השער הטבעי, ואין לנו מקור לאסור אף שער תלוש (הרב משאש בשו"ת תבואות שמש, שם). ויש מי שהוסיף, שלהפך, עדיפה פאה נכרית המייפה את האשה (הרב יצחק עבאדי, בשו"ת אור יצחק הנ"ל - אה"ע סי' ג ובהמשך הדברים בעמ' שפז[70]).

ויש שכתבו שטעם ההיתר של ה'שלטי גיבורים' לצאת בפאת נכרית, הוא מחמת שחכמים ידעו שאין יצר הרע שולט אלא בדבר שיש לו נפש חיונית, כדוגמת שְׂער המחובר לגוף האשה, אך בדבר מת - אין יצר הרע שולט(דרוש מקור). ולכן בפאה נכרית העשויה משְׂער תלוש וחסר חיים - אין חשש שתגרום לו להרהר (הרב עובדיה הדאיה בשו"ת ישׂכיל עבדי ח"ז אה"ע סי' טז אות ג-ד, עמ' רכ[71]; וכן כתב הרב שלמה דב וולפא בספרו 'לקט שכחת הפאה'; ועוד). ויש מי שכתב סברא זו ביחס לדין "שער באשה ערווה" (שאסור לומר דברים שבקדושה מול שער מגולה של אשה), והסביר שרק שער טבעי הוא נוי ותפארת לאשה בכך ששערה יפה וכמו שכתוב (שיר השירים ד, א; ו, ה): "שערך כעדר העִזים", ולא שער תלוש שהונח על ראשה (שו"ת נחלת בנימין, לרבי בנימין זאב וולף [בן אלעזר יעקב] ברויאר, או"ח סי' כו אות א דף כח.).

טענה זו מתבססת על הנחה כי אין יצר הרע שולט בשער מת. יש המביאים ראיה(דרוש מקור) כי יופי השער שווה בין אם הוא שער האשה ובין אם הוא פאה נכרית מדעת תנא קמא (נזיר כח.) שהבעל יכול להפר את נזירותה של אשתו מפני "שהוא יכול לומר אי אפשי [- אין רצוני] באשה מנוולת" (שאינה שותה יין - רש"י שם), אבל אינו יכול להפר את נזירותה של אשתו בסופה בכדי למנוע ממנה מלגלח את שער ראשה בסוף נזירותה. לעומתו רבי מאיר סובר שהוא יכול להפר בטענה "אי אפשר באשה מגלחת". ומבואר בגמרא (שם ע"ב) שתנא קמא חולק על רבי מאיר, מכיוון ש"אפשר בפאה נכרית", כלומר האשה יכולה לגלח את שערה ולחבוש במקומו פאה נכרית, ואז היא נראית כאינה מגולחת (רש"י שם). ומכאן שהפאה מהווה תחליף מושלם לשערה הטבעי של האשה לעניין מראה ויופי‏[72], ולכן גם לאחר שתגלח את כל ראשה בסוף הנזירות לא יהיה לבעל כל הפסד ביופייה של אשתו מפני שאפשר לה בפאה נכרית, וממילא אין לו יותר שום עילה להפרת נזירותה של אשתו. ואם ביחס לבעל המתבונן באשתו מקרוב אין כל חסרון ביופייה של אשתו המגולחת, כי "אפשר בפאה נכרית" המהווה תחליף מושלם לשער לעניין יופייה של האשה, כל שכן לגבי הזרים, שהרי בדרך כלל אינם רואים אותה מקרוב, ואין חילוק בין שער ראשה לשער פאה נכרית לגבי היצר הרע השולט על ידי יופי האשה הבולט בשער שעל ראשה(דרוש מקור).

בדעת רבי מאיר, החולק על תנא קמא, וסובר שהבעל רשאי לומר "אי אפשי באשה מגולחת", מסבירה הגמרא שמחמת הזוהמה לא נוח לבעל בפאה נכרית. יש מן הראשונים שפירשו שכוונת הגמרא שבשער ישנו לכלוך, וכשמדובר בלכלוך של שער אשה אחרת מגונה הדבר בעיני הבעל (תוס' שם; וכן פשטות גרסת רש"י שם: "זוהמא דאית בה"). ויש מי שפירש כי "מזוהם בעיני הבעל שתתן אשתו על ראשה שער אשה נכרית" (פירוש הרא"ש שם). מפירוש זה משמע ששער תלוש ומת גורם דחייה לבעל ואיננו מושך ומגרה כשער טבעי[73].

בנוסף, יש המביאים ראיה(דרוש מקור) כי אין הבדל בשער מלפני שנחתך לאחר שנחתך, מדברי רש"י (רש"י ערכין ז:): "שער לאו בר מיתה הוא שאין עשוי להשתנות"[74].

הפאה הנכרית בתלמוד ובדברי הראשונים

פאה נכרית מוזכרת בפירוש בארבעה מקומות בש"ס בלבד (והם מפורטים להלן), ואף בדברי הראשונים מוזכרת הפאה פעמים בודדות בלבד. היא שימשה כתחליף לשערן של אותן הנשים שהיה להן מום בשער, כגון שהיו קרחות או ששערן היה לבן או מועט וכדומה.

הסוגיה במסכת שבת

בגמרא (שבת סד:) מבואר שאף שאסור לצאת בשבת בשאר התכשיטים אפילו לחצר הבית, בכל זאת התירו חז"ל שתצא האשה לחצר הבית בפאה נכרית, "כדי שלא תתגנה על בעלה". ההיתר הוא דווקא לחצר, אבל אסור לצאת בפאה נכרית לרשות הרבים, וטעם הדבר מבואר בתוספות (שבת נז: "דמילתא דפשיטא הוא דאסור, דוודאי משלפה, דמחכו עלה".

יש המוכחים מדברי התוספות כי לא היה בדבר איסור, ומה שהתירו לאשה לצאת רק לחצר הוא בגלל שבכך די בכדי שלא תתגנה על בעלה[75] (שלטי גיבורים, שם; ועוד).
יש שהקשו על ביאור זה בדברי התוספות, שאם כן אין חשש שתסיר את הפאה ברשות הרבים, שכן יש בדבר איסור אף בחול, ואין לחשוש שאשה תעבור עליו (הרב היעב"ץ בפירושו לחם שמים שבת פ"ו מ"ה). יש שתירצו שמן ההכרח לומר שלדעת התוספות מתחת לפאה היה כיסוי נוסף, שהרי אם לא היה שם כיסוי נוסף, לא קיים חשש שהאשה תוציא את הפאה ברשות הרבים, שאז יתגלה ראשה, כמו שכתוב (בבלי שבת נז ב) "יוצאה אשה בשבכה", ומפרש רש"י הטעם "דאי שלפה לה מגליא ראשה". ובחתם סופר על מסכת שבת שם, הביא בשם לחם שמים להיעב"ץ שכתב על תירוץ התוספות "דלאו תירוצא הוא, דאדרבה לא תסירם דאסור לגלות ראשה".

ויש שתירצו את קושייתו, בכך שמנהג הנשים היה לכסות את שערותיהן בסבכה ועליה היו נותנות את הפאה הנכרית (הרב מיכאל זאב זאבצאקי בספר מתנה טובה לשבת (תרס"ח) שם).

מדברי התוספות יש המביאים(דרוש מקור) ראיה כי לא הייתה דרך הנשים לצאת לרשות הרבים בפאה נכרית, וזאת ככל הנראה מפני שניתן היה להזהות את הפאות הנכריות בתקופה זו שמחמת שהן לא נראו כשערה האמיתי של האשה, ולכן היא התביישה לצאת בה לרשות הרבים, ואם הייתה יוצאת בה לרשות הרבים - וודאי שישחקו עליה עליה והיא תסיר את הפאה.


לעומת זאת, הרב היעב"ץ (שו"ת שאילת יעב"ץ ח"א סי' ט; וכן בלחם שמים, שם) מביא דווקא ראיה לאסור יציאה לרשות הרבים בפאה נכרית מנוסח המשנה המתירה לצאת בפאה לחצר ולא מזכירה את האיסור לצאת לרשות הרבים, והוא מסביר שאכן שאין צורך לציין את האיסור לצאת בשבת בפאה לרשות הרבים, כי גם בחול אסור.
ויש מי שהשיגו על דבריו והוכיחו מכאן ראיה להיתר, מכך שהגמרא מקשה שם על דעת רב האומר כי כל שאסורה לצאת בהן לרשות הרבים אסורה לצאת בהן לחצר, "מאי שנא הני", ולדעת האוסרים אין מובנת הקושיא, הרי בפאה נכרית אין חשש שמא תצא לרשות הרבים כיון שאף בחול אסור, וגם קשה על המשנה עצמה מה החידוש בכך שהתירה לצאת לחצר כיון שאין חשש שתצא בה לרשות הרבים (הרב מיכאל זאב זאבצאקי בספר מתנה טובה לשבת (תרס"ח) שם[76]; הרב יצחק מאיר פצינר, בספרו 'פרשת המלך' פי"ג מהל' אישות הי"א בהערה).

ראיות ממקומות נוספים

פרק זה דורש שכתוב. אתם מוזמנים לתרום לוויקישיבה ולשכתב אותו.

  • בבבלי נזיר כח א נראה כי הפ"נ משמשת תחליף מושלם לשערה של הנזירה הקרחת כדי שתהיה יפה בעיני בעלה. נחלקו התנאים במשנה אם יכול הבעל להפר את נזירות אשתו, ובגמרא (בבלי נזיר כח ב) מוסבר, כי האוסר מסביר כי "אפשר בפאה נכרית", והמתיר מסביר כי "פאה נכרית איידי דזוהמא לא ניחא לה", ובתוספות ד"ה איידי מסביר כי השערות של הפאה נכרית מלוכלכות מעט ואינן נקיות לחלוטין שהרי הם מראשה של אשה אחרת, ומכיון שלכלוך זה אינו מגופה של האשה עצמה, גנאי הוא לה, לפי דיעה זו. מסיבה זו יכול הבעל לומר "אי אפשי באשה מגולחת". ומכאן הביאו המתירים ראיה לשיטתם, שמותר לאשה להתכסות בפאה נכרית, כי אם אסור לה לצאת לרשות הרבים בפאה, עדיין ניוול הוא לה? שלטי הגבורים ב"עין משפט" שם, ו"ברית עולם - שבט הלוי" על יבמות מח. הביא שמכאן ראיה מפורשת להתיר.. לעומת זאת האוסרים תמהו מהיכן ראייתו, הלא כשם שהיא מכסה את שערה כך היא מכסה את הפאה הנכרית, ומאין ראיה שפאה נכרית משמשת בתור כיסוי? שו"ת באר שבע שם, ור' ישעיה פיק בהוספותיו לגליון הש"ס כותב על דבריו של הש"ג "ובעל הבאר שבע דחה סברא זו בשתי ידיים והאריך לאיסור" מרפא לנפש חלק ב' סימן כ"ח בשם ישועות יעקב. ועיי"ש שדחק שאפשר שס"ל השלטי הגבורים שפאה נכרית אינה מתקיימת תחת הסבכה כמו שער.
    בשו"ת בית יעקב סימן קנ"ב הקשה, כיצד מועלת תקנת הפאה נכרית כדי שיחול הנזירות, הרי אינה יכולה לצאת בה לרשות הרבים בשבת, ונמצא שאם תצא לרה"ר בשבת היא תנוול את עצמה שתוציא את הפאה מראשה, ומתרץ שאין ניוול של זמן קצר כזה נחשב לניוול.
  • בבבלי ערכין דף ז א: מבואר שהפאה הנכרית שעל ראשה של אישה שנהרגה "גופה הוא ומיתסר" בהנאה. (להבדיל מלבושה מתכשיטיה ויתר רכושה שמותרים בהנאה, ראה גם בש"ע יורה דעה סימן שמט' סעיף ב'.). יש שרצו להביא מכאן ראיה שעכ"פ שער המחובר לשערה של האשה וטפל אליו, נחשב כגופה, וא"כ יתכן שגם בו יש את דין "שער באשה ערווה", אך השלטי גבורים דוחה את הראיה וכותב שברור שמדובר בנשואות שהרי מדובר שם באומרת "תנו שערי לביתי", ועכ"ז הותר להן להתקשט, כח שער באשה ערווה הוא רק בשער המחובר לגופה. עם זאת, ברור לשלטי הגבורים, שאין לדמות כלל שער פאה נכרית של זמנינו, שאינו מחובר לשער הטבעי אלא דבוק על גבי מגבעת אחרת המפסיק בין השער התלוש לשערה הטבעי, לאותו שער, ובפאה של זמנינו אין להביא ראיה כלל שחשיב כגופה.
    במשנה שם כתוב "האשה שנהרגה נהנין בשערה בהמה שנהרגה אסורה בהנאה", ובגמרא מפרש רב כי מדובר באומרת תנו שערי לביתי, ובהמשך הגמרא וברש"י מוסבר, כי מדובר בשער שהיתה האשה קושרת לשערה בקביעות, כדי שתראה בעלת שער, והוא נחשב כחלק מגופה, אלא שאם מצווה האשה לתת את שערה לבתה, מגלה היא את דעתה בכך שאינה רוצה שיחשבו השערות כחלק מגופה שאז יאסרו מדין שלל עיר הנדחת.
  • בבבלי סנהדרין קיב כ: מבואר שלפאות הנכריות של הצדקניות בעיר הנידחת יש אותו הדין כמו לשערות ראשן, ולכן להבדיל מממונן שדינו להישרף עם העיר הנידחת, אין שורפים את הפ"נ שעל ראשן של הנשים הצדקניות מפני שלבושן וכל שכן גופן אין דינם להישרף. אלא שהגמרא מחלקת בין "פאה נכרית" שהוא כינוי לשער בשעה שהוא קשור לשערה, לבין "שער נשים נכריות" שהוא אותו גדיל שער עצמו בשעה שתלוי ועומד על הקיר, ובשעה שהוא מחובר לגופה ברור שהוא נחשב כחלק מגופה, ובשעה שהוא תלוי ועומד על הקיר הדבר עומד ותלוי ב"בעי" ששאל שם האמורא רבי יוסי בר חנינא האם מתחשבים במצב העכשווי של השער שבו אין הוא משמש לה כמלבוש או במצבו הקבוע שבו הוא משמש לה כמלבוש.

הפאה הנכרית מוזכרת גם בדברי הראשונים שמסבירים מה היא הפ"נ ואת האופן שהשתמשו בה:

  • רש"י בערכין ז: 'ביאר וז"ל: "בפאה נכרית...דרגילות היו נשים ששערן מועט לקשור שער נשים נכריות לשערן והוא פאה נכרית" עכ"ל.
  • הרמב"ם בזמנים הלכות שבת פרק יט' כתב וז"ל: "בפ"נ של שער שמנחת על ראשה כדי שתיראה בעלת שער הרבה" עכ"ל.
  • התוספות רי"ד שבת סד:' ביאר בזה הלשון: "בכבול ובפאה לחצר. פירוש פאה קליעות של שער שאשה שאין שערה מרובה מביאה קליעות שער של חבירתה וקושרת בראשה על שערה כדי שתיראה בעלת שער" עכ"ל.
  • הרשב"א בחידושיו על מסכת שבת בפרק שישי דף סה.' כתב וז"ל: "וכן הטעם בכפה של צמר שאין אשה מקשטת עצמה באותה כיפה אלא אשה שהיא קרחת מפאת ראשה והיינו דתני לה בהדי פאה נכרית".
  • שנות אליהו להגאון מוילנא משניות שבת פ"ו כתב: "ובפאה נכרית. פירוש שאין לה שער נוטלת שער ומכנסת תחת הצעיף כדי שתתראה בעלת שער". בכך חולק הגר"א על השלטי הגבורים שכותב שהיו יוצאים בפאה נכרית לרשות הרבים ללא צעיף או כיסוי אחר מעליו, "דא"כ מאי אהני האי קישוט הרי כל עצמו של אותו קישוט לא הוי אלא בשביל שתראה כבעלת שער אלא פשיטא דמיירי שהולכות בשערות מגולות" ולכן יש הרוצים להביא ראיה מדברי הגר"א שהוא סובר שההיתר לצאת בפאה נכרית לרשות הרבים הוא רק כאשר הפאה מכוסה בצעיף, ולכן הותר לה לצאת בו לרשות הרבים. אם כי, הגר"א בפירושו לשולחן ערוך (עה, ב) מסכים עם פסקו של הרמ"א שמותר לחבוש פאה נכרית, אפילו לא מכוסה ( כלשונו "אפילו דרכה לכסות"), ומביא לכך ראיה ממשנה זו "כמ"ש בפ"ו דשבת יוצאה בחוטי שער". ויתכן שהגר"א סובר שודאי האשה היתה משימה את השער מתחת לשבכה, שהרי היא רוצה שיחשבו שאינה קרחת ושהיא כשאר הנשים שחייבות לכסות את שערותיהן המחוברות לגופן, ולמרות זאת סובר הגר"א שיש ראיה מתחילת המשנה, שבה מבואר שיוצאה האשה בחוטי שער שלה או של חברתה שבה משתמש בתור חוטים שקולעת בהן שערותיה.

יש המציינים את העובדה שבשום מקום לא נזכר הפאה הנכרית ככיסוי ראש, אלא תמיד נזכר כשער אותו לובשים כדי שלא תראה כחסרת שער, כראיה לכך שאכן אין הפאה מהווה תחליף לכיסוי ראש. טענתם היא כי אם היה מותר ללכת ברה"ר בפ"נ גלויה, או שהיה מנהג כזה ללכת בפ"נ גלויה ברה"ר, אז מדוע אף אחד מהראשונים שהסבירו מה היא פ"נ ותיארו את השימוש בפאה, לא כתב שהפ"נ יכולה לשמש גם לצורך מצוות כיסוי הראש ברה"ר, כמו שרואים היום שאצל רוב הנשים החרדיות משמשת הפ"נ כתחליף למטפחת ברה"ר, והעיקר חסר מן הספר.

עם זאת, יתכן שהסיבה שבשלה לא השתמשו בפאה בעבר לכיסוי הראש, היה מכיון שהיו בעיות טכניות שונות: אם ה"זוהמא" המוזכרת במסכת נזיר, אם מכיון שאלו שחבשו אותה היו בעיקר בעלי מום - נשים קרחות לגמרי או למחצה לשליש ולרביע, וככל הנראה היה בושה בלבישת פאה נכרית שמסיבה זו כותבים חכמי התוספות במסכת שבת שקיים חשש שהוא בגדר "וודאי" שישחקו עליה ולכן תסיר את הפאה מראשה.

מקומות בש"ס שיש אומרים שמדובר בהן על פאה נכרית

יש שכתבו שמה שמוזכר במסכת כתובות (בבלי כתובות סו:) "נתעטפה בשערה" הכוונה לפאה נכרית, ומדובר שם באשה נשואה או לכל הפחות אלמנה כמובא שם, וקצת משמע שמדובר בשער שלה ממש היינו שהפאה הנכרית היתה העשויה משער שלה עצמה, ודלא כדעת המחלקים בין שערה לשער חברתה רבי שלמה הס מגדולי הונגריה, נדפס בשו"ת כרם שלמה או"ח סי' ע"ה, רבי יהושע שלמה ארדיט ב"חינא וחסדא" על כתובות ס"ו ע"ב.

ראיה מדברי הירושלמי והערוך

פרק זה לוקה בחסר. אתם מוזמנים לתרום לוויקישיבה ולהשלים אותו. ראו פירוט בדף השיחה. בקצרה: לא הובאו דברי החוות יאיר במקו"ח; ולא הובאו כלל תשובות המתירים, הן שמהדובר ב'מוסף הערוך' (ולא בערוך), והן שניתן להסביר את דבריו שאין מכאן ראיה למחלוקת האחרונים בדין פאה נכרית.

בתלמוד הירושלמי (פ"ז דכתובות ה"ו) מובא:

"א"ר יוחנן היוצאת בקפלטין שלה אין בה משום 'יוצאה וראשה פרוע', הדא דתימר לחצר, אבל למבוי יש בה משום 'יוצאה וראשה פרוע'."

הפני משה מפרש: "קפלטין - היינו מטפחת שעל ראשה"‏[77]. וכן כתב הקורבן העדה פירש: "קפליטין - בגד דק שמנחת על ראשה". ולפי דבריהם כוונת הירושלמי שמותר לצאת לחצר במטפחת (או כל כיסוי ראש אחר מבד), אך אסור לצאת למבוי במטפחת, מפני שיש חובה לשים רדיד (כפסק הרמב"ם פכ"ד מהל' אישות הל' יא-יב והשולחן ערוך אה"ע קטו, ד).

אולם הערוך (ערך קפליטין) כתב: "פירוש קפליטין בלשון רומי: שער ותלתלים ופאה נכרית". ולפי פירושו יוצא שדווקא לחצר מותר לצאת בפאה נכרית, אך למבוי אסור לצאת בפאה נכרית. וכל שכן שאסור לצאת בפאה נכרית לרשות הרבים (שו"ת יביע אומר ח"ה אה"ע סי' ה אות א).

נימוקים חיצוניים לאסור חבישת פאה נכרית

פרק זה לוקה בחסר. אתם מוזמנים לתרום לוויקישיבה ולהשלים אותו. ראו פירוט בדף השיחה. בקצרה: הנימוקים הובאו בקצרה, ויש להאריך בהם. למשל, לגבי מראית עין - נחלקו הפוסקים האם האיסור נוהג גם במקום שרוב הנשים הכשרות חובשות פאה נכרית; וכן יש חילוקים בין סוגי פאות שונות..

הפוסקים שאסרו פאה בדורות הקודמים, כתבו כמה וכמה טעמים לאיסור:

  • ובחוקותיהם לא תלכו: הגאון רבי יהודה אסאד זצ"ל, (שו"ת יהודה יעלה חיו"ד סימן שס"ו), שו"ת דברי חיים מצאנז (ח"א יו"ד סימן ל),
  • חרם: הגאון רבי פנחס הלוי הורוביץ זצ"ל (בעל ההפלאה) יחד עם בית דינו גזר חרם על המקילים בפאה נכרית (כפי שהובא בספר של בנו הגאון ר' צבי הירש אב"ד פפד"מ, לחמי תודה דף ד). יש לציין כי חרם זה נאמר גם על מטפחת המגלה מקצת שערות (הגר"מ ווינער, בספר כבודה בת מלך).
  • פריצות: הגאון רבי צבי הירש אורנשטיין זצ"ל בעל "ברכת רצה" כתב שמלבד איסור של פריעת ראש, יש בזה גם איסור משום פריצות (הובא בספר ישועות יעקב אהע"ז סי' כא'). וכ"כ הגאון רבי אליעזר זוסמן סופר זצ"ל (בדבריו שנדפס בתחילת ספר מהר"ם סופר על התורה). וכ"כ בשו"ת אשר חנן ח"ד סימן סח', דפאה נכרית לא גרעה מבגדים אדומים שאע"פ שמכסות את הגוף מ"מ אסור ללובשם משום שמושך את העינים.
  • מראית העין: כיון שהפאה נראית כשיער רגיל, יכולים הצופים לחשוב שהולכת בגילוי ראש (פרדס הבינה, חלק מטעי משה, דף עג, וראה למעלה רשימת אוסרים משום מראית עין).

האם בימינו השתנה הדין

טיעונים להתיר בימינו לבישת פאה, אפילו לדעת האוסרים בדורות הקודמים

כמה וכמה פוסקים בימינו, כתבו כי טעמי האיסור דאז אינם שייכים כיום. להלן דבריהם:

  • יש שכתבו שהאוסרים אסרו משום מראית עין, ולכן כיום שנתפשט מנהג לבישת הפאות בכל העולם, גם הרבה מהמחמירים היו חוזרים בהם להתיר‏[78].
  • יש שכתבו שמהאוסרים בעבר את הפאות היה זה רק לפני שהתדרדרו הדורות שיש המגלות את שערן במקצת, אבל כיום יש להתיר את הפאה הנכרית שאינה אסורה מעיקר הדין, לצורך הדור ולמנוע פרצה חמורה יותר. רבי משה שטרנבוך, בשו"ת "דת והלכה" (סי' א', עמ' כה-כח).
  • יש שכתבו שמהר"י אסר רק בזמנו ובמקומו, שהיה זה בגדר פירצה חדשה‏[79].
  • טיעון נוסף כתב הרב משה שטרנבוך בספר "דת והלכה", כי הפוסקים הראשונים והעיקריים שכתבו בספריהם לאסור לבישת פאה, הלא הם "באר שבע" והגאון יעב"ץ וסיעתם, אסרו גם לבישת מטפחת והצריכו רדיד עליה, כמבואר בדברי מהר"י קצנלנבוגן שהביאו הב"ש, וזה לשונו שם: "אע"פ שמכוסה במטפחת דעביד ביחוד לכיסוי השיער, וגם הוא כיסוי מעליא שהוא מכסה לגמרי השערות, אפי' הכי לא סגי, משום דשני כיסויים גמורים בעינן, ודעבידי ביחוד לכיסוי השיער, כמטפחת או סבכה והדומה לה, ועל המטפחת רדיד". ולכן פירש את המשנה בשבת שמדובר בפאה נכרית מכוסה, כי לשיטתו צריך שני כיסויים, ואין נפק"מ בין מטפחת לפאה.
    וממילא אי אפשר לעשות "פלגינן דיבורא" בשיטתם, ולהביא היום ראיה מהם שהפאה אסורה ללא רדיד עליה, ומאידך להתיר לבישת מטפחת שאין עליה רדיד, דלא כדבריהם, ובפרט במטפחות המצויות כיום. ורוב אוסרי הפאה כתבו דברים חריפים בחומרת גילוי מקצת שערות.
    והיעב"ץ בספרו "מור וקציעה" (סי' ע"ה) אסר אף לבתולות ללכת בגילוי ראש, וכתב שצריכות ללבוש מטפחת. ובדומה לכך מצינו פוסקים נוספים שרגילים להביאם כאוסרים את הפאה, כמו ספר "משא מלך" שאסר מטפחת ממשי שחור שדומה לשערות האשה, ובעל "דברי חיים" מצאנז, שאסר גם הוא מטפחת כזו, ואסר גם את כל סוגי הכובעים (ובלשונו "מצנפת"), ועוד. וממילא אין להביאם כדי לאסור פאה ולהתיר מטפחת שאסרו במפורש.

טיעונים לאסור בימינו לבישת פאה, אפילו לדעת המתירים בדורות הקודמים

פרק זה לוקה בחסר. אתם מוזמנים לתרום לוויקישיבה ולהשלים אותו. ראו פירוט בדף השיחה.

ויש שכתבו שגם הפוסקים שהתירו את הפאה הנכרית בשנים קודמות, היום היו מודים לאסור, והטעם, משום שיצור הפאות בימינו עבר שיפור ניכר, וכיום הפאות הם יפות הרבה יותר מאשר בדורות קודמות, ומושכות את העין[80]. [ואע"פ שגם בדורות הקודמים כתבו כמה פוסקים(דרוש מקור) שהפאה דומה לשיער, עם זאת בדורינו השתפר מראה הפאות עוד יותר[81]].

מניין הפוסקים

ערך מורחב - פאה נכרית/שיטות הפוסקים


גילויים משמיים נגד פאה נכרית

יש מאוסרי הפאה הנכרית המביאים כחיזוק לטענתם 'גילויים שמימיים':

  1. הרב יצחק רצאבי בתשובה מביא מעשה על ילדה שחזרה בגילגול מחמת עוון לבישת פאה נכרית.
  2. כמה מהאנשים שעברו "חוויה סף מוות" (חוויה זו מבוארת בארוכה בערך מוות קליני), מעידים שבשמיים מענישים על חבישת פאות נכריות, ומקפידים שכיסוי הראש יהיה ע"י מטפחות דווקא[82].
  3. מסרים מעולם האמת ע"י מפגרים - יש אוטיסטים הכותבים ע"י מחשב שבשמים מתנגדים לפאות נכריות[83].
    אולם דרך תקשורת זו שנויה במחלוקת, ורבים מאנשי המחקר וכן מפוסקי דורנו פקפקו בתקשורת זו, כשהמפורסם שבהם הרב שלמה זלמן אוירבך[84].
    ויש שהוסיפו(דרוש מקור), שאפילו לדעת אלו שלא שללו לחלוטין את הדבר[85], לא כל דברי האוטיסטים שווים, שכן האוטיסטים במשך שנים רבות כתבו דברי טעם ודברו בשפה יפה, ומעולם 'הציבור החרדי' לא היווה מטרה בשבילם, ודבריהם היו באופן כללי על הציבור היהודי שצריך להתחזק בתורה ובמצוות, ותיארו בשפה יפה את העולם שיהיה בקרוב כשיגיע משיח[86]. ורק בתקופה מאוחרת יותר החלו מסרים מאוטיסטים אחרים[87] המופנים לציבור החרדי, ורבים מהם מדברים לפתע על צניעות, ועל פאה נכרית, והם מלאים בקללות, איומים ותיאורים מחרידים על מה שיתרחש בתקופה הקרובה, ופתיחת פה לשטן. וסביר להניח שאין זה אוטיסטים אלא אנשים אחרים כותבים בשמם את ה'מסרים'.
    ויש שהוסיפו(דרוש מקור) שדבר זה - שאין לחשוש לדברי כמה מהאוטיסטים, נוגע גם לאוסרי הפאה הנכרית, שהרי יש שכתבו[88] בשם האוטיסטים שאסור לבתולות ללכת עם שיער שאינו אסוף, ונשים נשואות חייבות ללכת דווקא במטפחת ואסורות ללבוש כובע. - ודברים אלו מנוגדים גם לדעת רבים מהפוסקים האוסרים את הפאה הנכרית. וודאי שלא נניח את דברי הפוסקים ונפסוק כדעת האוטיסטים.

ויש שכתבו שאין להתחשב בהכרעת ההלכה בגורמים מיסטיים כגון דא, ותורה "לא בשמים היא" (ב"מ נט:). ברוח זו, כתב הרב שלום משאש (שו"ת שמש ומגן ח"ב):

"בעלי תורה היודעים ללמוד ולאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא, ויודעים מקורות הדברים, ומי ומי המתירין, בוודאי לא יחזרו בהם. ואפי' משיח צדקנו לא בא לא לרחק ולא לקרב (עדויות פ"ח מ"ז), ולא בשמים היא (תמורה טז.), אלא הוא בעצמו יפסוק בספיקא דרבנן להקל... ובש"ס (מנחות לד.): אם יבוא אליהו ויאמר שאין חולצין בסנדל אין שומעין לו, שכבר נהגו העם בסנדל, עיין מהרי"ק(דרוש מקור)."

השלכות הלכתיות

פרק זה לוקה בחסר. אתם מוזמנים לתרום לוויקישיבה ולהשלים אותו. ראו פירוט בדף השיחה.

להלן רשימת השלכות הלכתיות שונות הנובעות מדין כיסוי הראש ע"י פאה נכרית, שהובאו בספרי הפוסקים:

  • רבי צבי הירש שפירא (בעל הדרכי תשובה) כותב שאדם שאשתו חובשת פאה נכרית, אסור לו להיות שוחט ובודק, כיון ש"בוודאי יצא מכלל ירא שמים מרבים" (בשו"ת שבסוף ספר תפארת בנים סימן ב).
  • בשו"ת יביע אומר (הנ"ל) העלה לאסור לעיתון לפרסם על מכירת פאות נכריות.
  • האדמו"ר מקלויזנבורג ‏[89] כתב שמי שאמה הולכת בלי פאה נכרית אסור לבתה ללכת עם פאה נכרית ולא מהני בזה התרת נדרים כיון שהתרת נדרים הוא רק בדבר המותר לגמרי ולא בדבר שיש בזה מחלוקת בין הפוסקים כמ"ש הפרי חדש בשם מהרשד"ם סימן מ', והביא גם משו"ת תשורת ש"י שפסק שאסור לבת לשנות ממנה גאמה בנושא זה משום ואל תטוש תורת אמך. ונמצא שכאן יש לכו"ע איסור מהתורה של חשש נדר והוא חמור מאוד.
  • האדמו"ר מקלויזבורג זצ"ל בשו"ת דברי יציב[90] כתב שמותר למכור פאה נכרית לאשה שנוהגת היתר כיון שעכ"פ נוהגת כהפוסקים המקילים, ואע"פ שלדינא וודאי אסור. וראה בספר 'ללקוט שושנים' (מאת הרב אליהו בחבוט, ח"ג עמ' רי) שהביא בזה מחלוקת חכמי זמנינו.
  • ובענין האם לסכן את הפרנסה כדי להחמיר שלא לחבוש פאה נכרית: הרב יוסף שלום אלישיב הורה שאשה שמחמירה לחבוש דוקא מטפחת ולא פאה, אף אם נשקף חשש לפיטורין ממקום עבודתה מחמת חומרא זו, עליה להמשיך להחמיר, ובזכות זה תזכה לפרנסה ברווח[91].

אמירות מפי גדולי החסידות

פרק זה לוקה בחסר. אתם מוזמנים לתרום לוויקישיבה ולהשלים אותו. ראו פירוט בדף השיחה.

  • רבי שלום מאסקאוויטש מלונדון זצ"ל, אב"ד שאץ, בצוואתו שהובאה בכמה מקומות בספריו[92] הבטיח שיעורר רחמים בשמים (ע"י אבותיו הקדושים) על מי שיעלה לקברו להתפלל עליו, ידליק נרות עבורו ויאמר המבוקש והשמות, וזאת בתנאי שהוא יחזור בתשובה מחטא שלו, ואחת הדוגמאות לחזרה בתשובה היא: כל אשה הרגילה לגלות ראשה המבטיחה מעתה ללבוש פאה שתקיים את הבטחתה.

פאות פרוצות

יש גם מבין המתירים לחבוש פאה נכרית, הסוברים שפאות ארוכות הינן פריצות ללא קשר לחיוב כיסוי הראש. יש שהגדירו את האיסור באופן ששערות הפאה הנכרית מתפזרות ביותר‏[93], ויש שהגדירו את האיסור בפאה ארוכה באורך מוגזם שמעורר תימהון וגורם שיסתכלו עליה‏[94].

יש(דרוש מקור) שהביאו ראיה לכך שסתירת שיער היא פריצות, שבסוטה מצינו שהכהן סותר קלעי שערה, ופירש רש"י (סוטה ח.) "סותר קלעי שערה, מרבה בגילויה שסותר קליעתה", עכ"ל. והיינו שסתירת קלעי שערה הוא הדגשת הגילוי ביותר, והדגשה זו היא פריצות.

אך יש(דרוש מקור) שדחו זאת בטענה שרק כאשר מדובר בשערות הטבעיות של האשה שהן פריצות, הרי בהתרת קשריהן יש משום הדגשת הפריצות והניוול והגילוי, אך פאה נכרית שהיא בגדר כיסוי ראש, אין בהדגשתה וגילויה פריצות.

פולמוס השיער ההודי

פרק זה לוקה בחסר. אתם מוזמנים לתרום לוויקישיבה ולהשלים אותו. ראו פירוט בדף השיחה. בקצרה: מביא רק חלק מדעות הפוסקים; ומקצר מאד בנימוקים, ובחילוקים ביניהם.

קיים פולמוס אודות הפאות הנכריות, שחלק גדול מהן הוא מבית עבודה זרה בהודו, שם מגלחים את השערות. הספק הוא האם עצם התגלחת היא פולחן (- שמכער את עצמו לכבוד האליל) אבל השערות אינם חלק מהפולחן, או שמא גם השערות עצמן מיועדות לכבוד האליל. אחת מהראיות שהצד הראשון נכון הוא בכך שרוב השערות אכן מובלות לצרכים מסחריים, ומכיון שמדובר בספיקא דדינא לא ניתן ללכת בזה אחר חזקה דמעיקרא של השערות שהיו מותרות. ‏[95].

הראשון שדן בנושא זה, היה ראב"ד העדה החרדית, רבי משה שטרנבוך (דת והלכה, סי' א, עמ' כח ואילך), שכתב לאסור את הפאות העשויות משער הודי, כיון שהם עשויות משיער שנחתך בתור תקרובת עבודה זרה, ואף על פאות משיער אירופאי ("קאסטם") כתב שראוי להימנע מפני שגם בפאות אלה קיים חשש של עירוב שיער הודי‏[96], אולם כתב שגם זה עדיף ממטפחת שאינה מכסה את כל השערות בשלמות, ומחליקה מהראש מפעם לפעם[97].

בשנת תשס"ד התעורר החשש הנזכר לפאות מתקרובת עבודה זרה, והציגו את הדברים בפני הרב יוסף שלום אלישיב, שפסק לאסור שיער הודי‏[98]. וכן הורו הרב חיים קניבסקי, הרב ניסים קרליץ, הרב משה שטנבוך[99] ורבנים נוספים‏[100].

מאידך, יש מי שכתב שהרב שמואל הלוי וואזנר, העלה שמעיקר הדין יש להתיר את הפאה העשויה משיער הודי, כיון שהתגלחת לא נחשבת כנעשית לתקרובת, אלא נחשב כדורון, ואולם הסיק שראוי להחמיר משום שמץ עבודה זרה ו"הרחק מן הכיעור"[101], אלא שאשה שכבר קנתה פאה (קודם שנודעו חששות אלו) - אינה צריכה להחליף(דרוש מקור). וכדבריו כתב גם רבי חיים יוסף דוד ווייס[102]. רבי יצחק רייטפארט הקל בשאלה זו, מטעם שתקרובת עבודה זרה בזמן הזה מותרת בהנאה (שלא כפסק הבית יוסף), וגם משום שהתגלחת לא נעשית לפני האליל.

פאות העשויות משער המת

לקריאה נוספת

קישורים חיצונים

קישורים להתיר הפאה

קישורים לאסור הפאה

קישורים נייטרליים

פאה נכרית מהודו

הערות שוליים

  1. תשובת הרב יעקב אריאל באתר ישיבה: "מדוע הנך מעלה בכלל על דעתך שמישהו יתיר איסור תקרובת עבודה זרה שהיא אסורה בהנאה מהתורה? כל רבני ישראל מאוחדים בשמירת ההלכה".
  2. להשלכות עניין זה לגבי קריאת שמע ותפילה - ראה בערך: שער באשה ערווה.
  3. וראו עוד אנציקלופדיה תורנית 'דעת', ובמקורות שהובאו שם; וכן בספר 'גן נעול', הרב שלמה אבינר, ירושלים תשמ"ה, עמ' 35-36,52,54.
  4. רש"י שם ד"ה קלתה.
  5. רמב"ם (פכ"ד מהל' אישות הי"ב). וראה להלן שלשני פירושים אלו ישנה השלכות להלכה.
  6. ויש שנימקו זאת בכך ש"אין שערותיה נראים כל כך לבני מבוי בין הנסרים" (שיטה מקובצת שם בשם רש"י מהדורה קמא).
  7. ראה רש"י כתובות עב. ומאירי שם ועוד.
  8. ראה בספר 'גן נעול' הנ"ל, עמ' 32 הערה 3, ובמקורות המצוינים שם. וראה גם להלן בסוף הפסקה ובהערות.
  9. הגהות מיימוניות (ס"פ כד מהל' אישות אות ו); הרב מברטנורא, כלים פכ"ט מ"א; שכל טוב (בובר) בראשית כד, סה; ועוד.
  10. ראה בפורום 'לדעת': "הבאר שבע מדגיש שיש ללכת בשני כיסויים גמורים, אחד על השני. שלא לדבר על השו"ע ורמב"ם, שהצריכו רדיד, והרמב"ם כתב שזהו רדיד החופה את כל גופה, יחד עם הראש, כמו הרעלות שנהוגות כיום בסעודיה..."
  11. כך הסביר הרב ניסים קרליץ (חוט שני, אה"ע סי' כא ס"ב, עמ' נד, ד"ה ונראה): "ונראה דהא דבעינן ב' כיסויים לשיער שבראשה, דהיינו מלבד הקלתה שעל ראשה בעינן נמי רדיד עליה, אין פירושו דיש דין שיהיו שערותיה מכוסים בב' כיסויים, אלא הפירוש דבכיסוי אחד נראה עדיין צורת השערות, ובזה סגי לדת משה, אבל דת יהודית היא שלא יראה אף צורת השערות, אף שהן מכוסות, ולכן אם יש עוד כיסוי עליהם לא נראה גם צורת השערות". (מובא בפורום 'לדעת')
  12. אך הרב בנימין זילבר מציין ששמע שבירושלים יש משפחות שנשותיהן מקפידות ללבוש רדיד (שו"ת אז נדברו ח"י סי' כח, סוף עמ' פ במוסגר). ואף בתקופתנו יש נשים החוזרות ללבוש שאל.
  13. מדובר על נשים מארצות מוצא שונות: מעדות המזרח ומעדות אשכנז, מחוגים וממגזרים מגוונים.
  14. וראה 'גן נעול' הנ"ל, עמ' 35 ובהערה 16, ועמ' 52 הערה 3.
  15. שו"ת יביע אומר (ח"ד אה"ע סי' ג אות ב) ושו"ת שמש ומגן (ח"ב אה"ע סי' טז, עמ' קמט, ד"ה וקודם כל אשיב; מובא בספר חן וכבוד עמ' קסג)
  16. שו"ת אז נדברו ח"י סי' כח, סוף עמ' פ: "ואני נבוך כעת מאד במה מתקיים בימינו המנהג של רדיד... ויתכן שכיון שעיקר דת יהודית הוא משום מנהג - אם אין המנהג כן מתבטל הדין גם לדיני אבן העזר, וצע"ג בזה, דמסתבר מאד דאפי' אם נאמר דלענין כתובה נשתנה ההלכה אבל לא מה שנוגע לצניעות עצמה"
  17. מעניין לציין שבשו"ת סבא קדישא (או"ח ח"א סי' מז) בהשגותיו על השלטי גיבורים כתב: "ואתמהה איך חשב [- השלטי גיבורים]... להוציא... דין מחודש כזה [- להתיר את הפאה הנכרית ברשות הרבים] שלא נמצא בשום פוסק קדמון להתיר" עכ"ל (מובא בקישור, ושם העירו שלדעת המתירים המנהג להתיר החל בימי התלמוד, ראה להלן).
  18. להרחבה נוספת בענין תאריך לידתו המדוייק, ראה בערך רבי יהושע בועז.
  19. וראה להלן שיש פרשנויות נוספות בדעת הרמ"א.
  20. החסד לאברהם וסיעתו, ראה להלן בפסקה 'השלכות טעם חובת כיסוי הראש לדיון האם יש לאסור פאה נכרית מן התורה או לא'.
  21. ראה בפרי מגדים ( או"ח סי' שג משבצות זהב ס"ק ט): "עיקר הספק בדבריהם לקולא", וכן כתב רבי שלמה קלוגר בשו"ת שנות חיים סי' שטז, וכן כתב בשו"ת לבושי מרדכי (מהדורה תנינא יורה דעה סי' קסח): "מה שכתב כבוד תורתו שהוא דאורייתא, לא אדע מי מן הפוסקים האחרונים שיסבור כן", וכן כתב בשו"ת אגרות משה (אגרות משה יורה דעה ח"ב סי' פח): "אף האוסרין פאה נכרית אינו מאיסור התורה". וכן כתב בשו"ת שמש ומגן(דרוש מקור).
  22. יש מחכמי זמנינו שהתירו פאה שאינה ניכר כלל שאין היא שיער טבעי (אגרות משה שם, ועוד), ויש מחכמי זמנינו שכתבו שיש להחמיר בפאה שאינה ניכרת למתבונן ספר "חן וכבוד" עמ' סח-ע בשם הרב חיים קניבסקי{{מקור|: "אם זה נראה ממש כשערה, ואי אפשר להבחין, יש להחמיר. אם המתבונן יכול להבחין, המנהג להקל"). יש שהתירו כל פאה(דרוש מקור), ויש שאסרו פאה ארוכה(דרוש מקור).
  23. הרב שלום דוב וולפא בספר לקט שכחת הפאה; וכ"כ בספר "חן וכבוד" בהקדמה, עמ' ב-ג.
  24. ספר 'שלטי הגיבורים נדפס בשנת שי"ד-שט"ו. ממנו ועד להדפסת ספרי רבי יעקב עמדין (היעב"ץ): 'לחם שמים' (בשנת תצ"ג), שאילת יעב"ץ (בשנת תצ"ח) ומור וקציעה (בשנת תקכ"א), עברו כמאה ושמונים שנה.
  25. לקט שכחת הפאה וחן וכבוד הנזכרים בהערה הקודמת. ובחן וכבוד שם הביא מדברי רבי יצחק אבולעפיא, אב"ד דמשק, בשו"ת פני יצחק (ח"ו סי' ו נדפס בשנת תרל"א): "מנהג דנדון דידן הוא קדמון מזה שנים רבות, יותר מארבע מאות שנה [- היינו משנת רל"א, וראה בהערה הקודמת], והיו כמה רבנים מארי דאתרין ז"ל והיו רואים שכן נהגו ולא מיחו בידן כלל, וליכא למימר שגם המה בחכמתם טעו. וכסבורין היו דהוא מותר גמור, ולזה שתקו ולא מיחו, דחלילה לן לתלות בוקי סריקי בהו שטעו בדין ח"ו". ובסוף דבריו מפרט שהמנהג היה רק דרך המבוי, ורק בזה האופן התיר. וזו גם עדות מהרש"א אלפנדרי, בספר "סבא קדישא", שהיה רב בדמשק, שמעולם לא הותר הדבר. שהדבר היה פשוט לאסור וכשרצה רב אחד להתיר, כל הרבנים התנגדו לו. וראה דברי הרב אליעזר פולק המובאים בספר חן וכבוד (הנ"ל עמ' רסט): "...גם נראה ששאר מפרשי השולחן ערוך ששתקו לרמ"א מסכימים עמו, כמו הט"ז ושאר האחרונים שדרכם להשיג עליו במקום שחולקים". יש לציין, שדברים אלו תלויים במה שנחלקו המפרשים האם כוונת הרמ"א להתיר לצאת בפאה נכרית לרשות הרבים (כמשמעות דברי בדרכי משה) או שדבריו נאמרו רק לגבי קריאת שמע (כהסבר היעב"ץ וסיעתו).
  26. דהיינו המהרש"ל, הב"ח, הסמ"ע, הט"ז, הש"ך ועוד.
  27. ראה בדברי השלטי גיבורים הנ"ל שכתב: "להביא ראיה וסמך לנשים היוצאות בפאה נכרית", משמע שעוד קודם לכן היו נשים שיצאו בפאה נכרית.
  28. שו"ת דברי חיים (יו"ד ח"ב סי' נט): "...לאשה לילך בפיאה נכרית בשוק... כבר האריכו בזה בספר באר שבע ובכל האחרונים ורובם מסכימים לאסור ועיין בכנסת הגדולה באה"ע [סי' כ"א בהגה"ט אות ה' וז'] שרבו האוסרים וכן בעצי ארזים [שם ס"ק ב'] אוסר". (הובאו דבריו בשו"ת דברי יציב יו"ד סי' נה ד"ה והיוצלמ"ז דבנ"ד). וכן כתב בשו"ת שבט הלוי (ח"ה סי' קצט אות ד): "ובעצם המנהג של היום שהנשים שלנו יוצאות בפאה נכרית חלילה לי לתקוע עצמי בזה, דכבר ידוע דרוב רובם של הפוסקים אין דעתם נוחה בזה..." וכן בשו"ת קנין תורה (ח"א סי' יא אות י, עמ' לו): "ואם נבא לחשוב כל האוסרין לצאת בשייטיל [- פאה נכרית] בלא כיסוי לא יכיל הגיליון..." וכן כתב הרב עובדיה יוסף בשו"ת יביע אומר (ח"ה, מילואים לאה"ע סי' ה): "...שרוב הפוסקים אוסרים הדבר בהחלט..." ובגוף התשובה (שם אות ז) הביא בשם רבי יצחק אבולעפייא אב"ד דמשק בשו"ת פני יצחק (ח"ו אה"ע סי' ו) "שכל הפוסקים דחו דעת השלטי גיבורים". וכן במסקנתו כותב הרב עובדיה יוסף (שם אות ח): "...והעיקר שיש לאסור כדברי הירושלמי והראשונים, וכמו שהסכימו רוב ככל האחרונים". וכן בתשובה נוספת: "ובאמת שבעיקר הדין נראה שהעיקר לאסור לצאת בפאה נכרית לרה"ר מכל הני טעמי תריצי שכתבו האוסרים, שהם רוב הפוסקים. ומכ"ש דהוי איסור תורה..." (שם ח"ד אה"ע סי' ג אות ג). וכן כתבו הרב בנימין ראבינאוויטץ הסכמתו לספר דת משה וישראל), הרב מאיר מאזוז (ירחון 'אור תורה', ניסן תשמ"ו, סי' עב), הרב משה לוי ירחון 'אור תורה', טבת תשמ"ט, סי' מב), הרב יהודה טשזנר (בהסכמתו לספר 'חן וכבוד': "...לפי הנראה רוב הפוסקים מחמירים"); הרב חיים יעקב טאובער מאמר בקובץ 'אור ישראל' כא, עמ' לט: "כמעט אין מי שהתיר ללכת עם פאה נכרית, כאשר מתבוננים היטב בספרי התשובות שמדברים משאלה זו, רואים שכמעט אין מי שמתיר"); הרב בן ציון מוצפי (באתר 'דורש ציון' תשובה 76888: "הפיאה אינה שנויה במחלוקת, כי רוב מכריע של הפוסקים אשכנזים וספרדים אסרוה") ועוד.
    וראה בשו"ת שמש ומגן (ח"ב אה"ע סי' טז, עמ' רמט, ד"ה ומ"ש שאע"פ) שכתב להשיב על דבריהם: "ומה שכתבו שאע"פ שיש מתירין רוב הפוסקים אוסרים, - גם זה אינו, ד...היום ...גם המחמירים יחזרו בהם להתיר, ונמצא רוב הפוסקים לצד ההיתר." ע"ש.
  29. כן כתב הרב משה פינשטיין בשו"ת אגרות משה (אבה"ע ח"ב סי' יב): "בעניין פאה נכרית... רוב רבותינו וגם מאלו שסומכין עיקרי ההוראה עליהם מתירים... ולכן לדינא אין כבוד תורתו הרמה יכול למחות ביד אשתו הרבנית החשובה מללבוש פאה נכרית, שאף אם כבוד תורתו הרמה רוצה להחמיר - אינו יכול להטיל חומרותיו עליה... וכיון שהיא עושה כדין שהוא כרוב הפוסקים ושגם נראה כמותם, אינו יכול להחמיר עליה". וכן בכף החיים (או"ח ח"א סי' עה ס"ק יט) כתב: "מסקנת האחרונים להתיר כדברי הרמ"א ז"ל". וכן הרב גבריאל ציננער (בעל 'נטעי גבריאל', במאמרו בקובץ 'אור ישראל' גיליון לז עמ' סו9: "שיטת רוב גדולי הפוסקים אשר מפיהן אנו חיים שדעתם בהחלט שמותר לילך בפאה נכרית מגולה". וראה בספר חן וכבוד (סוף עמ' עז) שהביא מדברי הרב חיים פרדס (אב"ד בתל אביב ומהדיר המהר"ל) בספר 'תורתך שעשועי' (פרשת נשא) שכתב: "ידועה המחלוקת בעניין הפאה הנכרית שהיו רבנים וקהילות שהחמירו בעניין, אך רוב הפוסקים נהגו היתר בדבר..." וע"ע בספר חן וכבוד (בהקדמה עמ' טו) שהביא כן בשם רבי אליעזר פילץ ורבי יעקב פרידמן.
  30. ראה להלן בפרק הפאה הנכרית בתלמוד ובדברי הראשונים
  31. מדברי הרמב"ם והתוספות במסכת שבת, משמע שהיתה גלויה, והגר"א בשנות אליהו פירש שהייתה מכוסה. ויש שהבינו ש"חוטי שער" המוזכרים במשנה היא הפאה של ימינו - ראה מגן אברהם, ביאור הגר"א או"ח ע"ה, ערוך השולחן ועוד.
  32. פירוש המשנה לרמב"ם (שבת פ"ו מ"ה): "פאה נכרית - כעין נרתיק מדביקין בו שער נאה מאד ולובשות אותו על הראש באופן זמני להתייפות בשער". הובאו דבריו במאירי (שבת סד:).
    הרמב"ם לא הזכיר שמדובר דווקא על נשים חסרות שער או בעלות מום בשערן, וייתכן שכוונתו שהן מכסות בפאה נכרית כי שערן חייב להיות מכוסה. אכן הרמ"א דרכי משה או"ח סי'שג אות ו) הביא מדברי השלטי גיבורים (שבת (כט.) אות א) המסביר את השימוש בפאה נכרית משערות עצמה: "עשויות לכסות שערותיה האחרות אף על גב דעבדה לקישוט שתהא נראית בעלת שער" (ומקור דבריו ברש"י שבת סד: "פיאה נכרית - קליעת שער תלושה, וצוברתה על שערה עם קליעתה, שתראה בעלת שער"), ומשמע שמדובר באשה שיש לה שערות (שמהן עשתה את הפאה) אך עדיין נזקקת לפאה בכדי להיראות "בעלת שער", ואולי הכוונה לקרחת חלקית או למום אחר בשערה. וראה בהערות להלן מדברי הראשונים.
  33. תשובות הגאונים שבת סד:[דרושה הבהרה].
  34. מאירי שם: "ועניין פאה נכרית היא קליעת שער עשויה משער חברתה אם מפני ששער שלה מועט אם מפני שהוא לבן". חידושי הר"ן שם: "וכן פיאה נכרית היא כעין כיפה שעשוי משער חבירתה לפי שיש לה שער מועט, אי נמי דיש לה שער לבן ושער חבירתה שחור". וכן הוא בראשונים נוספים.
  35. בגמרא (נזיר כח:) מבואר שנזירה יכולה לכסות ראשה בפאה נכרית וכך לא תתגנה על בעלה. ויש שלמדו מכאן(דרוש מקור) שהיו בזמנם פאות שלימות כמו בזמננו, ונשים מגולחות היו משתמשות בזה כתחליף מושלם לשער הטבעי.
  36. שהרי לדעת מתירי הפאה נכרית, המנהג התחיל עוד בימי התנאים (וכנ"ל).
  37. קודם שיצא לאור ספר "שלטי הגיבורים" - שנת ה'שי"ד, וראה להלן שרבי יצחק אבולפיא כותב בשנת תרל"א שהמנהג החל לפני יותר מארבע מאות שנים.
  38. שו"ת תשובה מאהבה (ח"א סי' מח): "ידע מעלתו, מה שהנשים מקילין בפאה נכרית מגולה, אין זה דבר חדש אלא כבר היה לעולמים, כן נראה מפשט לשון השלטי גיבורים במסכת שבת ובמסכת נזיר, שכבר נהגו להקל משנים קדמוניות, טרם אשר שלטי הגיבורים מצא להם ההיתר. ובא זה ולימד זכות על הנשים צדקניות שבאותו הדור, על פי ראיותיו..." וכן כתב רבי יצחק אבולעפיא, אב"ד דמשק, בשו"ת פני יצחק (ח"ו סי' ו נדפס בשנת תרל"א): "מנהג דנדון דידן הוא קדמון מזה שנים רבות, יותר מארבע מאות שנה..." (- היינו משנת רל"א, וראה בהערה הקודמת).
  39. כשלוש מאות שנה לאחר תקופת השלטי גיבורים.
  40. (רבי יעקב פארדו בספרו 'אפי זוטרי', על השו"ע, אה"ע סי' כא ס"ק ט, נדפס בשנת תקנ"ז)
  41. רמז להשערה זו בספר חן וכבוד (עמ' ב).
  42. ראה מה שהביא בספר חן וכבוד (עמ' לד) מדברי הפני יצחק (ח"ו סי' ו). בקישור.
  43. וכן מובא בספר מאיר עוז (ח"ג עמ' תתכט) בשם הרב חיים קניבסקי שכן היה מנהג נשות ליטא, ובכללן אשת החזון איש ואשת הסטייפלר.
  44. ראה שו"ת דברי חיים (יו"ד ח"א סוף סי' ל): "...כי ידעתי בבירור בהיותי אצל מו"ח ז"ל במעהררין שגם שם לא הלכו במלבושי פריצות כזה ח"ו וכפי ששמעתי אז לא נמצאת בכל מדינת אשכנז שום אשה חשובה לילך בשערות ופאה נכרית רק איזה מנקלי העם פחותי הערך והיו לקלס ורק בעווה"ר מקרוב נשתרבב המנהג הזה מן האפקורסים..." ודברי דומים כתב רבי שלמה קלוגר (שנות חיים סי' שטז). וראה שו"ת יביע אומר (ח"ה אה"ע סי' ה, סוף אות ז).
  45. ראה במקורות המובאים לעיל; וכן בדברי הרב שלום משאש להלן.
  46. הרב מנשה ישראל (בתשובה באתר הידברות): "ובהנהגה בפועל היו הבדלים מהותיים בין ארצות המזרח וקהילות ספרד לקהילות האשכנזים, שאם האשכנזים נטו להקל בדבר בהרבה ממקומות מושבותיהם, הרי שבקהילות ספרד נשמר הדבר בכל החומר עד לעת האחרונה ולא נהגו שם לצאת בפאה נכרית אלא כדרך בנות ישראל במהלך הדורות בכיסוי ראש. הגאון רבי יצחק אבולעפייא אב"ד דמשק בשו"ת פני יצחק (ח"ו סי' ו, יב:, ד"ה אמנם אנכי הרואה) העיד על המנהג בעירו לחבוש פאה נכרית אך ורק בבתים ובחצרות אבל לא ביציאה לרחוב, וכן כתב השדי חמד שמנהג מקומות הספרדים להחמיר בזה... וכן העיד על מנהג איזמיר הגאון מהר"א פלאג'י בספרו 'בירך את אברהם', שבמקומותיהם "לא נשמע מעולם מנהג כזה לצאת בפאה נכרית". (וחזר על דבריו בתשובה נוספת).
    ומקור דבריהם בשו"ת יביע אומר (ח"ה אה"ע סוף סי' ה, אות ז-ח). וראה עוד בהערה להלן מדברי הרב חיים קניבסקי.
  47. כך כתב בשו"ת שמש ומגן (ח"ב אה"ע סי' טז, עמ' רמח, סוף ד"ה ובהיותי בזה): "...וחשובות שבהן, כדי לעשות בהיתר ויהיו לרוח הזמן, לבשו פאה נכרית ממה שהביאו הנוצרים עמהם להתייפות, ומעט מעט השתרבב המנהג אצל החשובות לצאת בפאה נכרית, ואשה מתקנאת מחברתה, ועוף לא צווח, צפור לא צפצף מן הרבנים להוכיח ע"ז, כי מלבד שוודאי ידעו שיש להן על מי לסמוך, הם הפוסקים האדירים אשר בית ישראל נשען עליהם, גם ידעו שפשט המנהג למעשה אצל האשכנזים ללבוש אותה באין פוצה פה ומצפצף, ובוודאי לאו קטלי קני באגמא נינהו, ומזה נתפשט המנהג להתיר" (מובא בספר חן וכבוד עמ' קסב).
  48. הרב בנימין זילבר: "מה הפשט שהיה להם מנהג, אם הייתה להם האפשרות של קניה ואע"פ כן השתמשו דוקא במטפחת, שייך לומר מנהג, אבל כיון שלא היתה להם אפשרות של קניה, מה שייך בזה מנהג" (שו"ת אז נדברו חי"א סי' נ, עמ' קלה; - הובא בספר חן וכבוד עמ' סד וקפח; וע"ע בעמ' קצא ואילך).
    וכך כתב הרב שלום משאש רבה של ירושלים: "לפי ידיעתי במרוקו ארץ מולדתי, לא עלה על דעת שום אחד מרבני הדור גדול או קטן לדבר בזה כלל, שהרי לא היתה נמצאת פאה נכרית אצלם, רק דרך לימוד המשנה היו קורין פאה, אבל לא ראו ולא שמעו מזה כלל כדי לקבוע מנהג בזה לאסור או להתיר, ורק כאשר באו הצרפתים למרוקו הביאוה עמהם כי אפי' אין להם איסור גילוי הראש עשו אותה לנוי להתקשט וכמש"כ הרמב"ם" (שו"ת שמש ומגן ח"ב אה"ע סי' טו, עמ' רמ"ג).
  49. ראה בהערה לעיל מדברי הרב עובדיה יוסף והרב מנשה ישראל. וכן מובא בספר מאיר עוז (ח"ג עמ' תתכט) בשם הרב חיים קניבסקי.
  50. ואע"פ שרבים מהמתירים היו ספרדים, ומ"מ לא נתקבלה דעתם אצל בני עדות המזרח (כך נראה לדעת החכמים הנ"ל).
  51. הרב בנימין ראבינאוויטץ הסכמתו לספר דת משה וישראל): "הנה מנהג חבישת פאה נכרית ברשות הרבים, חדר והתפשט בתוך ישראל קדושים לפני כמאה וחמישים שנה, באשמת הצאר הרוסי שגזר על ישראל לשנות לבושם ולצאת בנות ישראל פרועות ראש - בשיתוף פעולה עם המסכילים [- כינוי כנאי לתנועת ההשכלה] מחריבי כרם בית ישראל. על כן במצב של לית ברירה בחרו את הרע במיעוטו. גם לאחר שבטלה הגזירה נשאר המנהג מאחר שהתרגלו לזה וכך נמשך הדבר בדורות שאחריהם עד שנשתכח מקור המשחת למנהג זה".
  52. ועיקר טענתם שמדברי הפוסקים במקומות רבים רואים שהמנהג קדם בשנים רבות לגזרות הצאר הרוסי והתפשט גם במקומות שאין מגיע כוח הצאר וגזירותיו.
  53. וראה במאירי שם (במשנה) שפירש שהלימוד נעשה מדין בלשון הפסוק: "וּפָרַע אֶת רֹאשׁ הָאִשָּׁה" - זאת ולא אחרת.
  54. דברים דומים נמצא במדרש אגדה (הוצאת ר"ש בובר, נשא, פרק ה סי' יח), וכן בתרגום יונתן, פירוש הטור הארוך ותולדות יצחק (להרי"צ קראו) במקום.
  55. והובאו דבריו בתמצית בשו"ת יביע אומר (ח"ה אה"ע סי' ה אות ה).
  56. מעניין לציין, שיש שהביאו שבשו"ת יביע אומר (ח"ד אה"ע סי' ג אות א) הביא שני הסברים לפירוש הראשון של רש"י: (א) מחמת שפרעה ראשה להתנאות בפני הבועל - לכן מבזים אותה בפריעת ראשה (וראה במדבר רבה פרשה ט סי' טז). (ב) מחמת שכיסתה ראשה בשיראין נאים בכדי להתנאות על בועלה (ראה סוטה ח:), הכהן היה מנוולה ע"י פרוע ראש - מידה כנגד מידה. ומכיון שנחשב לניוול - סימן שאסור (וראה תוס' רי"ד שם).
    המעניין, שהפירוש הראשון שהביא הוא פירוש ה'חסד לאברהם' שהובא בפנים; והפירוש השני - הוא קרוב מאד לפירוש הרב יצחק עבאדי המובא בפנים להלן.
  57. מובא בפורום 'לדעת' וכן בקישור ע"ש.
  58. וזה לשונו: "...מפורש יוצא מרש"י [הנ"ל], שעניין כיסוי הראש באשה הוא כדי שלא תיראה מנוולת... וכן כתב בתוס' רי"ד שם: 'אי נמי בסוטה שעושים כן כדי לנוולה', אלמא ניוול הוא לאשה לצאת בפירוע ראש.
    ועוד מבואר בסוטה ט. שסוטה נענשת מידה כנגד מידה, ואיתא שם: היא קלעה לו את שערה, לפיכך כהן סותר את שערה וכו'. וצריך ביאור, שאם נראית נאה בשערה לנואף, אם כן זה לא ניוול, ובגמ' כתוב: לפיכך הוא סותר את שערה כדי לנוולה.
    והדברים פשוטים לענ"ד, דוודאי השערות כמות שהם באשה נראים כניוול, אבל כשעשויים קליעות היא נראית נאה, ולכן כיוון שקילעה שערה לנואף, הכהן סותר שערה כדי שתתנוול. ואם לא היו שערותיה קלועות כשבאה לכהן, הוא רק צריך לגלות ראשה ומתנוולת, ואם שערותיה היו עשויות קליעות, הוא גם סותר קליעתה כדאיתא בגמ'.
    ולכאורה צ"ע, דאם הניוול הוא בראש מגולה ושיער פרוע בלי קליעות, מניין לנו שצריך כיסוי הראש אם יש לה קליעות. וצריך לומר שהתורה על הרוב תדבר, ורוב פעמים היא נראית מנוולת מפני שראשה פרוע בלי קליעות. וכיוון שציוותה התורה לכסות השיער, אסור לגלותו גם באופן שקלעה את שערה יפה, שאין בזה ניוול, דכך היא גזירת הכתוב..."
    ויש להעיר שדבריו מחודשים מאד, ובפשטות, אף שישנם חלקים מאד נאים בגוף האשה - גילוייָם בחוץ הוא ביזוי לה (ראה הושע ב, ה, ובמפרשי הפשט שם). וכפי הנראה כך סבר ה'חסד לאברהם' הנ"ל. יצויין ששני הכיוונים היסודיים הללו (שאסור פריעת הראש נועד להצניע יופי האשה מחשש להרהורי עבירה; שאסור פריעת הראש נועד למנוע את ניוול האשה) הובאו בהערה לעיל מדברי היביע אומר.
  59. והובאו דבריו בקצרה בפורום 'לדעת'.
  60. ישנם מקורות נוספים בדברי הראשונים והאחרונים שפריעת השער היא "פריצות", כפי שהובא במאמר מאת הרב אברהם ליפשיץ. אולם יש שהעירו (ראה בתגובה לדבריו, ובפרט בסעיפים ד, ו, יא-יב, יד; ועוד) שבמקורות אלו לא מבואר שהוא טעם חובת כיסוי הראש, אלא שההולכת בשער מגולה הוא "פריצות", ואפשר לפרש שזה מחמת שמשנה מהנוהג, וכל שינוי מהנוהג יש בו חוסר צניעות; אך אין זה עיקר טעם חובת כיסוי הראש (והביאו ראיות לדבריהם, בכוונת הראשונים הנ"ל). ולכן במקומות שנפוץ המנהג ללכת בפאה נכרית או אפילו בשר מגולה, לא שייך בזה "פריצות" (לביאור זה), אע"פ שייתכן שיש לאֳסרו מטעמים אחרים (שער מגולה - מגזרת הכתוב, ופאה נכרית - מדרבנן לחלק מהפוסקים).
  61. פשטות לשונו מורה שהכוונה שלא מצויים בה גברים בדרך כלל, ולכן, מן התורה מותר אף אם רואים אותה גברים בודדים.
  62. ראה בפורום 'לדעת' שהובאו שתי תשובות לקושיא זו:
    1. אשת איש איסורהּ חמור יותר, ולכן החמירה תורה ג"כ יותר וחששה שמא יבואו להרהר בשְׂערה, מה שלא חששנו לו גבי פנויה.
    2. עוד אפשר לתרץ שהרהור הוא תוצאה של העובדה שהוא אסור עליה ואינו יכול לשאת אותה ו"מַיִם גְּנוּבִים יִמְתָּקוּ" (משלי ט, יז).
    יש לציין שהרב עזריאל הילדסהיימר נשאל על טעם ההיתר לבתולות לצאת פרועות ראש, והשיב: "ליכא קושיא, דהרהור תלוי באיסור, ו'מַיִם גְּנוּבִים יִמְתָּקוּ' (משלי ט, יז), ומשום דמותר לבתולות - לילך, על כן ליכא איסור בזה" (שו"ת רבי עזריאל הילדסהיימר ח"א או"ח סי' ח). ובפשטות דבריו משמע שסובר כדברי הרב משאש הנ"ל.
  63. והובאו דבריו בתמצית בשו"ת יביע אומר (ח"ה אה"ע סי' ה אות ה).
  64. בסוף דבריו כותב ה'חסד לאברהם' שבמקום אחר בספרו (מהד' קמא, יו"ד סי' פה) הוא האריך להוכיח שלחומרא לכולי עלמא אנו דורשים טעמא דקרא.
    וראה מה שכתב הרב אליעזר מרילוס (מכולל חזון-איש) להשיב על דברי החסד לאברהם הנ"ל.
  65. ראה בשו"ת שאילת יעב"ץ (ח"ב סי' ח) שכתב: "...פאה נכרית שבמקום שערה עומדת הרי היא כשערה ממש... דהא הטעם דאסור משום ערווה". [ובקונטרס 'ותשקוט הארץ' (עמ' 13 הערה1) דחק לבאר גם דבריו שאין בזה איסור תורה והביא ראיה ממה שכתב בתשובה אחרת: "וכן עיקר לענ"ד דלא עדיפא פאה נכרית מקלתה" (שו"ת שאילת יעב"ץ ח"א סי' ט), וקלתה אסורה רק מדרבנן.
  66. הרב אליעזר פולק מוכיח מן העובדה שבין הפוסקים הקדמונים (מזמן השלטי גיבורים ואילך, עד לימי החסד לאברהם) לא הוזכר איסור דאורייתא, אלא איסורי דרבנן (דת יהודית, מראית עין וכד'), ומכאן שהם חולקים על דברי החסד לאברהם. אולם יש להעיר שקביעה זו איננה חד-משמעית, שכן יתכן מאד שהדבר תלוי האם הפאה יפה כשער טבעי או לא, האם ניתן לזהות את הפאה, ובשאלות מציאותיות דומות. ודברים כגון זה משתנים מזמן לזמן וממקום למקום, ולא בהכרח שהפוסקים הנ"ל חלקו על החסד לאברהם.
  67. והביאו (אור ישראל שם;חן וכבוד עמ' ו, ועמ' רפד; ועוד) שכן כתבו גדולי האחרונים: "ראה בפרי מגדים (או"ח סי' שג משבצות זהב ס"ק ט): "עיקר הספק בדבריהם לקולא", וכן כתב רבי שלמה קלוגר בספרו שנות חיים סי' שט"ז, וכן כתב בשו"ת לבושי מרדכי (ח"א מהדורה תנינא יו"ד סי' קס"ח): "מה שכתב כבוד תורתו שהוא דאורייתא, לא אדע מי מן הפוסקים האחרונים שיסבור כן", וכן כתב בשו"ת אגרות משה (יו"ד ח"ב סי' פ"ח): "אף האוסרין פאה נכרית אינו מאיסור התורה".
  68. הובא בספר חן וכבוד (עמ' רפד).
  69. שנתבארה בפסקאות הקודמות.
  70. והובאו דבריו בקצרה בפורום 'לדעת'.
  71. הובא בקצרה בשו"ת יביע אומר (שם אות ח).
  72. יתכן שהיות ומובר בדבר זמני, לא צריך "תחליף מושלם", ודי בכל דבר שאיננו גורם דחייה ועלול לגרום שתתגנה בעיניו (ראה קידושין מא.) ולערער את יסוד שלום הבית.
  73. וראה גם בפורטל הדף היומי.
  74. ראיה זו משונה מאד. ודאי שאין הבדל טכני בין שער חי לשער מת. השאלה האם הגירוי משער מת נמוך יותר, על אף שפיזית-חיצונית, אין הבדל ביניהם.
  75. ויש שכתב שאולי כוונת התוספות היא לפאה נכרית המונחת מתחת למקום גידול השער באופן טבעי (הרב היעב"ץ בפירושו לחם שמים שבת פ"ו מ"ה; וראה מה שכתבו בזה בפורום 'אוצר החכמה').
  76. מובא בספר חן וכבוד, עמ' מה-מו.
  77. וכיו"ב בירושלמי שבת ריש פ"ו, רב הונה הורי לאנתתיה דריש גלותא למיתן ליברא דדהבא על: קפילטה, ופי' הפ"מ שהוא הצעיף והכובע שעל ראשה.
  78. רבי שלום משאש כתב בשו"ת "שמש ומגן" (חלק ב' אה"ע סי' ט"ו והלאה, הגר"מ גרוס בספרו "אום אני חומה" (דף צ"ד), רבי גבריאל ציננער, מח"ס "נטעי גבריאל" בקובץ אור ישראל ל"ז, רבי חיים ישראל פסח פיינהנדלר, לשעבר רב ומו"צ בנתיבות ואח"כ רב ומו"צ בשכונת רוממה בירושלים, בספרו "אבני ישפה" (חלק ה' סי' קמ"ה).
  79. בעל שו"ת "שואל ומשיב" ובעל "מאמר מרדכי" בספרם "מגן גיבורים" (או"ח סי' ע"ה), כתבו להתיר פאה נכרית, על אף שהם נכדי מהר"י קצנלנבוגן שהיה ראש וראשון לאוסרים, וכתבו: "וגם זקנינו שהאריך בפסק הלז, בלי ספק שכוונתו היתה לשם שמים, בשביל שראה שנפרץ בעת ההוא וכל כוונתן היה לדמות לעכו"ם".
  80. הרב עובדיה יוסף (יביע אומר שם במילואים): "בעיקר טענתו שנמצא אתה מוציא לעז על הראשונים, הבל יפצה פיהו... שהוא קול ושוברו בצדו, שבדורות הראשונים הפאות הנכריות היו ניכרות מאד לעין, ולא היה בהן חשש למראית העין שידמו לשערות טבעיות, ואילו הפאות הנכריות שנתחדשו בזה"ז, לא רק שהן דומות לשערות הטבעיות, אלא גם עולות עליהן ביפין ובטיבן ובמראיתן, עד שאף הפרוצות משתמשות בהן לנוי וליופי, ומכיון שאין שום היכר בין פאות אלו לשערות הטבעיות, הא ודאי שיש לחשוש בהן משום מראית העין, שיחשבו אותן לפרוצות ההולכות בגילוי שערות ראשן ברה"ר." הרב מאיר מאזוז בהסכמת לספר דבר ה': "ובזמנינו שהפאות עשויות במומחיות רבה ונראות כשיער ממש - אין מי שהמתיר בזה, והמתירין בימינו עתידין ליתן את הדין". הרב שלמה בן שמעון בהסכמה לספר הנ"ל: "שלדעת רוב ככל הפוסקים אין מום להתיר פאות אלו הנמכרות כיום, וגם אותם רבנים שהתירו בעבר, בוודאי שאם היו רואים את הפאות שנמצאות היום - בוודאי שגם הם היו אוסרים". הרב יצחק יוסף בהסכמה לספר הנ"ל: "שגם הפוסקים שהקלו בפאה נכרית - היו אלו בדורות הקודמים, אבל בפאות של זמנינו העשויות משער בטוב טעם - לא היו מתירים, דאף אי נימא דכיסוי איכא, צניעותא מי איכא?! ולא לזה נתכוונה התורה שהצריכה לכסות את ראש האשה..." טיעון דומה כתבו גם הרב דב ליאור בתשובה באינטרנט; הרב יעקב יוסף ניישלאס בקובץ אור ישראל מאנסי גליון כה עמוד רלט; הרב יצחק אייזק רוזנבוים בספר 'גילו ברעדה' פרק ב עמ' ט-י; ועוד.
  81. הרב יעקב יוסף ניישלאס בקובץ אור ישראל הנ"ל.
  82. שתי דוגמאות מאנשים שהעידו כן:כאן וכאן
  83. ראה בספר 'דניאל', וכן במכתב מהאוטיסט בנימין גולדן והאוטיסט דניאל.
  84. ראה את מאמרו של הרב פרופ' אברהם שטינברג, תקשורת מסייעת עם ילדים אוטיסטים או מפגרים (מתוך: אסיא נ"ז-נ"ח [כרך ט"ו, א-ב] כסלו תשנ"ז).
    וראה בספר "דרך שיחה" (תשובות רבי חיים קניבסקי לשאלות תלמידו הרב אליהו מן) שכתב(דרוש מקור):
    "שאלה: יש מי שמצא עצה איך ליצור תקשורת עם האוטיסטים, והם מדברים כל מיני דברים, האם יש בזה ממש. תשובה: שטותים והבלים! בהזדמנות אחרת ביקשתי התייחסות מהרב [חיים קניבסקי] שליט"א על מה שמדברים עם האוטיסטים, ומדברים כל מיני דברים, וביטל זאת מאוד, ואמר: הם מדברים מה ששומעים מהבית.
    שאלה: יש דברים שמעולם לא דברו מהם בבית, והם כן מדברים עליהם... תשובה: אין בזה ממש!
    ולא רצה הרב לשמוע מה שרציתי לומר לו, מה שדיברו על ענין מסויים..."
    ראה גם מאמר מאת ר' שאול שיף (בעיתון 'הצופה') בנושא זה; וכן ויכוח בפורום 'אוצר החכמה' בנושא זה.
  85. יש שמצאו בזה דרך להחזיר בתשובה מאחינו התועים, ולעורר את העם למוסר וליראת שמים(דרוש מקור), ותמכו יתדותיהם(דרוש מקור) במאמר חז"ל (ב"ב יב:): "...מיום שחרב בית המקדש... נבואה ...ניתנה לשוטים..." וראה בפורום 'לדעת'.
  86. ראה בספרים 'ונפשי יודעת מאוד', 'גליה' ועוד.
  87. כדוגמת דניאל הנ"ל ושות', בניגוד לאוטיסטית גליה, שלא הזכירה זאת בכל מאות התִקשורים שהיו עמה.
  88. ספר 'דניאל', הנ"ל, חלק א, עמ' נו-נז.
  89. שו"ת דברי יציב סימן נ"ה
  90. יו"ד סימן נ"ו
  91. שו"ת וישמע משה חלק א עמוד שס"ז.
  92. הקדמת ספר "דעת שלום" על פרק שירה, וכן בספר דעת שלום על הרמב"ם דף נ"ג, ובסוף ספר "אור הגנוז" על הגדה של פסח, ובספר "מים רבים".
  93. וכמש"כ רבי יצחק עבאדי, בשו"ת אור יצחק אה"ע סימן ג': "ובענין פאה נכרית לאשת איש אי שרי או לא, הנה לפי מה שכתבנו שכל הטעם של כיסוי הראש הוא שלא תיראה מנוולת, וא"כ בפאה נכרית הרי היא מקיימת מצוות הכיסוי שאינה נראית מנוולת, ואדרבה פאה נכרית הרי היא כקליעה, ובקליעה כבר הבאנו ראיה מהגמ' לעיל דזה נוי לאשה והיפך מניוול. ואף שמשמעות כמה ספרים נראה שטעם כיסוי הראש הוא כדי שלא להראות יופיה, הנה הוא טעות גמור, ומזה יצא להם שאם היא לובשת פאה נכרית יפה זה עוד יותר גרוע, וההיפך הוא האמת. והנה כתוב מפורש בגמ' (שבת צה.) ויבן ה' אלהים את הצלע, מלמד שקילעה הקב"ה לחוה והביאה אל האדם, ע"כ. הרי דהשערות כשהם קלועות הוי נוי, והרי היא מקיימת שני דברים, גם כיסוי הראש וגם שתיראה נאה, וכמו אלה שמכסות ראשיהן במטפחת או בכובע, וכידוע שגם באלה יש מכל המינים, יפים יותר ויפים פחות, ובוודאי שלא יעלה על הדעת לומר לאשה ללבוש מה שפחות יפה, וכל אשה עם הטעם שלה, והרי כל בנות ישראל בנות מלכים הן וראויות הן לאיצטלה היפה ביותר". ועוד כתב, "ואף שיש פאה נכרית כזאת שבאמת האשה נראית בהם מנוולת על ידה, באופן שהשערות מפוזרות לכאן ולכאן ולכל ד' רוחות השמים, מ"מ הרי את ראשה היא כיסתה, והרי היא כלובשת בגד שמנוול אותה [שהרי אין זה שיער מחובר], וזה לא נוגע לדין כיסוי הראש".
  94. הגאון רבי משה שטרנבוך שליט"א בשו"ת דת והלכה סימן א', שכתב שאין שום הגדרה ברורה לפאה כזו: "קשה לתאר או לפרש כללים באיזה אופן הוה פריצות או לא, והעיקר שלא לעורר תימהון, וכגון שערות ארוכות ומסולסלות דהוה כבגדים אדומים שאסרו אז חז"ל, דהוה פריצות שמתבלטת יותר מדאי. וכן כאן אי אפשר לקבוע בזה שום כללים, אלא דבר אחד יש לזכור תמיד, שבצניעות פשוטו כמשמעו שלא תתבלט בתיקון שערותיה שיסתכלו עליה דוקא". ולכן רק פאה ארוכה באורך מוגזם ויוצא דופן, אסורה, כדין בגד אדום. ולאו דוקא "עד הכתף".
  95. מתוך שיעורו של הרב מאיר דוב רכניצר בנושא באתר "קול הלשון"
  96. ושנה דבריו בתשובות והנהגות תבנית:תשובות והנהגות ה רס$ח"ה סי' רס - ראה להלן.
  97. ראה דת והלכה (סימן א): "ועכשיו לאחר שביארנו דשערות הודו אסורין מדינא, נבוא לבאר הדין בשערות מסוג אירופאי, ואלו מצויים מאוד בשוק היום והם יקרים, ורבים קונים סוג פאה כזאת דוקא מפני שהשיער דק ומטיב מעולה, ובמיוחד כלה קונה סוג כי האי שעולה ביוקר ופורסם כסוג הכי מעולה [קאסטם]. וכבר הבאנו לעיל מפי מומחים שראוי לחוש שאין שערות אלו על טהרת מוצא אירופאי כלל, רק מפורסם כסוג אירופאי וכאילו כולו מאיטליה או צרפת וכדו' מפני שהטיב מובחר, אבל בעצם אולי לפעמים מעובד בעירוב דהודו, ולא ניכר התערובת כלל... אמנם אף שלענ"ד ראוי להימנע מפאות כאלו [מפני חשש ע"ז], מכל מקום עדיף פאה כי האי ממטפחת רפויה שמתגלין בה מקצת שערות, שבזה אסור מעיקר הדין".
  98. ראה מכתבו בקובץ 'אור ישראל' (מאנסי) גיליון לו, עמ' ל-לא.
  99. ראה בקובץ אור ישראל (מאנסי) לו עמ' כב ואילך, וכן בכרוז שפרסם (נדפס בתשובות והנהגות ח"ה סי' רס הנ"ל).
  100. ואז הוקמו הכשרים (ואחד מהם בראשות הרב מרדכי גרוס מבני ברק), המפקחים על מקור השער. והרב משה שטרנבוך הזהיר (ח"ה סי' רסא): "קיבלתי דבריו, שכותב שכיום אפשר להשיג פאות עם הכשר שאינם מהודו. הנה צריך לברר שההכשר מעולה. וראיתי מאמר על טיב ההכשר שנתנו רבנים גדולים על הפאות, ומוכיח שם בבירור שאין בהכשר זה ממש, היות וסמכו על מה שהציגו בפניהם מסמכים של הזמנות הסחורה וכדו', המפורט בהם מהיכן מגיעה הסחורה, על אף שאפשר בנקל לזייף או להעלים מהם חלק מהמסמכים. ואני מוסיף, שהלוא דעתו של הרב המכשיר שאפילו בשערות הודו ממש אינו אסור מעיקר הדין, וכדעת הפוסק שהתיר, ולפיכך, לדעתו שאין זה אלא כעין איסור קל של מנהג, די לו לסמוך על איזה בירור. אבל לדידן שאנו סוברים כדעת רוב גדולי הדור שזה אסור באיסור חמור של עבורה זרה, צריך בירור מעולה שאין בזה חשש איסור חמור של עבודה זרה, ושומר נפשו יזהר שלא להניח ללבוש במקום חשש של עבודה זרה".
  101. רבי בן ציון יעקב הלוי וואזנר (אב"ד בד"ץ ובית הוראה שבט הלוי במונסי ובנו של הרב שמואל הלוי וואזנר), ראה קובץ "אור ישראל" גיליון לו (תמוז תשס"ד) עמ' סה.
  102. הובא בקובץ אור ישראל הנ"ל עמ' נח ואילך.
  103. נגיש גם בקישור.
  104. רב קהילת חב"ד מגדל העמק.
  105. בספר מאריך המחבר לשלול את דברי הרב מאיר מאזוז ואחרים האוסרים את הפאה הנכרית, ומבאר את שיטת הרבי מחב"ד להעדיף חבישת פאה נכרית על כיסויי ראש אחרים. ניתן להוריד אותו בקישור.
  106. ובהם: הרב אליעזר פולק, הרב משה ירושלמסקי, הרב יהודה גולדבלום, הרב זאב שכטר ועוד.
  107. בספר מאריך המחבר לנמק שאין איסור לחבוש פאות המיוצרות בהודו. ראה קישור ל'פתח דבר' לספר.
  108. דעת המחבר להתיר פאה נכרית צנועה.
  109. בספר מצויים מאה ושלושים פוסקים המתירים פאה, תשובות הפוסקים המתירים, נימוקים כנגד האוסרים, הסכמות רבני זמננו ועוד.
  110. שם נדפס המאמר.
  111. כך נקרא שמו במהדורה ראשונה. [והתוספת "של זמנינו הוא רק במהדורה שניה].

ובמקום קישור שנאסר כי נכתב שם שזה "חשיפת השקרים", אבל זו כנראה מילה פסולה כשמשתמשים בה נגד מתירים, אז הנה "חצאי האמיתות של ליאור עזרן". לטובת החסומים הנכבדים. מוגש בזאת קובץ של רשימת 130 הפוסקים "המתירים" כביכול פאה נכרית עם הערות על דברי הכותב הרי הוא ליאור עזרן בעל מחבר ספר "חן וכבוד" שעיקרו הוא הצגת העדיפות בהליכה עם פאה נכרית אפילו בימינו.

רשימת פוסקים זו עם הערות עליהם מציגה צורת עבודה שיטתית ומגמתית לטיהור השרץ ע"י סילופים מכוונים והתבססות על כמה הנחות יסוד שעשה המחבר על דעת עצמו כדי לצרף את כל מי שרק אפשר לרשימת המצדדים בשיטתו הקלוקלת.

רשימה זו הינה חלק קטן מספר ארוך מאוד שכולו עובד על אותם עקרונות של סילוף בסוגייא באופן שמי שאינו מונח בדברים לא יוכל לשים לב לתרמית, לכתוב השגות על כל הספר יקח זמן רב (ולכן התמקדנו בעיקר בחלק זה להראות את דרך התרמית של המחבר ומזה יהיה ניתן להקיש על השאר)


הנחות היסוד של המלקט

א. כל הפוסקים דיברו על גילוי פאה נכרית ברה"ר, ולא בחצר וכמו שכבר יוכח לקמן בע"ה שניתן לישב את דברי חלק גדלו מהפוסקים לעניין גילוי פאה נכרית בחצר (וכשיטת הירושלמי דאוסר גילוי שער בחצר) ותו לא, וכמו במושא להדייא בהשמטות של חלק מהפוסקים אותם הביא עזרן בעצמו.

ב. כל הפוסקים דיברו על פאה נכרית המקפת את כל הראש ולא רק פאה בצורת פוני וגם זה בלי ביסוס והוכחה ובניגוד גמור לדברי לא מעט גאוני עולם שכתבו להדייא היפך זה ויבואר הנושא בהמשך.

ג. כל דבר שמותר לקרות ק"ש כנגדו ממילא מותר לצאת בו לרה"ר, וממילא כל פוסק שהתיר פ"נ לעניין ק"ש הוא הדין דע"כ התיר נמי לרה"ר, ולפי זה יוצא דמותרת האשה לצאת בבגדים צמודים, בעיצובים רועשים, בכרבלתא, ושאר דברים המפורטים לאיסור באבה"ע קט"ו ס"ד דאית בהם משום דת יהודית. ובפרט הנחת יסוד זו משוללת מהא דכמה וכמה פוסקים אסרו פ"נ להדייא לרה"ר ומ"מ התירו לק"ש.

ד. אין שום הבדל בין מראה הפאות שמלפני מאות שנים לבין פאות ימינו, וכל הפוסקים שהתירו כוונתם היא גם לקאסטם מהמם.

ה. כל פוסק שהתיר בדיעבד ובשעת הדחק כגון בתקופה בה רוב הנשים הלכו בגילוי ראש או במקרה שאשה לא היתה מוכנה לכסות ראשה במטפחת, כוונת הדברים היא שאותו פוסק מתיר גם בימינו ולכתחילה.

ו. גם פוסקים שמוכח שלא ראו את הסוגייא מבפנים, נכללים בין הפוסקים המתירים, וגם פוסקי זמנינו שמתירים מסברות בעלמא בלי שום ראיה ופלפול גם הם מצטרפים לרשימת המתירים.

ז. גם פוסקים שאסרו פאה נכרית הם למעשה מתירים.

אחר שהציג המחבר רשימה מסולפת של רוב "מתירים" והגיע למסקנה שכבר לא נותר שום חשש בפ"נ כביכול, עבר המחבר לשלב ב' והוא החידוש המהפכני כי פאה לא רק שמותרת אלא אפילו עדיפה מבחינה הלכתית, ושוב גם קביעה זו מתבססת על כמה הנחות יסוד מוטעות.

א. פאה מכסה את כל הראש ומטפחת לא מכסה, ואין שום יכולת ביד הנשים החרדיות לכסות כמו שצריך וממילא אין סיבה בכלל לנסות להורות להם להקפיד על כיסוי במטפחת באופן מהודר אלא מן הראוי לכתחילה להציע את הפתרון בדיעבד דהיינו הפאה.

ב.. חומרת הזוהר לא חלה על פאה. וזה בניגוד מפורש לכתוב בזוהר שקללתו היא על עצם ההתקשטות בשער והתקשטות בכלל, וכן מובא בכמה פוסקים.

נמצא דמסקנת הדברים היא, דכל הפוסקים אשר הזכירו פאה נכרית לכל עניין שהוא ס"ל דמותר קאסטם ברה"ר, וכיון דשמענו מי שעורר שעדיף פאה נכרית ממילא כך היא המסקנה אפילו בפאות ימינו, ה"י.

מובאת כאן "רשימת המתירים" תוך הערות על הסילופים והעיוותים ושומר נפשו ירחק.

הגאון הספרדי רבי יהושע בועז ברוך זצ"ל, בעל "עין משפט" על הש"ס, ב"שלטי הגבורים" על הרי"ף (שבת כ"ט ע"ב מדפי הרי"ף), התיר לבישת פאה נכרית לנשים נשואות, וכתב ששיער תלוש אינו ערוה, ואין בו משום פריעת ראש.

כבר יש שעוררו שכל שכל דברי בעל שלטי הגבורים לא נאמרו אלא לעניין גילוי פאה נכרית בחצר בלבד, שכן הב"ש היעב"ץ ושאר החולקים עליו העמידו דבריו לרה"ר מהא דבחצר ע"פ הבבלי מותר לאשה לגלות שערותיה אלא דלמעשה הוא ס"ל כשיטת הירושלמי דאפילו בגילוי שער בחצר איכא משום דת יהודית וממילא ניתן לישב דבריו בקל לעניין חצר ובזה תמו כל התמיהות שהקשו עליו גאוני עולם, ונראה לקמן דפוסקים רבים אכן הבינו דבריו באופן זה וכן העלה הגר"ש וואזנר (שבט הלוי סר"ז א"ב) "דעת שלטי הגבורים וכו' הם דעת מיעוט נגד רוב מחמירים מכ"מ במקומות שא"א להעמיד הדת על תלה בזה, סמכו עצמם על המקילין בזה [וי"א גם המקילין לא כוונו לזה] ומ"מ גם זה בתנאים ידועים, ולא כאלה שמקילין לעצמן הכל בלי משען ומשענה להם" עכ"ל. דבר נוסף יש לציין דבעל השלטי גבורים כותב להדייא דהוא דן בפ"נ בשם קרינאלו ובאיטלקית "פוני - בלורית" וש"מ דהוא לא דן בפ"נ החופה את כל הראש וכן ביאר באריכות בעל התשובה מאהבה בסימן מ"ז מ"ח דכל השו"ט הינה רק על פ"נ בקצה המצח בלבד.

ב. הגאון רבי משה אסרליש (הרמ"א) זצ"ל, גדול פוסקי אשכנז, בספרו דרכי משה על הטור (אורח חיים סי' ש"ג ס"ק ו'), על דברי הטור שמותר לצאת בחוטי שיער בשבת, פסק להלכה כשלטי הגיבורים שמותר לאשה נשואה ללכת בפאה נכרית מגולה. ובשולחן ערוך (או"ח סי' ע"ה סעיף ב') פסק כמותו לענין ק"ש, וציין שמקור דין זה הוא בשלטי הגיבורים. ובדרכי משה שם הפנה לדבריו בסי' ש"ג, שם הביא באריכות את דברי שלטי הגיבורים להלכה.

כבר עוררו הפוסקים דאין הכרח להעמיד את דברי הרמ"א לעניין רה"ר אחר והרמ"א לא הביא דבריו כלל באבן העזר דשם הוא מקומו ולא היתה בדעתו אלא להתיר פ"נ בבית ובחצר ולעניין ק"ש וכמו שמובא בשו"ת חקל יצחק ספ"א וז"ל "אין ראי' ממ"ש הרמ"א באו"ח סי' ע"ה ס"א דכ"ש שער נכרית. דהיינו נמי בבית או בחצר שאין רבים בוקעין בו... וכ"כ במור וקציעה דהג"ה מיירי רק לבעלה ולק"ש אבל גבי אחריני אסור לקרות ק"ש כנגדה כיון דאסירא משום פריצותא הוי ערוה. וראי' דלא מייתי להאי דינא בהג"ה דאה"ע שם והאריך בזה." עכ"ל. וכעין זה כתב בחסד לאברהם.

ג. הגאון רבי מרדכי יפה זצ"ל, תלמידו המובהק של הרמ"א, בספרו "לבוש התכלת" (או"ח סי' ע"ה סעיף ב') פסק כשיטת הרמ"א. לא פסק כן אלא לעניין ק"ש ותו לא.

כאן צריך להבהיר נקודה חשובה, ישנן שני דינים נפרדים, דיני צניעות ברה"ר דאסורה האשה לצאת ברה"ר באופנים מסויימים ומבואר חלקם באבה"ע קט"ו ואילו ישנו נידון דק"ש כנגד ערוה דאורייתא וערוה דרבנן, ודינים אלו חלוקים הם, דהיינו ישנן דברים רבים שאסורה האשה לצאת בהם לרה"ר ואילו מותרים הם לכתחילה בק"ש כנגדן כגון ורד כנגד פדחתה (אבה"ע קט"ו) כרבלתא, בגדים צמודים וכו' דכנגד כל אלו מותר לקרות ק"ש ואין בהם איסור לעניין זה מיהו לעניין צניעות בזה יש איסור מפורש, ולשם המחשה מבואר בפוסקים דכל גופו של הגבר חוץ ממקום הבושת עצמו אינו ערוה ומותר לקרות כנגדו ק"ש וממילא יוצא שאם נאמר שכל מה שאינו ערוה מותר לצאת איתו לרה"ר אם כן ע"כ יהיה מותר הגבר לצאת בגילוי בשר גמור ובלבד שמקום הבושת יהיה מכוסה, והדבר הו מוקצה מן הדעת, וכעין זה מצינו גבי בהמות הנזקקות זו לזו דאע"פ שאסור להסתכל בהם מחמת חשש הרהור מ"מ אבשום מקור לא מוזכר איסור לקרות כנגדם ק"ש, יתרה מזו מצינו פוסקים רבים שהתירו פ"נ לעניין ק"ש בעוד שלרה"ר אסרו ואפילו מדאורייתא כגון הישועות יעקב היעב"ץ הבאר יעקב ועוד ואעפ"כ המלקט דנן החליט דאין שום חילוק בין ק"ש כנגד פ"נ לבין היתר יציאה ברה"ר וממילא כל פוסק שהתיר לק"ש מסתמא התיר גם לרה"ר למרות שאין שום גילוי מפורש ממנו בנידון. דוגמא ראשונה היא הלבוש דלא ציין אלא דמותר לקרות ק"ש כנגד פ"נ כמובא ברמ"א ותו לא אבל בשביל המחבר זה מספיק ע"מ לצרפו לרשימת "מאה עשרים המתירים" קאסם מהמם ברה"ר ה"י.

ד. הגאון רבי יהושע וולק כ"ץ זצ"ל, גדול מפרשי חושן משפט, בספרו "פרישה" (על הטור או"ח סי' ש"ג) פסק כש"ג וכרמ"א, והבין שמקור דברי הרמ"א בדרכי משה הוא מדברי המשנה על "חוטי שיער" שהרי על דין זה סובבים דבריו, וביאר מדוע בפאה נכרית מותר לצאת לרה"ר בשבת ובחוטי צמר אסור:

"מצאתי כתוב בהגהות אלפסי החדשים דמותר לאשה נשואה לגלות פאה נכרית שלה, לא שנא אם עשויה משערותיה, או משיער חברתה, דאין שיער באשה ערוה אלא דוקא שערותיה המדובקים בבשרה, אבל לא בתלושין עשויות לכסות שערותיה האחרות, אף על גב דעבדה לקישוט שתהא נראית בעלת שיער, ע"כ לשון דרכי משה. ונראה דהיינו טעמא דמותר כאן בהכי לצאת טפי מחוטי הצמר שבראש הסימן ולא חששו הכא נמי דלמא אתרמי לה טבילה ואתי לאתויינהו, דהא הני שערות בודאי מחוברים בבשר ויש בו משום חציצה, דשאני הכא דהאי פאה נכרית היא כשאר אחד ממלבושיה דאינה הולכת זולתן, אי נמי בשעת טבילה מניחתן בביתה, מה שאין כן בהני דלעיל".

כבר מפורש בגמרא ראשונים ואחרונים ללא כל חולק כי פ"נ אסור לצאת בה ברה"ר בשבת (שבת סד:) והפרישה בדבריו בסימן ש"ג לא מתעכב אלא בשאלה מדוע אין חשש שמא האשה תשלוף הפ"נ בחצר משום טבילה של מצוה כמובא בגמרא ביצה יח דדבר האסור ברה"ר מחשש שמא יבוא לטלטל ה"ה דאסור בחצר וכן הוא שם בפנ"י ובצל"ח וכן הוא בברכי יוסף שס"ג ס"א בשם האורחות חיים ועוד דיש אוסרים אפילו בחצר דבר שיש בו חציצה ולעניין מקואות שבתוך הבתים עיי"ש, והפרישה לא ביאר אלא מדוע חשש זה אינו קיים בפ"נ אבל מה בין זה לבין המסקנה דהוא מתיר אפילו לרה"ר? (ואין לומר דהפרישה דן לגבי חטי שער כיון דחוטי שער להדייא הוא בגמרא דאין בהם משום חציצה)

ה. הגאון רבי אברהם אבלי זצ"ל, מגדולי האחרונים, בספרו "מגן אברהם" (על השו"ע או"ח סי' ע"ה ס"ק ה'), פסק כש"ג וכרמ"א, וגם הוא הביא מקור לדברי הרמ"א מדברי המשנה דיוצאה אשה ב"חוטי שיער", והגדיל לעשות כשכתב שדברי הבאר שבע הם דברים דחויים ולא ראה צורך לבאר טעמו:

"וכל שכן פאה נכרית וכו'. כן צריך לומר [דהיינו פאה נכרית ולא שיער נכרית], וכן הוא בשו"ע דפוס וינציאה, וכן כתב בשלטי גיבורים (שבת כט. אות א') דמותר לכתחילה, כדאיתא במשנה פרק ו' דשבת (דף סד:) יוצאה אשה בחוטי שיער וכו', דלא כבאר שבע (סי' י"ח) שחולק עליו, והאריך בסוף ספרו (באר מים חיים סי' ג') בדברים דחויים, עיין סי' ש"ג סעיף י"ד".

[כצ"ל, סעיף י"ד ולא סעיף ד', וכן נדפס במהדורת "מכון ירושלים", ושם איירי השו"ע בדין חוטי שיער שמותר לצאת בהם לרה"ר בשבת, ומשם הראיה לדעת המג"א להתיר יציאה בפאה לרה"ר].

הרמ"א כתב דמותר לקרות ק"ש כנגד פ"נ אפילו דהיא בפועל שער של אשה שדרכה לכסותו, דהיינו שהיא מכוסה בפועל ברה"ר, ועל דבריו אלו כתב המג"א דכן היא דעת הש"ג דמותר לכתחילה והיינו דמותר לכתחילה לקרות ק"ש כנגד פאה נכרית ובניגוד לשער עצמו דאינו לכתחילה וכמובא בבית יוסף דהוי נידון של לכתחילה או דיעבד אליבא דחלק מהפוסקים, ודעה זו דפ"נ מותר לקרות כנגדה היא דעת הש"ג ודלא כהב"ש דאוסר לקרות אפילו נגד פאה ובזה חלקו עליו רוב הפוסקים דדבריו בנידון דחויים הם, ומנידון דחוטי שער אין שום ראיה לעניין יציאה בם"נ לרה"ר שכן חוטי שער אינם פאה וכדכתב המ"ב בסימן ש"ב סש"ג סקי"ד וז"ל: חוטי שער... אין זה פאה נכרית המבואר לקמן בסעיף י"ח... דהתם יש בה משום תכשיט אבל הכא הו רק חוטין בעלמא. עכ"ל. (וכעין זה כתב היעב"ץ והמהרש"א אלפנדרי ועוד) וזולת דברינו אלו כבר ישנם שביארו דכל דברי המג"א אינם אלא על פאה כגון פוני בקצה המצח וכן כתב התשובה מאהבה, ועוד אחרים כגון החקל יצחק, הנמוקי אורח חיים ועוד טענו כי דברי המג"א הם טעות סופר, ומ"מ עבור המחבר הדבר מוכרח הוא שהמג"א מתיר קאסטם ברה"ר...

ו. הגאון רבי יום טוב ליפמן העליר זצ"ל, בעל תוספות יו"ט, בספרו "דברי חמודות" (על הרא"ש ברכות כד. אות קי"ט) פסק כדעת שלטי הגיבורים ששיער תלוש אינו ערוה:

"אמר רב ששת, שיער באשה ערוה. בנשים שדרכן לכסות שערן, אבל בתולות שדרכן לילך פרועות ראש, מותר לקרות כנגדן [ע"כ לשון הרא"ש]. ודוקא שיער שלהן, אבל פאה נכרית אפי' דרכה לכסות אינה ערוה, אפילו בגלוי. הגהת אלפסי (שלטי הגבורים)".

ומותר לקרות כנגדו ק"ש אבל לא לצאת כך לרה"ר דיציאה לרה"ר אינה תלויה בדין ערוה אלא בצניעות וגם בגדים צמודים הם לא ערוה כאמור לעיל.

ז. הגאון רבי מנחם מנדל אויערבאך זצ"ל, בספרו "עטרת זקנים" (על השו"ע או"ח סי' ע"ה ס"ק ג') פסק כרמ"א וכתב שהלבוש חולק עליו ומתיר רק פאה שנעשתה משערות חברתה. והבין בדברי הרמ"א שהתיר גם לענין ק"ש וגם לענין פריעת ראש:

"וכל שכן שיער נכרית וכו'. כל זה כתב רמ"א ע"פ הגה באלפסי פרק במה אשה (שלטי הגבורים שבת דף כט. אות א'), ופסק על פי זה בסי' ש"ג שלא אמרו שיער באשה ערוה אלא דוקא שערות הדבוקים לבשרה ממש, אבל בנחתכו אין בהם משום שיער באשה ערוה וגם לא משום פריעת ראש. ויש אומרים אפי' פאה נכרית אסור משום פריעת ראש ושיער באשה ערוה, דמה ששנינו היתר לצאת בפאה נכרית בכולי גמ' מיירי דוקא מכוסה תחת הסבכה (באר שבע בשם א"ז מהר"י פדואה), ולפ"ז אסור לקרות ק"ש כנגד פאה נכרית. ואף דברי בעלי הג"ה מורנו הרמ"א כאן שמתיר בפאה נכרית, אבל שיער של עצמה אף אחר שנחתכו וחיברה בראשה כדי שתהיה נראית בעלת שיער אסור לקרות ק"ש. מהרמ"י (בעל הלבוש). ובדרכי משה סי' ש"ג כתב מורנו הרמ"א בהדיא דמותר לאשה נשואה לגלות פאה נכרית שלה, לא שנא עשויה משערותיה או משיער חברתה וכו', ועל כן כתב בהגה סתם, א"כ חולק מהרמ"י (הלבוש) בזה על בעל ההגה" [כלומר שנחלקו בפאה נכרית העשויה משערות עצמה].

והעטרת זקנים לא דן אלא בק"ש כנגד פ"נ וכמו שכתב שם וז"ל: "וי"א אפילו פ"נ אסו' משום פריעת הראש ושער באשה ערוה דמה ששנינו היתר לצאת בפאה נכרית בכול' גמרא מיירי דדוקא מכוסה תחת השבכה ולפ"ז אסור לקרות ק"ש כנגד פאה נכרית... עכ"ל. ומדלא סיים ולפי זה אסור לצאת בפאה נכרית לרה"ר ש"מ דזה אינו עניינו, ואין שום ראיה מדבריו דהוא מתיר פ"נ לרה"ר.

ח. הגאון רבי שמואל ב"ר יוסף זצ"ל, דיין בעיר קראקא, בספרו "עולת תמיד" (על השו"ע או"ח סי' ע"ה ס"ק ד'. נדפס בשנת תמ"א) פסק כדעת הרמ"א.

העולת תמיד לא התיר אלא לק"ש, דהוא הנידון האמור בשו"ע או"ח ע"ה.

ט. הגאון רבי יהודה ליב פוחוביצר זצ"ל, בספרו "דברי חכמים-מקור חכמה" הקדמון (על השו"ע או"ח סימן ע"ה סעיף א'. נדפס בשנת תנ"ב), פסק כדעת הרמ"א.

לא התיר אלא לק"ש.

י. הגאון רבי יעקב ב"ר שמואל זצ"ל אב"ד צויזמיר, בשו"ת "בית יעקב" (סי' קנ"ב. נדפס בשנת תנ"ו), ביאר את ראיית הש"ג ממסכת נזיר להיתר פאה נכרית, ומשמע שפסק כמותו.

כבר רבים העירו על דבריו דדחויים הם והם נגד ראשונים מפורשים, ואפילו הכי עדיין צ"ע באיזה סוג פאה דן בעל הבית יעקב, והיכן מדובר בבית או ברה"ר.

יא. הגאון רבי יאיר חיים בכרך זצ"ל, בעל ה"חוות יאיר", בספרו "מקור חיים" על השו"ע (או"ח סי' ע"ה), כתב "וכל שכן פאה נכרית. הגהות אלפסי הגדולים, ומפורש שם אפי' דידה עבידא לכסות שיער דידה. אבל מש"כ אפי' דרכה לכסות לא מפורש שם, ועיין פרק ד' דנזיר דף כ"ח ע"ב. גם בספר מוסף הערוך ערך קפליטין מייתי ירושלמי דמותר". עכ"ל. והבין שיש ראיה מהירושלמי להתיר פאה נכרית (שהרי אח"כ כתב "אבל בי"ב דרשות אוסר להתקשט בהם", והיינו באותה פאה שהתיר הערוך, הי"ב דרשות חולק ואוסר. ומסתמא לא היה הירושלמי לפניו, וראה רק את מוסף הערוך שכתב "קפליטין - ירושלמי, היוצאה בקפליטין שלה אין בה משום ראשה פרוע, פירוש בלשון רומי, שיער ותלתלים ופאה נכרית, עכ"ל". ו"מוסף הערוך" לא הזכיר כלל בדבריו שזה רק בחצר, ומסתימת דבריו משמע שאין בה כלל פירוע ראש בכל גוונא, כי השמיט סוף דברי הירושלמי "הדא דתימא בחצר", כיון שעיקר דברי הערוך בא לפרש פירוש המילות ולא הלכות). ואח"כ עשה מהדורא בתרא לפרש את כל מה שחלק על המג"א והט"ז (כמפורש בהקדמה שלו), ושם לא כתב כלום כנגד דברי המג"א שיצא בחריפות לחלוק על הב"ש, ומשמע שפסק כמותו.

כאן חוצפת המלקט עולה על כל דמיון, דהא להדייא מעמיד החוות יאיר את בעל שלטי הגבורים ע"פ הירושלמי דהיינו דמותר פ"נ בחצר בלבד וברה"ר ואפילו במבוי אסור, ומשום מה מסיק המלקט ד"מסתמא" לא היה לבעל החוות יאיר ירושלמי לפניו ומסתמא הא דהביא את הש"ג היינו בלי שום עיון ומסתמא התיר אפילו לרה"ר, ולמה לא נאמר דמסתמא ידע החוות יאיר את שיטת הירושלמי דהיא גם דעת הסמ"ג ודעת הריא"ז וכן הב"ח מעמיד את הבבלי כשיטת הירושלמי, ושיטת הירושלמי היתה ידועה בקרב הרבה פוסקים וכן פסק בעל כנסת הגדולה והובאה שיטת הירושלמי גם בבית שמואל וכו' ומסתמא מדהעמיד החוות יאיר את דברי הש"ג לעניין רה"ר ש"מ דאליבא דהחוות יאיר לכ"ע אין היתר בפ"נ ברה"ר ונראה דהסיבה היחידה לומר כן היא מסתמא לא נח למלקט דיהיה איסור בפ"נ ברה"ר ולכן הוא מניח השערות מוזרות ומעוות עלינו את השמועה, ומה שהביא החוות יאיר במהדורא בתרא שלו את המג"א ולא כתב כלום כנגדו אינו אומר כלום כי היא גופא מנ"ל דהם התירו לרה"ר ודלמא גם הם לא התירו אלא לק"ש וכמבואר לעיל וכו'...

יב. הגאון רבי אליהו שפירא זצ"ל, בספרו "אליה רבה" (על הלבוש או"ח סי' ש"ג ס"ק י"ח), בדין "חוטי שיער" הביא את דברי הש"ג, והביא את דברי ה"פרישה" שחילק בין פאה נכרית שמותר לצאת בה לרה"ר לבין חוטי צמר שנאסר לצאת בהם בשבת.

האליה רבה גם הוא לא הביא פ"נ אלא לעניין ק"ש ומה שהביא את הפרישה יעויין לעיל מה שכתבנו שם.

יד. הגאון רבי יהודה אשכנזי זצ"ל, בספרו "באר היטב" (על השו"ע או"ח סי' ע"ה ס"ק ח'. נדפס בשנת תק"ב) פסק כרמ"א, ובפירושו לאה"ע (סי' קט"ו ס"ק י', הלכות פריעת ראש) פסק כש"ג כפי שהעתיקו הרמ"א:

"וכל שכן פאה נכרית. כצ"ל. והוא הדין אם חתכה שיער של עצמה וחיברה אח"כ בראשה, עיין עטרת זקנים" (או"ח סי' ע"ה ס"ק ח').

"פרוע. הכלל הוא, ברשות הרבים וראשה פרוע לגמרי הוי דת משה. ואם ראשה מכוסה בקלתה או בשאר דברים אלא דאינה מכוסה כדרך הנשים, אז הוי דת יהודית [השמטה: ובחצר שאין רבים בוקעים לפרש"י ותוס' ליכא איסור אפי' פרוע לגמרי. אבל הסמ"ג הביא הירושלמי אפי' בחצר יש איסור אם ראשה פרוע לגמרי. וכ' הב"ש לעניין כתובה קי"ל כסוגי' שלנו אבל לענין איסור קי"ל כירושלמי. ומחצ' לחצר דרך מבוי ופרוע לגמרי הוי דת יהודי וקלתה מותרת עב"ש וע"ל סי' כ"א מש"ש.] הנשים היוצאות בכיסוי שערות שלהם, ובמקום קליעת שיער נושאות שערות חוברות שקורין קרינאל"ו בלע"ז (פאה נכרית) אין בזה משום יוצאה וראשה פרוע, לא שנא שערות דידה ולא שנא שערות דחברתה, אע"פ שקישוט הוא לה כדי שתיראה בעלת שיער, אין בכך כלום. שלטי גבורים פרק במה אשה" (אה"ע סי' קט"ו ס"ק י').

הבאר היטב באו"ח ע"ה לא התיר אלא לק"ש, ובאבן העזר קט"ו לא התיר אלא לעניין יציאה בפ"נ לחצר שכן פסק תחילה דישנו איסור פ"ר בחצר כדעת הירושלמי ואח"כ פסק דפ"נ מותר, והיינו ממש כעין דברי הש"ג דביארו הפוסקים כוונת דבריו דהוא סובר כשיטת הירושלמי דבחצר איכא איסור פ"ר ומאידך כתב דבגילוי פ"נ בחצר אין משום פ"ר, והמלקט השמיט את מה שפסק הבאר היטב כי בחצר איכא איסור פ"ר, וממילא משמע שדברי הבאר היטב מוסבים לעניין רה"ר ומוכח דאינו.

טו. הגאון רבי יוסף תאומים זצ"ל, מגדולי מפרשי השו"ע, אב"ד פרנקפורט, בספרו "פרי מגדים" (על המג"א או"ח סי' ע"ה, אשל אברהם ס"ק ה', וסי' ש"ג, משבצות זהב ס"ק ט'. נדפס בשנת תקמ"ו), פסק כש"ג וכרמ"א והדגיש שגם הרמ"א התכוון להתיר ברה"ר, ומדינות שלימות סמכו על הוראת הרמ"א בזה:

"וכל שכן. עיין מגן אברהם, דפאה נכרית אפי' משערותיה התלושים אין הרהור, ויוצאה לרשות הרבים כך אפי' בשבת, ועיין עטרת זקנים (ס"ק ג'). וכפי דעתי מה שכתב הלבוש (סעיף ב') פאה נכרית "שאינה שלה", היינו תלושה, ומאי שנא משערותיה או מחברתה, שרי. ובאר שבע חולק, ואמר דפאה נכרית מותר כשראשה מכוסה, ולא חיישינן שמא משתלפי. ע"ש. ומכל מקום במדינות שיוצאין בפאה נכרית מגולה, יש להם לסמוך על השו"ע [היינו הרמ"א] כאמור, וקצת דמדומי ראיה מכתובות (דף עב.) וראשה פרוע דין תורה, ולא מוקי בפאה נכרית ודת יהודית, שמע מינה דלית בה דת יהודית, ושרי" (או"ח סי' ע"ה, אשל אברהם ס"ק ה').

"בדרכי משה אות ז' בשם הגהות אלפסי החדשים, מותר לנשואה לצאת בפאה נכרית מגולה לרה"ר בחול, דאין שיער באשה ערוה כי אם אלא המדובקים לבשרה. ואע"ג דעבדה לקישוט שתהא נראית כבעלת שיער. עיין שם. וכן כתב בשלטי גבורים, הביאו הבאר שבע דף צ"ג באורך, וראיה משבת יוצאה בפאה נכרית וכו' ע"ש. והוא ז"ל האריך לאסור ומיירי במכוסה בצעיף, וכ"כ הר"ר קצנלנבוגן, ועיין כנסת הגדולה ושיירי כנסת הגדולה, ועיין מג"א סי' ע"ה... הואיל ועיקר הספק בדבריהם לקולא, הוא הדין אם יוצא ממנו ספק תורה אפשר דלא גזרו אספקן (או"ח סי' ש"ג, משבצות זהב ס"ק ט')".

הפרי מגדים אמנם בשו"ע היתה לו ה"א דהרמ"א והש"ג התירו ברה"ר ומוכח מדבריו בסימן ש"ג דהוא לא ראה את דברי הש"ג בפנים וכמו שהשיג עליו בעל החקל יצחק, מ"מ יש שהסבירו שכל דבריו בשו"ע אינם אלא לעניין ק"ש כנגד פ"נ דבמדינות שיוצאים בפ"נ מגולה יש להם לגברים לסמוך על השו"ע ולקרות ק"ש כנגדן (כן ביאר הבאר יעקב וכן הוא בשו"ת פתחי עולם וכן הוא בשולחן מלכים להג"ר צבי לנדא וכן מבואר באריכות בספר דת משה וישראל) וכמו שהתירו הערוך השולחן הבן איש חי וכף החיים ק"ש כנגד שער של אשה במקום שאין הנשים מכסות ראשן ברה"ר ואפילו שעושות כן באיסור, וחיזוק לדברים (דהפמ"ג לא התיר לרה"ר אלא לעניין ק"ש) ניתן להביא מהא דבסימן ש"ג הסתפק הפמ"ג אפילו בק"ש כנגד פ"נ שמא לא יצא ידי חובה ומדמס"ל לפמ"ג אפילו בדין הקל ביותר שרוב הפוסקים התירו בו והיינו ק"ש כנגד פ"נ ש"מ דלרה"ר פשיטא דאסר (וכן כתב בעל האבני ישפה) ובנוסף לכל עוד כתב הפמ"ג בספרו אם לבינה שנמצא בכתב יד (ואומת ע"י מכון אורייתא) בזה"ל: "כללא דמלתא פאה נכרית יש לגזור מראית עין אטו פרוע ראש דהוה ד"ת וגם דת משה, כל שאין מכוסה כדרך שאר נשים, אף על גב [שיש] מטפחת על ראשה הוה דת ישראל על כל פנים וכו', על כן נראה לי איסור גמור וכו' ... וכל אשה יראה ה' ובעלה תלמיד חכם מצווה להוכיחה ולפייסה לציית לבעלה ודי בהערה זו] (אם לבינה ערך "כתובה") ושם בערך "צעף" הוסיף וכתב וז"ל: "והם החליפו קאפ צייג של נשים [כלי ראש של נשים דהיינו כיסוי ראש] בפתיות תחת השכל והחכמה המדע והתבונה... וודאי כל בנות ישראל כשרות ומתקשטות בפני בעלה לא חס ושלום בפני אחרים ובזכות נשים צדקניות תבוא הגאולה כימי קדם במהרה בימנו אמן" עכ"ל. ולמרות דברים ברורים אלו למלקט דידן שום דבר לא משנה, זה לא משנה אם הפוסק דיבר על פ"נ על כל הראש או רק על הפוני לא משנה אם הפוסק התיר לק"ש או לרה"ר זה אפילו לא משנה למלקט דידן אם הפוסק המדובר מתיר או אוסר העיקר שלמעשה מותר...

טז. הגאון רבי שמואל הלוי קעלין זצ"ל, בספרו "מחצית השקל" (על המג"א סי' ע"ה ס"ק ה'), ביאר את ראייתו של ה"מגן אברהם", ולא חלק עליו, ומשמע שמסכים עמו שדברי הב"ש הם דברים דחויים והלכה כש"ג:

"וכל שכן וכו'. יוצאה אשה וכו'. דכל דבר חשוב או דמהדק ואין מי טבילה נכנסין בהם אסורה לצאת בהם בשבת, דהיכי דחשיב חיישינן דלמא משלפא ומחוי לה לחברתה ומייתי לה ארבע אמות ברשות הרבים, וכן אי מהדק, דלמא תצטרך לטבילה ותצטרך להסיר ומייתי לה ד' אמות, אבל חוטי שיער דלא מהדקי וגם אינן חשובין מותרת לצאת בהם. אבל אין מזה כ"כ ראיה למגן אברהם, דלמא מיירי תחת הסבכה והם מכוסים. ועיקר ראייתו מסיפא דילדה לא תצא בשיער של זקנה דלמא מחכי ותסירן מפני הבושה ומייתי לה ד' אמות, ועל כרחך במגולה מיירי, דהא חיישינן דמחכי עלה".

את דברי בעל המחצית השקל ניתן גם כן להעמיד לעניין חצר דהב"ש ס"ל דאפילו בחצר הפ"נ מכוסה ומשום הכי אסור לקרות ק"ש כנגדה כמבואר בעטרת זקנים, והמג"א חולק והביא ראיה מחוטי שער בהפאה נכרית מגולה בחצר ובזה איירי בעל המחצית השקל, ואפילו אילו דברי המחצית השקל מוסבים לעניין רה"ר מ"מ כל דבריו אינן אלא בחוטי שער דזה דומיא דפ"נ בקצה המצח כפירש היעב"ץ ולא על קאסטם, והמ"ב (בסימן ש"ג) ביאר אף יתירה מזה דחוטי שער אינם פאה נכרית אלא "חוטים בעלמא" ועוד דאפילו דברים אלו נסתרים מריטב"א החדשים דכתב גבי חוטי שער דהא דחיישינן שמא ילעגו לאשה ותשלוף אותם היינו כיון "דאינה יכולה לכסות כ"כ" והיינו דהחשש הוא שמא תעתק הסבכה מראש האשה ויראו החוטי שער הנ"ל וש"מ דלפי הריטב"א החוטי שער היו מכוסים ברה"ר ואין משם ממילא שום ראיה, וכעין זה השיג המרש"א אלפנרדי דחוטי שער חיישינן שילעגו לה עליהם היינו היכא דנזקקת לטבילה של מצוה אבל ברה"ר לעולם ליכא חשש, ואפילו אילו כן ס"ל למג"א ולמחצית השקל להביא משם ראיה מ"מ אחרי דברי הריטב"א הדברים נשארו דחויים, וגם הם היו חוזרים בהם אילו ראו דבריו, ופשוט.

יז. הגאון רבי שלמה חלמא זצ"ל, בעל "מרכבת המשנה" על הרמב"ם, בספרו "שולחן תמיד" (על השו"ע או"ח סי' ע"ה) פסק כרמ"א, וגם הבין מדבריו בסי' ע"ה שמותרת לכתחילה לגלות פאה נכרית:

"וכל שכן שיער נכרית, אפי' של עצמה שחתכה מראשה ועשתה פאה נכרית, אפי' דרכה לכסות, כיון שמותר לכתחילה לגלות אין בזה משום ערוה".

יח. הגאון רבי ברוך פרנקל תאומים זצ"ל, אב"ד לייפניק, בעל "ברוך טעם", בהגהותיו לשו"ע (או"ח סי' ע"ה) חלק על ה"עטרת זקנים" והתיר לעשות פאה גם משערות תלושות של האשה עצמה, וכתב שבעל "עטרת זקנים" טעה בהבנת דברי הלבוש, ואין מחלוקת בין הלבוש לרמ"א בזה (שהרי פוק חזי שאין הבדל במציאות בין שערות חברתה לשערות עצמה התלושות. וכ"כ פמ"ג: "מאי שנא משערותיה או מחברתה").

ויש לציין כי בעל הברוך טעם היה חמיו של הדברי חיים מצאנז אשר הוא מזכירו בתשובה לאיסור פ"נ בזה"ל: ואך באמת אין אנו צריכים לזה כי ידעתי בבירור בהיותי אצל מו"ח ז"ל במעהררין שגם שם לא הלכו במלבושי פריצות כזה ח"ו וכפי ששמעתי אז לא נמצאת בכל מדינת אשכנז שום אשה חשובה לילך בשערות ופיאה נכרית רק איזה מנקלי העם פחותי הערך והיו לקלס ורק בעוה"ר מקרוב נשתרבב המנהג הזה מן האפקורסים ולכן ח"ו לא על זה נאמר שהותר גם לנשי מדינתינו לנהוג כן והאיסור במקומו והעובר לוקה מן התורה ולכן מדין תורה הקדושה אסור לילך אפילו בדבר אחד פריצות כדרך העמים, עכ"ל. ומדבריו נבין דע"כ בעל הברוך טעם לא התיר אלא לעניין ק"ש וכמבואר לעיל.

יט. הגאון הספרדי רבי אהרן אלפנדרי זצ"ל מאיזמיר, בספרו "יד אהרן" (נדפס בשנת תקכ"ו), בחידושיו על הטור או"ח סי' ע"ה, ובחידושיו באה"ע ח"א סי' כ"א אות ז', ובחידושיו באה"ע ח"ב סי' כ"א אות ג', ובסי' קט"ו אות ט"ז, הביא כמה וכמה מהפוסקים המתירים פאה נכרית, רמ"א, ש"ג, מג"א, ובית יעקב, ומשמע פשוט שדעתו להתיר כמותם. ובמקום אחד (מתוך ארבעה מקומות) הביא גם את דעת הב"ש, ותיכף ציין למג"א שדחה את דבריו:

"נ"ב, והוא הדין שערות של נשים שרגילות לצאת מחוץ לצמתן, וכל שכן פאה נכרית אפי' דרכן לכסות. וכתב המג"א... וכ"כ בש"ג, דמותר לכתחילה ודלא כבאר שבע שחולק עליו והאריך דברים דחויים. והא דבאר שבע הוא בתשובותיו סי' י"ח דף ע"ב" (או"ח חלק א' סי' ע"ה).

"נ"ב, ודוקא בשיער הדבוק בבשרה ממש ונראה גם בשרה עם השיער, אבל שיער המכסה שערה לא שנא שערות דידה לא שנא שערות חברתה, כל עוד דעבידי לכיסוי שערה והן תלושות, אע"ג דקישוט הוא לה כדי שתראה בעלת שיער אין בו משום שיער באשה ערוה. שלטי הגיבורים פרק במה אשה דף קכ"ז ע"א. אבל הרב בעל באר שבע בתשובותיו סי' י"ח דף ע"ב דחה דבריו והעלה לאסור. ועיין בספר הרמ"א שפסק כן באו"ח סי' ע"ה, גבי מה שכתב מרן בית יוסף בשו"ע אבל בתולות שדרכן לילך פרועות הראש מותר, כתב הוא ז"ל, והוא הדין השערות של נשים שרגילין לצאת מחוץ לצמתן, וכל שכן שיער נכרית אפי' דרכה לכסות. וכתב הרב בעל מגן אברהם שם ס"ק ג', וכן כתב בשלטי הגיבורים דמותר לכתחילה, כדאיתא במשנה, ודלא כבאר שבע שחולק עליו והאריך בסוף ספרו בדברים דחויים" (אה"ע חלק א', סי' כ"א אות ז').

"הנשים היוצאות בכיסוי שערות שלהן ובמקום קליעת שערן נושאות שערות חוברות שקורין קרינאל"ו בלעז, אין בזה משום יוצאה וראשה פרוע, לא שנא שערות דידה ולא שנה בשערות חברתה, כל עוד דעבידא לכיסוי השיער והן תלושות, אע"פ שקישוט הוא לה כדי שתיראה בעלת שיער, אין בכך כלום. שה"ג, פרק במה אשה. בית יעקב סי' קנ"ב" (אה"ע חלק ב', סי' קט"ו אות ט"ז).

היד אהרן אלפנדרי זצ"ל חי באיזמיר אשר כידוע הצניעות שם היתה מופלגת עד שמסופר שהבעל שם טוב ביקר שם ואמר כי לילדים שם יש נשמות של תנאים מחמת הצניעות של אמותיהן, וגם בלי להכנס כלל לעצם הסוגייא זה ממש מופקע לחשוב שבאיזמיר לפני מאות שנים הלכו הנשים עם קאסטם מהמם ברה"ר, ולמעשה המעיין בדברי היד אהרן יראה כי הוא באה"ע קט"ו פסק להלכה את דברי ה"מגילת ספר" דס"ל כשיטת הירושלמי שאפילו בחצר אסורה האשה לגלות ראשה והעושה כן נחשבת "יוצאה וראשה פרוע", ולאחר מכן ממש הביא ה"יד אהרן" את דברי שלטי הגבורים דבפ"נ אין משום פ"ר והיינו ממש לאותו הקשר בו הוא עסק דהיינו לעניין גילוי פ"נ בחצר ותו לא. המקומות האחרים בהם הביא את הש"ג הם בסימן כ"א ס"ז בנידון של איסור ראיית שער האשה דהוא אסור מדין שב"ע דגם בזה להש"ג אין שערהפאה חשיב כדין שער ממש להאסר אפילו בראיה בעלמא ואילו להב"ש אין שום חילוק בין שניהם, ובנידון זה פסק היד אהרן נמי כהש"ג, מיהו בסק"ח בנידון איסור הליכה בפרוע ראש לנשים ברה"ר שם השמיט לחלוטין את כל הנידון אשר לכאורה זהו עיקר מקומו והיינו כדפרישית דהיד אהרן העמיד את כל המחלוקת לעניין חצר, וס"ל דברה"ר כ"ע אוסרים הליכה בפ"נ.

הגאון רבי שלמה איגר זצ"ל, בהגהותיו "גליון מהרש"א" (הנדפסים בסוף מסכת כתובות דף עב.) בד"ה ראשה פרוע דאורייתא הוא, ציין לפרי מגדים (או"ח סי' ע"ה ס"ק ה') שהתיר פאה נכרית ברשות הרבים.

השגה: אמנם הגליון מהרש"א ציין לפמ"ג בתחילת דבריו שם אך בדברי הפמ"ג גופא נחלקו בהם הדעות מה כוונתו בדבריו בסימן ע"ה וכמו שיבואר לקמן מיהו הגליון מהרש"א בעצמו ס"ל דהשלטי גבורים לא התיר פאה נכרית אלא בחצר וכדמוכח מדבריו בשבת סד: וז"ל "ובפאה נכרית. נזיר כ"ח ב א"ל אפשר בפאה נכרית וע"ש מה שנדפס בגליון וע' ת' יעב"ץ סימן ט' ות' באר שבע שאחר החדושים סימן י"ח עלה ע"ב ש' א' וע' ש"ע אה"ע סכ"א ס"ב ובב"ש סימן קט"ו ובמג"א סי' ע"ה סק"ה" ופירוש דבריו כך הוא "ובפאה נכרית. נזיר כ"ח ב' א"ל אפשר בפאה נכרית וע"ש מה שנדפס בגליון דכתב שם הש"ג היתר לפ"נ וע' ת' יעב"ץ סימן ט' ות' שכתב דמוכח דהש"ג איירי לעניין רה"ר כיון ד"אי בבית וחצר ודאי שרי... אלא ודאי לרה"ר ובגלוי..." וכן מובא בשו"ת באר שבע שאחר החדושים סימן י"ח עלה ע"ב ש' א' דהבין את הש"ג לעניין רה"ר מאחר וס"ל דבחצר מותר גילוי השער לגמרי וע' ש"ע אה"ע סכ"א ס"ב דכתוב שם "לא תלכנה בנות ישראל פרועות ראש בשוק, אחת פנויה ואחת אשת איש" ומזה דייק הב"ש דדוקא בשוק אסור אבל בחצר דלבב"ר מותר ובב"ש סימן קט"ו דכתב דדעת הש"ג היא דאפילו בחצר דלבב"ר אסורה האשה בפ"ר וממילא נמצא דכל דברי היעב"ץ והב"ש בעניין זה דחויים המה ובקל ניתן להעמיד את דברי הש"ג לחצר ולא לרה"ר כמו שסברו הנ"ל ועיין במג"א סי' ע"ה סק"ה דכתב על דברי הב"ש דדחויים הם בהא דס"ל דאסור לקרות ק"ש כנגד פאה נכרית, (ולעניין רה"ר לא איירי דהא ההכרח להעמיד את הש"ג ברה"ר מתוך הטענה דבחצר מותר דחויה היא כדמוכח מדברי הבית שמואל, וגם הראיה מחוטי שער אינה מועילה לעניין רה"ר כמבואר לעיל )

ומשום מה לא הביא המלקט דנן את דברי הגליון מהרש"א בשבת בפני הציבור, למרות דהוא מציין להדייא להש"ג עצמו וכן למג"א ומסתמא הבין את עומק דברי הגליון מהרש"א והעדיף להעלימם כדי שחלילה לא יוצר רושם שלילי נגד הפאה.

כ. הגאון רבי שלמה זלמן מירקש זצ"ל, אב"ד ק"ק מיר דליטא, בספרו "שולחן שלמה" (או"ח סי' ע"ה סעיף ב'. נדפס בשנת תקל"א) פסק כרמ"א, והוסיף שנשים הבאות ממקום שלא נוהגים בפאה נכרית, למקום שנוהגים ללכת בפאה נכרית מגולה, יכולים לנהוג כמנהג המקום:

"שיער של אשה שדרכה לכסות אסור לקרות כנגדה, אפי' בכל שהוא, אפי' באשתו. ונראה לי אפי' לאשה אחרת אסור. וכן אם מכוסה רק שלבושה דק ומתחזי אסור כנ"ל. ובלאו הכי צריכין הנשים ליזהר מאוד שלא יצאו קצת שערותיהן. ובתולות שדרכן לילך פרועות ראש, וכן שערות של נשים שרגילין לצאת חוץ לצמתן, או פאה נכרית, ואפי' דרכם לכסות, מותר. ונשים הבאות ממקום שאין דרכן לגלותן למקום שדרכן לגלותן, מותרין לגלותן".

השגה המעיין בדברי השולחן שלמה ימצא דהוא כרך את נידון גילוי השער שמצחוץ לצמת עם נידון גילוי השער בד בבד, וע"כ עלינו לומר או דהוא ס"ל דהיכא דמותר לגלות אותו השער הוא הדין מותר לגלות הפאה וכדברי התשובה מאהבה דביאר דכל הנידון בפוסקים הוא רק על פאה הנמצאת במקום הצדעיים או דכל הנידון הוא רק בבית ובחצר דשם מותר לגלות הן את הפאה והן את השער שמחוץ לצמת (וכן מדוייק מתחילת דברי השולחן שלמה דבתחילה כתב דאסורות הנשים כלל לגלות אפילו מקצת שערותיהם ואח"כ כתב דגילוי השער תלוי במנהג המקומות וע"כ דיבר כאן בחצר וכאן לגבי רה"ר) וכ"ש דכך עלינו לומר אליבא דהמלקט אשר האריך רבות באיסור גילוי אפילו מקצת שער ברה"ר.

כא. הגאון הספרדי רבי אהרן אלפנדרי זצ"ל מאיזמיר, בספרו "יד אהרן" (נדפס בשנת תקכ"ו), בחידושיו על הטור או"ח סי' ע"ה, ובחידושיו באה"ע ח"א סי' כ"א אות ז', ובחידושיו באה"ע ח"ב סי' כ"א אות ג', ובסי' קט"ו אות ט"ז, הביא כמה וכמה מהפוסקים המתירים פאה נכרית, רמ"א, ש"ג, מג"א, ובית יעקב, ומשמע פשוט שדעתו להתיר כמותם. ובמקום אחד (מתוך ארבעה מקומות) הביא גם את דעת הב"ש, ותיכף ציין למג"א שדחה את דבריו.

היד אהרן אלפנדרי זצ"ל חי באיזמיר אשר כידוע הצניעות שם היתה מופלגת עד שמסופר שבעל שם טוב ביקר שם ואמר כי לילדים שם יש נשמות של תנאים מחמת הצניעות של אמותיהן, וגם בלי להכנס כלל לעצם הסוגייא זה ממש מופקע לחשוב שבאיזמיר לפני מאות שנים הלכו הנשים עם קאסטם מהמם ברה"ר, ולמעשה המעיין בדברי היד אהרן יראה כי הוא פסק להלכה את דברי המגילת ספר דס"ל כשיטת הירושלמי שאפילו בחצר אסורה האשה לגלות ראשה והעושה כן נחשבת "יוצאה וראשה פרוע", ולאחר מכן ממש הביא את דברי שלטי הגבורים דבפ"נ אין משום פ"ר והיינו ממש לאותו הקשר בו הוא עסק דהיינו לעניין גילוי פ"נ בחצר ותו לא, והא דציין למג"א דדחה את הב"ש לא ציין זאת אלא בהלכות ק"ש וממש כמו שביארנו שלגבי איסור ק"ש כנגד פ"נ דחו רוב הפוסקים את הב"ש בזה, וע"כ ס"ל דהמג"א לא פליג על הב"ש אלא בנידון זה ומשום הכי לא הביא את דבריו אלא בסימן ע"ה העוסק בק"ש כנגד שער וכו'.

כג. הגאון הספרדי רבי יעקב שמשון שבתי מסיניגאליא זצ"ל, בספרו "שבת של מי" על מסכת שבת (דף סד: ד"ה מתני'. נדפס בליוורנו בשנת תקס"ז) פסק כשלטי הגיבורים, ואף הביא ראיה לש"ג מהמשנה ד"חוטי שיער" ומרש"י שם, והוכיח משם שיכולה אשה לצאת לרה"ר בשערות תלושות:

"יוצאת אשה בחוטי שיער בין משלה בין משל חברתה בין משל בהמה. פירש רש"י בין משלה תלושים, ע"כ. איכא למידק מאי אתא לאשמועינן, פשיטא דתלושין הן, דאי מחוברות מהיכא תיתי דלא תצא. ויש לומר דאתא לאורויי לן דמתני' מיירי באשה נשואה דאסורה לצאת בשערותיה מחוברות, דשיער באשה ערוה, ולא התירו אלא כשהן תלושות, וכמש"כ הרב שלטי הגיבורים, והביאו הרב אליה רבה בסי' ש"ג ושאר אחרונים".

והיינו בחוטי שער בלבד כמבואר ביעב"ץ דהיינו פ"נ קטנה כנגד המצח ותו לא, וגם זה נדחה ע"י הריטב"א כאמור. וכן שאר נמפרשים כגון המ"ב ועוד פירשו דחוטי שער אינו פאה נכרית.

כד. הגאון רבי שניאור זלמן מלאדי זצ"ל, בעל ה"תניא", ב"שו"ע הרב" (או"ח סי' ע"ה סעיף ד'. הובא לדפוס בשנת תק"ע) פסק כרמ"א בסי' ע"ה, ומפני שיש שהבינו אחרת בדברי הרמ"א, ראה להדגיש את ההיתר, וכתב במפורש שמותר לגלותה ואין בזה משום יוצאה וראשה פרוע:

"שיער של אשה שדרכה לכסותה ערוה היא, מפני שמביא לידי הרהור, ואסור לקרות או להתפלל כנגדה על דרך שנתבאר, אפילו היא אשתו. אבל בתולות שדרכן לילך פרועות ראש, וכן שערות של נשים שרגילין לצאת מחוץ לצמתן בקצת ארצות, מותר לקרות כנגדן, שכיון שרגילין בהן אינן מביאין לידי הרהור. ופאה נכרית, אפילו דרכה לכסותה, מותר לקרות כנגדה, וגם מותר לגלותה ואין בה משום יוצאה וראשה פרוע, [השמטה: שהוא אסור מן התורה באשת איש".]

כאן השמיט המלקט את סוף דברי בעל השולחן ערוך הרב וז"ל בשלמות "ואין בה משום יוצאה וראשה פרוע שהוא אסור מדאורייתא באשת איש" ותוספת זו על פי ההבנה השטחית בדברים היא פלא עצום, וכי מה בכך שאין בה משום איסור דאורייתא והא ס"ס תיפוק ליה דאסורה משום דת יהודית, וכדאיתא להדייא בגמרא כתובות עב: קלתא דאורייתא שפיר דמי דת יהודית קלתא נמי אסור. וש"מ דמהא דליכא בקלתא משום איסור דאורייתא עדיין אין בכך כלום. ובאמת כוונת בעל התניא היא לומר דמשום דאין בה משום פרוע ראש דאורייתא ממילא מותרת האשה לגלותה והיינו בתוך הבית והחצר, דהא אי לאו הכי היה בגילוי פ"נ בתוך הבית והחצר משום מראית העין וכ מבואר בשו"ת הרי בשמים ובאבקת רוכל לגר"ה ליכטנשטיין ועוד... וע"כ דכן הוא דאילו ס"ל דמותר לגלות הפ"נ ברה"ר הוה ליה למימר כן להדייא.

כה. הגאון הספרדי המקובל רבי אליעזר חזן זצ"ל מאיזמיר, מחכמי ישיבת בית אל, בספרו "עמודי ארזים" (פירוש על ספר היראים, חלק א' סי' י"ב ס"ק ז'. נכתב בשנת תק"ע לערך), הביא את הדרכי משה בסי' ש"ג שאפי' שיער עצמה תלוש שאח"כ חיברה בראשה אין בו "שיער באשה ערוה", וכל שכן שיער חברתה.

וכל זה היינו לעניין ק"ש. וכי ה"א שבאיזמיר הלכו הנשים בקאסטם.

כו. הגאון רבי אהרן וירמש זצ"ל, רב ואב"ד בעיר מיץ, מתלמידיו הגדולים של בעל "שאגת אריה", בספרו "מאורי אור" (חלק "קן טהור" למסכת נדרים דף ל', וחלק "באר שבע" למסכת שבת דף ס"ד. נדפס בשנת תקע"ט), כתב להתיר פאה נכרית, ודחה ראיות האוסר:

"במתני', פאה נכרית. לכאורה מהא לא איריא להתיר, דיש לומר שמכוסה בצעיף, רק שעושה להיות נראית בעלת שיער או לשמור מקרירות ראשה. וכן משמע מפרש"י דהכא אפי' ציבור שיער לחוד עושה, משמע בלא חיבור בגד. אכן בדרכי משה סי' ש"ג התיר בפשיטות, אפי' לנשואה, להסיר שערותיה ולעשות פאה נכרית, ע"ש. ונראה להמליץ דעכ"פ חיבור בגד כדידן [היינו שהפאה מחוברת לבגד רשת והרשת מונחת על השיער, ואינו כפרש"י שהפאה מונחת ממש על השיער] הוא מלבוש גמור גם לאנשים רגילים בכך, ופשיטא דליכא חשש, ואפשר בהא משתעי בדרכי משה הנ"ל. ואין לפקפק מהא דנזיר כ"ח אמרינן "איידי דזוהמא מאיסא" קשיא, הלא לפ"ז מצי לעשות בלא מיאוס, משיער עצמה. דהא שאני התם דנזירה שורפת שערה, כמש"כ שם דף מ"ה, ואי אפשר בכך" (חלק באר שבע, דף פ"ז ע"א).

"נשים לעולם מכסו. בחיבור הגאון באר שבע, מוכיח מהנה לאסור פאה נכרית, דא"כ גם הן שחורי הראש. וצווח מאוד להחמיר, נגד הרמ"א בדרכי משה [השמטה: ועמ"ש בעה"ב כ"ב מדלא העתיק בש"ע משמע שחזר בו] ולדברינו ב"באר שבע", לכ"ע שרי בחיבור בגד הנראה בחוץ ולא גרע ממלבוש, ואף שהגאון חשבו לדוחק, אך שפיר קאמינא התם שהכל משתעי בציבור שיער ולא בחיבור רצועה ובגד כהני דידן, וא"כ אזדו כל תלונותיו.

ביאור: מה דרמ"א לא הביא את דבריו דכתב בדרכי משה, בתוך דבריו בהג"ה על השו"ע משמע דהוא חזר בו, והמלקט השמיט ענין זה.

וגם החוש מכחיש, דשיער אינו הרהור כגילוי שוק וקול זמר. והלא לא אסרו לקרות כנגד פנים יפות. אלא על כרחך שיער [נאסר] מטעם כמוס, שליטת הקליפה, ואינו תימהון דוקא במחובר. וכמו בשיער אשה מונח לפניו, אינו כלום. וכמה דברים שלא נגלו טעמם [השמטה: ...ובישעיה ג' הלוך וטפוף קליעת שיער שעשו לתאוה פתויים כדחשיב תכשיטם ועוד תקנו בשמים כמ"ש עמ"ש בח"ש לא יתעלף איש מאבוד נפש יתירה] אלא טעמם ונימוקם עמם. והאליה רבה באורח חיים סי' ע"ה בשם מהר"ם אלשקר מתיר לגלות חוץ לצמתם, וזאת לא מסתברא. דבפ"ו דשבת "כליא פרוחי", ובדף ס' פרש"י "מחט לצניעות, דשיער באשה ערוה", ואדרבה ראוי לאסור. אבל פאה נכרית מסתברא להיתר, כדין רבינו הרמ"א. ונהניתי שמצאתי המג"א שם כתב להתיר, שדברי הגאון באר שבע הם דברים דחויים. וגם מתני' דשבת פאה נכרית מוכח דשרי, דאין לפרש שמכוסה מתחת הסבכה, דהא מוכח בדף ס"ד ע"ב שמגולה כפירוש רש"י שמחכו עלה" (חלק קן טהור, דף קצ"ד ע"א).

ופירוש דבריו הוא דהוא דן לעניין ק"ש וכמו דציין דהא הדרכי משה בסש"ג דמיירי בעניין גילוי הפאה חזר בו, ממה דלא ציין דבריו בהגה על השו"ע, וכן ציין דבישעיהו ג' משמע דפאה נכרית נעשית לפיתוי וע"כ אסור לרה"ר מיהו לעניין ק"ש כנגדה הדבר מותר וכדכתב הרמ"א ודלא כהמרה"ם אלשקר דכתב דאפילו שער בקצה הפדחת אינו ערוה, בזה חולק בעל ה"מאורי אור" וכל זה לעניין תוך הבית והחצר וכדברי המהר"ם אלשקר שם בתשובה: "בואו ונצווח על אלו האוסרים אותו שער לאשה בתוך ביתה מההיא דשער באשה ערוה" וכן הוא נידון דכליא פרוחי שבת נז: "תניא נמי הכי יוצאה אשה בכבול ובאיסתמא לחצר" ושם פירשו – מאי איסתמא... כליא פרוחי" ופרש"י דהכליא פרוחי מונעת ממיעוט השער המבצבץ מבעד למטפחת מלצאת, ומשמע דהוא דוקא בחצר והיינו דבחצר היו הנשים מקפידות שלא יצא משערותיהן לחוץ (ובכתובות עב: מיירי רק לעניין דת יהודית דלית ביה בגילוי שער אליבא דהבבלי) ומהא דהפ"נ מגולה בחצר היכא דאיכא איסור בגילוי שער מדין שב"ע ש"מ דפ"נ אינה בדין שב"ע לאסור גילויה בחצר וק"ש כנגדה, אבל ברה"ר כבר ציין לדברי ישיעהו ג', אלא דהמלקט השמיט לכל זה.

כז. הגאון הספרדי המקובל רבי אליעזר חזן זצ"ל מאיזמיר, מחכמי ישיבת בית אל, בספרו "עמודי ארזים" (פירוש על ספר היראים, חלק א' סי' י"ב ס"ק ז'. נכתב בשנת תק"ע לערך), הביא את הדרכי משה בסי' ש"ג שאפי' שיער עצמה תלוש שאח"כ חיברה בראשה אין בו "שיער באשה ערוה", וכל שכן פאה נכרית משיער חברתה.

וכל זה היינו לעניין ק"ש.

כח. הגאון רבי ברוך ייטלס זצ"ל, בעל ספר "טעם המלך", הובאו דבריו בשו"ת תשובה מאהבה (סי' מ"ז. נדפס בשנת תקפ"ו), כתב שהרמ"א התיר בפירוש לאשה לצאת בפאה לרה"ר, והלבוש והמג"א הסכימו עמו, ואפשר לסמוך עליהם כעל יתד התקוע.

ובאותה תשובה מאהבה בה מובא בעל ה"טעם מלך" כתב שם התשובה מאהבה בסוף דבריו דפאה נכרית המדוברת היינו רק במקום הצדעים אבל פאה על כל הראש אפילו הש"ג מן האוסרים והוסיף דצריך לומר דכן היא דעת בעל הטעם מלך והמלקט השמיט כל זאת.

כט. הגאון ר' יוסף שאול נתנזון זצ"ל, אב"ד לבוב והגליל, בעל שו"ת שואל ומשיב, בספר "מגן גיבורים" (או"ח סי' ע"ה. נדפס בשנת תקפ"ט), דחה את כל הראיות שהביא בבאר שבע בשם זקנו מהר"י קצלנבוגן שהוא ראש וראשון לאוסרים.

דיבר רק לק"ש כדהביא את העט"ז ועוד סיים דראוי להחמיר. והמלקט לא ציין כל זאת.

ל. הגאון המקובל רבי אליהו גוטמאכר זצ"ל, אב"ד גריידיץ, מח"ס שו"ת "אדרת אליהו", בהגהותיו למסכת ברכות (כד.) שנדפסו בסוף המסכת, ציין לדעת השלטי גיבורים שהובאה בנזיר כ"ח ע"ב ובמסכת שבת דף ס"ד ע"ב, ומשמע שדעתו לפסוק כמותו להלכה.

שם ביאר את דברי הש"ג לעניין פ"נ בחצר. וז"ל שם "שער באשה ובכתובות דף ע"ב ע"ב אין דנין על ההסתכלות ועי' נזיר כ"ח ע"ב ובשלטי הגבורים בשבת על דף ס"ד ע"ב אות ג'" עכ"ל

ופירוש דבריו הוא ע"פ מה שנתבאר לעיל כך הו דהנה בתחילה ציין הגרא"ג לנידון ד"שער באשה ערוה", דמזה שייך ללמוד למידת צניעות בשער האשה [1] גם בתוך ביתה וחצרה, וסמך לדבר מצינו בכתובות עב דשם "אין דנין על ההסתכלות" והכוונה היא על הה"א של הגמרא דאשה היוצאה בגילוי שער בחצר תפסיד את כתובתה וה"א זו נדחתה ע"י הטענה "אם כן לא הנחת בת לאברהם אבינו שיושבת תחת בעלה" וע"כ ש"מ דישנו צד של מידת צניעות אפילו בחצר ואע"פ [2] ד"אין שם רואים", דאי לאו הכי מדוע הוצרכה הגמרא לטעם דאם כן לא הנחת בת לאברהם אבינו וכו' והא תיפוק ליה דכיון דאין שם רואים ממילא אין שום עניין בהצנעת השער התם, ואת ההכרח לכך שאליבא דהבבלי הנשים אכן כיסו את שערן בחצר רמז הגרא"ג בכותבו "ועי' נזיר כח ע"ב" דשם מצינו (כן דייקו הרא"ש התוס' והמאירי מלשון המשנה) דתגלחת הוי בכלל נדרים שבינו לבינה דבזה נכלל רק קישוטים של מטה דאינן נראים אלא לבעל וע"כ שער האשה מכוסה אפילו בחצר, ואחר שהוכיח הגרא"ג דהשיער היה מכוסה בחצר כתב "עיין דברי הש"ג בשבת וכו'" דשם טרח הש"ג והוכיח כי הפ”נ היתה מגולה וביאר את החילוק בדברים מה הטעם דפאה אינה נכללת בדין שב"ע, והיינו דכיון דע"כ השער מכוסה מדין שב"ע ואילו מאידך הפאה נכרית מגולה, ע"כ ש"מ דפאה אינה בדין שב"ע לנידון דתוך הבית והחצר, ומדברים אלו נמי יש ללמוד דהגרא"ג למד את דברי הש"ג לעניין חצר בלבד (ובמיוחד מהא דהביא ראיה מכתובות דאין דנין על ההסתכלות וע"כ מיירי היכא דליכא רואים והיינו בחצר דלא בקעי ביה רבים)

וכמה הולמים את המלקט דידן דברי הגרא"ג בספרו מכתב מאליהו בתשובה שכתב למי שרצה ללמוד הלכות צניעות הנשים מנידון דק"ש המובאים באו"ח סע"ה וז"ל: "הוי ואבוי על הוראה כזו לימוד תורה בלא יראת שמים גרוע מסם המות, פשוט וברור שה"שולחן ערוך אורח חיים" בסימן ע"ה מדבר אם במקרה ארע מצב כזה ואין אפשרות אחרת אלא לקרוא ק"ש באותו המצב או לא אבל בודאי אסור לעשות לכתחלה חק קבוע כזה לתת מדרס ליצר הרע". והמלקט בכל חיבורו ממשיך בעקשנות בטענה דמה שהותר לק"ש מותר גם לרה"ר...

לא. הגאון הספרדי רבי חיים בנימין פונטרימולי זצ"ל מאזמיר, בספרו "פתח הדביר" (או"ח סי' ע"ה סעיף א'. נדפס בשנת תקצ"ח) הביא את דברי המג"א ומחצית השקל בביאור הראיה מהגמ' להתיר לבישת פאה נכרית ברה"ר, והסתייע מהם לענין אחר, ולא הזכיר שיש החולקים עליהם, ומשמע שפסק כמותם:

"וכן היה נראה להוכיח [דגם בזקנה יש דין ערוה] לענ"ד ממש"כ המג"א זצ"ל בס"ק ה' על מש"כ מור"ם ז"ל דכנגד שיער נכרית שרי לקרות, וזה לשונו: כ"כ בש"ג דמותר לכתחילה כדאיתא במשנה פ"ו דשבת יוצאה אשה בחוטי שיער וכו' ע"ש, והרב מחצית השקל שם כתב דעיקר ראייתו מסיפא דאמרינן ילדה בשל זקנה אסור משום דמחכו עלה ואתי לאשלופי, ואי לאו דהוה מגולה היכי מחכו עלה, ע"ש. והשתא אי נימא דבזקנה ליכא משום ערוה מאי ראיה מייתי מילדה בשל זקנה או זקנה בשל ילדה, אימא שאני התם דילדה בשל זקנה אין איסור בשערות אפי' היו מחוברות כי כבר הלבינו ואין אדם חומדן, ואי מזקנה בשל ילדה הא כיון דצפד עורה על עצמה וגופה נזדקן, לא מהרהרי בה אינשי הגם שמתקשטת בשערות ילדה [השמטה: ברם בילדה שיש לה פאה נכרית של ילדה אימא דאיסור נמי איכא. כי מזה נראה דלענין ערוה לא שני לן בין ילדה לזקנה וכי הוו שערות דידה אפי' הם לבנים וכן טפח בבשרה הוי ערוה] ולהכי לענין שריותא דפאה נכרית ילפי מהדדי, דאי לאו דשרי בילדה, לא הוה שרינן בזקנה. [השמטה: אלא דיד הדוחה נטויה לדחות ראיה זו דאימא דכונת הרב מחה"ש ז"ל לו' דהת' דילפי' מסיפא דבמגולה איירי שמעי' דגם רישא במגולה איירי וממילא איכא ראיה גם מרישא, אכן אפי' אם נניח דשער זקנה ובשרה לית בה הרהור מ"מ לפי מ"ש הרב מחה"ש ז"ל שם סק"א בדעת רמ"א שהבין בס' הרא"ש דאיכא תרי איסור חד איסור הרהור וחד איסור ערוה ואפי' היכא דליכא למיחש להרהור כגון אשתו דלבו גס בה וכן אשה באשה אחרת מ"מ יש לאסור לקרות ק"ש כנגדה משום ולא יראה בך ערות דבר ע"ש א"כ לטעם זה אפי' בזקנה דליכא הרהור לא מפיק מדי ערוה ואסור.]

ונמצא דמסקנת דבריו היא לאיסור אלא דהמלקט השמיט לכל זה.

לב. הגאון רבי שלמה הס זצ"ל, אב"ד ור"מ דק"ק דרעזניץ, מגדולי הונגריה בזמן הכת"ס, בשו"ת "כרם שלמה" (או"ח סי' ע"ה) פסק כמג"א והביא את הש"ג במס' נזיר. ובחלק אה"ע (סי' צ"א, נדפס בשנת תר"ו) פסק כש"ג ותירץ לפיו את הגמ' בכתובות דף ס"ו, וכתב שאיסור גילוי שיער האשה הוא רק כשדבק בבשרה ולא כשהוא תלוש:

"מגן אברהם ס"ק ה', וכל שכן שיער נכרית, וכן כתב בשלטי הגיבורים דמותר לכתחילה כדאיתא במשנה פרק ו' דשבת, יוצאת אשה בחוטי שיער וכו', ועיין במסכת נזיר דף כ"ח ע"ב שנדפס בגליון שם דברי השלטי גיבורים וזה לשונו, נראה לי היתר מכאן לשערות שנשים נשואות נותנות בראשיהן, עכ"ל" (או"ח סי' ע"ה).

השגה: כל זה היינו לק"ש

"מה שבדק לן בקושיה אחת, והיא במסכת כתובות דף ס"ו ע"ב במעשה דר' יוחנן בן זכאי, שהיה רוכב על החמור, ראה ריבה אחת וכו', כיון שראתה אותו נתעטפה בשערה וכו', והאיך עברה על איסור דאורייתא כמו דאיתא שם דף ע"ב ע"א, דראשה פרוע דאורייתא.

נראה לי פשוט דפנויה היתה, ולשון ריבה אחת משמע פנויה, ופנויה מותרת כדאיתא באו"ח סי' ע"ה, ויעויין שם במג"א שכתב דרק מדת חסידות היא בפנויה שלא לילך כן, לזאת עשתה האי ריבה שפיר בראותה שבא ריב"ז להתעטף בשערה, להראות מדת חסידות. אך זה אינו, דהלא כתוב שם מפורש ששאלה ריב"ז ממון של בית חמיך היכן הוא, וא"כ משמע דנשואה היתה, ואף אם מת הבעל לענין זה דינה כנשואה, עיין ב"ש אה"ע סי' כ"א ס"ק א', ובח"מ ס"ק ב', וכתב שם הדגול מרבבה דכן משמע בירושלמי פ"ב דכתובות סוף הלכה א', וא"כ י"ל דאף אם היתה אלמנה מן האירוסין ולא נבעלה, עם כל זה אסורה לצאת פרועת ראש.

לכן נראה לי דמיירי בפאה נכרית, עיין בנזיר דף כ"ח ע"ב, ובגליון הש"ס שם, ואף דהלשון נתעטפה בשערה משמע דהשיער שלה מגופה הוי, יש לומר דאין הכרח, דאף אם קנתה מאחרים שלה מקרי. ויותר מזה לפי מש"כ בספר תשובה מאהבה ח"ב סי' ע"ה, שעיקר איסור של שיער אשה הוא כל זמן שהוא דבק בבשרה בתולדה, אבל אחר שנתגלחה שלה ושל חברתה שווין, שייך יותר הלשון נתעטפה בשערה, דהיינו שגלחה מקודם השיער ועשתה סבכה אחת, וזה דלא כעטרת זקנים באו"ח סי' ע"ה עיין שם [שכתב דלפי הלבוש אסורה ללבוש פאה משיער עצמה, והתיר רק שיער חברתה], [השמטה: ובפשיטות י"ל שבאמת עשתה האי ריבה שלא כדין ומש"ה כסתה שערה בראותה שריב"ז בא וזה מוכיח הלשון נתעטפה בשערה וק"ל] (אה"ע סי' צ"א).

פירוש: בתחילה ניסה לישב הקושייא ע"י הטענה כי הנ"ל הלכה בפאה נכרית ולפי זה לכאורה יש ראיה להיתר פאה נכרית אלא מסקנת דבריו היא דלמעשה אותה ריבה עשתה שלא כדין והלכה בגילוי שער ממש ואם כן נמצא דאין ממקום זה שום ראיה להיתר פאה נכרית, אלא שהמלקט השמיט את מסקנת הדברים.

לג. הגאון הספרדי המפורסם ביושר עיונו, רבי משה כרייף זצ"ל מתוניס, בספרו "באר משה" על מסכת נזיר (דף כ"ח ע"א. נדפס בשנת תרי"ב), כתב כדעת הש"ג וחיזק את דבריו וראייתו ממסכת נזיר, והקשה עליו כיצד היה לו הוה אמינא לאסור בדבר זה שההיתר בו פשוט:

"עוד כתב [בשו"ת בית יעקב הנ"ל] וזה לשונו, דלתנא קמא דאפשר בפאה נכרית, א"כ היכא דלא משכחת בפאה נכרית הוי תגלחת עינוי נפש. ותמהני על הפוסקים שלא הזכירו דין זה דאם נדרה לגלח שערה הוי עינוי נפש. וצריך לומר דהכי קאמר, כיון דאפשר בפאה נכרית אע"ג דלית ליה פאה נכרית לא הוי עינוי נפש אפי' לית לה שערות, אלא דאם כן ליכא למשמע מזה מה שכתב בגליון של הגמ' [בעל השלטי גיבורים] מכאן היתר לשערות שהנשים נשואות נותנות בראשיהן. ולפי מה שכתבנו לא משמע מכאן היתר, עכ"ל. ודבריו סתומים, אמאי לא משמע מכאן היתר, דסוף סוף כיון דקאמר דאפשר בפאה נכרית, אלמא דמותר. סוף דבר, שדברי הרב [בית יעקב] מראשם ועד סופם מתמיהין הן, והתימא על המש"ל ז"ל שלא נתעורר עליו בכל זה.

ומיהו יש להבין כוונת הגליון [בעל השלטי גיבורים], מאיזה טעם הוה סלקא דעתך דאסור. ונראה דדרך הפאה נכרית שהיו עושים, היה מנהגם להניחו מגולה. והוה סלקא דעתך דאסור, מפני מראית העין, שיאמרו שערה ממש, ושיער באשה נשואה ערוה. ודו"ק".

וע"כ כוונת דבריו הינה לעניין תוך הבית והחצר, דהא הוא תמה מה ה"א לאסור, ומסיק דמשום דשער באשה רוה יהיה אסור, וזה היינו בתוך הבית והחצר מה שאין כן לרה"ר האיסור הוא משום פרוע ראש, הנלמד מהפסוק "ופרע את ראש האשה"

לד. הגאון הספרדי רבי יהושע שלמה ארדיט זצ"ל, ר"מ דק"ק איזמיר, בספרו "חינא וחיסדא" (למסכת כתובות ס"ו ע"ב. נדפס בשנת תרי"ט), הביא את דעת הש"ג והמתירים פאה נכרית, ויישב לשיטתם את הגמ' בכתובות (וכדבריו כתב לתרץ גם הגאון בעל "כרם שלמה" לעיל), ומשמע שפסק כמותם:

"כיון שראתה אותם נתעטפה בשערה וכו'. אע"ג דקיימא לן שיער באשה ערוה, וא"כ היאך היתה הולכת כן בשוק וברחובות? וגם גדולי העיר, ובפרט ריב"ז ותלמידיו, איך לא הוכיחו אותה על זה? ואולי ההיא שערה, לא היו דבוקות בבשרה, אלא היו תלושות, "לא שנא דידה ולא שנא דחברתא" [לשון הש"ג והרמ"א], דהיינו פאה נכרית, דכהאי גוונא מותר כמש"כ השלטי גיבורים ז"ל בשבת פרק במה אשה, אמתני' דיוצאת אשה בחוטי שערה וכו' ע"ש, הביא דבריו הכנסת הגדולה והרב יד אהרן ז"ל באה"ע סי' כ"א, ע"ש, והמג"א והעטרת זקנים ז"ל באו"ח סי' ע"ה ע"ש, ומכאן סייעתא לדבריו. אלא דקשה לדברי הרב באר שבע ז"ל (דף צ"ג), דחלק על דברי הש"ג הללו והעלה לאיסור, וכמו שהביאו הכנסת הגדולה והמגן אברהם שם [השמטה: ומתבאר מדבריהם ז"ל דכשאנו אומרי' שער באשה ערוה ל"ד להזהיר אחריני אפילו היא עצמה אסורה לגלות שערה משום דפרצה קורא לגנב] וגם אין לומר דאיירי בשיער היוצא חוץ לצמתן, דמותר, כמש"כ מור"ם ז"ל שם באו"ח סעיף ב' בהגהה, דמסתמא ההוא שיער מעט מזעיר נינהו, ולא שייך ביה עטיפה. ובפרט דקשה להזוהר ז"ל פרשת נשא, דמחמיר טובא בזה בכל ענין, כמש"כ המג"א שם. אלא דאי להזוה"ק יש לומר דמדת חסידות שנו שם, [השמטה אבל לדברי הב"ש קשה]

השגה: הגר"ש קלוגר בספר קנאת סופרים סי' ע"ב כתב על ראיה זו "הנה לאו ראי' היא כלל, ויתר הו"ל להיא ראיה ממ"ש בתורה פ' חיי שרה ותקח הצעיף ותתכס ובמד' יש שקדשה אליעזר ואיך הלכה עד הנה בשערה, אך באמת רק נשואה אסורה ובאליעזר היהת רק ארוסה, וכן בבת נקדימון בן גוריון שהיתה ארוסה דבת נקדימון ארוסה היתה, וכתבו לה כתובה מן האירוסין, ומ"מ מסקנת דבריו היא דהדברים קשים אחר ואין הם מסתדרים אליבא דהב"ש ובכך סתם את דבריו, והמלקט השמיט לסוף דבריו, וכמו כן השמיט להא דכיסוי השער הוא מטעם "פרצה קוראת לגנב" וזאת משום דהמלקט טוען בעקשנות דאין שום הרהור בשער, ועיקר החיוב הוא על הגברים לשמור את עיניהם ולא על האשה, וכיון דדבריו בעל החינא וחסדא סותרים לדבריו לכן השמיטם כדרכו בקודש.

לה. הגאון הספרדי רבי חיים בנבנישתי זצ"ל, בספרו "כנסת הגדולה" (נדפס בשנת תרכ"א), הביא דעת המתירים ומשמע שפסק כמותם.

ואמנם שדי חמד הסתפק בדעתו כי יש כעין סתירה בדבריו, אך אם נתבונן בכל המקומות בהם כתב כנה"ג בענין זה, נראה שבהערות על הטור אה"ע סי' כ"א אות ה' הביא את הש"ג וגם את הב"ש שחולק עליו, ושם באות ז' גם הזכיר את שתי הדעות. אבל באה"ע סי' קט"ו, ששם עיקר הלכות כיסוי הראש, הביא רק את דעת הש"ג שבפאה נכרית אין משום יוצאה וראשה פרוע, ולא הזכיר שיש חולקים עליו, ומשמע שפסק כמותו. וכן באו"ח סי' ש"ג, הביא רק את הש"ג ולא הזכיר את הב"ש. וכן בספר "שיירי כנה"ג" או"ח סי' ע"ה (שהוא משנה אחרונה, ונכתב לאחר ספר כנה"ג על או"ח) הביא רק את דעת הרמ"א ולא הזכיר אי מי שחולק עליו, וגם זה משמע שדעתו להתיר. ואף מהפמ"ג משמע שהבין מדבריו כן, דבסי' ש"ג מציין הפמ"ג שיש לעיין בענין זה בכנסת הגדולה וגם בשיירי כנה"ג. ולכאורה, בשלמא מה שמפנה הפמ"ג לעיין בדברי הכנה"ג ניחא, שהרי שם מביא את דברי הש"ג, אך לאיזה ענין הוסיף הפמ"ג שיש לעיין גם בשיירי כנה"ג, ששם לא דיבר בזה כלל. ועל כרחך כוונת הפרי מגדים דמשתיקתו שם בשיירי כנה"ג משמע שהתיר.

השגה: בעל כנסת הגדולה התיר פ"נ רק לעניין תוך הבית והחצר ולק"ש ובאבן העזר קט"ו פסק כשיטת הירושלמי דבחצר אסורה האשה לצאת בגילוי ראש ורק לאחר מכן הביא את דברי הש"ג וש"מ דהבין כוונתו לעניין חצר דאפילו דבגילוי שער איכא משום פ"ר מ"מ בגילוי פאה ליכא, והמלקט טרח לשבש עלינו את השמועה וכתב דדברי הכנסת הגדולה מובאים באבן העזר קט"ו "ששם עיקר הלכות כיסוי הראש" וזהו שקר גמור שכן בסימן קט"ו איירי רק בהלכות פרוע ראש דדת יהודית ואליבא דהכנסת הגדולה אפילו בחצר איכא אסור פרוע ראש, ואילו בסימן כ"א ב' אשר שם מובא עיקר איסור פרוע ראש לנשים שם הכנסת הגדולה לא ציין דבר, מיהו שם בסימן א' בנידון דאיסור ראיית שער הנשים אפילו בראייה בעלמא (דדין זה נלמד מדאמרו חז"ל שער באשה ערוה) שם פסק בעל כנסת הגדולה כשיטת הב"ש, וש"מ דס"ל דכשם שאסור לראות את שער האשה ה"ה גם ראיית פאה נכרית נאסרה באותה המידה, והלמקט טרח להשמיט את דברי בעל כנסת הגדולה מאבה"ע כ"א, וליצור רושם כביכול גם בעל כנסת הגדולה התיר פ"נ (ואפילו קאסטם) ברה"ר. ומה שציין הפמ"ג את דבריו אינו נוגע כלל לעניין דשם בדברי שיירי כנסת הגדולה אותם צידד הפמ"ג משמע דהוא מצדד לאסור כדעת הב"ש. ומדברי בעל כנסת הגדולה מוכח להדיא דישנו חילוק גמור בין ק"ש כנגד פאה נכרית לבין ההיתר לצאת בה לרה"ר דהא לעניין ראיית זרים את הפאה נכרית פסק באבה"ע כ"א א' דדינה זהה לשער והיינו כדעת הב"ש ואילו לגבי ק"ש פסק כהש"ג והיינו דהוא הבין את החילוק הפשוט שמנסה המלקט בכח להעלים מעיני הקוראים.

לו. הגאון הספרדי רבי יהודה שמואל אשכנזי זצ"ל, בסידור "בית עובד" (סדר תפילה כמנהג ק"ק ספרדים, נדפס בליוורנו בשנת תרכ"ב), דיני ק"ש של ערבית, פסק כהש"ג להתיר פאה נכרית.

השגה: והיינו לק"ש, דמה לכהן בבית הקברות ומה שייך דיני צניעות הנשים לסידור תפילת הגברים בדיני ק"ש?!

לז. הגאון רבי יוסף רוזין זצ"ל, אב"ד טעלז, בשו"ת "עדות ביהוסף" (סי' כ"ט. נדפס בשנת תרכ"ו), ע"ש שהאריך הרבה ליישב הקושיות על דעת שלטי הגיבורים:

"שאלה, אם מותר לנשים לילך בכיסוי הנעשה משערות שקורין "פארוק" [פאה נכרית]. תשובה: הנה יסודי שאלה זו נחלק לשני חלקים, דהעיקר יש לעיין בזה משום שתי חששות, א. משום גילוי הראש (באופן דהולכות בזה הכיסוי לבד). ב. דאולי נעשו משערות של מתים האסורים בהנאה. ויבואר בעז"ה הנך פרטים, ומתחילה נבאר הפרט הראשון דגילוי הראש, וכל הפרטים המסתעפים מזה [והאריך שם בפלפולים, ומסיק] ועתה נהדר בקצרה דנתבאר לנו מכל הנ"ל דבפאה נכרית ליכא משום גילוי הראש... [ושוב האריך בדין שערות מת, והסיק] העולה מכל המקובץ דאין בהשיער של מת כותי שום חשש איסור הנאה, וכמו שכתבנו".

בעל העדות ליהוסף דן בסוגייא לכאן ולכאן ואין הכרעתו ברורה האם לרה"ר או לחצר אם בגילוי גמור או רק כנגד הפוני, מ"מ ודאי שלא התיר קאסטם מהמם ברה"ר, דכן מוכח מדבריו אלו וז"ל: "...לכל הנשים השערות שלהן הוה לתכשיט וכדמוכח בסוגיא דנזיר הנ"ל דאי אפשי באשה מגולחת וכן מצינו באשת יפת תואר... א"כ מוכח דשערה דידה הוה תכשיט ונוי לנשים וע"כ הא דבסוטה הוה הגילוי שער לניוול הוא מטעם אחר... אחרי דהתורה אסרה לבנות ישראל שיצאו בפרוע ראש לרה"ר משום פריצות א"כ כשמגלין שערה לפני כל הוי נוול שמראין שהיא פרוצה ולא נהגה כבנות ישראל הכשרים דהא זה דהיו מגלין לבה ג"כ טעם משום ניוול כמבואר במשנה דסוטה הנ"ל ובוודאי ג"כ הוא משום זה כשמגלין את לבה בפני כל הוה ניוול... ולהכי בסוטה צוותה הכתוב לגלות שערה בכדי להראות פריצותה וזה הוא לה לניוול וזה ברור" עכ"ל, והמלקט כאמור השמיט לכל זה, ומדבריו נקיש לעניין פאה נכרית ובמיוחד מהסוג של ימינו אשר עיקר היצור שלהם הוא עבור גויות פרוצות, וה"י.

לט. הגאון הספרדי רבי יצחק אבולעפיא זצ"ל, בשו"ת "פני יצחק" (חלק ו' אה"ע סי' ו'. נדפס בשנת תרל"א), כתב שיש ללמד זכות על הנשים הלובשות פאה נכרית ברה"ר, ואע"פ שהחולקים על הש"ג דחו דבריו, אין לבטל מנהגן מפני זה, ובוודאי אם הש"ג היה בחיים היה מתרץ בשופי כל קושיותיהם עליו, ובפרט שגם הרמ"א והבאר היטב והעטרת זקנים הלכו בשיטתו של הש"ג. ולאחר תשובה זו הביא גם את פסק בית הדין של ארם צובא, שפסקו להתיר לבישת פאה (וכן כתב בשו"ת "סבא קדישא" ח"ב, שחכמי ורבני ארם צובא התירו פאה נכרית):

"נתתי לבי למען דעת איך ינהגו פה עירנו יע"א [דמשק שבסוריה] כל הני נשי דידן ללבוש פאה נכרית הנקראת "פרוקא" לכסות שיער ראשן בפאה נכרית, ולצאת בהם לחצר שלהם ומחצר לחצר אחרת דרך רשות הרבים בלי כיסוי מטפחת על ראשיהן כלל [השמטה: דלכאורה נראה דהוא הפך הדין ממש דהגם דהרב שה"ג ז"ל בפ' במה אשה אמתני' דאשה יוצאה בכבול ופאה נכרית כתב וז"ל נלע"ד להביא ראיה וסמך וכו'... הנה הגם דהוא ז"ל ס"ל הכי מ"מ רבים לוחמים עליו דכל הבאים אחריו חלקו עליו ודחו ראיותיו בב' ידיהם קדש כמיש"ר בת' הרב באר שבע דצ"ג ע"ב וע"ג שהוא והרב מהרי"ק ז"ל הקיפוהו בחבילות קושיות והויות עד שעשאוהו כטועה ח"ו כיעש"ב וכן אליה רבה בא"ח סי' ש"ג והרב שאלת יעבץ בח"א סי' ט' והכנה"ג א"ח סי' ש"ג הקשו עליו ודחו דבריו לגמרי וע"ע להרב ברכ"י ז"ל א"ח סי' ע"ה וסי' ש"ג השיגם דכבר קדמם הרב מהרי"ק והרב ב"ש ובס' מחב"ר סי' ש"ג כתב דכבר הרב שאלת יעבץ בח"ב התנצל שלא היה בידו ס' ב"ש יעש"ב. באופן שכל הפוסקים הנז' נדחה קרו להוראת השלה"ג ז"ל הנ"ל ואיך נהגו נשי עירנו כוותיה מאחר שחלקו עליו ולא נמצא תנא דמסייע ליה כלל וכיון דהוי מילתא דאיסורה אין לנו לסמוך עליו להתיר והא ודאי דלא נהגו כן להתיר פאה נכרית אלא משום דסוברים הן ובעליהן דליכא איסור כלל וא"כ אין זה אלא מנהג בטעות וראוי לבטל מנהגם ולמונעם לגמרי כמ"ש הפוס' ז"ל דכל מנהג שנהגו בחושבם דליכא איסור וסבורים הם דהוא היתר גמור הו"ל מנהג בטעות וצריך לבטלו מכל וכל כידוע] דמנהג דנדון דידן הוא קדמון מזה שנים רבות, יותר מארבע מאות שנה, והיו כמה רבנים מארי דאתרין ז"ל והיו רואים שכן נהגו ולא מיחו בידן כלל, וליכא למימר שגם המה בחכמתם טעו. וכסבורין היו דהוא מותר גמור, ולזה שתקו ולא מיחו, דחלילה לן לתלות בוקי סריקי בהו שטעו בדין ח"ו. וא"כ לא הוי מנהג בטעות כלל.

[כאן נכנס להאריך בענינים שונים, [השמטה: העניינים השונים הם דיני מנהג טעות שמבטלים אותו אפילו הונהג על גדולי עולם, והיוצא מהדברים הוא דאם מן הדין פ"נ אסורה אזי אין מועיל המנהג ואפילו אם הונהג הדבר ע"י גדולים, וש"מ דס"ל דאין דת יהודית משתנה ודלא כמו שמנסה המלקט לטעון בעקשנות בכל חיבורו] ומסיק] איך שיהיה הדרן לנדון דידן, כיון דאיכא סברא זו דהרב שלטי הגיבורים, ודאי יש ללמד זכות גם כן בנדון דידן להני נשי דנהגו לצאת בפאה נכרית, אפי' שיוצאים בה גם לרשות הרבים. דהגם דהבאים אחר שלטי הגיבורים [ב"ש ויעב"ץ] דחו דבריו וכו', מכל מקום הני נשי יש להם על מה שיסמוכו, דלא מפני שדחו הפוסקים סברתו נאמר דהרי הוא כמי שאינו וראוי לנו לבטל מנהגם, דעכ"פ מידי סברתו לא יצאנו, ואפשר וקרוב לוודאי דאם היה בחיים עודנה היה מתרץ בשופי כל מה שהקשו מהרי"ק ובאר שבע ושאר הפוסקים ז"ל.

וכבר הארכתי אני עני בהיתר הקאמביו ע"י שליח בספרי הקטן פני יצחק חלק א' סי' ז', דאסיקנא בעניותין להתיר מכח המנהג, ושם הבאתי מש"כ הרב באר המים יו"ד סי' ל"ח, והגאון החק"ל ושאר פוסקים המדברים בזה יעויין שם באורך, וע"ע בספרי הקטן פני יצחק חלק ה' יו"ד סי' א' דף ט"ו ריש עמ' ג', ובדף קס"ב עמ' ד', ובדף קפ"ד עמ' א' יעו"ש ואכמ"ל.

ורואה אנכי דלא הרב שלטי הגיבורים לחודיה קאי בסברא זו להתיר פאה נכרית, אלא גם הגאון מור"ם ז"ל [הרמ"א] באורח חיים סי' ע"ה קאי כוותיה, דעל מש"כ מרן ז"ל שם דהבתולות שדרכן לילך פרועות ראש מותר לקרות ק"ש כנגדן, סיים עלה מור"ם ז"ל: והוא הדין השערות של נשים שרגילין לצאת חוץ לצמתן, וכ"ש שיער נכרית אפי' דרכה לכסות. עכ"ל. ועיין עוד שם בבאר היטב ס"ק ח' משם עטרת זקנים מש"כ עוד בזה. הרי דגם מור"ם והעט"ז פשיטא להו דשרי ללבוש פאה נכרית, דאם כן היה להם לומר דמיהו איסורא איכא. גם הרב באר היטב באה"ע סי' קט"ו ס"ק י' הביא דברי שלטי הגיבורים בסתם בלי שום חולק יעויין שם".

הערה: והרואה יראה כאן רמת השפלות של המעתיק אשר השמיט את סוף דברי הפני יצחק אשר מהם מתקבלת תמונה שונה לחלוטין על כל עניין הסוגייא דילן ואלו הדברים [השמטה: ועוד יש ללמד עליהם זכות להניחן במנהגן כיון דברור לן דאינן נמנעים מללבוש פאה נכרית ואפי' הכרזנו והתרינו בהם לבטל מנהגן לא מקבלי מינן כלל... וכל זה הוא במונח גמור דאיכא בפאה נכרית איסורא דרבנן דגזרינן פאה נכרית אטו שער עצמן להכי הוא דאצטריכא להתיר להן עפ"י הטעמים הנ"ל וכמדובר: אמנם אנכי הרואה דבכה"ג דנ"ד שכל הלובשים פאה נכרית אינם יוצאין בהם לרה"ר בשווקים וברחובות בגילוי ראשן בלי כיסוי על הפאה נכרית מגולות כלל כי אם דוקא כשהן בביתם ובחצר שלהן או בחצרות של חברותיהן שאין הרבים בוקעין בהם כלל וכשהן הולכים מחצר לחצר אחרת דרך רה"ר או לשווקים הם מתכסים צעיף ואינן פושטין אותו בדרך כלל ולא נראה מהן בחוש הראות רק פניהן לבד ויש מהן הרבה נשים צנועות יותר שמכסין גם פניהם במסוה וגם כשהולכין מחצרן לחצר חברותיהן אינן פושטין צעיפן בדרך כלל עד שיכנסו לחצר ההוא כידוע וא"כ כל כה"ג אין שום צד איסור בפאה נכרית כלל כיון דאפילו בשער עצמן לא חשיבא האשה עוברת ע"ד יאודית אלא דוקא כשיוצאת לשוק או למבוי מפולש ולחצר שרבין בוקעין בו וראשה פרוע ואין עליה רדיד כמ"ש מרן ז"ל באה"ע סי' קט"ו ס"ד וכתב הבאה"ט ז"ל שם דבחצר שאין רבים בוקעין בו לרש"י והתוס' ליכא איסור אפי' הוא פרוע לגמרי אבל הסמ"ג הביא דברי הירושלמי... והיה נל"ל לומר דגם הרב שלה"ג גופיה לא התיר להן אלא מחצר לחצר שא"ר ב"ב ובדרך רה"ר או בשוק הן מכוסות בצעיף כנז"ל ומ"ש בסי"ד "אלא פשיטא שהולכות בשערות מגולות ע"כ לא שהולכות בהם לרה"ר ולשוק אלא דוקא בחצר שלהן ומחצר לחצר ובדרך הם מכוסות בצעיף... דלפי האמור דלית כאן בהאי נ"ד שום לתא דאיסורא אפי' מדרבנן ככל הנז"ל הא ודאי דכ"ע מודו דשבקינן להו במנהגייהו ולית לן למחות בידייהו ואין חולק ע"ז כלל וככל האמור ומדובר הנלע"ד כתבתי...] עכ"ל.

וש"מ דהפני יצחק לא איירי אלא לעניין חצר ועוד דהוא מעלה אפשרות דכן היא דעת הש"ג, וכל הדיינים החתומים על הפסק דין גם הם לא איירו אלא לעניין חצר (וצ"ל דמה שכתב דמותר אפילו כשיוצאים לרה"ר אין הכוונה דזה היה מנהג עירו דהא להדייא מובא בהמשך דלא כך אלא כל זה אינו אלא בדרך פלפול בסוגייא עד ההגעה למסקנה כמובא בסוף דבריו דכל ההתיר מבואר רק לעניין חצר וברה"ר מכוסות הנשים מכף רגל ועד ראש ברדיד החופה את כל גופם, ופעמים שאפילו ברעלה.) והמלקט השמיט את מסקנת דבריו.

מ. הגאון הספרדי רבי בכור מזרחי זצ"ל, מדייני בית הדין דארם צובא, שהובאו דבריו בשו"ת הנ"ל.

מא. הגאון הספרדי רבי משה הררי זצ"ל, מדייני בית הדין הנ"ל.

מב. הגאון הספרדי רבי יצחק לבטון זצ"ל, מדייני בית הדין ורבה של ארם צובא, שהובאו דבריו בשו"ת הנ"ל.

מג. עוד גאון אחד בדור שלפניהם שהוזכר בשו"ת פני יצחק הנ"ל (כי בדברי הגאון רבי משה הררי מבואר שכבר נחלקו בזה מהר"א שמעא ומהר"א סתהון זצ"ל, וא"כ אחד מהם התיר).

וכל אלו הדיינים שהסכימו לדברי הפנ"י וש"מ דגם הם ס"ל דההיתר אינו אלא לחצר.

מה. הגאון רבי דוד יהודה זילברשטיין זצ"ל, בשו"ת "שבילי דוד" (או"ח סי' ב'. נדפס בשנת תרמ"ד), פסק כרמ"א אך כתב שרמ"א התיר רק פאה שהיא ככיסוי דק לשערות הראש (שהיא הפאה הנפוצה כיום), ולא פאה נפוחה המבליטה את האשה, שע"ז דיבר הפס' בישעיה. וכן כל ההיתר הוא רק במקום שנהגו ללבוש פאה, ושם אכן הדבר מותר, אך במקום שלא נהגו אין זה מדרכי הצניעות (והיום נהגו בזה בכל אתר ואתר):

"[השמטה: ומזה תוכחת מגולה לנשים הנושאין פאה נכרית להעבות שערתן שתחתיהן...] ובדרכי משה כתב דמותר לכסות שערותן בפאה נכרית, היינו באופן דלא מתעבה שערותיה ע"י פאה נכרית, רק כיסוי בעלמא, אבל כשמתעבות על ידן ודאי זה פריצות גדול [השמטה: והן הנה היו בעוכרן בעו"ה בנבואה ישעיהו הנביא הנ"ל כאמור] וגם זה מה שמתיר בנשים פאה נכרית לכסות שערן זה במקום שלא נהגו הנשים כן מעולם ליזהר בזה, אבל במקום שנהגו כבר שלא לילך אפי' בפאה נכרית, ודאי לא מדרכי צניעות הוא... [ השמטה: כל ההוכחות שיש מהג"מ להתיר פאה נכרית כמבואר בסימן ע"ה זה דוקא במקום שלא התפשט מעולם ליזהר בפאה נכרית ולא עשו דרך צניעות כלל מזה... והפ"מ בסי' ע"ה הוכיח דבפיאה נכרית לית ביה משום דת יהודית מדלא תי' הג"מ בכתובות דדת יהודית היא בפיאה נכרית ולע"ד א"ז הוכחה דאדרבא הג"מ מזכיר יותר רבותא בקלתה דהיינו מכוסה במטפחת אסור בלי רדיד מכ"ש בפאה נכרית ועוד כיון דודאי דיש הוכחה מג"מ' דפאה נכרית מותר בשבת פרק במה אשה יוצאת כמבואר לקמן סי' ע"ה לקמן סי' ע"ה א"כ לא יכול הג"מ לתרץ כן דע"כ לא נהגו הנשים אז כן מש"כ הדורות שלאחריהם הנהיגו כן לצנעות א"כ עכשיו יש בזה משום דת יהודית עכ"ל.]

ולכאורה שאיפת המלקט היא לצרף דעה זו של השבילי דוד לטענה המוכרת של דת יהודית משתנה, אלא ש"משום מה" בנוסף לכל השמטותיו בגוף דברי השבילי דוד, עוד השמיט את דברי השבילי דוד עצמו בסימן ע"ה שכתב בחריפות נגד טענה זו וז"ל או"ח סימן ע"ה אות ב: [השמטה: וכן מה דאסור משום דת יהודית ג"כ אין להתיר במקום שנתפרץ ולומר דעכשיו דנוהגות כן שוב אין זה דת יהודית דאין דת יהודית בטל בשביל זה לעולם... ועמ"ש בסימן ב' משער נכרית דאית ביה משום דת יהודית גם עכשיו במקום שנהגו כן מתחלה ועכ"פ אין בזה איסור ערוה... ועמש"כ בסימן ב' ראיה מקרא דישעיהו כל דהוא משום פריצות לא מהני אפילו רבות מתפרצות.] עכ"ל. ומצינו אם כן עוד פוסק שאוסר להדיא והמלקט הציג אותו כמתיר.

מו. הגאון רבי יעקב צבי זצ"ל, מח"ס תפארת יעקב על המשניות, בספרו "טהרת השולחן" המובא בסוף ספר "פתחי עולם" (על השו"ע סי' ע"ה. נדפס בשנת תרמ"ט),

כתב "[השמטה: צ"ע לפי מה שנתחדש כעת מכונה אחת הנקראת [פנאגראף] שמדברים לתוכה ואח"כ מוציאה מתוכה כל הדברים שדברו לתוכה אם שייך בזה קול באשה ערוה, ואולי] ...כמו גבי שיער דאינו אסור באינו מחובר לה". ומשמע מדבריו דהיה פשוט לו היתר פאה נכרית.

והיינו לעניין ק"ש וברכות כנגדן וכדמוכח מתחילת דבריו דהוא דן בברכות כנגד קול אשה הנשמע דרך פטיפון. ולא בכדי השמיט המלקט את תחילת הדברים המשנה לחלוטין את המשמעות.

וראוי להביא כאן את דברי ה"פתחי עולם" עצמו שם בסימן ע"ה וז"ל: נכרית: ...לדינא נ"ל בזה"ז אף המג"א מודה דאסור ובפרט במדינות רוסיא דהגזירה היתה שם שילכו הנשים בשערות שלהם ודאי דאסור. שנות חיים סשט"ז. ובלבוש כתב דשער של עצמה אף אחר שנחתכו וחברה בראשה אסור לקרות ק"ש. עט"ז. ומ"מ במדינות שיוצאין בפיאה נכרית מגולה יש להם לסמוך על הש"ע. עכ"ל.

ולכאורה הדברים סותרים סופם את תחילתם שכן בתחילה כתב דמן הדין יש איסור בפ"נ כיון שרבות הולכות בגילוי ראש, ולבסוף כתב דהיכא שהולכים בפ"נ מגולה יש להם לסמוך וכו'... והדברים סותרים מינא ובי', אלא ע"כ כוונתו היא דלעניין רה"ר מן הדין הדבר אסור כיון שרבו הפרוצות ההולכות בגילוי שער, ולגבי ק"ש הלבוש אוסר כאשר הפאה עשוייה משערותיה, אבל הפמ"ג כתב דהיכא שיוצאים (באיסור) בפ"נ מגולה אזי יש לגברים לסמוך על השו"ע ולקרות ק"ש כנגדם, (ומיהו לצאת לרה"ר לעולם אסור וכמו שכתב בראשית דבריו, וש"מ דאלו דינים חלוקים ולא כמו שמנסה המלקט ליצור רושם בנידון) וכמו שכתב הערוך השולחן לגבי נשים היוצאות בגילוי שער דבכה"ג שרי לקרות כנגדן.

מז. הגאון רבי משה שיק זצ"ל, מגדולי רבני הונגריה, בשו"ת מהר"ם שיק (יורה דעה סי' שמ"ט), כתב שאין לאסור לצאת בפאה נכרית מצד איסור הנאה בשערות מת, ולא הזכיר כלל טעמים אחרים לאסור, ולא כתב שדעתו היא לאסור, ומשמע שדעתו להתיר (וראה בדבריו של הגאון רבי גבריאל ציננער שליט"א בקובץ אור ישראל ל"ז. והוסיף שם שכיון שהיה תלמיד ה"חתם סופר", יהיה מכאן סיוע נוסף להסוברים שהחת"ס זצ"ל אסר פאה נכרית רק לבני משפחתו, כדמשמע מצוואתו, ולא לכלל ישראל, כי לא זז מעולם מפסקי הרמ"א):

"השערות שרגילין הנשים בהם, שקורין "שאטליך", וכן הפוריקען של שערות [פאה נכרית], והם שכיחים לעשותן משיער המתים, אי יש לחוש הואיל ומת אסור בהנאה. והנה כבר העיר בזה בתשובת יד אליהו תשובה סי' ס"ו, והאריך שם להתיר, וכן נראה לי... כיון דהרמב"ם וסמ"ג וגם תוס' בבבא קמא (דף י') סוברים דשיער המת מותר אפי' בישראל, יש להקל בשיער של גוי, דהרי אפי' אי מת גוי אסור, נראה דהיינו מדרבנן, וא"כ בדרבנן שומעים להקל, והפמ"ג בסי' ע"ט כתב דעור אסור מדרבנן, וא"כ כל שכן שיער. וא"כ באיסור דרבנן בוודאי יש לסמוך על הפוסקים דמת גוי אינו אסור, כן נראה לענ"ד נכון".

כאן נסחף המלקט עם מסקנות על גבי מסקנות, בתחילה כתב דכיון דהפוסק הזכיר את המושג פאה נכרית לעניין איסור הנאה ולא כתב דאסור לצאת כן לרה"ר ממילא מוכח שהוא מתיר, (בעוד שבקל ניתן לומר דכל כוונתו היא לעניין פאה נכרית המגולה בתוך הבית או מתחת לסבכא וכמו דכ"ע מודים דשייך שהרי להדייא מובא בגמרא המושג פאה נכרית) ואחרי שתלה עצמו על דקדוק טפל שכזה עוד הביא הוכחה מכאן לעניין דברי החת"ס שכל דבריו לא נאמרו אלא לבני משפחתו, בעוד שהחת"ס כתב דבריו לאיסור בהערותיו על השו"ע, וכמובן שמסקנת הדברים היא דמותר אפילו קאסטם ברה"ר רח"ל.

החת"ס בהערות על השו"ע להדייא פסק לאסור פ"נ וז"ל "המעיין בספר בא"ש בפנים יראה כי סוף דבריו נכונים והמה בשם הגאון מוה' יחזקאל קאצינעלינבוינין והוא הוסיף ראיה מנדרים דף מ"ח ע"ב גבי שחורי ראש וכן העלה מהר"י יעב"ץ ח"א סי"ט וח"ב סי"ז ח' לאסור... ואיך שייך לומר שהחת"ס אסר רק למשפחתו ולא לכלל ישראל אחרי דברים כ"כ מפורשים?!

מח. הגאון רבי יעקב לוברבוים זצ"ל מליסא, בעל "חוות דעת", ו"נתיבות המשפט", בשו"ע הקצר שחיבר בהלכות תפילה, הנקרא "דרך החיים" (סי' כ"ו סעיף ל"ב. נדפס בשנת תרנ"א), פסק כרמ"א:

"פאה נכרית, אפי' דרכה לכסות מותר".

ובאמת צע"ג לפי שיטת המלקט מה ראה בעל ה"דרך חיים" לכתוב בשו"ע שלו על הלכות תפילה כי מותרות הנשים לצאת בקאסטם לרה"ר?!

אלא ע"כ כל דבריו הינם לעניין דין הגברים וכמו שכתב בתחילת הסימן וז"ל "ממה שצריך להרחיק ושאר דברים שצריך ליזהר בשעת תפלתו וק"ש" עכ"ל, וש"מ דכל כוונתו היא לעניין זה ותו לא, ופשוט.

מט. הגאון רבי יהושע טרייטיל זצ"ל, בספרו "חדוות יהושע" (סי' ע"ה סעיף ב'. נדפס בשנת תרנ"ד), הביא את דברי המתירים ופלפל בדבריהם, ומשמע שפסק כמותם:

"שיער של אשה שדרכה לכסותו, אסור לקרות כנגדו, אבל בתולות שדרכן לילך פרועות הראש מותר, וכתב הרמ"א ע"ז והוא הדין השערות של נשים שרגילין לצאת בהן חוץ לצמתם, וכ"ש פאה נכרית. וכתב הבאר היטב וזה לשונו, והוא הדין אם חתכה שיער של עצמה ואח"כ חיברה בראשה, עיין עטרת זקנים. עכ"ל. ועיין בשלטי הגיבורים בשבת פרק במה אשה, על המשנה יוצאה אשה בחוטי שיער, דכתב דאין איסור שיער באשה ערוה אלא דוקא בשיער הדבוק במחובר לבשרה ממש, ונראה גם בשרה עם השיער, אבל שיער המכסה שערה אין כאן משום שיער באשה ערוה ולא משום פריעת ראש, ע"ש.

ועיין במג"א ז"ל (ס"ק ה') ובשו"ע של הרב ז"ל סוף אות ד', וקצת קשה לענ"ד אמאי לא כתבו רבותא טפי, אפי' חתכה שיער ראשה וכסתה את ראשה אח"כ בשערותיה התלושין, מותרת לצאת בהן ואין בה משום שיער באשה ערוה ולא משום פריעת ראש, כדאיתא שם בשלטי הגיבורים. והנה נתיישבו לי דבריו של המג"א, דהגם דקאי על פאה נכרית וכו', אבל מ"מ כיון דכתב לשלטי הגיבורים, יש לומר דמרמז ע"ז גם כן. ושבתי וראיתי בפמ"ג על אותו ס"ק שבמג"א, לענ"ד דמפרש דבריו של המג"א ז"ל דפאה נכרית לאו דוקא מחברתה אלא אפי' משערותיה של עצמה שתלשה, וא"כ לפ"ז נתיישב לי שפיר. אבל דבריו הקדושים של הרב [רמ"א] ז"ל א"א לענ"ד לפרש דכוונתו מה שכתב פאה נכרית היינו אפי' של עצמה, דהיכא רמיז ע"ז. ואפשר דרמז במה שכתב בצידו על פאה נכרית שהוא מש"ג, אבל דוחק הוא בעיני ההדיוט, ה' יאיר לי להבין דבריהם הקדושים" [אמנם הרמ"א כתב מפורש בדרכי משה, לא שנא משערותיה או שערות חברתה, ופשוט] [השמטה: וראיתי בשאילת יעב"ץ דכ' מצאתי בגמ' דנזיר כ"ח נדפס בגליון היתר בפאה נכרית ועיי"ש שאלה טי'ת מה שהוא כ' ע"ז] .

ונעתיק כאן את דברי היעב"ץ לתועלת המעיין: תשובה מצאתי בגמרא דנזיר (כ"ח) נדפס בגליון ז"ל נ"ל היתר מכאן לשערות שנשים נשואות נותנות בראשיהם יהושע בועז עכ"ל. ולא נהירא לי היתר זה ולא ידענא מאי דעתיה אי בבית וחצר ודאי שרי דלא גרע מקלתה. ולדעת התו' אפי' בשערה שרי. דאל"כ לא הנחת לבת לאברהם אבינו יושבת תחת בעלה. וכ"ש פאה נכרית. ואי בר"ה ותחת קישוריה. נמי פשיטא. אלא ודאי לר"ה ובגלוי למעלה מקישוריה איירי דשרי. ואיני רואה מהיכן למד פשיטות היתר זה ומהיכא דייק. אי מדאמרינן הכא אפשר בפאה נכרית. מנ"ל דבר"ה מיירי. ותדע דעל כרחך לא קמיירי בהכי. דהא לא אתינן להכי. אלא משום דלא מצי בעל למימר אי אפשי באשה מגולחת. וא"כ לר' מאיר אטו בשערה מי איכא למימר דשריא למיפק ביה לר"ה הא פריעת הראש דאורייתא. אלא ודאי ה"פ דאשה מגולחת היא נמאסת קצת לבעלה מפני שלפעמים בביתה שאינה יכולה להזהר כל כך מגילוי שערה. כשראשה נגלה ונראית קרחת. היא מתגנה עליו. לפי שהשער נוי הוא לאשה כדבר הכתוב בשיר השירים. ולזה קאמר ת"ק דאפשר לה לעשות תקנה לזה. שלא תתגנה על בעלה ע"י קרחותה ולעולם בשוק יש איסור אפי' בפאה נכרית בגלוי. וכן עיקר לענ"ד דלא עדיפא פאה נכרית מקלתה. דבשוק אסור' ממדת יהודית כדאי' בהמדיר. עכ"ל.

נ. הגאון רבי שמשון רפאל הירש זצ"ל, אב"ד דק"ק פראנקפורט, בספרו "חורב" (פרק פ"א סי' תקל"ט. נדפס בשנת תרנ"ג), פסק להתיר פאה נכרית:

"כיסוי שיער האשה כשעל גביו פאה נכרית או פאה עשויה משערותיה הגזוזות, הוא מנהג קדום, שאין בו כל איסור".

נא. הגאון רבי שלמה הכהן קליין זצ"ל, אב"ד דק"ק זענטא, בספרו "ליקוטי שלמה" (או"ח סי' ע"ה סעיף ב'. נדפס בשנת תרנ"ד), פסק כדעת המתירים פאה נכרית:

"עיין עטרת זקנים, ובכרם שלמה סוף חלק אה"ע תשובה צ"א בשם תשובה מאהבה ח"ב ע"ה, דלאחר שגלחה שערה רשאה לעשות ממנו פאה נכרית" [ראה דברי ה"כרם שלמה" לעיל] [השמטה: ובשו"מ מ"א ח"א תשובה ס"ה דאסור לנשים לגלח שערן לגמרי מצד לא תלבש שמלת גבר כדאי' י"ד סי' קפ"ב ובס' שבט שמעון ביו"ד סי' ש"צ סעיף ה' כ' דתוה"א לרמב"ן הקשה ג"כ קושי' מב"י מ"ק יו"ד תשי' צ"ט וז"ל הלא אין דרך אשה להסתפר שער ראשה אלא מגדלת שער כלילית כדאי' עירובין ק' א"ב ראשה עטופה כאבל ופירש"י שבושה לילך בפרוע ראש ומגדלת כלילית הרי דשערה אין בה משום חציצה בטבילה ועי' כתובות ס"ו ע"א בת נקדימון בן גוריון נתעטפה בשערה ובנזיר כ"ח ע"ב שיכול לומר א"א באשה מגולחת ובפיאה נכרית איידי דזוהמא לא ניחא לי']

ומהמשך דבריו (אותם השמיט המלקט) רואים להדייא כי כל השו"ט הינה לגבי השאלה האם נמותר לאשה לגלח את שערותיה או שמא יש בזה משום "לא ילבש" אלא דהמלקט העתיק רק את תחילת התשובה ע"מ ליצור רושם כביכול הנידון הוא עצם ההליכה בפ"נ.

נב. הגאון הספרדי רבי דוד משרקי (מזרחי) זצ"ל, ר"מ ומו"צ בעיר צנעא, מגדולי פוסקי תימן.

בספרו "שתילי זיתים" (על השו"ע או"ח סי' ע"ה סעיף ה'. נדפס בשנת תרנ"ה) פסק כעטרת זקנים, שהבין בדעת הרמ"א שפאה מותרת גם לענין ק"ש וגם לענין פריעת ראש, והיינו הך, ומותרת גם משיער עצמה. ולמרות שהפאה לא היתה מצויה כלל במקומו, כתב זאת לדינא במקום שמצוי ענין זה: "וכ"ש שיער נכרית, אפי' דרכה לכסות. והוא הדין אם חתכה שיער של עצמה וחיברה אח"כ בראשה, עטרת זקנים".

המלקט החליט שבלי ספק ק"ש והליכה ברה"ר הם היינו הך וממילא הסיק שהפוסק התמני שתילי זיתים התיר לכתחילה פאה נכרית, ברה"ר, אמנם המלקט נתקל בקושי בולט והוא כיצד יתכן לומר דבתימן הלכו עם פאה נכרית, ולכן הסיק שדבריו אמורים לעניין היכא שהדבר מצוי, בעוד שהשתילי זיתים כתב דבריו בסתם ולא טרח להודיע לקהל עדתו דכל ההתיר הוא רק לאלו החיים באירופא, וע"כ לא דיבר אלא לעניין ק"ש, ופשוט.

נד. הגאון רבי שמעון סידאן זצ"ל, רבה של העיר טירנויא והגליל, בספרו "שבט שמעון" (חלק ג', קידושין ל"א. נדפס בשנת תרמ"ח) פסק כדעת המתירים פאה נכרית:

"בפאה נכרית מתיר השלטי גיבורים בשבת דף ס"ד, והוכיח כן מהגמ' שם. והמג"א בסי' ע"ה ס"ק ה' מביא בשם באר שבע לאסור פאה נכרית לאשה, והוא חולק עליו ומסכים עם הש"ג [השמטה: והנה מנזיר כ"ח ע"ב דאמרינן שם לת"ק אפשר בפאה נכרית יש להביא ראי' נגד הבאר שבע, אך יש לאמר לעולם דאסור מדרבנן משום מראית עין וכיון דמותר מה"ת אינו יכול להפר דאיסורו דרבנן לא בא אלא להחמיר ולא להקל שיהיה יוכל להפר עי"ז נדר דאורייתא, ועוד י"ל התם מותר ממ"נ מי שאינו מכיר אותה ליכא מראית עין כיון שאינו יודע שהיא אשת איש שמא פנויה היא. ומי שמכיר אותה יודע שגילחה שערה מחמת נזירות וידע שפאה נכרית עליה וליכא משום מראית עין אבל באשת איש אחרת יש לחוש למראית עין שיחשדו אותה שהולכת בשערותיה ולא ידעו שהן מפאה נכרית]

ובנוסף למה שהמלקט השמיט להא דהוא צידד למסקנה לאסור, מ"מ יעויין שם בתחילת דבריו דרצה להתיר אפילו גילוי ראש גמור לנשים אלא דנמנע מלהתיר הדבר בפועל ע"י סברא בעלמא.

נה. הגאון רבי וואלף ברייער זצ"ל, אב"ד דק"ק טאב והגליל, בשו"ת "נחלת בנימין" (סי' כ"ו. נדפס בשנת תרמ"ט) פסק כש"ג וכרמ"א, וביאר את סברת הש"ג שאין ערוה בשיער תלוש, אע"פ שהוא קישוט כשיער:

"[השמטה: ונ"ל פשוט דלא מקרי ערוה ומותר לברך ולקרות ק"ש באופן זו, ד...]הנה הרמ"א כתב בסי' ע"ה ובדרכי משה שם, וגם בסי' ש"ג, פאה נכרית מותר לגלותה, לא שנא אם היא משיער חברתה או משערותיה, דאין שיער באשה ערוה אלא דוקא אם השערות דבוקות בבשרה, אבל לא אם הם תלושים והיא לובשת לקישוט שתהא נראית בעלת שיער, ע"כ... [השמטה: ולפי"ז אם אשה עומדת בחצר בגילוי ראש, ותואר פני' ודמות שער שלה נראית "בשפיעגעל" פשיטא דלא מקרי ערוה, דהא השערות גופן אם כבר נחתכו מראש האשה, אע"ג שהיא חוזרת ולובשת ומתקשטת בהם לא מקרי ערוה, דוקא דבוקות ומחוברות ממש בגוף האשה בעינן כדי שנקראו ערוה, ומכ"ש אם רואה רק תמונת פני האשה עם שערות שלה במראה "שפיעגעל" דהוא גוף בלי נשמה, והשערות בראש תמונתה לא חשיבי דבוקות, דהא האשה עומדת בחדר בזוית א' והשערות נראית במראה, ובכה"ג מגרע' גרע משערות שנחתכו מראשה והיא חוזרת ולובשן וזה ברור...] ויש להמתיק טעמא דהגהת אלפסי שהובא בדרכי משה וברמ"א הנ"ל, דהנה אי לאו דגלי לן קרא דשיער באשה ערוה, הוה אמינא דאין לחוש כלל לשערותיה, אלא משום דמשבח לה קרא שמע מינה תאוה היא, עיין ברש"י ברכות ד', ובקרא כתיב שערך כעדר העזים, וקרא מקלס צוהר וזיו השערות כשיער העזים, ושערן מבהיק מרחוק, עיין רש"י שיר השירים. וכל הקילוס הוא בעודן מחוברת בבשרה, דוגמת שערות העזים, וכל זמן שהשערות מחוברות מקרי "שערך" ותאוה המה לעיניים, אמנם אם פאה נכרית על ראשה לא הוי קילוס. וכן אם השערות תלושין, אף שחוזרת ומתקשטת בהם, מכל מקום שוב לא תאוה היא וליכא שבח ולא מקרי ערוה, כך נראה לענ"ד והבן". [השמטה: ... ולענין איסור הסתכלות אפשר דמדמי' לבגדי צבעונן דאסור להסתכל בהם אם הם של אשה המכיר' עי' בע"ז ובש"ע אבה"ע סכ"א וה"נ אסו' להסתכל בשער שלאשה הנראה במראה, אמנם עכ"ז לא נקרא ערוה לעניין ק"ש וברכה, דהא לא מצינו ג"כ איסור לקרות ק"ש נגד בגדי צבעונים אע"ג שההסתכלות בהן אסור...]

ומדבריו למדנו כמה דברים. א. כל הנידון הינו רק לק"ש ולא לעניין יציאה לרה"ר. וכמו שמובא שם בשאלת השואל האם מותר לברך בכה"ג ב. לא שייך ללמוד ממה דפאה נכרית אינה נחשבת ערוה לעניין ק"ש דהוא הדין אינה נחשבת ערוה לשאר עניינים שכן כל נידון הוא לגופו, ולא כמו שהמלקט ניסה להציג, ועוד דממה שמדמה הנחלת בניימין את נד"ד לעניין אשה העומדת בגילוי שערה מול מראה דמותר לקרות כנגדה, ע"כ ש"מ דכל זה אינו אלא לעניין ק"ש אבל לעניין לעמוד כך מול גברים זרים הדבר הרי מוקצה מן הדעת, ומזה נקיש אנחנו לעניין פאה נכרית דגם הוא בין האוסרים, כנ"ל.

נו. הגאון רבי יחיאל מיכל עפשטיין זצ"ל, ראש ישיבת נובהרדוק ומגדולי הדור ההוא, חמיו של הנצי"ב מוולווז'ין, בספרו "ערוך השולחן" (או"ח סי' ע"ה ס"ק ו'. נדפס בשנת תרנ"א) פסק כרמ"א. ובסי' ש"ג (ס"ק י"ז) כתב שחוטי שיער הם פאה נכרית של ימינו, והאשה מותרת לצאת בה לרה"ר:

"כתבו רבותינו בעלי השו"ע בסעיף ב', שיער של אשה שדרכה לכסותו אסור לקרות כנגדו, אפילו אשתו, אבל בתולות שדרכן לילך פרועות הראש מותר. והוא הדין השערות של נשים שרגילין לצאת חוץ לצמתן. וכ"ש שיער נכרית אפילו דרכה לכסות" (או"ח סי' ע"ה ס"ק ו').

"ויוצאה אשה בחוטי שיער העשויים להניח על ראשה ונקרא בלשוננו פארו"ק [פאה נכרית], בין שהם עשויים משערה או משיער חברתה, ואפילו משיער בהמה, ובלבד שלא תצא זקנה בשל ילדה וילדה בשל זקנה, דמשניהן ילעגו ויסירו מראשן ויבואו לטלטל ד"א ברה"ר (תוס' שבת ס"ד: ד"ה ובלבד), ורש"י ז"ל פירש משום דגם שיער עצמן יש להן, ולבן על שחור או שחור על לבן דבר המאוס הוא ואתי למישלף ולטלטל, ע"ש" (או"ח סי' ש"ג ס"ק י"ז).

רבינו בעל הדברי שלום השארתי לך כאן מקום להתייחס...

נז. הגאון רבי שמואל הכהן בורשטיין זצ"ל, אב"ד שיטאווא, בספרו "מנחת שבת" (על קיצור שו"ע, הלכות שבת סי' פ"ד ס"ק ס"ב. נדפס בשנת תרנ"ז), פסק כפמ"ג ומג"א ושו"ע הרב שהתירו פאה נכרית, וכתב הלואי שכל הנשים ילכו בפאה נכרית ולא יגלו ראשן (ודבריו מתאימים גם לימינו, שרוב נשות ישראל הולכות בגילוי ראש ולא זכו לשמור תורה ומצוות):

הבנתם רבותי, המלקט מבין שכיון שבזמן ההשכלה נשות הרבנים אפילו הלכו בגילוי ראש ובעל המנחת שבת כתב שהלואי שיכסו ראשן בפאה (שהיתה נראית כמו שהיתה נראית כידוע) ממילא יוצא לפי דבריו שבוגרות בית יעקב ראוי שילכו בפאה כדי שהנשים החילוניות יתרצו גם הם לכסות ראשן...(???!!!) וכמה שיבוש יש בדבר שאפילו חילונית אחת לא מקבלת את הבלוף הזה וכל חילונית שחוזרת בתשובה מעדיפה מראש לכסות ראשה במטפחת, ואחוז בעלות התשובה המתרצות לשקר הזה של הפאה הוא אפסי, אבל כלום לא מזיז למחטיא הרבים הלזה מלהפסיק בשגעונותיו.

נח. הגאון רבי יעקב שלום סופר זצ"ל (בנו של ה"מחנה חיים"), דיין ומו"צ בעיר פעסט, בספרו "תורת חיים" על השו"ע (סי' ע"ה ס"ק ז'. נדפס בשנת תרנ"ז) כתב שהפוסקים כתבו כמג"א וכש"ג, דלא כבאר שבע, וכך הוא הדין הלכה למעשה. ודעתו היתה להחמיר משום מראית העין במקום שלא נהוג כלל בפאה, כדעת ה"מגן גיבורים" וה"שבילי דוד":

"ועיין עוד מגן אברהם ס"ק ה' לענין שיער נכרית. וכבר האריכו בזה המפרשים דהעיקר כמגן אברהם משמיה דשלטי גיבורים, ודלא כבאר שבע. [השמטה: וכ"ז מדינא אבל יש להחמיר כהב"ש, ובמוק"צ כ' דיש בו איסור ועי' בשאלות שלי ח"א ס"ט וח"ב ז' ח' ועי' בתשו' דברי חיים חיי"ד ח"א סי' ל' וח"ב סנ"ט דיש לאסור ע"ש היטב ועמש"כ בסי' ש"ג]"

ואלו דברי ה"דברי חיים" בסימן המוזכר: שו"ת דברי חיים יורה דעה חלק א סימן ל. (וראוי להעתיק את שאר הפוסקים המצויינים בדבריו)

היוצא לנו מזה שההולכים במלבושי זולתנו בדבר שיש בו צניעות ופריצות עובר על לאו ולוקה מן התורה ואפילו אינו מתכוין לדמות לגוים:

ואפילו ניכרת ביתר מלבושיה שהיא יהודית ורק מלבוש אחד של גוי שמורה על מניעת הצניעות עוברת על לאו דכן כתב בהדיא הר"מ ז"ל [סמ"ג ל"ת נ'] בשם התוספתא וז"ל שלא תאמר הואיל ויוצאין בארגמן אף אני יוצא בארגמן הואיל ויוצאין בקלוסין אף אני כו' שדברות הללו דברי שחץ וגאוה הם ולא באלה חלק יעקב אלא דברי ישראל ודרכם להיות צנועים במעשיהם וענוים ירשו ארץ ולא לפנות אל רהבים כו' עכ"ל הרי דרק ארגמן לחוד כדרך שעושין האומות לשחץ נמי אסור אפילו אם שארי מלבושיו הוא כישראל ממש מ"מ אסור:

וכן משמע בברכות מהך דכרבלתא ומביאו מהרי"ק ז"ל בתשובה הנ"ל [שורש] פ"ח דאיתא בש"ס ברכות כ' ע"א וזה לשונו כי הא דרב אדא בר אהבה חזייה לההיא כותית דהוות לבישא כרבלתא בשוקא סבר דבת ישראל היא קם קרעיה מינה אגלאי מילתא דכותית היא שיימיה בד' מאה זוזי א"ל מה שמך א"ל מתון א"ל מתון מתון ד' מאה זוזי שוה עכ"ל הגמרא:

והנה לפי הנראה דרק הכרבלתא לבד היה נראה לו ללבוש פריצות אבל בשארי מלבושין לא דיקדק אם המה כדרך היהודים דאם לא כן הול"ל שראה אשה לובשת בגדי נכרי מדקפיד בש"ס רק אכרבלתא משמע שלא הבחין על יתר מלבושיה וג"כ משמע הלשון מרש"י ז"ל [שם ד"ה ד' מאות] שאמר אילו המתנתי הייתי משתכר מאתן והיינו שבמתינות היה מכירה שהיא גויה ממש ביתר מלבושיה רק מחמת זהירות המסירת נפש על המצוה סבור שהיא יהודית בשאר מלבושיה ורק בכרבלתא הולכת בפריצות ולכן אמר אלו המתין היתה ניכרת לו לגויה ממש ביתר מלבושיה:

הרי מוכח שבמלבוש אחד נמי עובר מן התורה דאם לא היה איסור תורה לא היה רשאי לבזותה בשוק משום כבוד הבריות דדוחה לא תעשה שבתורה והיינו לאו דלא תסור כמבואר שם [ברכות י"ט ע"ב] אלא ודאי דאפילו במלבוש אחת של נכרים שאינו של צניעות עובר מן התורה ועל זה נאמר אין חולקין כבוד והואי ככלאים דאורייתא שפושטו אפילו בשוק [שם] ומשום הכי קרעיה רב אדא להכרבלתא מינה:

ואין לומר דכיון דכן הולכות במדינת אשכנז א"כ לא נכלל בלאו דבחקותיהם דבאמת הדין עם מעלת כ"ת דאין לנו רק מדינה ומדינה מנהגה ויותר מכן מבואר בתשובות הרשב"א ז"ל החדשים חלק רביעי סי' צ' לענין גילוח שהוכיח שאפילו אם עכשיו המנהג כן למי שנהג על כל פנים איסור אסור יעו"ש:

ואך באמת אין אנו צריכים לזה כי ידעתי בבירור בהיותי אצל מו"ח ז"ל במעהררין שגם שם לא הלכו במלבושי פריצות כזה ח"ו וכפי ששמעתי אז לא נמצאת בכל מדינת אשכנז שום אשה חשובה לילך בשערות ופיאה נכרית רק איזה מנקלי העם פחותי הערך והיו לקלס ורק בעוה"ר מקרוב נשתרבב המנהג הזה מן האפקורסים ולכן ח"ו לא על זה נאמר שהותר גם לנשי מדינתינו לנהוג כן והאיסור במקומו והעובר לוקה מן התורה ולכן מדין תורה הקדושה אסור לילך אפילו בדבר אחד פריצות כדרך העמים, עכ"ל.

ויש לציין שחמיו היינו ה"ברוך טעם" דהביאו המלקט לעיל כמתיר.

הגאון רבי עזריאל הילדסהיימר זצ"ל, רב דק"ק ברלין וראש בית המדרש לרבנים בגרמניה, תלמידו המובהק של בעל ה"ערוך לנר", בשו"ת רבי עזריאל (חלק ב', אה"ע סי' ל"ו, נדפס בשנת תרנ"ט) כתב שפאה נכרית עדיפה ממטפחת, כיון שהיא מכסה היטב: "על דבר מה שבדק לי הכובע הנקרא "לאקקען שייטעל" הנהוג עתה אצל הנשים אף הנזהרות בדת יהודית אם יאות עבדי וכבוד מעלתו הרבה להחמיר ולאסור. ואני לא כן עמדי ואהפך בזכותן, וכן נכון הדבר לעשות, וללמד זכות לנשים כשרות ולאבותיהן אשר בתוכן גדולי ישראל כאשר נודע לי, ומדשתקי אודויי אודו להו דליכא איסור דת יהודית ח"ו, והדין עמהם לענ"ד... [השמטה: ויעוין בכל זה בשו"ת תשובה מאהבה הא"ח סי' מ"ח ודבריו נכונים וישרים למודה על האמת, ובאמת בסוף התשובה סיים בדברי מוסר שלא תצאנה הנשים בפ"נ להדמות ליוצאות בשערן של עצמן, ועתה פשתה ההיתר בזה והלואי שיאחזו הכל בזה שלא להיכשל בפריעת ראש דאוריתא] והמחמיר חומרא גדולה כזו עליו להביא ראיות מוחלטות... [השמטה: הנה נודע כי כל אשה ובתולה מיד רואה ההפרש הגדול בזה וגם האנשים הפרוצים הצופים בנשים בודאי יראו החילוק והנשים בעצמן יודעות כי כבר נודע הדבר] ...וא"כ צריכים אנו להפך בזכותן, במה שאין שום מקור איסור בש"ס ופוסקים לענ"ד. וא"כ מה שרצה לומר כי הפאה גרועה יותר ויותר ממטפחת באמת לא נראה כן, אלא עדיפה יותר ויותר שמכסה כל הראש במכסה גמורה".

ונמצא דשו"ת רבי עזריאל דיבר במצב בו הנשים הלכו בגילוי ראש, ולא עוד אלא שהוא דיבר על "לאקען שייטעל" ובלע"ז "צמות" וכמו שהעתיק את בעל התשובה מאהבה וכתב דדבריו נכונים "למודה על האמת" ובעל התשובה מאהבה האריך להוכיח דכל הנידון הוא רק על פאה נכרית במקום הצדעיים בצידי הראש וכלשונו שם "וגם בעל שאילת יעב"ץ לא החמיר אלא בגובה הראש למעלה במקום שער דשייך פריעת ראש אבל למטה מן השבכה כעין פאות על צדעי ועל פדחת אינן אלא כשאר תכשיטין של חוץ ובפאה נכרית כזו מקיל המג"א א"ח סי' ע"כ /ע"ה/ סק"ה וכן משמעות רמ"א שם ועיין שם בד"מ סי' ש"ג וגם בעל פרי מגדים שהבאתי אפשר לא הקיל אלא על פאה נכרית כזו וגם מורה שהורה להקל שהבאתי בפתח דברי אפשר שהקיל על דרך זה אבל לעשות קלעי שער כעין פרוק"ן /פאה נכרית/ של האנשים אפשר גם הש"ג לא מצא סמך היתר..." עכ"ל.

ונמצא דהעיקר חסר מן הספר, והמלקט השמיט את עצם הנידון, והציג את הדברים כהיתר לקאסטם ברה"ר.

הגאון הספרדי המקובל רבי אליהו סלימאן מני זצ"ל, ראב"ד חברון, בספרו "שיח יצחק" (דיני ק"ש סעיף ע'. נדפס בשנת תרס"ב) פסק כדברי הרמ"א. וכן בספר זכרונות אליהו (חלק א' מערכת פ' אות ג'), כתב שבמקומות הנוהגים ללבוש פאה נכרית, בית דין כופין את הבעל לקנות לה, ולא כתב שיש בזה איסור. ומשמע פשוט שדעתו להתיר:

"שיער של אשה שדרכה לכסותו אסור לקרות כנגדו, אפי' של אשתו. אבל בתולות שדרכן לילך פרועות הראש מותר, והוא הדין השערות של נשים שרגילות להוציא מחוץ לצמתן. וכל שכן שיער נכרית, פירוש פאה נכרית, שאינו שיער ראשה אפילו שדרכה לכסותו (שו"ע ומורם שם)" (שיח יצחק). [השמטה מהערות שם: וכל מ"ש שכ' הרמ"א לענין היתר לקרוא מול שיער פאה נכרית היינו דווקא לענין ק"ש אולם ודאי שהנכון שלא תצא אשה נשואה לרה"ר אלא במטפחת או כובע ולא בפאה]

"פאה נכרית, עיין תשובה מאהבה ח"א סי' מ"ז [שהתיר] וסי' מ"ח [שאסר], והנה בעתה בכמה מקומות נתפשט שלובשים, ואדרבה בית דין כופים לבעל לקנות לה, כן שמעתי" (זכרונות אליהו).

וזולת מה שאין בדבריו שום ראיה להתיר שכן כך היתה המציאות אז של פ"נ כהוראת שעה, מ"מ הוא ציין עוד לדברי התשובה מאהבה שפירש דכל הנידון הו על פאה במקום הצדעיים כמבואר לעיל.

סא. הגאון רבי מאיר הלוי זצ"ל, בספרו "שמן המאור" (על המג"א או"ח סי' ע"ה. נדפס בשנת תרס"ה), הביא את דעות המתירים פאה נכרית, ולא ציין שיש חולקים, ומשמע שדעתו היתה להתיר כדעת המתירים (שהרי המחלוקת בזה ידועה, וגם לבישת הפאה היתה נהוגה בזמן ההוא):

"במגן אברהם ס"ק ה', וכל שכן וכו'. במגיני ארץ דפוס פראג שנדפסו שנת תקמ"ה, הדפיסו במגן אברהם וכל שכן שיער נכרית וכו' כצ"ל, ולא יפה עשו, דצ"ל במג"א וכ"ש פאה נכרית וכו' כצ"ל, דהמג"א כתב כן על מש"כ הרמ"א שיער נכרית, והגיה הוא דצ"ל פאה נכרית, וכן מצאתי בדפוס ישן, וכן הביא בספר הלכה ברורה, גם בבאר היטב ס"ק ח' הגיה כן, וכן הוא בשלטי הגיבורים שהוא מקור הדין, וזה לשונו בפרק במה אשה, מההיא דשנינו בפרק במה אשה דף ס"ד שהאשה יוצאה בפאה נכרית בשבת, ופירשו המפרשים כי פאה נכרית הוא מגבעת ידבקו בה שיער נאה והרבה, ותשים אותה האשה על ראשה כדי שתתקשט בשיער, עכ"ל, ע"ש. מזה נראה שצ"ל פאה נכרית, וכן הוא בדרכי משה סי' ש"ג, וכ"כ בלבוש, פאה נכרית".

פירוש הדברים: כאשר אנו אומרים "שער נכרית" הכוונה היא אפילו כאשר ראש האשה מכוסה בשער שאינו מחובר בבשרה, והיינו שער שהו נכרי לה ואיננומחובר בה, ואילו המונח "פאה" נכרית – פירושו שער תלוש מונח על ראש האשה רק בפאת פניה, והוא פשטות המילה "פאה" היינו קצה, וכן ביאר באריכות בעל התשובה מאהבה וז"ל "פאות על צדעי ועל פדחת... בפאה נכרית כזו מקיל המג"א א"ח סי' ע"ה סק"ה וכן משמעות רמ"א... אבל לעשות קלעי שער כעין פרוק"ן (היינו פאה על כל הראש)... כל הפוסקים שוין בזה וגם הש"ג מן האוסרים." עכ"ל.

וכדבריו מוכח נמי בדברי רבי משה פרובינצאלו בשו"ת סימן צ' אשר התייחס שם לשאלה על ה"קרינאלי" האם האשה "יכולה לתת אותו על מצחה אחר שנשאת" וש"מ דאותה הפאה הנקראת "קרינאלו" ועליה דן [3] הש"ג בדבריו לא היתה מונחת אלא במצח האשה ולא מכסה את כל ראשה, וכן מורה המילה הלועזית קרינאל"ו שפירושה הוא "פוני".

וכעין זה כתב המהרש"א אלפנדרי להוכיח מדברי הראשונים בביאור המונח "פאה נכרית" דכל נידון הפ"נ המובא בראשונים אינו אלא בפ"נ על קצה הפדחת, וממש להדייא נמצא בדברי רש"י דכל המונח "פאה נכרית" פירושו רק לעניין דבר המונח בקצה הראש ממה שכתב בעירובין יא: ד"ה פיאה וז"ל: קליעת הזמורה המתוחה מקונדס לחבירו ודוגמתו פיאה נכרית במסכת שבת (ד' סד:)

וכן כתב הגר"ה ליכטנשטיין בספרו אבקת רוכל ח"ב כלל ב' פרט א' וז"ל "מכאן תוכחה לכמה מקומות שנהגו הנשים מנהג בורות לישא על ראשם בשוק תכשיט הנקרא פרוק או שייטל וכו'... ואח"כ עבירה גוררת עבירה והוסיפו להרע לילך יותר בפריצות, ללבוש פרוק הנקרא במדינה זו שייטל והיינו לכסות כל הראש בפאה נכרית וזה אסור מדינא וכל הפוסקים מודים בזה, עכ"ל.

וזאת כוונת בעל ה"שמן המאור" במה שהגיה דיש לומר "פאה נכרית" ולא "שער נכרית" וכמו שכתב דזה מדוייק גוטפא מדברי הרמ"א, והיינו שהרמ"א כתב דמותר לקרותכנגד שער של אשה שיוצא מחוץ לצמת, וכ"ש שער נכרית, והיינו דווקא שער תלוש הנמצא באותו מקום ומצב דומייא דשער היוצא חוץ לצמת אבל שער תלוש המונח על כל הראש כולו בזה הדבר אסור לכ"ע, אלא שדברים אלו אשר אינם ידועים למי שלא עיין בסוגייא כדבעי הועתקו ע"י המלקט בסתם לעניין היתר של קאסטם ברה"ר, ואינו כן.

ודבריו יתבארו על פי הביאור המובא בפרישה לעיל.

סג. הגאון רבי חיים יעקב הלוי קרוייזר זצ"ל, רב דק"ק דאלינא, בספרו "באר יעקב" על שולחן ערוך (על השו"ע או"ח סי' ע"ה סעיף ב'. נכתב בשנת תרס"ו) הביא את דעות המתירים ופסק כמותם:

"וכל שכן פאה נכרית. כן כתב בש"ג דמותר לכתחילה, דלא כב"ש שחולק עליו, מג"א. ועיין בעטרת זקנים דהלבוש כתב דשיער של עצמה אף אחר שנחתכה וחיברה בראשה אסור לקרות ק"ש כנגדה, ובדרכי משה כתב להדיא דלא שנא משערותיה אי משערות חברתה [השמטה: וכ"כ בא"א ועי' במ"ז סי' ש"ג ס"ק ט' שכ' אם נאמר דאם קרא ק"ש נגד שער צריך לחזור ולקרות א"כ בפאה נכרית הוי ספק תורה דק"ש מן התורה ועל דלא יצא מדרבנן אף מה"ת לא יצא עי' תוס' סוכה נ'] וכאן באשל אברהם כתב, במדינות אלו שיוצאין בפאה נכרית מגולה יש להם לסמוך על השו"ע, עכ"ל, וכן פסק בעל התניא דמותר לגלותה ואין בה משום יוצאה וראשה פרוע, ואפי' במקום שדרכן לכסות מותר לקרות ק"ש כנגדה, וכן פסק ב"דרך החיים".

המלקט השמיט את דברי הבאר יעקב אשר דן בספק הפמ"ג בנידון דק"ש כנגד פאה נכרית, דממנו מובן שמה שאח"כ הביא סוף דבריו היינו לעניין היתר ק"ש כנגד פאה נכרית במקום שדרך הנשים ללכת כך, והעלים עוד מעיני הקורא את דברי הבאר יעקב בסימן ש"ג דשם סיכם הבאר יעקב את השיטות בסוגייא וחתם דבריו בנידון וז"ל: ועמ"ש בסי' ע"ה לעניין ק"ש עכ"ל. וש"מ להדייא דכל דבריו בסימן ע"ה הם רק לנידון דק"ש ותו לא, ופשוט. אילו המלקט "משום מה" שחכ להביא דברים אלו...

סד. הגאון רבי ישראל מאיר הכהן זצ"ל (ה"חפץ חיים"), ראש ישיבת ראדין, הפוסק העיקרי של יהדות אשכנז, בספרו "משנה ברורה" (על השו"ע סי' ע"ה ס"ק ט"ו. נדפס בשנת תרס"ז), הביא את הפמ"ג שהמקילים בפאה נכרית יכולים לסמוך על השו"ע, וגם בשערות עצמה התלושות. ופסק גם כמגן גיבורים, שבמקום שלא נהגו בפאה אסור משום מראית העין:

"שיער נכרית. קרי נכרית להשיער שנחתך ואינו דבוק לבשרה, וסבירא ליה דעל זה לא אמרו חז"ל שיער באשה ערוה, וגם מותר לגלותה ואין בה משום פריעת הראש. ויש חולקין ואומרים דאף בפאה נכרית שייך שיער באשה ערוה ואיסור פריעת ראש. וכתב הפמ"ג, דבמדינות שיוצאין הנשים בפאה נכרית מגולה יש להם לסמוך על השו"ע, ומשמע מיניה שם דאפילו שיער של עצמה שנחתך ואח"כ חברה לראשה ג"כ יש להקל. ובספר מגן גיבורים החמיר בזה [היינו בשיער של עצמה שנחתך ושוב חברה לראשה]. ע"ש. וכתב עוד שם, דאם אין מנהג המקום שילכו הנשים בפאה נכרית, בודאי הדין עם המחמירין בזה משום מראית העין, ע"ש".

ויעויין לעיל ג' פוסקים שונים העולה מדבריהם דכל דברי המ"ב הינם רק לעניין ק"ש (הבאר יעקב, הפתחי עולם, האבני ישפה, וכן כתבו בעל הצניעות והישועה ומבואר באריכות בספר סוגייא דפאה נכרית, ויש להוסיף דהמ"ב כתב בשער הציון דברה"ר לכ"ע חייבת רדיד, ועוד דבגדר עולם לא נתן עצה זו דהליכה בפאה נכרית לעניין רה"ר.

אינו בפני סו. הגאון רבי מיכאל זאב זאבאצקי זצ"ל, אב"ד דק"ק פראשאוויץ, בספרו "מתנה טובה" (שבת ס"ד ע"ב. נדפס בשנת תרס"ח) פסק כש"ג וכתב שדברי היעב"ץ תמוהים, והאריך ליישב קושיותיו ולחזק ראיות הש"ג מהגמ':

"במשנה, יוצאה אשה בחוטי שיער וכו', בכבול ובפאה נכרית לחצר וכו'. השלטי גיבורים האריך להוכיח מכאן דהיתר גמור הוא לנשים לצאת בפאה נכרית על ראשן עשוי משערות תלושין, בין משלה בין משל חברתה ואין בזה משום גילוי שיער או פריעת הראש, דזה ל"ה רק בשערותיה המחוברין בגופה. משא"כ בתלושין, ליכא שום איסור, ע"ש שהאריך בראיות, והובא גם כן בדרכי משה אורח חיים סי' ש"ג אות ו', וברמ"א או"ח סי' ע"ה, וע"ש במג"א שהב"ש חולק על הש"ג. והמג"א דחה דברי הב"ש והסכים להש"ג, ועיין בעטרת זקנים שם ובפרי מגדים ושאר אחרונים, ועיין ג"כ באה"ע סי' קט"ו בבאר היטב ופתחי תשובה.

ובשאילת יעב"ץ ח"א סי' ט' לא ראה דברי הש"ג דכאן, והפוסק הנ"ל רק הביא מש"כ הש"ג בהגהות לש"ס נזיר דף כ"ח וזה לשונו, נראה לי מכאן היתר לשערות שנשים נשואות נושאות בראשיהן, יהושע בועז. עכ"ל. והוא ז"ל חלק עליו, דבבית ובחצר וודאי דשרי דלא גרע מקלתה, ולדעת תוס' אפי' בשערה שרי דאם לא כן לא הנחת בת לאברהם אבינו יושבת תחת בעלה, וכ"ש פאה נכרית. וברשות הרבים ולמעלה מקושרים בגלוי ודאי אסור, דלא עדיפה מקלתה דאסור משום דת יהודית כדאיתא בהמדיר. ולבסוף כתב וזה לשונו, והיינו דתנן במה אשה יוצאה בכבול ובפאה נכרית לחצר, וברישא דבכבול לרשות הרבים לא תצא, לא תנן התם פאה נכרית, משום דבלאו הכי אסורה לצאת בה לרשות הרבים. ולא איצטריך לאשמעינן דלא תצא בה בשבת, אלא בסיפא דבחצר מותרת, צריכה למימר דבחצר שריא אפי' בשבת ודו"ק, ואע"פ שהתוס' לא כתב כן שם, ע"ש בפירוש המשנה לשם. עכ"ל.

ובח"ס כאן, הביא דבריו בפירוש המשנה בלח"ש, שהשיג על התוס' לעיל (דף נז:) בד"ה אי כבלא דעבדא, שהקשו אמאי לא תנא ברישא פאה נכרית בהדי כבול, דלא תצא לרה"ר. ותירצו, דמילתא דפשיטא הוא דוודאי שלפא לה, דמחכו עלה ע"ש. והוא ז"ל השיג על קושייתם כנ"ל, דפאה נכרית לרה"ר אפי' בחול אסור ולא אצטריך למתני דאסור בשבת. גם מה שתירץ דפשיטא דשלפא, כתב דזה אינו דודאי לא שלפא, דלא מגליא שערה ברה"ר, ע"ש.

ולענ"ד דברי התוס' והש"ג והפירוש הנ"ל נכונים וברורים, ודברי הגאון יעב"ץ ז"ל תמוהים. דמבואר בהדיא בש"ס כאן לענ"ד דמותרות לצאת בפאה נכרית אפילו לרה"ר, דהא איתא בגמ' אמר רב, כל שאסרו לצאת בו לרשות הרבים, אסורה לצאת בו לחצר, חוץ מכבול ופאה נכרית וכו'. ורב מאי שנא הני, אמר עולא כדי שלא תתגנה על בעלה. וכן הוא ברמב"ם וטוש"ע וכל הפוסקים ע"ש. ואם איתא דבפאה נכרית אפי' בחול אינה יוצאת בו לרה"ר, מפאת איסור פריעת הראש, א"כ מאי קאמר הש"ס מאי שנא הני, והא בפאה נכרית ליכא חשש, דאם תצא בו לחצר תצא בו לרה"ר, דהא בפאה נכרית אף בחול אינה יוצאת לרשות הרבים. וגם למה לי טעמא דעולא, כדי שלא תתגנה על בעלה, והא בלאו הכי שריא כנ"ל. ועל כרחך כדעת התוס' ושלטי גיבורים ופוסקים הנ"ל, דבחול שריא לצאת בו לרה"ר ושפיר הוי אסורה לצאת בו לחצר בשבת, אי לאו טעמא דעולא. וגם מדברי רב גופא מבואר כן, שאמר כל שאסרו לצאת בו לרה"ר וכו' חוץ מכבול ופאה נכרית, הרי דפאה נכרית אסרו לצאת בו לרה"ר מצד איסור שבת.

גם מגופא דמתניתין מבואר כן, דאי נימא כדברי היעב"ץ ז"ל, דמשום הכי לא תנא ברישא דבפאה נכרית לא תצא לרה"ר, משום דבלאו הכי אסורה אף בחול משום פריעת הראש כנ"ל, א"כ למה תנא בסיפא דמותרת בפאה נכרית בחצר, פשיטא, איזה הוה אמינא היתה דאסורה, כיוון דליכא גזירה אטו רה"ר כנ"ל. בשלמא כבול איצטריך לאשמעינן דלא, גזירה אטו רה"ר, משא"כ פאה נכרית. ועל כרחך כדעת התוס' ופוסקים הנ"ל, וזו ראיה שאין עליה תשובה לענ"ד. ותימה על הגאון הנ"ל שלא נחית למה שכתבתי.

ומה שכתב על תירוץ התוס' הנ"ל שכתבו דודאי שלפא, והקשה דהא ודאי לא שלפא דלא מגליא שערה, נראה לי דלא קשיא מידי, דיש לומר כדרך הנושאות פאה נכרית על ראשן שמכסות שערותיהן באיזה סבכה, ועל הסבכה נותנות הפאה נכרית, ואין הסבכה נראית מתחת הפאה נכרית, דבלאו הכי בודאי גם לדעת התוס' ופוסקים הנ"ל אסורה לצאת בו לרה"ר דלא עדיפה מקלתה כמש"כ היעב"ץ וכמו שאבאר. ומשום הכי שפיר תירצו התוס' דודאי שלפא, דהא לא מגליא שערה, דהסבכה עדיין על ראשה".

סז. הגאון רבי שבתי פיינבערג זצ"ל, רב במיכיילישאק (וילנא), בספרו "אפיקי מגינים" (על השו"ע או"ח סי' ע"ה סעיף ב' ס"ק י"ב. נדפס בשנת תרס"ט), כתב בשם האחרונים שמותר לצאת בפאה נכרית מגולה, אף אם חתכה שיער של עצמה וחיברה בראשה:

"וכל שכן פאה נכרית, כצ"ל. דמותר לכתחילה לצאת בו אפי' מגולה, ואפי' חתכה שיער של עצמה וחיברה אח"כ בראשה יש להקל. אחרונים".

השמטה: מתוך חלק הביאורים סוף אות ב': "ועכשיו בעוה"ר נתפרץ מאד מדת הצניעות בנשים שהולכות בפרהסיא בפרועי ראש עד שא"א למחות בהן שבודאי לא ישמעו לנו לפחות יש ללמדן שישימו על שערן סבכה קלועות מחוטין דקין של משי או של שערות מפאה נכרית כנ"ל דזה מועיל לסלק האיסור דארייתא וגם עי"ז יהי' היתר קצת לומר דבר שבקדושה כנגדן כמש"ל דבזה אפשר שישמעו"

וע"כ עלינו לומר דמה שהביא בשם המג"א אינו אלא לעניין חצר וכל כה"ג.

סח. הגאון רבי מנחם מענדל קירשבוים זצ"ל, רב דק"ק פרנקפורט, בשו"ת "מנחם משיב" (סי' כ"ו. נכתב בשנת תרע"ד), כתב שאנו סומכים היום על המקילים ואין בזה איסור כלל.

"אודות אשר הרבה מנשי החרדים הנוהגים היתר בפאה נכרית [השמטה: אם ע"פ דין ראוי לצעוק על אלו שנושאות שערן מתחת הפיאה הנכרית ושום שערה לא נראה חוצה... (והאריך שם הרבה בביאור דין פרוע ראש בחצר ווצידד דמ"מ דבר שאינו הגון מיהא הוי אח"כ כתב) וראיתי בשלטי הגבורים הביא ואם ל"ה קלתה על ראשה הר"ז אסורה מה"ת שנאמר ופרע את ראש האשה אזהרה לבנ"י שלא יצאו בפרוע ראש ואפילו בחצר אסור לצאת בלא קלתה על ראשה וכך הוא שי' א"י... הדרינן לדברינו דדוקא דוקא לילך בגילוי ראש ליכא איסור דפריעת ראש וכן אפילו בקלתה אין ראוי והגון (והיינו דדוקא בגילוי ראש גמור בחצר וכן בקלתה הדבר נחשב כמותר אך אינו הגון וע"כ כוונתו לעניין חצר דברה"ר איסור גמור הוא לכ"ע) אבל אותן הפאה הנכרית שנשים נוהגות לילך בהן וכרדיד דמי להו דאע"פ דאין היתר גמור אבל עכ"פ איכא משום דא"כ לא הנחת בת לאברהם שיושבת תחת בעלה...(ולגבי פ"נ ברה"ר כתב שם בהמשך הדברים בז"ל:) וכ"כ בת' יעב"ץ ח"א סי' ט' ובח"ב סי' ב' ג' ד' ובהגהותיו בנזיר שם לעניין פאה נכרית,וכן האריך בזה בת' בית יצחק או"ח סי' י"ד ט"ו ט"ז ומ"ש בסי' י"ד אות' ג' ראי' דאפילו בחול אסור לצאת בפאה נכרית, לא ראה שכבר קדמו בת' יעב"ץ ח"א סי' ט' (ולפי זה נמצא דכל היתר הפאה הנרית האמור הינו רק לחצר ואילו לרה"ר אסר להדייא והמלקט השמיט כל זה)] ...אנו סומכין בזה הזמן על המקילין, דאין כאן איסור כלל אם שערותיה מכוסות בפאה נכרית, ורק דאגה בדבר אם ישאו שערותיהן תחת פאותיהן הנכריות ישתקע הדבר ח"ו והיו עוברים על דת משה.

הגאון רבי מרדכי ליב ווינקלער זצ"ל (גדול הדור בהונגריה בזמנו), בספרו "לבושי מרדכי" (מהדורא תניינא יו"ד סי' קס"ח. נדפס בשנת תרצ"ב). וס"ל שצריך כיסוי נוסף תחת הפאה, וכן המכסה במטפחת צריכה כיסוי נוסף מדין שני כיסויים.

[השמטה: ז"ל שם – "הנני במודע כי יק"מ כת"ה בא לידי וראיתי מתלהב ברב צדקתו להרעיש ולמחות ביד רמה על דבר הני המתלבשות בפאה נכרית מ"ש (שייטלין)... מ"מ מ"ש כת"ר שהוא דאורייתא לא אדע מי מן הפוסקים אחרונים שיסבור כן... אפשר לומר דגם מה שאוסר הירושלמי קאפליטי' דהיינו שייטל לפי' הערוך היינו נמי אם אינו על מצנפת אונטרהויב הנ"ל אלא על שערה ממש דלא עדיף ממטפחת אבל אם מלבשת על המצנפת הנ"ל לא קאמר דהוי משום עובר' ד"י בפריעת ראש... בקפליטין לבד בלא כסוי אחרת תחתי'ה בזה יש בו משום פריעת הראש ועד"ז ודאי יש להזהיר באזהרה אח' אזהרה כנ"ל... כמובן ודאי טוב מזה ומזה שלא תצא כלל בפיאה נכרית כאשר שמעתי מהגאון הצדיק מהח"ש זצ"ל אב"ד ק"ק אבראהאס טול מקל והך על קדקדין דהיינו שייטל, וזכות נשים צדקניות וצנועות קרבה גאולתינו.]


עב. הגאון רבי יצחק בלאזר זצ"ל, הידוע בשם רבי איצלה פטרבורגר, מגדולי תלמידיו של רבי ישראל מסלנט, רבה של פטרבורג, ואביה הרוחני של ישיבת "קלם" לאחר פטירתו של ה"סבא מקלם", עמד על כך שאשתו תלבש פאה נכרית, נגד מנהג ירושלים בזמן ההוא. כן העיד הגר"ח קיינבסקי שליט"א בשם אביו בספר הנ"ל, וכן העיד הגרי"ש אלישיב שליט"א (ראה דבריו לקמן).

וכך כתוב בספר "שלושה דורות בירושלים" עמ' 127 (נכתב ע"י מזכירו הרשמי של הגר"ש סלאנט) וז"ל: "באחד המקרים היתה לי ההזדמנות להאזין מקרוב לשיחה מעניינת ורבת משמעות שהתקיימה בין רבנו לבין הגאון רבי יצחק בלזר זצ"ל... ערב נשואי בנו החתן ר' שלמה, עב"ג בת ר' אברהם עטקין, הגיעה שמועה לאזניו של רבנו, שהרבנית אם החתן, דורשת שכלתה תחבוש פאה נכרית, כפי שהיא עצמה נהגה. דבר זה לא היה מקובל אז על אנשי ירושלים, שבאו אל רבנו להתריע על כך, כיון שראו בזה פרצה חמורה, במיוחד כאשר מדובר בכלתו של אדם גדול ובעל השפעה... השיחה בין שני הרבנים התנהלה בנחת כדברי חכמים, ורבנו שח לפניו את דאגתו. הוא הוסיף כי בזמנו כאשר עלה הגר"י בלזר לירושלים באו זקני ירושלים ושומרי משמרתה, להתלונן על כך שהרבנית אינה נוהגת כמנהג המקום וחובשת פיאה נכרית, כפי שנהגו בימים ההם בארצות אירופה. אולם מפני כבודו נמנעתי להתערב, חששתי שמא יפגע הדבר בבריאותו, חששתי שמא יופר אצלו שלום בית, כיון שרגילה היא בכך כל השני, לכן החלטתי להסתפק בשב ואל תעשה. אולם כאשר באו לספר שהיא מבקשת שגם כלתה תחבוש פיאה נכרית בניגוד למנהגיהן של בנות ירושלים. מצטער אני על שלא הגבתי בראשונה ולכן אבקש להשפיע עליה שכלתו לא תפרוץ גדר אחד מגדרי ירושלים המקודשים. הגרי"ב זצ"ל הקשיב לדברי הרב, הדברים נגעו ללבו והוא פרץ בבכי, הבטיח לרבנו שכלתו לא תחבוש פאה נכרית, רק אז נרגע רבנו."

ומכאן רואים להדייא שכל הנהגת הפאה הנכרית בית הגרי"ב לא היתה אלא בדיעבד גמור מחמת עניין של שלום בית, ולא לדעת חכמים, ובמיוחד לאור העובדה כי הדבר נגד את מנהג המקום, דלכ"ע הדבר אסור וכדאיתא במ"ב דבכה"ג בודאי המנהג עם המחמירים.

הגאון רבי משה צבי לנדא זצ"ל, אב"ד ק"ק קליינווארדיין, בספרו "שולחן מלכים" (על קיצור שו"ע סי' ה' סעיף ט"ז, "הלכה למשה" ס"ק קמ"ז. נדפס בשנת תרצ"א), כתב להתיר לבישת פאה נכרית במקום שהמנהג כן, כדברי פמ"ג ומגן גיבורים, אף בשערות עצמה שנחתכו ואח"כ חיברה לראשה.

[השמטה: וז"ל המלא של הגרמ"צ לנדא בספרו שם הלכה למשה קטז) ד"ה - של אשה. אפילו נחתכו ואח"כ חברה לראשה (מג"ג) ויש מקילין בזה ומכ"ש בפאה נכרית מגולה אבל במקומות שאין המנהג לצאת בפאה נכרית מגולה יש להחמיר (פמ"ג מ"ב ס"ק מ"ו ועי' בא"י) אבל בשערה ממש אף אם דרך כל הנשים בעיר או במדינה לילך בגילוי הראש כדרך הפריצות, מ"מ הוי ערוה כמו גילוי שוקה (מ"ב סק"י ודלא כבן איש חי בכה"ח ס"ק טו"ב וערוך השלחן סי' ע"ה ששגגו בזה) עכ"ל.]

והרואה יראה כי הבנתו בדברי המ"ב והפמ"ג היא לעניין הגבלה לדברי הרמ"א דהיינו דדוקא היכא דהנשים יוצאות בפועל בפ"נ מגולה אזי מותר לגברים לקרות ק"ש כנגדן, ודלא כדמצינו בשער דבזה לא מהני ההליכה בפריצות כנ"ל, ואילו המקלט שם ליבו לזה ולכן לא העתיק כלל את לשונו ורק כתב דה התיר, וסילף בכך את דבריו דכביכול הואכ בא להתיר קאסטם ברה"ר.

עד. הגאון רבי סיני שיפפער זצ"ל, רב ואב"ד דקהל יראים קרלסרווה, בשו"ת "סתרי ומגיני" (חלק ב' סי' מ"ד, נדפס בשנת תרצ"ב), כתב שאמנם עכשיו (היינו לפני כשמונים שנה) עושים הפאה יפה כל כך שאי אפשר להבדיל בין פאה לשערות עצמה, אך חומרא יתרה היא לומר שיש בזה מראית עין, אחר שכולם יודעים שהולכים בפאה, ובזה"ז אין ללכת אחר חומרות יתרות:

"נשאלתי... אם די לכסות ראשה בפאה נכרית שקורין "שייטעל" או לא... ולענ"ד החמירו ז"ל יותר מדאי... וגם לחוש אחשדא שיסברו הרואים שהיא שערות עצמה היא חומרא גדולה, דכיון שיודעים העולם שיכולין עתה לעשות הפאה נכרית יפה כל כך שתיראה כשערות עצמה, אמאי נחשוד אותה, הא מאן דבעי למיהוי חסידא יקיים מילי דאבות, לדון את כל האדם לכף זכות, עיין ילקוט סופר פרשת קדושים, ועל כזה והדומה לו אין לנו לומר אלא הנח להם לבנות ישראל וכו'. ופוק חזי מה עמא דבר, דברוב מדינות פרקו נשים רבות מעליהן עול דת יהודית והולכות בפומבי בשערותיהן הטבעיות. בעת כזאת בוודאי אין צריך לחפש בדרכים אחרי חומרות יתרות... [השמטה: ומאיש נאמן שמעתי שזה זמן לא כביר אשר דרש רב אחד בקהלה גדולה בענין זה במדינת פולינית ושפך כוס חמתו על אותן הנשים המכסין ראשן בפיאה נכרית ולא במצנפת כמו בימים ראשונים וקרא עליהן "ראשי חדשים לעמך נתת זמן כפרה" ר"ל וכשמעו זאת השליכו הרבה נשים את הפיאה נכרית מראשיהן באמרן אם גם זאת לא די למה לנו להכביד את ראשינו בשייטעל, והולכין עכשיו בלי שום מכסה על ראשיהן... ובנתים יצא לאור ספר לדוד צבי... והאריך להוכיח שם ג"כ דאשה שתלך בפ"ר עוברת על איסור תורה ולכסות השער בפיאה נכרית נדון בזמננו ובמדינתנו כהיתר גמור והמעיין בדברי אחרונים יראה שחוככים בזה להחמיר ע"ע] אכן לענ"ד מכל מה שהוכחתי בתשובתי מפורש יוצא דלדינא מותר והמחמיר יחמיר לעצמו כמו שהחמיר ג"כ מרן החת"ס בצוואתו לבני ביתו".

ולפי דברים אלו מובן מדוע כתב דהמחמיר יחמיר לעצמו.

עה. הגאון רבי חיים זלמן צבי שרל זצ"ל, אב"ד אייזפוטע, בספרו "דברי חיים" (חלק א' על מסכת עבודה זרה, ענין מראית העין אות ב'. נדפס בשנת תרצ"ו), כתב שבזמן הזה נוהגות נשים צדקניות בפאה נכרית, ולא שייך מראית העין בדבר שכולן נוהגות בו והוא ידוע לכל:

"עוד מצינו ענייני מראית העין בשבת פרק ו' משנה ה', יוצאה אשה וכו' ובפאה נכרית. ובתפארת ישראל שם כתב וזה לשונו, "וקשה לי, הרי אסור משום מראית העין, מדמתחזי כפרועת ראש... ולענ"ד, קושיה מעיקרא ליתא, דהא כיוון דדרך הנשים כן, לעשות פאה נכרית על ראשן, כבר ידוע הוא לכל. וכמו בזמנינו דידוע דנשים צדקניות נושאות על ראשן פאה נכרית... ככל זה אין שום מראית עין והוא פשוט".

וזה הלשון השלם: "עוד מצינו ענייני מראית העין בשבת פרק ו' משנה ה', יוצאה אשה וכו' ובפאה נכרית. ובתפארת ישראל שם כתב וזה לשונו, "וקשה לי, הרי אסור משום מראית העין, מדמתחזי כפרועת ראש [השמטה: דאפילו בחצר עכ"פ כעוברת על דת יהודית הוי והרי אפי' באיסור דרבנן אסור משום מראית העין ואין לומר דהכא בבתולה מיירי דהרי קאמר בש"ס הטעם שהתירו לאשה שלא תתגנה על בעלה ול"ל נמי דאיירי הכא במכוסים השערות בשבכה וע"י שיתעבה השבכה תראה כבעלת בשר ובכה"ג אפי' ברה"ר שרי זה דוחק ונ"ל דמיירי הכא בחצר שאין הרבים בוקעין בה עכ"ל] וכמו בזמנינו דידוע דנשים צדקניות נושאות על ראשן פאה נכרית [השמטה: ואם כי גם על הפאה נכרית לובשות עוד שבכה אך] ככל זה אין שום מראית עין והוא פשוט.

עו. הגאון רבי שלום יוסף הלוי פייגנבויים זצ"ל, אב"ד דק"ק לאקאטש, בשו"ת "משיב שלום" (סי' ל"ד. נדפס בשנת תרצ"א), כתב שהלואי שהיו כולן לובשות היום פאה נכרית, שבזה פשט ההיתר ע"פ הפוסקים, וע"י זה לא היו באים לידי גילוי ראש (וכפי שאנו רואים היום, שנשות החרדים הלובשות פאה נכרית, מעולם לא מורידות הכיסוי מראשן, כי נוי הוא להן ולא שביק היתרא ואכיל איסורא):

"אוי לנו שכך עלתה בימינו, שגם נשואות נשאו ראש בגלוי ובפרהסיה יוצאות בשוק פרועות לשמצה... ואפי' בפאות הנכריות שהיו נוהגות מקדמת דנא, שבזה כבר פשט ההיתר מכמה פוסקים ע"פ השלטי גיבורים וכו', מאסו אלה פרות הבשן... והלואי היינו ניצולין בקולא זו ולא באנו לידי פרצה זו".

בימינו בעוה"ר אוי לנו שכך עלתה בימינו שגם נשואות נשא"ו רא"ש בגלוי ובפרהסיא יוצאות בשוק פרועות לשמצה... [השמטה: בקמיהם שאפי' בנות הערלים לא חצופות כל כך. וזה עיקור דת משה ויהודית ביד רמה פור"ע רא"ש ולענה. ונלאו חכמי הדור ודורשיו וסופריו ורבניו למצוא עצה נכונה לעצור בעד רעה חולה זאת ולגדור פרצה כי בעוה"ר שומע להם לא נמצא וכל כך גברה החוצפה עד אשר אין תרופה כי בת קמה באמה וכלה בחמותה וכולנה הצעירות פרצו גדר התורה בעשותן המזמתה ואפילו הכשרות שבהן המעטות בטלה דעתן ובושות כמעטה ראש לעטות כי תהיינה לשחוק וללעג הרבה ולבוז וחרפות בין הרוב הניכר רובן ככולן החצופות ואפילו בפאות הנכריות שהיו נוהגות מקדמת דנא שבזה כבר פשט ההיתר מכמה פוסקים עפ"י הש"ג וגם שהרבה אחרונים מחו לה אמוחא מ"מ בחרו הרע במיעוטו והתירו פרושים ואינש לא ימחא מאסו אלה פרות הבשן אשר בחדש הוציאו מפני הישן... ומיהו נשואות ואפילו אלמנות וגרושות ודאי אסורות מה"ת בשוק בגילוי ראש וחז"ל החמירו אפילו בחצר שרבים בוקעין בו ומחוברת הזוה"ק גם בביתן ובפאה נכרית נחלקו בתראי.] והלואי היינו ניצולין בקולא זו ולא באנו לידי פרצה זו שבעוה"ר עכשיו נפרץ לגמרי.

עח. הגאון רבי יצחק מאיר פצינר זצ"ל, רבה של פתח תקוה וחתנו של הגרא"ז מלצר זצ"ל, בספרו "פרשת המלך" (על הרמב"ם הלכות אישות, פרק י"ג הלכה י"א בהערה. נדפס בשנת תרח"צ), הביא את דעת הש"ג וכתב שיש הוכחה לשיטתו מהגמ':

"עיין בשלטי הגיבורים בפרק במה אשה דמביא ראיה וסמך לנשים היוצאות בפאה נכרית, מהמשנה במשנה דיוצאה אשה בכבול ובפאה נכרית לחצר... באמת יש הוכחה משם דמותרת לגמרי ואף לצאת לרה"ר, דהרי שאלו שם בטעם דמותר לצאת עם זה בשבת לחצר, ולא גזרינן משום רה"ר וע"ש, ואי נימא דלרה"ר מצטרף מה דאינה יוצאה גם בחול משום צניעות, לא שייך למיגזר".

אמנם ראיתי דהערוך בערך קפליטין מפרש דהיינו פאה נכרית ובלשון רומי קוראים לזה קפליטין, ולפירושו אין שום סמך מירושלמי ע"ז דאין לאשה לצאת במטפחת בלבד לשוק, אבל ברור דהרמב"ם וההולכים בעקבותיו בזה סמכו על הבבלי או על הירושלמי בזה דלצאת במטפחת בלבד לשוק הוי נגד דת יהודית ופרשו בגמ' באופן הנזכר בפנים שלפיו יש להוכיח כדבריהם. אגב כדאי להעיר דלהערוך יש להוכיח מירושלמי דאין לאשה לצאת בפאה נכרית לשוק משום דת יהודית ואין זה ממנהג הצניעות וזהו נגד המקובל בהרבה ארצות דוקא למנהג של צניעות בבנות ישראל, ועיין בשלטי הגיבורים בפרק במה אשה דמביא ראיה וסמך לנשים היוצאות בפאה נכרית, מהמשנה במשנה דיוצאה אשה בכבול ובפאה נכרית לחצר [השמטה: ואם בדבריו דן דאין בזה משום פריעת ראש ואפשר דכוונתו רק לאיסור דאורייתא דאין בזה ובמשנה הרי נאמר רק דיוצאה בחצר (דלר"ה ממ"נ אסור לצאת בזה בשבת) ומשום פרועת ראש אינו אסור בחצר רק באסור פרועת ראש דאורייתא וכמבואר בכתובות שם, אבל] באמת יש הוכחה משם דמותרת לגמרי ואף לצאת לרה"ר, דהרי שאלו שם בטעם דמותר לצאת עם זה בשבת לחצר, ולא גזרינן משום רה"ר וע"ש, ואי נימא דלרה"ר מצטרף מה דאינה יוצאה גם בחול משום צניעות, לא שייך למיגזר. [השמטה: בכל אופן כדאי לעמוד על דעתו של הערוך בזה לפי פירושו בירושלמי ואין כאן המקום להאריך בזה]

ומצינו בדבריו מס' דבריו א. מובא להדייא דהוא לא היה מודע לשיטת הש"ג בכתובות לב: עמ' מדפי הרי"ף דפסק דיש פרוע ראש בחצר וממילא אין שום הכרח להעמיד את הש"ג ברה"ר ונפל כל הבניין, דבר נוסף רואים להדייא כי כל דבריו הינם משא ומתן הלכתי בלי הכרע ובמיוחד שסתם דבריו בהא דצריך לעמוד על הבנת הערוך בדעת הירושלמי שבאמת ע"פ יוצא דאפילו הש"ג לא התיר ברה"ר ולכ"ע אסור פ"נ ברה"ר, ודברים אלו גם הושמטו על ידי המלקט ע"מ ליצור אשליה של פסק מבורר כדי לצרף את הגאון הנ"ל לרשימת המתירים המסולפת.

עט. הגאון רבי רפאל זילבער זצ"ל, אב"ד פריימאן, בספרו "מרפא לנפש" (חלק ב' סי' כ"ח. נדפס בשנת תש"י), פסק להתיר פאה נכרית, וכתב שרוב ככל הפוסקים האוסרים אסרו רק מדרבנן:

[השמטה: כתבו תוס' כתובות ע"ב דבחצר שאין רבים מצויים מותרות נשים בגילוי ראשן אמנם ב"ש סי' קט"ו מייתי סמ"ג בשם ירושלמי לאיסור וב"ח כתב דכן שיטת רמב"ם וגם הטור ס"ל כן, ומג"א כ' כן בשם הזוהר לאיסור ושכן ראוי לנהוג וכ"כ הח"ס שם ולפענ"ד פשטות דברי שלטי הגבורים ג"כ משמע כן דמייתי ראיה להיתר פאה נכרית משבת סד היתרו לצאת בפאה נכרית לחצר, והק' ישוי"ע סע"ה הא בחצר בגילוי ג"כ מותר ועיי"ש שתי' בדרך פלפול אבל פשטות דבריו משמע לאיסור, וחידוש על הישוי" דלא מייתי כלל הך שיטה.]

"ולענין פאה נכרית כתב רמ"א בשם הגהת אלפסי להקל דלא הוי ערוה ואין בה משום איסור ראשה פרוע, וכן כתב שלטי הגיבורים (שבת סד:) ומייתי ראיה מהא דשבת שם, דיוצאה בפאה נכרית לחצר, ובנזיר (כח:) כתב בעין משפט שלו ראיה מהא להתם, ור"מ אפשר בפאה נכרית, ותירץ באר שבע דמיירי כשיש סבכה על הפאה נכרית כמו שיש סבכה על שערה העצמי, ועיין ישועות יעקב שתמה בזה על השלטי גיבורים. ואפשר דעת שלטי הגיבורים ששיער נכרי אינה מתקיימת היטב ביופייה תחת הסבכה כמו שיער בעצם.

והנה הפרי מגדים כתב דבמקומות שמקילין בפאה נכרית יש להם לסמוך על השו"ע, ומייתי דמות ראיה מכתובות (עב:) דפריך ראשה פרוע דאורייתא הוא, וקשה לישני דמיירי בפאה נכרית, אלא ודאי דשרי. ע"ש. אמנם בישועות יעקב כתב דפאה נכרית או דשרי לגמרי או דיש בה איסור תורה, כיון דלצד זה אית בה פריצות הרי היא כשיער גמור, ע"ש. אלא דגם שאר אחרונים לא עלתה על דעתם איסור דאורייתא, רק מדרבנן משום מראית עין, וכמש"כ גם תפארת ישראל במתני' כאן ובנזיר [השמטה: ולכאורה יש ראי' להקל גם מד' תוס' שבת נ"ז ע"ב ד"ה אי כבלא שהק' אמאי לא תני מתני' ברישא פאה נכרית לענין דאסור לצאת בו לרה"ר, ותי' תפארת ישראל משום דבאמת אסור משום מר"ע ע"ש וא"כ מדלא תי' תוס' כן נראה דעתן דליכא איסור, אבל באמת ליתא דעכ"פ קשי' ליתני איסור פאה נכרית לרה"ר כשמכוסה בשבכה וכבאר שבע הנ"ל דסוגיין בהכי מיירי ומ"ש תפא"י דזה דוחק וע"כ תי' דמיירי בחצר שאין רבים בוקעים עיי"ש, מה יענה לשי' הסמ"ג ורמב"ם וטור הנ"ל דגם בחצר אסור. ובזמנינו זה פשתה המספחת בעוה"ר שגם הרבה מיראים מקילים בגילוי שער דאשה דהוה איסור דאורייתא ומפורש בזוהר עונש חמור ומר ולא שמים על לב השם ירחם... פאה נכרית. רבו בה האוסרים משום מראית עין וכן לענין דנקר' ערוה לענין ק"ש, ומגן גבורים כ' היכא שאין מנהג קבוע ראוי לאסור] ומכל מקום כבר נהגו אפי' המדקדקים להקל בזה, וכתב פרי מגדים דמקום שנהגו להקל יש להם על מי לסמוך, על בעלי השו"ע. ואך ראוי לדקדק שלא לעשותם באופן שלא יהיה היכר כלל שהוא פאה נכרית, דבזה ודאי איכא מראית עין" [וכן דעת הגר"ח קנייבסקי לקמן].

הגאון רבי יקותיאל יהודה הלברשטאם זצ``ל, אב``ד דק``ק צאנז קלויזנבורג (נכד ה``דברי חיים`` שאסר פאה נכרית), בספר ``לפיד האש`` המספר על תולדות חייו, מובא ``העבירו קול במחנה, הרבי קיים את הבטחתו והעניק לכל חתן וכלה מן היראים כדי סיפוק צרכיהם, בתנאי שתכסה ראשה בפאה נכרית... וכה הקימו בתים כשרים בישראל``. ועוד מובא שם, ``העניק שי כספי מיוחד, חמישים דולר במזומנים, לכל כלה שתיאות לכסות ראשה בפאה נכרית``. והגאון רבי גבריאל ציננער שליט``א כתב בקובץ אור ישראל (ל``ו), שהאדמורי``ם נכדי ה``דברי חיים`` מצאנז לא הקפידו על מה שאסר פאה נכרית, כי אסר גם משי שחור הנראה כשיער וזה דבר שאין הציבור יכול לעמוד בו.

?!

מחזור "ויואל משה" ליו"כ, הנהגת שבת שובה, כתב שהאדמו"ר מסאטמר אסר פאה נכרית רק לאנשי שלומו והתיר לקהילת האשכנזים.

פ. הגאון הספרדי רבי בן ציון מאיר חי עוזיאל זצ"ל, הראשון לציון והרב הראשי לישראל, בשו"ת "משפטי עוזיאל" (חלק ז', אה"ע סי' צ"ד), כתב שאין בפאה משום דת יהודית, ופוק חזי מאי עמא דבר:

[הערה.: נראה בדבריו דהתיר רק בחצר, וכתב שדת יהודית לא משתנה, ומדספרי הפוסקים אינן לעיניו ש"מ דאין ראיה מדבריו.]

"מסוגיא דגמרא למדנו דבקלתה, דהיינו שיש מטפחת על ראשה, יוצאת מאיסור תורה דפרועת שיער, אבל היא עוברת משום "דת יהודית" כשהיא יוצאת למבוי, אפילו חצר שבוקעין בו רבים, וכמש"כ בירושלמי (כתובות פרק ז'), ולא הותרה אשה מדת יהודית לצאת אפילו למבוי אלא בצעיף או רדיד שבראשה. והשתא נחזי אנן פאה נכרית מה דינה, אם דומה היא לקלתה שמותרת רק מדין תורה, או שעדיפא מינה, שהיא דומה לצעיף שעל ראשה שמותרת לצאת בה גם לשוק.

והנה בספרי הפוסקים שברשותי לא מצאתי הלכה מפורשת ומבוררת. אבל כן ראיתי בבתי רבנים וגאונים, חסידים ואנשי מעשה, שלא מחו בנשותיהם שישבו בבית ובחצר בפאה נכרית, ובשוק בכובע שעל ראשיהן, והיינו ודאי משום דכובע שעל פאה נכרית, ואפשר על הראש ממש, חשוב כצעיף שעל הראש להתיר אפילו בשוק.

ועל זה יש להורות: פוק חזי מאי עמא דבר, ואין למחות בידם, דכיון דפלטנו מאיסור תורה, וכיון שכיסוי הראש זה נעשה מנהג הכל, שוב אין בו משום עוברת על דת יהודית. והנלע"ד כתבתי".

והוא מצריך כיסוי הראש ברה"ר בעינן שני כובעים בדווקא ועיקר דבריו הם דפאה חשיבא כאחד מהכיסויים ברגע שיש עליה עוד כיסוי.

[בלשונו של הרב אפשר לטעות ולהבין שהתיר רק בחצר, כיון שדבריו אינם בהירים. אך מתחילת וסוף דבריו מוכח שהתיר לרה"ר. כי פתח דבריו שבקלתה אין איסור תורה אך יש "דת יהודית", וכתב "השתא נחזי אנן פאה נכרית מה דינה, אם דומה היא לקלתה שמותרת רק מדין תורה, או שעדיפא מינה", ובסוף דבריו כתב "וכיון שכיסוי הראש זה נעשה מנהג הכל, שוב אין בו משום עוברת על דת יהודית", ממילא דבריו הם על פאה נכרית, שאינה כקלתה אלא עדיפא מינה, ואין בה משום "דת יהודית", ומותר לצאת עמה לשוק. וכן מוכח זה ממש"כ "כיון שכיסוי הראש זה נעשה מנהג הכל", ומנהג הכל לצאת בפאה ללא כובע, [בעבר המנהג בירושלים היה שאף אחת לא יצאה בפאה גלויה] וכפי שהביא הרב גופיה במשפטי עוזיאל חלק ט' (סי' ל'), שרוב הנשים בימינו הולכות בשערותיהן, והמיעוט לובשות פאה נכרית]. ואדרבא מדבריו שם מוכח דהוא לא דן אלא גבי גילוי פאה נכרית בחצר ואילו לגבי גילוי ברה"ר ס"ל לאיסור דהרי שם דן המשפטי עוזיאל בשאלה לגבי עיר שנקראת ליבטשוב (ואין הכוונה ירושלים או אחת מערי הארץ כמו שניסה המלקט ליצור רושם) וכך הוא נוסח הדברים: [השמטה] דין בהבלעזיר קלויז בעיר ליבטשוב שלא יתפלל לפני העמוד איש אשר אשתו נושאת אפילו פאה נכרית (שייטעל) רק בשטרענטיכעל או מטפחת וברוב השנים לא היה מי שיתפלל לפני העמוד יען שרוב נשי עירנו הלכו כבר בשערותיהם ומיעוט שבמיעוט נושאים שייטלים, ומטעם זה העלה כת"ר מצוה על בית הדין לבטל תקנה זאת וכו'... ואף אני הנני מסכים לדעתו באשר תקנה זאת שהיתה טובה ורצויה בשעתו נשתנית לקלקלה, שעל ידה אין כמעט מי שיתפלל ואין לך קלקלה גדולה מזאת של בטול תפילה בצבור וכו'..]

ודברים אלו הושמטו ע"י המחבר.

פא. הגאון רבי יעקב צבי כ"ץ, אב"ד דק"ק הידוסובוסלו והגלילות, בספרו "לקט הקמח החדש" (סי' ע"ה ס"ק י"ט - כ"ב), כתב שפאה נכרית במקום שנוהגים ללובשה אין בה משום דת יהודית, כדעת השבילי דוד, והרמ"א מתיר בזה בסי' ש"ג כדעת השלטי גיבורים, בין בשיער עצמה התלוש ובין בשיער חברתה, ומסיק שעתה נתפשט ההיתר והלואי שילבשו פאה נכרית ולא יגלו שיער עצמן. וכתב עוד שהצדקניות נוהגות ללבוש תחתיו סבכה.

ושם כתב "הגם שהוכיח להתיר, מ"מ יש לחוש לגדולי האחרונים שאוסרים... וע"י שאינו ניכר יבואו שהולכין בשערות עצמן ויבואו לאיסור דאורייתא (בי"צ) משעה"ר משמע דמקיל בהש"ג פ"נ... עתה בעוונותינו הרבים נתפשט התירו ולואי שילבשו פאה נכרית..."

"ובסי' ב' כתב אבל פאה נכרית אם הכל (רובא דרובא) הולכין בפאה נכרית אין בה משום דת יהודית. (עמ' 236) ועוד כתב וראיתי בשב"ד שכתב בזה מה שאסור משום דת יהודית אין להתיר במקום שנתפרץ ולומר דעכשיו דנוהגות כן שאני דאין דת יהודית בטל בשביל זה לעולם.

פב. הגאון רבי אשר אנשיל כץ זצ"ל, אב"ד סערדאהעלי. בשו"ת "ולאשר אמר", בהקדמת בן המחבר (בעל "ויאמר יהושע"), כתב שכתנאי לסידור קידושין דרש שהכלה תחבוש פאה לראשה:

"בחור מודרני ביקש קודם חתונתו מרבינו ז"ל שיסדר לו קידושין, ורבינו ז"ל לא רצה. אחר שהבטיח לרבינו שאחר החתונה תכסה אשתו את ראשה כמנהג נשים שומרי דת יהודית, נענה למבוקשו וסידר לו קידושין. הלה לא עמד בדיבורו, ואשתו הלכה אח"כ בגילוי ראש, ואמר רבינו אח"כ בדרשתו בזה הלשון: 'רימו אותי, הבטיחו לי שתחבוש פאה, ולא קיימו את הבטחתם, על כן אני מזהיר אותם שיחדלו מדרכם הרעה הלז מבעוד מועד' וכו'. דבריו הקדושים עשו רושם שחזרה בתשובה, וכיסתה את ראשה כשאר נשים צדקניות" [הובא גם בספר "ראשי אבות", אוסף עניני נישואין מראשי אבות החתן בשמחת בית וויען-וויזניץ].

כאמור כל הדברים אינם אלא לעניין דיעבד בכה"ג שהאשה הלכה בגילוי ראש גמור, ופשוט שלא שייך לצרף פוסק זה לרשימת המתירים.

פג. הגאון רבי שלום מאסקאוויטש מלונדון זצ"ל, אב"ד שאץ, בצוואתו שהובאה בכמה מקומות בספריו (הקדמת ספר "דעת שלום" על פרק שירה, וכן בספר דעת שלום על הרמב"ם דף נ"ב, ובסוף ספר "אור הגנוז" על הגש"פ, ובספר "מים רבים"), כתב שהבאים על קברו יקבלו עליהם דבר טוב ויזכו לישועה, ודוגמא לכך, שאשה שגילתה את ראשה תבטיח מעתה ללבוש פאה ותיוושע, ומשמע פשוט שדעתו להתיר:

"עוד זאת אומר בעניי, ידוע שתמיד רציתי להשיב רבים מעוון, ולפעמים ברוך ה' עלתה לי כהוגן, רצוני גם בזה אי"ה אחר פטירתי מהעולם הזה השפל לגנזי מרומים, והיינו כן, מי שיצטרך לישועה ורפואה לו או לזולתו, ילך על קברי ויעשה כזה... שאלך לאבותי הקדושים שהם יעוררו רחמים לישועה ורפואה. אבל בתנאי כפול שהמדובר או זולתו יבטיח לי להיטיב דרכו לשמים בדבר אחד [השמטה: מי שחנותו פתוחה בשב"ק יבטיח לי שיסגור, מי שהיה מגלח זקנו בתער באיסור יעשה מעתה במספריים, אשה שלא שמרה ר"ל נדה וטבילה מעתה תבטיח לי שתשמור כתורה וכהוגן] האשה שגילתה שערות ראשה, מעתה תבטיח לשאת פאה, איש בן תורה שאינו לומד יבטיח שמעתה ילמוד בכל יום ויום ודוקא גמרא, וכדומה כל אחד יבטיח איזה דבר טוב להיטיב מעשיו, אז אי"ה אראה להשתדל לעורר רחמים".

ומתוך הדברים בהשמטה אפשר להבין למי פונה הגאון הנזכר, דהיינו לאנשים מחללי שבת שאינם שומרים על גילוח בתער, ועוברים על איסורי נדה וכו'... והמלקט השמיט נתונים אלו והציג את הדבר כביכול מופנה לכתחילה לבנות בית יעקב של דורנו רח"ל.

מגדולי דורנו, בחמישים השנים האחרונות:

לפרק זה של ליקוט המתירים חייבים אנו לעשות הקדמה משמעותית להבהרת העניין, המעיין בדברי הפוסקים עד כה יראה שרבים הם הסילופים של המלקט בנידון, רבים מהפוסקים ניתן בקל להעמיד דבריהם לעניין ק"ש בלבד ותו לא, אחרים התירו רק בחצר, ולזה מצטרף עוד חבל גדול של פוסקים שהתירו משום שעת הדחק לצורך השעה בזמן שרבות מהנשים הלכו בגילוי ראש ובזמן שהפאות נראו כמו שנראו, כל אלו הצטרפו ע"י המלקט לרשימת המתירים קאסטם מהמם גם בדורנו בו הנשים החרדות לדבר ה' כולם מכסות את ראשן, והפאות יפות אף יותר משער, לרשימה זו מצורפת רשימת פוסקי זמנינו אשר בדבריהם בשונה מהפוסקים המובאים עד כה בולטת מאוד התופעה של "פסקים" מתוך שמועות, מתוך הנחה שלמתירים יש על מי לסמוך, פסקים תמוהים ע"י סברות ואף דרשות בפוסקים בלי ביאור בלי הסבר מתוך דברים סתומים וחתומים כעין תורה הניתנת מסיני, וכן כל מיני התבטאויות כלליות של ת"ח למינהם שהמלקט דנן החשיבם כפסק למרות שאין הדבר כן כמבואר בפנים, ומ"מ דבר לא מנע מהמלקט לצרף לרשימה כל מי שרק אפשר בלי להייחס לגוף דבריו העיקר שאפשר איכשהו להעמידו כאחד מן המתירים עבור המסקנה הנכספת והיא הטענה שעדיף פאה על מטפחת ויהי מה.


פד. הגאון רבי דב בעריש ווידנפלד זצ"ל, הגאון מטשעבין, בשו"ת "דובב מישרים" (חלק א' סי' קכ"ד), כתב שדרך נשים צנועות ללבוש פאה, ומשמע שדעתו להתיר. דאיירי שם באשה ההולכת בגילוי ראש, והבטיחה שכאשר ישוב אליה בעלה שעזב אותה, תלבש פאה נכרית. ועל זה כתב בדבריו "ובפרט שברצונה להבטיח שמהיום והלאה תלך כדרך נשים הצנועות".

[השמטה: השאלה בבעל שנסע לא"י וברצונו לגרש אשתו מחמת שהולכת בשער שלה וכפי הצעת כ"ת במכתבו הכל יודעין שהוא אינו מקפיד ע"ז ואך תואנה הו מבקש והאשה הבטיחה כי כאשר ישוב לביתו אזי תלך בפאה נכרית ורצון כ"ת לצדד דלא חשובה בזה"ז עובדת על דת ביוצאת ראשה פרוע כמבואר באהבע"ז סקט"ו יען שפשתה המספחת ונעשה הדבר כהיתר בעוה"ר...

ושם צידד הגאון הנ"ל דאפילו בכיסוי ראש שאינו מכסה לחלוטין תהיה האשה מותרת לצאת וכלשונו שם: מבואר בש"ס שבת דנ"ז במתני' דלא תצא בסרביטין בזמן שאינן תפורין פרש"י כעם השבכה אבל תפורין ליכא למיחוש שאינה נוטלת השבכה ברה"ר שתתגלה כל שערה עי"ש א"כ משמע דבשבכה מותרת לילך ברה" אע"פ שהיא נקובה ואינה מכסה כל הראש...

וכל הפסק הוא רק לבאר מדוע לא יוכל אותו הבעל (ש"הכל יודעין שהוא אינו מקפיד ע"ז") לגרש את אשתו שהולכת כנ"ל וכמו שסיים את תשובתו..

אולם כל זה כתבנו לענין זה לגדור גדר בפני החפשים והפורצים בחפצם לילך בשרירות לבם ולובשים אדרת שער ורוצים לפרוץ הגדר וליקח חפשיות ביותר ולהיות נבל ברשות התורה לכן צדדנו שאין בכח הבעל לגרשה.]

ומה שכינה את ההליכה בפאה כמנהג הצנועות היינו כיון שכל שאר ההנשים הלכו בגילוי ראש גמור כמבואר להדייא בחלק התשובה שהושמט ע"י המלקט.

פה. הגאון רבי אברהם ישעיה קרליץ זצ"ל, בעל ה"חזון איש", אמר כי יש יתרון לפאה על מטפחת, כיון שהיא מכסה את השערות היטב, ובמטפחת אין זה תמיד מכוסה, והובאו דבריו בספר "דינים והנהגות מהחזון איש" (חלק ב' פ"ח אות ט'): "על פאה נכרית שמענו שאמר פעם שלפעמים יש בזה גם יתרון על מטפחת, שמכסה יותר טוב את כל השיער". ואמר הגאון רבי יששכר מאיר זצ"ל, ראש ישיבת הנגב, במעמד כמה מתלמידיו, שהחזו"א התיר לאחותו לעשות פאה משערות עצמה (ולגבי פאה נכרית אמר כי היתר הש"ג ברור, ואי אפשר לחלוק עליו מסברת הכרס בדבר שאינו מפורש לאיסור בגמ' ובראשונים). וכמו כן אמר הגאון רבי יעקב פרידמן שליט"א ראש ישיבת תושיה, שהחזו"א החשיב מאוד את המנהג ללבוש פאה נכרית, ועל כן נוהגות בנות משפחתו (של הגר"י פרידמן) לכסות ראשן רק בפאה. וכן אמר הגר"ח גריינמן. וכן כתב הגר"ח קניבסקי (ראה לקמן). ובספר "מעשה איש" (חלק ג' פרק ו' - מעשה רב) מובא:

"הרה"ג רבי אליהו פרידמן זצ"ל הגיע פעם לבית רבינו [החזו"א]... היה תמוה אצלו שראה את הרבנית, אשת רבינו, הולכת עם פאה על ראשה, וכנער ירושלמי, היה הדבר היה הדבר אצלו לפלא. אמר לו רבינו: ראיתיך תמה... מה שלבשה אשתי - אין זה שיער עצמי אלא פאה, ובאיזורים שלנו כך נהגו ללכת".

והחזו"א כתב במפורש שלא לומדים הלכות מתוך שמועות וסיפורים, ומי שהכיר מקרוב את הלך הרוח בבית החזו"א יודע היטב שכ"ש שאין ללמוד הלכות מתוך מעשיות על אשת החזו"א שאם לא כן אז נפסוק נמי שאין לאדם לגרש את אשתו אחר עשר שנים שלא ילדה לו וכשם שעשה החזו"א (וודאי שאין ההלכה משתנית בגלל המעשה הנ"ל עקב המצב בביתו ולא כתבנו את הדברים אלא למען כבוד התורה המחולל) ואין לחזו"א זצ"ל שום פסק בנידון, ובזמנו הלכו הנשים במטפחות שמכסות באופן חלקי ביותר אם בכלל, ולגבי דברי הגר"י מאיר זצ"ל שאין לחלוק מסברות כרס קשה להאמין שאכן הדברים יצאו מפיו ומסתמא גם זה בכלל ההמצאות של המלקט שכן דעת החזו"א ברורה היא שהמתיר עליו להביא ראיה מש"ס ופוסקים והאוסר די לו להראות שאין ההיתר מפורש, וכ"ש כאן שאין שום פסק בנידון וכמה וכמה משומעי לקחו של החזו"א עודדו ביותר הליכה במטפחת ועוררו על פירצת הפאות ובינהם הגרמ"ש לנדא זצ"ל, והסטייפלער בקיירנא דאיגרתא, והגר"ש שוודרון, והגרשז"א זצ"ל והגר"ש וואזנר, והגר"נ קרליץ, ואיך שייך לומר שהחזו"א החשיב מאוד את מנהג הפאה בעוד שמשמע להדייא שרבים מתלמידיו מעולם לא שמעו כדבר הזה, ועוד פעלו נגד פירצת הפאות, וכמה גדול השקר בלומר שנשים צעירות שהולכות בקאסטם מהמם עושות זאת עקב דברי החזו"א שאפילו אם אמר דבריו כן לא היה זה אלא בתקופה שהפאות נראו כמו קש...

פו. הגאון רבי יצחק זאב הלוי סולובייצ'יק זצ"ל, הרב מבריסק, אמר על ענין הפאה שיש היתר בזה, ו"הנח להם לישראל" גם אם ההיתר קלוש (והובאו דבריו בספר "עובדות והנהגות לבית בריסק" חלק ב' עמ' מ"ז). וכוונתו היא כדברי הגר"י רייטפארט שליט"א בתשובתו הנדפסת בסוף ספרנו זה, ראה שם בחתימת התשובה. וידוע ומפורסם בספר דברי הימים תקפו וגבורתו, שהיה מתנשא כארי לגדור כל פירצה בחומת היהדות, ולא נשא פנים לאיש, ורק על זה אמר "הנח להם לישראל".

ואלו דבריו שם בשלמות "שח הגאון רבי משולם דוד סולווייציק זצוק"ל עם שני ת"ח, ושמעתי בברור איך שהוא אומר להם מפורש "דער היתר פון שייטען, איז זייער שוואכער היתר , [ההיתר של פאה נכרית הוא היתר מאוד חלש] והאריך והדגיש תיבת "זייער" מאוד (ראה עובדות והנהגות לבית בריסק ח"ב עמ' מז) וסיים דבריו מ"מ הנח להם לישראל…"

ואיזה מן מסקנה תמוהה היא שמאחר ולא נלחם ע"כ שהוא סובר שהתיר... הרי להדייא אמר שההיתר קלוש מאוד ומסוף דבריו נבין שהוא מצדד לאיסור שכן המשך הדברים הנח להם לישראל... מוטב יהיו שוגגין וש"מ דיש בזה איסור וכבר ידוע כי הרב מבריסק רצה בזמנו להלחם בכת המשיחיסטית של חב"ד (שהמלקט דנן משתייך אליה) אלא שכיון שנלחם באותו זמן בתנועת המזרחי הותיר את המלחמה בחב"ד לרב ש"ך זצ"ל וטען כי אין יוצאים למלחמה בשתי חזיתות, ובאותה תקופה בה הנשים הלכו בגילוי ראש גמור, מלחמה נגד הפאות היתה יכולה להביא למצב של גילוי ראש גמור גם אצל המעט שהועילו בכלל לכסות את ראשן, וכאמור כל זה מדובר עוד בפאות של אותו הזמן.

פז. הגאון רבי צבי פסח פראנק זצ"ל, רבה של ירושלים, בשו"ת "הר צבי" (אה"ע ח"א סי' פ"ט), כתב.

ועל דבר פאה נכרית, אם כי רבו האוסרים, גם בזה הותר הדבר בכל גלילות שלנו ואין לנו כח לאסור. זולת זה אין לנו מה להאריך, ומרוב הטרדה אקצר ואומר שלום וברכה למעלת כבודו, צבי פסח פראנק

פח. הגאון הספרדי רבי עובדיה הדאיה זצ"ל, חבר בית הדין הרבני הגדול בירושלים וראש ישיבת המקובלים בית אל, בשו"ת "ישכיל עבדי" (חלק ז', אה"ע סי' ט"ז), כתב שאין יצה"ר שולט אלא בדבר הדבוק לערוה עצמה, שיש לו נפש חיונית, ולכן שיער תלוש אף שהוא יפה יותר משיער מחובר, אינו ערוה ומותרת לכסות בו את ראשה:

"באשר לשאלתו בדין פאה נכרית לנשים נשואות, אם דינה כמו שיער ראשה שאסור לגלותה משום הרהור, דלפעמים היא יותר יפה משיער ראשה ומייפה אותה יותר, ואתי לידי הרהור, וכן משום מראית העין, דהרואה נדמה לו שהן שערותיה ממש... הנה זה לשון הדרכי משה... ומותר לאשה נשואה לגלות פאה נכרית שלה, לא שנא אם היא עשויה משערותיה או משיער חברתה, דאין שיער באשה ערוה אלא דוקא שערותיה המדובקים בבשרה, אבל לא בתלושין העשויות לכסות שערותיה האחרות, אע"ג דעבדה לקישוט שתהא נראית בעלת שיער. ע"כ. ונראה בטעם הדבר, דהוא משום דקים להו לרבנן, שאין יצה"ר שולט אלא בדבר הדבוק בגוף האשה עצמה, היינו הדבר הדבוק בגוף הערוה עצמה, דאין שליטה להיצה"ר אלא בדבר שיש לו נפש חיונית, לא בדבר שאין לו נפש חיונית, ולכן בנתלש מגוף האשה, דניטל ממנו נפש החיונית, הרי פקע ממנו אותה הערוה שהיתה עליו בזמן שהיה דבוק בגוף האשה, דהרי הוא כפגר מת שאין להיצה"ר שליטה בו, ולכן התירו להסתכל בו, דכיון שאין להיצה"ר שליטה בו, הרי לא יבוא לידי הרהור".

ומוכח דלא ראה דברי הפוסקים בפנים... והדברים מוכחשים מצד המציאות שאפילו הגויות הולכות היום בפאות נכריות כדי להחטיא בהם את הגברים, והדבר פשוט דאפילו דבר תלוש יש בו הרהור וכל מי שאינו מרמה את עצמו יודע היטב מה פועלות פאות נכריות של ימינו, ומה גם שמצינו אין סוף דברים שאין בהם רוח החיונית אשר פועלים הרהור באדם וכגון בגדרי צבעונים ובגדים צמודים ושאר בגדים שאינם צנועים, וכן תמונות לא צנועות פשוט הוא דפועלות הם הרהור רח"ל ואת המציאות אי אפשר להכחיש. (והלעתיק את דברי הרב רצאבי)

פט. הגאון הספרדי רבי רפאל ברוך טולדנו זצ"ל, רב ראשי וראב"ד בעיר מקנאס במרוקו, בספרו קיצור שולחן ערוך חלק א' (או"ח סי' קע"א סעיף ב'), פסק כשלטי הגיבורים, להתיר לאשה נשואה לצאת לרה"ר בפאה נכרית:

"כתוב בשלטי הגיבורים: מותר לאשה לצאת בפאה נכרית ולגלותה, ולא צריך לכסותה - לא שנא אם היא עשויה משערותיה או משיער חברתה, דאין שיער באשה ערוה אלא דוקא שערותיה המדובקים בבשרה, אבל לא בתלושים ועשויים לכסות שערותיה האחרות, ואף על גב דעבדא לקישוט, שתהא נראית בעלת שער, עד כאן. והוא חידוש גדול".

איפה בדיוק ציין דהוא איירי לרה"ר?!

צו. הגאון רבי שלמה זלמן אויערבאך זצ"ל, ראש ישיבת "קול תורה", בספר "שולחן שלמה" (חלק א' סי' ש"ג אות י"ב) כתב שמותר לאשה לצאת בפאה נכרית לרה"ר, ובספר "ועלהו לא יבול" (תשובות הגרש"ז אויערבאך זצ"ל, חלק א' עמ' שי"ד) כתב שאסור למחות בנוהגות להקל כמשנה ברורה ולובשות פאה נכרית:

"פאה נכרית שבזמנינו חשיבא כעין כובע לצניעות ומותר לצאת בו לרה"ר [בשבת] אפי' לפנויות. וגבי מטפחת יפה בפנויה לכאורה יש לחשוש שתסיר להראות לחברתה, וכן בנשואה אם המטפחת על פאה נכרית" (שולחן שלמה). [ומשמע שדעתו להתיר, כי אם אסור משום דת יהודית, מהיכי תיתי להתיר יציאה בשבת].

לשאלת רב ישוב חרדי, "הנה בקהילתנו הלכו כל הנשים רק במטפחת, ועתה הגיעו אלינו... מחסידי חב"ד ההולכות בפאות, ורבים נתרעמו על כך... האם ראוי למחות בידם, כמובן בעדינות. ואף שידוע שחב"ד נהגו כן, אולם במקומותינו לא נהגו כזאת". ענה הגרש"ז בזה הלשון: "לא למחות בהנוהגים להקל כהמשנה ברורה, במקום ששומרי תורה נוהגים להקל, ולא למחות חס ושלום בנשי חב"ד" (ועלהו לא יבול).

[וראה מש"כ עוד בשו"ת מנחת שלמה חלק ב' סי' נ"ח אות כ"ט, וזה לשונו: "ומה שנתפשט ההיתר של פאה נכרית, חושבני שסומכים על זה שרוב אנשים יודעים בזה להבחין, אף שהרבה פעמים אני אינני יודע להבדיל". עכ"ל. אולם רוב הפוסקים המתירים כתבו שלא שייך בזה כלל מראית העין, ואין צריך הבחנה, אחר שהתפשט המנהג ורבים נוהגים כך, וכמש"כ בספר "מגן גיבורים". וגם אין לגזור גזירות מעצמנו לאחר חתימת הש"ס, כמש"כ הגר"מ פיינשטיין ועוד. ובלאו הכי, אפשר למעשה להבחין כיום ברוב הפאות ע"י התבוננות, וראה להלן בדברי הגר"ח קניבסקי, וכך היה משנים קדמוניות].

והגר"ח נבנצל כתב במשנה ברורה עם הערות.... וכן כך העיד הגר"ד סגל, והג"ר...

צז. הגאון הספרדי רבי בן ציון אבא שאול זצ"ל, ראש ישיבת פורת יוסף, מגדולי הפוסקים בדורנו, בשו"ת "אור לציון" (חלק א' סי' י"א וחלק ב' פרק מ"ה הלכה ט"ז), פסק להתיר פאה נכרית, ותלמידיו ובנו שליט"א מעידים שדעתו היתה להעדיף פאה על מטפחת:

"מרן בשו"ע (סי' ע"ה סעיף ב') כתב וזה לשונו, "שיער של אשה שדרכה לכסותו אסור לקרות (קריאת שמע) כנגדו, אבל בתולות שדרכן לילך פרועות הראש מותר". וכתב ע"ז הרמ"א בהג"ה שם, "וכל שכן שיער נכרית (דמותר) אפי' דרכה לכסות. הגהות אלפסי החדשים". ע"כ. וכ"כ גם בדרכי משה... ומקורו מדברי שלטי הגבורים... ומשמע מדברי הרמ"א שמתיר לצאת בפאה נכרית אפי' לרשות הרבים במקום שרגילות בכך, וכ"כ הפרי מגדים (אשל אברהם אות ה') בדעת המגן אברהם (שם ס"ק ה), שביאר דברי הרמ"א הנ"ל... והנה הגאון באר שבע (סי' י"ח) האריך לדחות דברי הש"ג מההלכה... ונראה לענ"ד ליישב בס"ד דברי הרמ"א... דהוא ז"ל לומד מדברי שלטי הגבורים דיוצאת לרשות הרבים בפאה נכרית לא חשיב פרועת ראש מהתורה, אבל לענין דת יהודית לא למד ממנו, אלא סמך על שיטתו ושיטת הרמב"ם ומרן בזה, שהדבר תלוי במנהג המקומות, וא"כ כיון שנהגו לילך כך גם ברשות הרבים, שוב לית בה אפי' דת יהודית".

[השמטה: ודברי האור לציון נסתיימו במילים: "ולפי"ז זכינו לדין, שאלמנה אינה צריכה לכסות ראשה ברדיד, אפילו במקום שנהגו כך הנשואות.] ולא כתב אם כן יוצא לנו דין שמותר לנשואות ללכת בפאה נכרית, וש"מ דכל דבריו לא היו אלא בדרך לימוד, והמעיין בדבריו ימצא כי דבריו אלו בביאור דברי הרמ"א הינם לחיזוק טענתו בנידון רדיד לגרושה ואלמנה ולמרות הכל לא התיר הדבר אלא ע"י ד' סניפים לקולא ובינהם הבנה בדברי הרמ"א הנ"ל וש"מ דלא ס"ל דהיא חזקה מספיק מצד עצמה. וגם כן אחרי הכל ניתן לדחות הדברים שכן הגאון בעל האור לציון חיזק דבריו בסעיף הנ"ל ע"י ההבנה כי הש"ג והרמ"א התירו ברה"ר אבל היא גופא מנ"ל דהם אכן התירו ברה"ר, בזה לא נגע כלל, וזה בנידון לדעת החוות יאיר הגליון מהרש"א ועוד פוסקים שהבינו את דברי הש"ג לעניין חצר, וכ"ש דברי הרמ"א דרבים כתבו דכל דבריו אינם אלא לעניין גילוי פאה נכרית בבית ובחצר, ונמצא העיקר חסר מן הספר והוא מנ"ל דכל הני אכן התירו לרה"ר, אלא שמ"מ אין זה משנה אחר ובאמת בעל האור לציון לא דן אלא לעניין גרושה ואלמנה וכמו שחתם את דבריו באותו הפסק.

ולגבי דעת תלמידיו ראוי להעתיק כאן נוסח מכתב עליו חתומים תלמידי בעל האור לציון וז"ל:

צח. הגאון הספרדי רבי חיים כסאר זצ"ל, מגדולי חכמי תימן בדורנו, בשו"ת "החיים והשלום" (אבן העזר סי' ג') כתב יש מקילין בזה (פיאה נכרית) דס"ל דלא אמור חז"ל שיער אשה ערוה אלא בזמן שהוא מחובר בה, אבל פיאה נכרית או אפילו חתכה שערה ועשאתו פיאה, מותר, וע"ז סמכו האשכנזים שלובשות קצת מן הנשים פיאה נכרית במקום סודר. ויש מחמירין בזה מפני מראית העין, אף שעושין השיער מניילון הואיל ודמי לשערה ממש, ובפרט אם הוא משוכלל. ולפיכך לגבי התימנים ההולכים אחריהם אם שאין מקבלות עליהן, אין ראוי להוכיחן, שמוטב שיהיו שוגגות ואל יהיו מזידות, וה' הטוב יכפר בעד.]

קד. הגאון רבי מאיר זאב גאלדבערגער, אב"ד דק"ק פעלעדיהאזא בהונגריה (ואח"כ בברוקלין), בספרו "אמרי המז"ג" על ששה סדרי משנה (שבת פ"ו), לא כתב מילה וחצי מילה בנידון רה"ר והמעיין בדברי התפארת ישאל יראה כי קושייתו על המשנה הינה לעניין גילוי פאה נכרית בחצר וז"ל התפארת ישראל שם: בפאה נכרית לחצר...: וק"ל הרי אסור משום מראית עין מדמחזי כפרועת ראש, דאי' בחצר עכ"פ כעוברת על דת יהדות הוה (כב"ש אב"ע קט"ו סק"ט) והרי אפי' באיסור דרבנן אסור משום מראית עין... ונ"ל דמיירי הכא בחצר שאין רבים בוקעין בו דשרי. עכ"ל. וע"כ ש"מ דכל הנידון הו לעניין חצר.

קו. הגאון רבי משה שטרנבוך שליט"א, ראב"ד העדה החרדית, "בעוונותינו הרבים אלו הצעירות שמסירות הפאה נכרית לובשות מטפחת שאינה מכסה כל שערות הראש ממש, והבאנו שבזה האיסור לכ"ע חמור טפי אלף פעמים מאיסור פאה נכרית, וכן בלאו הכי לרוב הפוסקים שצריך מטפחת דוקא, כוונתם שצריך שני כיסויים מטפחת עם רדיד, שלא יתראה כלל משערות ראשן וכמבואר ברמב"ם ושו"ע, וזהו המנהג העתיק גם אצל הספרדים, וא"כ מצינו שבמטפחת לבד אין כאן תיקון רק פירצה ח"ו, והעיקר ביארנו שאין לחלק בענין זה בין אשכנזים לספרדים, שכולן נהגו פעם בלי פאה נכרית... ועל כן המחמיר יחמיר לעצמו אבל לא יקרא תגר על כל בית ישראל, ובפרט שחומרא בזה עלולה נמי לפעמים להביא ח"ו הרבה קלקולים, עד שמגיעים לאיסור תורה ממש, שהמחמיר צריך להיזהר ביותר לכסות כל השערות ממש במטפחת, שבלאו הכי יצא שכרו בהפסדו... ועכשיו לאחר שביארנו דשערות הודו אסורין מדינא, נבוא לבאר הדין בשערות מסוג אירופאי, ואלו מצויים מאוד בשוק היום והם יקרים, ורבים קונים סוג פאה כזאת דוקא מפני שהשיער דק ומטיב מעולה, ובמיוחד כלה קונה סוג כי האי שעולה ביוקר ופורסם כסוג הכי מעולה [קאסטם]. וכבר הבאנו לעיל מפי מומחים שראוי לחוש שאין שערות אלו על טהרת מוצא אירופאי כלל, רק מפורסם כסוג אירופאי וכאילו כולו מאיטליה או צרפת וכדו' מפני שהטיב מובחר, אבל בעצם אולי לפעמים מעובד בעירוב דהודו, ולא ניכר התערובת כלל... אמנם אף שלענ"ד ראוי להימנע מפאות כאלו, מכל מקום עדיף פאה כי האי ממטפחת רפויה שמתגלין בה מקצת שערות, שבזה אסור מעיקר הדין".

השמטה: תשובות והנהגות ח"'ד חאבה"ע סרצ"ד: "וראוי להעיר עוד לכל חתן ובפרט לבן תורה שמיקל כהמנהג להתיר פאה נכרית, שחייב לדאוג שיבררו אצל הכלה שמכינה פאה נכרית לחופה ולאחר נישואיה שלא תהא בפריות והיינו שער ארוך או טבעי וכד' שהרבה פעמים אצלה העיקר בבחירת הפאה הוא שלא יהא ניכר כפאה אלא שיהא נראה כשערותיה, ואם לא יברר כהנ"ל יתכן שהחתן יגיע לחתונה ויגלה שהיא קנתה לה פאה מפוארת אבל מתועבת ואסורה ומוטב בלעדיה, והחתן הבן תורה נכשל בברכות לבטלה ובאיסור פריצות וחילול השם ר"ל שחוטא ומחטיא ותורתו לא מתקבלת, ומצוי גם שהכלה עושה כן בתמימות לאחר שראוה זאת אצל אחרים ונוהרת אחריהם ומחריבה בזאת את ביתה וכל עתידה וכשידרוש ממנה צניעות, עושה טובה גדולה לה ולעתיד ביתם... והמכסה ראשה בפאה נכרית שיש בה פריצות הוי כאילו לא מכוסה כלל ובעו"ה הפירצה מתרחבת וגורמים ח"ו להריסת חומת הצניעות ולסילוק השכינה ונשארים ח"ו כטרף ביד אויבינו כשמסלק ח"ו שכינתו מאיתנו...

מתוך הסכמה לספר 'דברי שלום', בענין איסור הפאה נכרית בימינו: "אודות פירצה במצוי היום בפאות נכריות, וכבר פירסמתי מזמן דמצוי עם פאה פריצות ממש ואסור לקרוא (כנגדה) דבר שבקדושה. לכן יתברך ה"ה רבי שמזכה הרבים בספרו, ויהי רצון שהדברים יתקבלו ויהא בזה קידוש שם שמים"

מתוך קול קורא, אייר תשס"ד: "ואין להיכנס כלל למקום שמוכרים פאות ארוכות, פרוצות, או קאסטם וכדו' שנאסרו על ידי גדולי ישראל זצ"ל ויבלחט"א החיים איתנו, וראוי להחרימם ולנדותם שגורמים לסילוק השכינה מישראל וצער שאין כמוהו"

הדברים נאמרו בעצרת הרבבה בכיכר השבת, ט"ו סיון תשס"ד: "לאחרונה נותנים הכשר על פאות פרוצות! עד היום היה נקרא שפרוצה עושה זאת, ועכשיו יש לזה הכשר רבנים, הכשר לפריצות, וזה כבר גרם לנשים שלנו כשרואות הכשר מרבנים הם חושבות שאין עוברים בפאות אלו על שום איסור. לא רק עבודה זרה אסור, פריצות שהוא אביזרייהו דגילוי עריות ג"כ אסור! שניהם מרועה אחד נתנו!... ההכשרים בזה הם פרצה גדולה בכלל ישראל"!

ובהלכות הגר"א עמ' צח: במקום שנהגו להחמיר כמו בכמה קהלות בירושלים יה"ק ובאונגרין וגליצי'ה במקומות שרבניה וחמיה נהגו מאז לאסור פאה נכרית ודעת גדולי הפוסקים שאסרו יש לומר שנאסר באסור חמור שעשו כן משום סייג לצניעות ולא מועיל התרה גם לבניהם אריהם... ועיין ברש"י ישעיה ג' ט"ז דברים נוראים בזה...

ויש להביא עוד את דבריו מתשובות והנהגות חלק ד' וחלק ה'

וראה מה שכתב לעניין שער הודו (דהרב ויינער לעיל כתב שרוב הפוסקים התירו)

קז. הגאון רבי אפרים גרינבלט שליט"א, רב ואב"ד במעפיס ארה"ב, בשו"ת "רבבות אפרים" כתב דלבני עדות המזרח מביא הגאון ר' עובדיה יוסף שליט"א בשו"ת יביע אומר הנ"ל שאסור ללכת בפאה וצוח ככרוכיא על המתירים ראה שם]


קטז. הגאון רבי חיים ישראל פסח פיינהנדלר זצ"ל, לשעבר רב ומו"צ בנתיבות ואח"כ רב ומו"צ בשכונת רוממה בירושלים, בספרו "אבני ישפה" (חלק ה' סי' קמ"ה), [השמטה: היוצא מדברינו שראוי להחמיר לא ללבוש פאה נכרית וכדברי הפמ"ג בהל' שבת. וכן כתב המרש"ם שיש להזר בשבת ק"ש וברכות. ומוכח מדברי הפמ"ג והמהרש"ם שלמדו שהוא אם שלמדו שהוא איסור מצד עצמו ולכן אסרו לקרוא ק"ש נגד פאה נכרית. וכן ראיתי אצל גדולי פוסקי דורינו שכולם הקפידו שנשותיהם לא תלכנו בפאה נכרית והיינו מו"ר הגר"ש וואזנר שליט"א והגרי"ש אלישיב שליט"א ולהבדיל מחיים לחים הגרש"ז אויערבך זצלה"ה.] אבל ברור שטוב להחמיר גם בימינו]

וראוי לצרף לכאן בקצרה רשימה של פוסקים שאוסרים משום פריצות...


קיז. הגאון רבי שלמה אליעזר שיק שליט"א, מגדולי רבני חסידות ברסלב

צריך לציין שהספר "שיחות מוהרא"ש" לא נכתבו ע"י המוהרא"ש עצמו, ומתלמידיו שמעתי למעשה הוא עצמו נגד פאות, וזה זולת מה שהוא אינו פוסק הלכה, וצ"ע בדברים אלו.

קיח. הגאון רבי חיים הלוי פרדס שליט"א, אב"ד תל אביב, בספרו "תורתך שעשועי" (פרשת נשא), פסק שאמנם יש הידור במטפחת, אך יש להתיר פאה כדעתם של רוב הפוסקים:

"ידועה היא מחלוקת הפוסקים בענין הפאה הנכרית לנשים, שהיו רבנים וקהילות שהחמירו בענין, אך רוב הפוסקים נהגו היתר בדבר, ויש להן לבנות ישראל על מה שתסמכנה". [השמטה: אף שהדבר פשוט לכאורה, שלכל הדעות עדיף כיסוי ראש על לבישת פאה נכרית, מבחינת הצניעות והכונה הטמונה בהלכה זו]

אינו מובן, איפה הפסק?! מה הראיה מה הביאור, מה פשט הדברים, אבל מכל מקום המלקט דאג להשמיט את סוף דברי הרב שהדבר פשוט לכאורה שלכל הדעות עדיף כיסוי ראש על לבישת פאה נכרית. ואחרי שהשמיט דברים אלו צירף המחבר את ה"פסק" הנ"ל לרשימת הממצטרפת כדי להגיע למסקנה הנחשקת והיא ההצהרה כי פאה עדיפה על מטפחת.

קיט. הגאון רבי מרדכי גרוס שליט"א, אב"ד חניכי הישיבות בני ברק, אמנם בוודאי אף המתירים לא התירו סוגי פאות המחודשות הנוגדות את דרכי הצניעות, כגון פאות הארוכות למיניהם שעשויים בצורות המושכות את העין, וכן אין ראוי לילך בפאה קצרה ביותר" (והיה מחניך קדוש).

ועוד כתב וז"ל: ודאי פאות של אותו זמן היה ניכר שאנן שערותיה,ורק כיום מחמת שכלול המכונות וכו' אפשר לעשותו כשערות ממש, ובמראית הין כגון דא לכו"ע לא הותר מלבד שהוא נוגד דרכי הצניעות וכו'... וטעם התוה"ק באיסור גילוי שער לדעת רבים הוא משום הרהור של אחרים ותחליף פאה הנזכר לא מועיל לזה...

ובציון המצוינת (ח"א עמ' צ"ז אות תתקי"ד) כל סוגי הפאות שאין לילך בהם, גם אין לקבלם לתיקון או סירוק וכיו"ב, וכן אין למכרם או לסייע בפרסומם ובהפצתם! . עכ"ל. וד"ל.

קכג. הגאון רבי מיכל יהודה לפקוביץ שליט"א, ראש ישיבת פוניבז' לצעירים, מגדולי דורנו

[השמטה: בהזדמנות דיבר בכאב ובחריפות על המכתב שהוא כתב לאדם פרטי, ואמר שפרסמו אותו שלא מרצונו ובלי רשותו וכו'. עדות מח"ס "שלום באהליך" "שבחה של תורה" ושאר ספרים. - וכן פורסם בשעתו (א' תמוז תשס"ד), מכתב גלוי מאת הגה"צ רבי סנדר ארלנגער שליט"א, וזה תוכנו: "בענין כיסוי ע"י פאה נכרית או מטפחת, נכנסנו אני והרה"ג ר' מ. מנדל לובין שליט"א (מו"צ בבית דינו של מרן הגר"נ קרליץ שליט"א) למרן הגאון ר' מיכל יהודה ליפקביץ שליט"א ביום כ"ז סיון, ואמר לנו מעצמו קודם שהתחלנו לדבר "באתם בגלל המכתב (של י"ז בסיון), והאמת שהטעו אותי כאילו שיש יתרון לכיסוי פאה נכרית על המטפחת, ונתבר לי שאין הדבר כן מצד המציאות. וצריך לראות איך לתקן הענין". ואז היה נידון על נוסח הדברים... אלא שלבסוף הוחלט שקשה להוציא עוד מכתב ולחתום עליו מטעמים מובנים, ואין צריך להאריך. כל זה מצאתי להעיד עדות נאמנה לרבים, ובדאי שפרסום המכתב מיום י"ז סיון שהוא מוטעה ומרן שליט"א התנגד לפרסומו, והוא עוון נגד רצונו וכבודו של מרן שליט"א, ומי שפועל בזה ידע שיש עליו דין של מונע רבים מלעשות מצווה, כאשר ישנן מהדרים לקיים כיסוי ראש לכל הדעות במטפחת. ועיין רמב"ם ריש פרק ד' מהלכות תשובה, דין מונע רבים מלעשות מצווה. כל זה מצאתי לנכון לפרסמו למען אמיתת ההלכה וכבוד התורה. באעה"ח חזקי' א. סענדר יצחק ארלנגר.]




[1] כן מובא בשו"ת חת"ס בסל"ו ובמהרמ"א סל"ה בגר"א בתיקוני הזוה עמ' קנ"ז ועוד. [2] כן לשון הריטב"א. [3] וז"ל, יראה מזה להביא ראיה וסמך לנשים היוצאות בכיסוי שערות שלהם כהם נשואות אבל במקום קליעת שערן נושאות שערות חבותיהן שקוראים קרינאל"ו בלע"ז וכו'...