פרשני:בבלי:נדה סב ב

מתוך ויקישיבה
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.

מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים.
יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

נידה סב ב

חברותא[עריכה]

אמר ליה רבי אבא לרב אשי: וכי מידי בקפידא של הבעלים תליא מילתא? והרי כיון שהטהרות אחרי הכיבוס הראשון טהורות הוכח שכתם זה אינו דם אלא צבע  86 , ומדוע יטמאו הטהרות שלאחר הכיבוס השני מכח הקפדתו?

 86.  כן פירש רש"י. התוס' (ד"ה אמר רבי אבא) ביארו, שסבר רבי אבא שכדי להחשיב את הטומאה לטומאה בלועה קובעת המציאות ולא דעת הבעלים, ולכן גם במקום שחושבים הבעלים לנסות ולהוציא את הכתם טהור הוא.
אמר ליה: אין. והראיה מהא דתניא: רבי חייא אומר דם הנדה ודאי הנמצא על הבגד - מעביר עליו ז' סמנין, ומבטלו, ויכול להטביל את הבגד על אף שעדיין ניכרים בו סימני הדם. לפי שעברה חזותו של הדם ושוב אין בני אדם מקפידים על המראה שנשאר.
ואמאי יכול להטבילו ולטהרו כשעוד ניכר שהיה בו דם? והא דם נדה ודאי הוא!
אלמא, מוכח, כי בקפידא של האדם תליא מילתא, וכל שאינו מקפיד בטל ממנו שם דם מכיון שאינו מקפיד.
הכא נמי, כשחוזר ומעביר שבעה סממנים פעם שניה, הרי הטהרות שמכאן ולהבא טמאות כי גילה בדעתו שמקפיד על מראה הכתם, והרי בקפידא תליא מילתא!  87 

 87.  כן פירש רש"י, והקשה הרמב"ן שלא דומה הקפדה זו לנידון הקודם, ומה היא הראיה מכך שטהור כתם דם שאינו מקפיד עליו לטמא כתם צבע שמקפיד עליו. ומחמת קושיתו סובר הרמב"ן כשיטת התוס' (המבוארת בהערות הקודמות) שסיבת הטהרה בהעברת ז' סמנים היא מדין טומאה בלועה, ולפירושם קושית הגמרא היא מלשון הברייתא 'ומבטלו', שמשמע שרק מרגע שביטלו הבעלים והחליטו בדעתם שלא להוציא את הכתם נחשבת הטומאה לבלועה, ולא כפי שסבר רבי אבא (כמבואר בהערה הקודמת) שהמציאות בלבד היא שקובעת את דין הבליעה. וראה מה שכתב בספר מגילת ספר (י ג) לחלק בביאור הראיה בין שני פירושי התוס' (עמוד א ד"ה הטבילו) שהבאנו בהערה 82.
תנן התם: חרסין כגון עביט מחרס העשוי לקבל בתוכו מי רגליים, שנשתמש בהן זב, שבלעו כלי החרס משקין היוצאים מהזב, ונטמאו, ונפלו החרסים לאויר התנור, והוסק התנור - התנור טמא, שסוף משקה לצאת על ידי ליבון החרסים, ונטמא התנור מהמשקין של הזב שיצאו מן החרסים אל התנור.
אמר ריש לקיש: לא שנו שרק אם הוסק התנור ויצאו המשקים נטמא התנור, אלא כשהיו משקין קלים, שטומאתם קלה שאינם אב הטומאה, דקימא לן שאין משקין מטמאים כלי אלא משקין שהן אב הטומאה. ולכן, אף אם הם יוצאים מהחרסים אין הם מטמאים את התנור אלא מדרבנן, ולכן לא גזרו בהם שיטמאו בעודם בלועים בחרסים.
אבל משקין חמורין, שהם אב הטומאה כגון מי רגלים של זב, התנור טמא אע"פ שלא הוסק התנור. שכיון שיכולים לצאת על ידי היסק לא חשיבי טומאה בלועה, ונטמא התנור עוד בהיותם בתוך החרסים  88 .

 88.  רש"י (ד"ה אי לא) ביאר, שהיתר 'טומאה בלועה' שבסוגיתנו הוא הדין המוזכר בחולין (עא ב) שאדם או בהמה שבלעו דבר טמא אין הטומאה מטמאת. והקשה הרש"ש שבמשניות במסכת כלים (ח ה, ט ו) מבואר שרק דבר שבלוע בבעל חי נחשב לבלוע ולא הנבלע בחפץ, ובתוס' אנשי שם (כלים ט ה) הקשה כעין קושיה זו על הרמב"ם. (טומאת מת כ ה). ובחידושי הגר"ח (שצח) הוכיח שהרמב"ם סובר שטעם הטהרה אינו משום טומאה בלועה, אלא כיון שנבלעו בחפץ הרי הם כאילו אינם בעולם, ובמקום שמקפיד עליהם וחושב להוציאם מועילה מחשבתו למנוע שיחשבו לחלק מהכלי והרי הם קיימים בפני עצמם. ואת החילוק בין משקין חמורין לקלים ביאר, שמשקין חמורים אין טומאתם מדין 'משקה' אלא גזיה"כ היא לטמא מי רגלי הזב בלא יחס לכך שחומר זה משקה הוא, מה שאין כן משקין קלים כל טומאתם היא מדין משקה. ומחמת חילוק זה משתנה דינם שנבלעו בחרס, שאחר הבליעה בטל מהם שם משקה, ולכן רק משקים חמורים שמטמאים גם בלא דין משקה שייכת בהם טומאה כשנבלעו, אבל משקין קלים כשנטל מהם שם משקה בטלה טומאתם. וראה עוד בחזו"א (כלים יא כו).
רבי יוחנן אמר: אחד משקין קלין ואחד משקין חמורין, אם הוסק התנור - אין, אי לא - לא. לפי שגם טומאה דאורייתא אינה מטמאה, כשהיא בלועה  89 .

 89.  רש"י (ד"ה טהרותיו טהורות) והריטב"א ביארו, שמודה ריש לקיש שטומאה בלועה אינה מטמאת, ומה שטימא בחרסים קודם שיצא מהם המשקה, זהו מפני שגם דבר שרק על ידי הדחק יכול לצאת אינו נחשב לבלוע, ורבי יוחנן סבר, כיון שאינו יוצא בנקל הרי הוא בלוע.
איתיביה רבי יוחנן לריש לקיש: בגד שנמצא בו כתם, הטבילו, ועשה על גביו טהרות, והעביר עליו ז' סמנין ולא עבר - הרי זה צבע, וטהרותיו טהורות. ואין צריך להטביל! הרי אפילו שיכול להעביר עליו "צפון", שמוציא את הדם, נחשבת הטומאה לטומאה בלועה שאפשר להקל בה ולתלות שאין זה דם אלא צבע  90 . ובשלמא לשיטת ושטומאה שיכולה לצאת על ידי הדחק הקלנו לטהר את הטהרות כל זמן שהכתם בלוע, אבל לדידך שגם בעודו בלוע הוא מטמא אמאי לא חששנו פה שמא בלוע בו דם?  91  אמר ליה ריש לקיש: הנח לכתמים - איסורם הוא מדרבנן, והקלו בהם חכמים  92 .

 90.  התוס' (עמוד א, ד"ה הטבילו) ביארו, שההכרח שלא התירה המשנה רק מחמת התליה בצבע וצריך גם להיתר טומאה בלועה, הוא מכך שכתבה המשנה 'הטבילו ועשה על גביו טהרות', ולצורך מה הזכירה המשנה טבילה והרי אחר שהוברר שהכתם הוא מצבע אין כאן צד טומאה, ובהכרח שלא סמכו על כך שהכתם הוא מצבע אלא בצירוף היתר של טומאה בלועה, וכיון שברגע נפילת הכתם אינו בלוע הצריכו שיטבלנו להתיר טומאה זו. וראה מה שכתבנו בהערה 76.   91.  מקושיה זו הוכיחו התוס' (עמוד א, ד"ה הטבילו) שאין הסמנים מבררים בבירור גמור שהכתם הוא של צבע, שפעמים גם דם נדה אינו עובר על ידי ז' הסמנים, ורק בצירוף הביטול בבגד שמחשבי את הטומאה לבלועה הקלו. והקשו מכאן על רש"י בסנהדרין (מט ב, המובא בהערה 82) שכתב שכתם שלא עבר על ידי הסמנים ודאי צבע הוא. הרמב"ן (עמוד א, ד"ה עבר או דהה) והר"ן (סנהדרין שם) כתבו שגם רש"י מודה שהבדיקה אינה בירור גמור, אולם בחכמת בצלאל (ד"ה הטבילו) הוכיח שרש"י בסוגייתנו פירש כשיטתו בסנהדרין, וראה מה שכתבנו לעיל הערות 84-87. הרמב"ם (איסו"ב ט לו) סובר שבדיקת ז' הסמנים מועילה כדי להתיר אשה לבעלה, וכתב הרמב"ן (שם) שמוכח שסבר שהבדיקה היא בירור שדי בו כדי להתיר, שהרי לענין בעלה אין תועלת בכך שנבלעה הטומאה אחר כך. והקשה עליו מסוגיתנו שמוכח שרק בצירוף ההיתר של טומאה בלועה סמכו על הבדיקה. ותירץ שרק מפני חומרת טהרות לא סמכו על הבדיקה והצריכו ביטול, אבל לאיסור נדה לבעלה די בכך שלא עבר הכתם על ידי הסמנים כדי לקבוע שהוא צבע ולהתירה. וראה עוד מה שכתב במגיד משנה (שם). עוד יש לומר, על פי מה שכתב הגרע"א (סב) והנודע ביהודה (תנינא נב) שרק לאיסור נדה לבעלה צריך הרגשה אבל טהרות נטמאות גם מדם שיצא בלא הרגשה, ואם כן לענין איסור לבעלה ישנו צד היתר נוסף שמא יצא הדם בלא הרגשה. וראה מה שכתבנו להלן (הערה 94).   92.  בערוך לנר (עמוד א בתוד"ה הטבילו) ביאר, שלשיטת רש"י (המובאת בהערה 82) ביאור תירוץ הגמרא הוא שהקלו בכתמים לסמוך על ז' הסמנים שביררו שהכתם הוא מצבע ואין צורך לדין טומאה בלועה, ובפירוש זה ישב את קושית הראשונים שהבאנו בהערה הקודמת. אולם מהתוס' (ד"ה הנה) מבואר שתירצה הגמרא שהקלו בכתמים להחשיב דבר שיכול לצאת על ידי הדחק לטומאה בלועה.
וחזר רבי יוחנן והקשה: והתני רבי חייא: אפילו דם הנדה ודאי - מעביר עליו ז' סמנין, ומבטלו, ולא חוששים לדם נדה שידוע שבלוע בבגד, ודנים את הדם כטומאה בלועה אף על גב שיכול להוציאו על ידי צפון.
אמר ליה: רבי לא שנה דין זה במשנתו - רבי חייא מנא ליה? ובודאי שגירסא משובשת היא!
איתיביה רבי יוחנן לריש לקיש: רביעית דם מהמת שנבלע בבית - הבית טמא משום אהל המת.
ואמרי לה: הבית טהור.
ומבארת הגמרא, ולא פליגי: הא שנאמר שהבית טמא - בכלים דמעיקרא, שהיו בבית בעת שהיה בו הדם לפני שנבלע בו.
הא שאמרו טהור - בכלים דבסוף, שהובאו אל הבית אחרי שנבלע בו הדם.
נבלעה בכסות, אם מתכבסת ויוצא ממנה רביעית דם - טמאה  93  , ואם לאו - טהורה!

 93.  רש"י (ב"ק קא ב ד"ה ויוציא) ביאר, שהדרך לדעת אם יצא בכיבוס רביעית דם היא שימודו את המים שנשתמשו לכיבוס קודם הכיבוס, ויחזרו וימדדו את המים לאחר הכיבוס, ואם ימצא בהם תוספת רביעית נדע שיצא מהבגד רביעית דם. התוספות (ד"ה אם) סוברים שבדרך זו לא יוברר הדבר, שגם במקרה שלא תהא תוספת רביעית במדידה השניה יתכן שיצאה רביעית דם אלא שנבלעו חלק ממי הכיבוס בבגד, ולכן פירשו הם שמביאים מים אחרים בשיעור מי הכיבוס פחות רביעית. ומערבים בהם רביעית דם, ומשווים צבע מי הכיבוס לצבע המים האחרים, ואם אדמימותם תהא שווה נדע שגם במי הכיבוס מעורבת רביעית דם.
ומכך שדם שאינו יוצא בכיבוס אינו מטמא, מוכח שטומאה בלועה אינה מטמאה גם אם אפשר להוציאה על ידי הדחק.
ומתרצת הגמרא: אמר רב כהנא: מקולי רביעיות דם המת שנו כאן. שאין מדובר כאן בדם המת ודאי אלא, שאני דם תבוסה, שיתכן שיצא רוב רביעית מחיים ואינו מטמא, ולכן כל טומאתו היא רק מדרבנן, ובאיסור מדרבנן מודה ריש לקיש שהקלו לטהר טומאה בלועה  94 .

 94.  הקשו התוס' (ד"ה הנח) שבתירוץ זה מבואר שמודה ריש לקיש שהקלו בטומאה דרבנן וטיהרו טומאה בלועה שיוצאת על ידי הדחק, ולכאורה גם במשנתנו שעוסקת בטומאת כתמים שהיא מדרבנן אפשר להתיר מדין זה, ומדוע הוצרכה המשנה להתיר מפני שהוכיחו הסמנים ש'הרי זה צבע'. ותירצו, שרוב כתמים שבאשה מקורם מדם נדה ומסתבר יותר צד האיסור, ודווקא בדם תבוסה שצד ההיתר שקול לצד האיסור הקלו בטומאה דרבנן. ובחידודי הלכות תמה על תירוצם שהרי לטומאת נדה לא די שיצא מגופה אלא צריך גם שתרגיש ביציאתו (כמבואר לעיל נז ב) ואם כן צד ההיתר שלא הרגישה שקול לצד האיסור. ויש לומר, על פי דברי הגרע"א (ס"ב) והנודע ביהודה (תנינא נב) שכתבו שלטומאת מגע אין צורך שתרגיש, ואם כן כל צד ההיתר הוא שמא אין הדם מהאשה. והחידודי הלכות שמיאן בתירוץ זה, הוא כפי שיטתו בסדרי טהרה (קצ צג, ד"ה 'אבל מדברי התוס", וד"ה 'תו קשה לי') שמדאורייתא דם שיצא בלא הרגשה אינו מטמא במגע. וראה לעיל (הערה 82) שהבאנו שהר"ן בסנהדרין (מט ב) פירש שגם במשנתנו די בדין טומאה בלועה כדי להתיר, ולדבריו אין מקום לקושית התוס'.
איתיביה ריש לקיש לרבי יוחנן: כל הבלוע שאינו יכול לצאת - טהור.
הא יכול לצאת - טמא, ואף על גב דלא נפיק! ומוכח מכאן שאם ישנה אפשרות אפילו על ידי הדחק שתצא הטומאה לחוץ, אינה נחשבת ל'טומאה בלועה'.
ומתרצת הגמרא, אמר רב פפא: כל היכא דאין יכול לצאת, ולא הקפיד עליו  95  - דברי הכל טהור.

 95.  המהרש"א הביא שבגמרות ישנות הושמטו המילים 'ולא הקפיד עליו', כי בטומאה בלועה לגמרי שאין אפשרות שתצא גם על ידי הדחק, מודים כולם שטהור גם כשמקפיד. וראה מה שכתבנו לעיל הערה 89.
יכול לצאת והקפיד עליו בעל הבגד ובדעתו להוציאו - דברי הכל טמא.
כי פליגי - דיכול לצאת ולא הקפיד עליו.
מר ריש לקיש סבר כיון דיכול לצאת - אף על גב דלא הקפיד עליו. ולכן מטמאים החרסים את התנור.


דרשני המקוצר[עריכה]