קריאת שמע

פרשת שמע

קריאת שמע היא המצוה לקרוא בכל יום בשכיבה ובקימה שלוש פרשיות אלו: שמע ישראל (דברים ו, ד-ט), והיה אם שמוע (דברים יא, יג-כא), ויאמר (פרשת ציצית) ((במדבר טו, לז-לא).

יש הגורסים את שם המצווה "קִרְיַת שמע"(דרוש מקור).

מקורה ותוקפה

דעת רב יהודה (ברכות כא.) שקריאת שמע חיובה רק מדרבנן, ולכן אדם שיש לו ספק אם קרא קריאת שמע או לא, אינו חוזר לקרוא לקרוא קריאת שמע (שבספק דרבנן הדין להקל). אך רבים מהאמוראים חולקים עליו[1], וסוברים שקריאת שמע דאורייתא (שם), ולשיטתם‏[2] דבר זה נלמד מהפסוק "וְדִבַּרְתָּ בָּם בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ" (דברים ו, ז). וכן פשטות הגמרא בכמה מקומות (ברכות יד. טו. כא. וע"ע ברש"י שבת ט ויא.) וכן הלכה שקריאת שמע חיובה מן התורה (הרמב"ם בפתח הלכות קריאת שמע; ספר המצוות לרמב"ם מ"ע י; ספר החינוך מצוה תכ; משנה ברורה סי' סז ס"ק בועוד), ולכן המסופק אם קרא קריאת שמע - חוזר וקורא (שולחן ערוך או"ח סי' סז).

איזה חלקים מקריאת שמע חובתם מן התורה?

עד כה ביארנו שהלכה כדעת רוב האמוראים (ופשטות דברי התנאים) שחיוב קריאת שמע הוא מן התורה. ונחלקו הראשונים אילו חלקים של קריאת שמע הם בכלל חיוב הקריאה מן התורה, ואיזה מהם רק מדרבנן. ויש בזה חמש דעות במפרשים‏[3]:
  1. שתי הפרשיות הראשונות מדאורייתא.
  2. הפרשה הראשונה מדאורייתא (רש"י ברכות ב.; רשב"א(דרוש מקור)).
  3. הפסוק הראשון מדאורייתא (רמב"ן; ספר החינוך מצוה תכ "מדיני המצוה").
  4. מדאורייתא צריך לקרוא איזה פרשה, וחכמים תקנו את הפרשיות הללו.
  5. מדרבנן (תוספות).
ויש אומרים שגם בפרשת ויאמר מקיימים מצוות קריאת שמע (ערוך השולחן(דרוש מקור) בדעת הרמב"ם(דרוש מקור)) (כ"מ בברכות יב: וב[[הגדה של פסח]])[דרושה הבהרה].

פרשת ציצית - חיוב בפני עצמו

יש מהראשונים שכתבו שכל המחלוקת היא לגבי מצות קריאת שמע כשלעצמה, אך מקור חיוב אמירת הפרשה השלישית: "ויאמר" (- פרשת ציצית) הוא מדין אחר - זכירת יציאת מצרים (רשב"א ברכות כא.).

טעם

עניינה של קריאת שמע היא שעם ישראל יקבל על עצמו עול מלכות שמים פעמים בכל יום, כי טבע האדם שהגוף, החומר וחיי החולין מושכים אותו לתאוותיו ולהבלי העולם, וזכירה תמידית של מלכות ה' היא נחוצה כדי להישמר מן החטא (ספר החינוך מצוה תכ).

הטעמים לפרשיות קריאת שמע וסדרן

בקריאת שמע ישנן שלוש פרשיות, הראשונה ("שמע ישראל") עניינה הוא קבלת עול מלכות שמים, והשנייה ("והיה אם שמוע") עניינה קבלת עול מצוות. "אמר רבי יהושע בן קרחה: למה קדמה פרשת שמע ל[פרשת] והיה אם שמוע - כדי שיקבל עליו עול מלכות שמים תחילה, ואחר כך מקבל עליו עול מצות" (ברכות יג.). טעם נוסף לסדר זה, הוא מפני שבפרשה ראשונה יש מצוה ללמוד ("ודברת בם"), ללמד ("ושננתם לבנך") ולעשות ("וקשרתם לאות... והיו לטוטפות... וכתבתם על מזוזות..."), ואילו בפרשה שניה יש רק מצוה ללמד ולעשות (שם יד:), ואין בה מצוה ללמוד.

הפרשה השלישית היא פרשת ציצית, שבסופה אנו מזכרים את יציאת מצרים. מבואר בגמרא (ברכות יב:) שמלבד זכירת יציאת מצרים יש בפרשיה זו עוד כמה עניינים חשובים: מצות ציצית, עול מצות ("וזכרתם את כל מצוות ה' ועשיתם אותם"), איסור הרהור ב"דעת מינים" ("לא תתורו אחרי לבבכם" - זו מינות), איסור הרהור עבירה ("לא תתורו... אחרי עניכם"), והרהור עבודה זרה ("לא תתורו אחרי... אשר את זונים אחריהם").

זמן קריאת שמע

ערך מורחב - זמן קריאת שמע


יש לקרוא קריאת שמע פעמים ביום: "בְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ", דהיינו בשעת שכיבה (בלילה) ובשעת קימה (בבוקר).

זמן שכיבה

במשנה (בתחילת מסכת ברכות) מובא שזמן קריאת שמע של ערבית מתחיל משעה שהכהנים נכנסים לאכול בתרומתן, דהיינו שעת צאת הכוכבים (ברכות ב.).

אולם לגבי סוף זמנה, נחלקו הדעות, רבי אליעזר אומר עד סוף האשמורה הראשונה (- השליש הראשון של הלילה), חכמים אומרים עד חצות הלילה, ורבן גמליאל אומר עד עלות השחר (שם). ומוסיף רבן גמליאל שאף חכמים שחולקים עליו מסכימים איתו מעיקר הדין, אך גזרו שיקרא עד חצות להרחיקו מן העבירה (שם, ובגמ' ט.). והלכה כחכמים.

הסבר טעמי המחלוקת בפשטות הוא שרבי אליעזר דורש "זמן שבני אדם הולכים לישון", וחכמים ורבן גמליאל דורשים שהכוונה כל זמן שכיבה, אלא שחכמים עשו סייג לדבריהם.

לגבי קריאת שמע אחר עלות השחר - עי' או"ח רלה, ד.

חקר באבן האזל (אבן האזל קריאת שמע א, א) האם זמן קריאת שמע תלוי בלילה או בזמן שכיבה בלבד.

זמן קימה

הדרך המובחרת היא לקרא קריאת שמע זמן קצר קודם הנץ החמה, כך שמיד שכשיסיים את ברכת "גאל ישראל" יתחיל בתפילת העמידה. קריאה באופן זה נקראת "ותיקין" (ברכות ט:).

לדעת רבים מהראשונים, לכתחילה חובה לקרא קריאת שמע באופן זה, ורק בדיעבד (כלומר: אם קרא קודם לכן או אח"כ) או בשעת הדחק ניתן לקיים את המצוה בזמנים נוספים (כ"מ ברמב"ם, הל' ק"ש א, יא-יג; ועוד).

אולם הקורא קודם הנץ החמה, אם קרא קודם עלות השחר - לא יצא ידי חובתו, ואף לאחר שעלה עמוד השחר נחלקו התנאים (ברכות ט:) אם צריך שיהיה אור (מהשמש) שניתן לזהות בו דברים שונים, ולהלכה נפסק בשולחן ערוך (או"ח נח, א) שצריך שיהיה אור שניתן לזהות את חברו ממרחק ארבע אמות.

סוף זמן קריאת שמע הוא לאחר שלוש שעות זמניות[4], ולאחר מכן אין לו שכר ככקוראה בזמנה, אלא הוא כאדם הקורא בתורה (משנה ברכות א, ב, בגמרא שם ט: ובשו"ע או"ח נח, ו). (נחלקו המפרשים האם מן התורה לא יצא (כפשטות לשון המשנה) או שזו רק תקנה דרבנן (עי' כס"מ הל' ק"ש א, יג - מובא בשאגת אריה סי' א ד"ה והכ"מ כתב; וע"ש במקורות וציונים במהדורת ר"ש פרנקל ז"ל שהביאו שכן דעת היראים ותוס' הרא"ש)).

הכוונה

בנוסף לכוונה לקיים את המצווה השייכת בכל המצוות שכן מצוות צריכות כוונה בקריאת שמע יש לכוון גם למשמעות.

הכוונה העיקרית צריכה להיות בפסוק הראשון, שבו אנו מקבלים עלינו עול מלכות שמים, ועליו נאמר (שם ו, ו): "והיו הדברים האלה וכו' על לבבך ". לפיכך צריך אדם לכוון את ליבו למה שהוא אומר בפסוק הראשון, ואם לא כיוון את ליבו למילים שקרא - לא יצא ידי חובתו (ברכות יג, ב, שו"ע ס, ה; סג, ד). אף מי שמכוון למשמעותה המלאה של כל מילה, צריך להשתדל שלא להסיח את דעתו לדברים אחרים באמצע הפסוק. אמנם נראה שבדיעבד, כל זמן שחשב גם על משמעות הפסוק - יצא ידי חובתו (עיין בבאו"ה קא, א ד"ה 'המתפלל', ויסודו ברשב"א המובא בב"י סג, ד, ונראה שכוונת הרשב"א שלא יסיח את דעתו ועקב כך לא יכוון לקבל עול מלכות שמים, אבל בדיעבד מי שכיוון וגם חלם באמצע, לא פסל את הכוונה).

כך ראוי לכוון: "שמע ישראל", המצווה לקבל את עול מלכותו מיועדת לעם ישראל, שהוא זה שנברא כדי לגלות את אמונת יחודו בעולם. " ה' ", לא כפי שהוא נכתב הוא נקרא, נכתב: 'י' 'ה' 'ו' 'ה', ונקרא: 'א-דני', ויש לכוון לקריאתו שהוא אדון הכל, ולכתיבתו, שהוא היה הווה ויהיה. " אלוהינו ", שהוא תקיף בעל היכולת ובעל הכוחות כולם והוא המולך עלינו (שו"ע ה, א). וכשיאמר " אחד ", יכוון שהוא היחיד המולך בכל העולם, בשמים ובארץ ובארבע רוחות העולם. והכוונה רמוזה באותיות "אחד", 'א' שהוא יחיד, 'ח', כנגד שבעה רקיעים והארץ, 'ד' כנגד ארבעת הרוחות. ויאריך בעת אמירת 'ד' כדי שיעור שיחשוב שהקב"ה יחיד בעולמו ומושל בארבע רוחות העולם (שו"ע סא, ו; ועיין מ"ב יח). ונראה שבדיעבד, גם אם לא כיוון לפירוש המדויק של כל מילה וכל שם, אם הבין באופן כללי את משמעות המילים, שעניינם קבלת עול מלכות שמים - יצא ידי חובתו. נראה שמה שאמרו לכוון ב'אחד' הוא הכוונה לכתחילה, וכפי שמסופר בברכות יג, ב, שר' ירמיה האריך הרבה, אמר לו ר' חייא: כיוון שהמלכת אותו למעלה ולמטה ולארבע רוחות - יותר אינך צריך לכוון. וכן לגבי כוונת שמות ה', אם ההלכה שמי שלא כיוון כפי שמבואר בשו"ע או"ח ה' אינו יוצא ידי חובתו, היה הכרח שהתלמוד יבאר את החיוב הזה היטב. וכן בהליכות שלמה פ"ז הערה ו' ציטט מדברי רבי עקיבא איגר: "וביותר נלענ"ד דגם בפסוק ראשון בעינן רק כוונה שמקבל עליו מלכות שמים, ואין צריך שיבין פירוש המילות". גם מדברי המ"ב סב, ג, נראה שהכוונה להבנה כללית, שכתב שגם מי שאינו מבין לשון הקודש עדיף שיקרא את שמע בעברית, מפני שאין מצוי שבן ישראל לא ידע ביאור הפסוק הראשון, ומשמע שכוונתו להבנה כללית. (עוד עיין באג"מ או"ח ח"ה ה, ב, שכתב כנ"ל לגבי השמות, אבל הוסיף שהכוונה שהוא אחד בד' רוחות ואין בלתו מעכבת, ובאר שהיא המשך קבלת עול מלכותו, שהואיל ואין בלתו חובה לקבל עול מלכותו).(פביבי הלכה)

אם הסיח את דעתו ולא שם לב גם למשמעות הכללית של המילים, שיש בה קבלת עול מלכות שמים - לא יצא ידי חובתו, ועליו לחזור ולקרוא בכוונה. אם נזכר בזה מיד אחר שסיים את הפסוק הראשון, ימתין מעט, כדי שלא יראה כמי שקורא את שמע פעמיים, ויחזור ויקרא את הפסוק הראשון בלחש. ואם נזכר באמצע הפרשה הראשונה, יפסיק ויחזור לתחילתה ויקראנה כסדר. ואם נזכר באמצע הפרשה השניה, יסיים אותה ואח"כ יחזור לקרוא את כל הפרשה הראשונה, ואחריה ימשיך לפרשת "ויאמר", ואינו צריך לומר שוב את הפרשה השניה, שסדר הפרשות בדיעבד אינו מעכב (מ"ב סג, יד; כה"ח יז-יח). כדי לעורר את הכוונה נוהגים לקרוא את הפסוק הראשון בקול רם. וכן נוהגים לכסות את העיניים ביד ימין, כדי לא להסתכל בדבר אחר שיפריע לכוונתו (שו"ע סא, ד-ה; מ"ב יז).

פרטי הדין

בכוונת הקריאה כתב הברכת אברהם שאינה חלק ממעשה המצווה אלא רק תנאי למצווה, אך נחשב מעשה מצווה גם בלי כוונה (ברכת אברהם סוכה מב. סימן "חינוך לקריאת שמע" ב).

בדקדוק הלשון חקר האבן האזל האם הוא מדיני הדיבור (שאם לא מדקדק לא נחשב שדיבר), או משום שכך נאמרה (באופן מדוקדק) קריאת שמע למשה מסיני (אבן האזל קריאת שמע ב-י: רמב"ם - מדיני דיבור, ראב"ד - כך נאמרה למשה).

דין ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד

מיד לאחר הפסוק הראשון אומרים בלחש: "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד". ואף שמשפט זה אינו מופיע בפרשת שמע ואף אינו פסוק מהתנ"ך, תקנו חכמים לאומרו בפרשת שמע על פי מסורת קדומה. מסופר בתלמוד מסכת פסחים (נו, א), שלפני פטירתו של יעקב אבינו, נאספו כל בניו אליו, ורצה לגלות להם את קץ הימים, ונסתלקה ממנו שכינה ולא יכל לגלות להם את הקץ. אמר לבניו: שמא יש בכם מי שאינו הגון, כאברהם שיצא ממנו ישמעאל, וכאבי יצחק שיצא ממנו עשו, ולכן איני יכול לגלות לכם את הקץ? פתחו כולם ואמרו: "שמע ישראל ה' אלוהינו ה' אחד", כשם שאין בלבך אלא אחד כך אין בלבנו אלא אחד. באותה שעה פתח יעקב ואמר: "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד". אמרו חז"ל: ומה נעשה אנחנו? נאמר משפט זה, והרי לא נכתב בפרשה. לא נאמר אותו, והרי יעקב אבינו ע"ה אמרו. לפיכך תיקנו לאומרו בלחש. פסוק זה נחשב כהמשך לקבלת עול מלכות שמים שבפסוק הראשון, ולכן גם בו חובה לכוון לפירוש המילים, ואם קראו בלא כוונה צריך לחזור ולקוראו בכוונה (מ"ב סג, יב).

נכון להפסיק מעט בין "...לעולם ועד" ל"ואהבת", כדי להבדיל בין קבלת עול מלכות שמים לשאר הפרשה, כן ראוי להפסיק בין הפסוק הראשון ל"ברוך שם" וכו', כדי להפסיק בין קבלת עול מלכות שמים מהתורה למה שהוסיפו חכמים (שו"ע ורמ"א סא, יד).

דיני אמירת קריאת שמע

יקרא קריאת שמע בכוונה גדולה, באימה, יראה, רתת וזיע, ויחשוב בליבו שהוא קורא עתה את דבר המלך הקב"ה. ואף שקוראים את שמע בכל יום, שחרית וערבית, יתאמץ להתרכז במשמעות הדברים כאילו הם חדשים אצלו (שו"ע סא, א-ב). בנוסף לכוונה, צריך הקורא לדקדק באותיותיה, שלא יבליע שום אות, לא ידגיש את הרפה ולא ירפה את המודגש. וכן לכתחילה יש להבחין בין אות א' לע', ובין כ' לח', ובין קמץ לפתח, ובין צירי לסגול (שו"ע או"ח סא, יד-כג). ואמרו חכמים: "כל הקורא קריאת שמע ומדקדק באותיותיה - מצננין לו גיהנם" (ברכות טו, ב). בדיעבד, אם קראה שלא בדקדוק - יצא. ובתנאי שלא יחסיר מילה או הברה שלמה מתוך מילה (שו"ע סב, א; מ"ב א). צריך להשמיע לאוזנו את מה שהוא מוציא מפיו, ובדיעבד אם קרא בשפתיו אף שלא השמיע לאוזנו, כיוון שעשה מעשה בשפתיו - יצא. אבל אם רק הרהר את שמע, כיוון שלא קראה בפיו - לא יצא ידי חובתו (שו"ע סב, ג, ועיין לעיל א, ט).

בלועזית

מעיקר הדין, אף שראוי לקרוא את שמע ולהתפלל בלשון הקודש, מכל מקום אם קרא והתפלל בשפה אחרת יצא, ובתנאי שיבין את אותה השפה. אלא שכתבו כמה מגדולי האחרונים, שכיום אי אפשר לצאת ידי קריאת שמע בשפה אחרת, מפני שישנן מילים שאיננו יודעים לתרגם במדויק. למשל, המילה "ושננתם", שמשמעותה בעברית היא גם שינון וגם חידוד, ואין מילה כזו בשפות אחרות. והואיל ולא ניתן לתרגם את קריאת שמע באופן מדויק, אין אפשרות לקוראה בשפה זרה (מ"ב סב, ג).

אופן אמירתה

ישנה מחלוקת במשנה (בבלי:ברכות א, ג, בגמ' שם י:) לגבי משמעות המילים "בשֳכבך ובקומך" (דברים ו, ז; שם יא, יט). בית שמאי סוברים שמילים אלו מלמדות לא רק על זמן המצווה אלא גם על אופן קיומה ואילו בית הלל סוברים שאין ללמוד ממילים אלו על אופן הקיום. והלכה כבית הלל.

מותר לקרוא את שמע בעמידה או בישיבה או בשכיבה על צידו. ואמנם לדעת בית שמאי צריך לקרוא את שמע בערב בשכיבה, ובבוקר בעמידה, שנאמר: "ובשכבך ובקומך". אולם ההלכה כבית הלל, שפרשו שכוונת התורה להורות את זמנה של קריאת שמע, שהוא בשעה שבני אדם שוכבים ובשעה שקמים, אבל לגבי תנוחת הקורא אין שום הגבלה (ברכות י, א; שו"ע סג, א). אפשר ללמוד מהלכה זו, שהאמונה אינה דבר מנותק מהעולם, שרק במצבים מיוחדים אפשר להגיע אליה; אלא האמונה המתבטאת בקריאת שמע שייכת לכל מצבי חייו של האדם בעולם הזה, ולכן אפשר לקרוא את שמע בכל מצב. מעיקר הדין, אפשר לקרוא את שמע אפילו בהליכה, שנאמר: "ובלכתך בדרך", אלא שאמרו חכמים שאין ראוי שאדם יקבל על עצמו עול מלכות שמים כדרך עראי, לפיכך נכון שהמהלך בדרכו יעמוד בעת קריאת הפסוק הראשון של שמע (שו"ע סג, ג; מ"ב ט). ובשכיבה על גבו או על בטנו אסור לקרוא קריאת שמע, כי אין זו קריאה דרך כבוד (שו"ע סג, א; וע' שו"ע אה"ע כג, ג) 7 . מפני חשיבותה של הפרשה הראשונה, שבה אנו מקבלים על עצמנו עול מלכות שמים, צריך אדם להזהר בשעת קריאתה שלא לעסוק בשום דבר אחר, ולא ירמוז בעיניו או באצבעותיו או בשפתיו (שו"ע סג, ו).

תפילין וציצית בקריאת שמע

מתפללים וקוראים קריאת שמע של שחרית עם תפילין, שנאמר בפרשת שמע: "וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת עַל יָדֶךָ וְהָיוּ לְטֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ" (דברים ו, ח), ואמרו חכמים: "כל הקורא קריאת שמע בלא תפילין - כאילו מעיד עדות שקר בעצמו" (ברכות יד, ב). ומכל מקום גם מי שאין לו תפילין צריך לקרוא קריאת שמע, הואיל ואלו שתי מצוות שאינן מעכבות זו את זו. ואם לא זכה לקיים מצוות תפילין, לפחות יקיים את מצוות קריאת שמע. ואינו נחשב כמעיד עדות שקר, הואיל והוא אנוס (מ"ב מו, לג). נוהגים למשמש בתפילין של יד בשעה שאומרים: "וקשרתם לאות על ידך", ובתפילין של ראש כשאומרים: "והיו לטוטפות בין עיניך", ואח"כ מנשקים את היד שנגעה בתפילין (שו"ע סא, כה; ח"א יד, טו). כן נוהגים להתעטף בציצית לפני תפילת שחרית, מפני שהפרשה השלישית של קריאת שמע עוסקת במצוות הציצית. ונוהגים לאחוז את הציציות ביד שמאל כנגד הלב בעת קריאת שמע, רמז למה שנאמר: "והיו הדברים האלה וכו' על לבבך" (שו"ע כד, ב). יש נוהגים ליטול את שתי הציציות שלפניו, ויש נוהגים לאסוף את ארבע הציציות 8 .

נוהגים לפני פרשת "ויאמר" ליטול את הציצית ביד ימין (מ"ב כד, ד), או בשתי הידיים (כה"ח כד, ח). וכשאומרים "ציצית" מנשקים את הציציות. וכשאומרים "וראיתם" מסתכלים בהן, ויש נוהגים להעבירן אז על העיניים ולנשקן. וכן נוהגים לנשקן בסיום הפרשה כשאומרים "אמת". וממשיכים לאחוז בציציות עד "ונחמדים לעד" שבברכת "אמת ויציב", ואז מנשקים שוב את הציציות ומניחים אותן (מ"ב כד, ד, כה"ח כד, ח, יח). ויש עוד מנהגים בזה. וכל אלו הידורים של חיבוב מצווה, אבל אינם מעכבים את המצווה.

רמ"ח תיבות

אמרו חכמים, שיש בקריאת שמע רמ"ח (248) מילים, וכן בגוף האדם ישנם רמ"ח איברים, וכשאדם קורא את קריאת שמע כתיקונה, כל איבר ואיבר נוטל מילה אחת ומתרפא בה. אלא שבפועל יש בשלוש פרשיות של קריאת שמע רמ"ה (245) מילים, וכדי להשלים לרמ"ח, חוזר החזן ואומר "ה' אלוהיכם אמת", ובזה נשלמו רמ"ח מילים (זוה"ח רות צה, א). מי שמתפלל ביחידות, חסרות לו שלוש מילים, וכמה מנהגים נאמרו כיצד להשלימן. למנהג אשכנז יאמר לפני קריאת שמע "א-ל מלך נאמן". לפי השולחן ערוך, יכוון בט"ו הווי"ן שפותחים את המילים הראשונות של ברכת אמת ויציב (ו יציב ו נכון ו קיים ו ישר וכו'), שיש בהם רמז לשלושה שמות קדושים, והם יהיו תחליף לשלוש המילים החסרות (שו"ע ורמ"א סא, ג). למנהג רוב הספרדים, היחיד ישלימם לעצמו ויאמר במקום החזן פעם נוספת "ה' אלוהיכם אמת". ואמנם ברור שחזרת היחיד אינה חשובה כחזרת החזן, מכל מקום יש בכך תחליף מסוים. וגם מי שסיים את קריאת שמע אחר שהחזן אמר: "ה' אלוהיכם אמת", יאמר שוב "ה' אלוהיכם אמת", כדי להשלים לעצמו שלוש מילים (כה"ח סא, טו-טז).

לקריאה נוספת

(דיני המצוה מבוארים במסכת ברכות פרקים א-ג).


הערות שוליים

  1. ^ בגמרא שם מובא שרב יוסף הקשה על רב יהודה מהפסוק "בשכבך ובקומך" (המובא בפנים), ורואים שהוא סובר שקריאת שמע חובתה מהתורה, והיא נלמדת מפסוק זה. כמו כן, רבי אלעזר סובר שהמסופק אם קרא קריאת שמע - חוזר וקורא קריאת שמע, ומסביר רש"י (ד"ה חוזר וקורא) שרבי יהודה "סבר קריאת שמע דאורייתא".
  2. ^ אביי (בגמרא שם) מסביר שלשיטת רב יהודה פסוק זה מדבר רק על מצות תלמוד תורה.
  3. ^ עיין מנחת חינוך (ריש מצוה תכ); מ"ב סי' סז ס"ק ד; שו"ת יביע אומר ח"ח או"ח סי' ו ס"ק ד-ז; ועוד.
  4. ^ ישנן מחלוקת באופן החישוב של השעות הזמניות, אם מודדים זאת מעלות השחר או משעת הנץ החמה (ראה משנה ברורה נח ס"ק ד, וכן בערך זמני היום). במחלוקת זו לגבי זמן קריאת שמע, יש שנקטו שחובה על כל אדם להחמיר, משום שספיקא דאורייתא לחומרא (בשם הרב שלמה זלמן מן ההר, וכן כתב הרב אליעזר מלמד בפניני הלכה), ויש שנקטו שההלכה כמקלים בזה (כך נהגו בבית בריסק)(דרוש מקור), הן מפני שכך מנהג העולם (בשם הרב יוסף שלום אלישיב)(דרוש מקור) או מפני שכך דעת הגר"א והחזו"א (ראה תולדות יעקב עמ' רה; אורחות רבנו ח"א עמ' נב-נג). ומ"מ לכתחילה חייב להקדים לקרוא ק"ש כמה שיכול (מ"ב שם).

נושאים קרובים מ-Yeshiva

בית מדרש

מיקרופדיה תלמודית