שבע דנחמתא
|
|
שבעה דנחמתא הן שבע הפטרות הנקראות בשבתות שלאחר ט' באב ומנחות את העם על חורבן ציון וירושלים. הראשונה שבהן, נקראת בשבת הראשונה אחרי תשעה באב בספר ישעיהו "נַחֲמוּ נַחֲמוּ, עַמִּי יֹאמַר, אֱלֹהֵיכֶם" (מ',א') והאחרונה בשבת לפני ראש השנה:"שׂוֹשׂ אָשִׂישׂ בַּה', תָּגֵל נַפְשִׁי בֵּאלֹהַי כִּי הִלְבִּישַׁנִי בִּגְדֵי-יֶשַׁע, מְעִיל צְדָקָה יְעָטָנִי: כֶּחָתָן יְכַהֵן פְּאֵר, וְכַכַּלָּה תַּעְדֶּה כֵלֶיהָ.(ספר ישעיהו, ס"א,י')
בשבע השבתות האלה מפטירים לא בפרקים הקבועים לפרשת השבוע, אלא בפרקי נחמה ומכאן שמם "שבעא דנחמתא" (שבעה פרקים של נחמה).
לאחר כל השבתות האלה אנו מגיעים לשבת תשובה השבת שלפני יום הכיפורים, בה מפטירים בספר הושע:"שׁוּבָה, יִשְׂרָאֵל, עַד, ה' אֱלֹהֶיךָ: כִּי כָשַׁלְתָּ, בַּעֲוֹנֶךָ" (י"ד,ב').
המקור:שולחן ערוך
סדר ההפטרות מנוסחים בשולחן ערוך אורח חיים סימן תכ"ח :
משבעה עשר בתמוז ואילך – מפטירין שלוש דפורענותא:
"דברי ירמיהו",
"שמעו",
"חזון";
ושבע דנחמתא:
"נחמו",
"ותאמר ציון",
"עניה סוערה",
"אנכי אנכי",
"רני עקרה",
"קומי אורי",
"שוש אשיש";
ותרתי דתיובתא:
בצום גדליה במנחה "דרשו"
,
ובשבת שבין ראש השנה ליום הכיפורים "שובה",
וכשראש השנה בשני ושלישי, שאז יש שבת בין יום הכיפורים לסוכות שקורין בו "האזינו" – מפטירין בו "וידבר דוד". ויש אומרים דבכי האי גוונא מפטירין "דרשו" בין ראש הנשנה ליום הכיפורים, ו"שובה" בין יום הכיפורים לסוכות. ואין המנהג כן.
משמעות הרצף
הרב מרדכי אלון בשיעורו לפרשת האזינו תשנ"ז, דרשו ה' בהמצאו, מציין את הסדר ברצף ההפטרות :
- תחילה - "תלתא דפורענותא - שלושת ההפטרות של ימי בין המצרים,
- לאחריהן - שבעה דנחמתא
- ואחרונות -תרתי דתיובתא, שפירושו, שתי הפטרות של תשובה
הפטרות אלא , הן חלק מרצף של שתים עשרה הפטרות שפותחות בפורענות עוברות דרך נחמה ומסתיימות בתשובה. זה רצף שצריך לתת עליו את הדעת למרות שההגיון היה הולך אולי ברצף אחר: פורענות, תשובה ואז נחמה, אבל הסדר הוא הפוך: פורענות, נחמה, ואז שתי ההפטרות של תשובה ואנחנו בתוך הדברים שנעסוק היום ננסה לתת את הדעת האם גם אנחנו רואים איזשהו הגיון בהיפוך הסדר הזה, מלבד העניין הטכני ששתי הפטרות התשובה חלות בימים של התשובה, ואז המיקום הטכני הוא שפורענות, נחמה ותשובה. יש עניין מהותי גם בסדר.
ימי נחמה
כותב רבי יוסף ישר במאמרו שרשרת הדמעות : "לאחר שעברנו את ימי "בין המצרים", שהם כאמור, ימי יגון, צער ואבל על חורבן בית מקדשנו. נכנסים אנו לימים של " נ ח מ ה ". השבת הזאת נקראת "שבת נחמו". כי בשבת הזאת מתחילים לקרוא ב"הפטרה", את דברי הנחמה של הנביא ישעיהו, הפותחים בפסוק: "נחמו נחמו עמי.." וכך במשך שבעה שבועות נעסוק בפסוקי "נחמה", כשלבנו מלא בתקווה, שאכן נזכה לראות בנחמת ציון וירושלים.
מובא במדרש "תנחומא" (ויגש ה'): "כשם שלא פייס יוסף את אחיו, אלא מתוך בכיה, כך כשיגאל הקב"ה את ישראל, מתוך בכיה הוא גואלם. שנאמר: "בבכי יבואו ובתחנונים אובילם, אוליכם אל נחלי מים".
הבכיה והדמעה הן ביטוי לכאב. הבכיה היא ביטוי לסערת רגשות פנימיים, הזורמים בתוך נבכי הנפש, שנוצרים מתוך כאב שהולך ומתעצם, עד שהוא פורץ החוצה בזרם של דמעות צורבות ולוהטות.