שיטת פסיקה

מתוך ויקישיבה
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

שיטת פסיקה של רב פוסק, היא מערכת הכללים שלפיה הוא מוציא את פסק ההלכה הסופי מתוך מקורות הפסיקה.

שיטת הפסיקה - אמורה להיות יציבה - ככל שמדובר באותו פוסק, אך עשויה להשתנות - מפוסק לפוסק.

חשיבות הכרת שיטת הפסיקה של הפוסק[עריכה]

הכרת שיטת הפסיקה של הפוסק, חיונית - בראש ובראשונה - בהקשר לדבריהם של יהושע בן פרחיה ושל רבן גמליאל (אבות א ו,טז): "עשה לך רב", ובהקשר לדברי רבי יוחנן (חגיגה טו ע"ב, מועד קטן יז ע"א): "אם דומה הרב למלאך ד', יבקשו תורה מפיהו": מדבריהם יוצא[דרושה הבהרה] אפוא, כי הרב הפוסק, נבחר על ידי תלמידיו-לעתיד - לא באופן שרירותי - אלא בעקבות התחקותם המוקדמת אחרי דרכו; בעוד שדרך זו של הרב מאופיינת - לא רק במידת יראת השמים שלו (שהיא כרגיל סוביקטיבית ונתונה להתרשמותו האישית הבלתי אמצעית של התלמיד-לעתיד) - אלא גם במקורות הפסיקה של הרב ובשיטת הפסיקה שלו(דרוש מקור), כאשר אלו האחרונים - יכולים להיבדק-מראש ע"י התלמיד-לעתיד (הבא לבחור את הרב) - אף מבלי שיצטרך לפגוש אישית את הרב, אלא למשל ע"י קריאה מוקדמת - של ספרי הרב או של תיאור אוביקטיבי חיצוני - על מנת לקבל מידע מוקדם אודות מקורות הפסיקה של הרב ואודות שיטת הפסיקה שלו, מה שיוכל לשפר משמעותית את איכות בחירת התלמיד ברב.

הבדלים בין שיטות פסיקה[עריכה]

השאלות המרכזיות, אשר - בסוגית הכרעתן - מתגלים הבדלים מעשיים בין שיטות הפסיקה, הן:

  • שאלת המקורות (הכתובים) של הפסיקה: למשל, מהי - בעיני הפוסק - מידת תוקפו וסמכותו של פסק קודם, אשר נתגלה רק לאחרונה בכתבי יד של גאונים או של ראשונים - ואשר לא היה לנגד עיני האחרונים; והאם - כאשר לא עולה ביד הפוסק להכריע את הדין מדברי הפוסקים הקודמים - מרשה לעצמו הפוסק (כדרכם של הגאונים ושל הראשונים) לפסוק מהתלמוד לבדו (בבלי או אף ירושלמי), והאם אף ממקורות הלכתיים אחרים של חז"ל (תוספתא, מדרשי הלכה), והאם אף מתוך ה"אגדתא"; והאם - כאשר לא עולה ביד הפוסק להכריע את הדין מדברי חז"ל ומספרי הפוסקים - מרשה לעצמו הפוסק (כדרכם של חז"ל) לפסוק מהחומש (בין ישירות, ובין למשל ע"י מידות שהתורה נדרשת בהן - כגון ע"י קל וחומר וכדומה).
  • שאלת ההיררכיה בפסיקה: מהי ההיררכיה שבה נוקט הפוסק בהעדפת פסיקות סותרות שמהדוֹרוֹת הקודמים (למשל יש לשאול: איך ראוי לפסוק כשיש סתירה בין שולחן ערוך למשנה ברורה, או בין רמב"ם לתלמוד, וכל כיוצא בזה).
  • שאלת הפרשנות למקורות שעליהם מבוססת הפסיקה: עד כמה נוטה הפוסק להתחשב בַּכְּלל: "אין להוציא דברים מידי פשוטם" - לעומת מידת ההתחשבות בכלל ההפוך: "טוב לסבול דוחק הלשון מלסבול דוחק הענין"; ועד כמה נוטה הפוסק להעדיף לפרש - הלכות פסוקות קדומות (כגון תלמודיות) - לפי "הפירוש הפשוט" (ה"פשט" שנראה בעיני פוסק זה), במקום לפרש אותן לפי "הפירוש המקובל" והידוע (כפי שהתפרש ע"י הפוסקים הקודמים).
  • שאלת איבחון המציאות: עד כמה נוטה הפוסק להטיל - את מלאכת קביעת הנתונים העובדתיים (שאליהם מתייחסת הפסיקה) - על מומחים בלתי תלויים (שאינם בהכרח פוסקי הלכה), במקום לסמוך על התרשמותו הבלתי אמצעית (לפי הכתוב: "לכל מראה עיני הכהן", ולפי הכלל התלמודי: "אין לדיין אלא מה שעיניו רואות").
  • שאלת השיקולים הרלוונטיים - שאינם חלק מהמקורות (הכתובים) של הפסיקה, דהיינו: האם - פרט למקורות הכתובים של הפסיקה (ולנתונים העובדתיים שאליהם מתייחסת הפסיקה), ניתן להתחשב גם בשיקולים נוספים - בלתי כתובים - על מנת להגיע מהם אל פסק ההלכה הסופי; או שמא ראוי להחשיב - כל שיקול בלתי כתוב כזה - כבלתי רלוונטי לפסיקה, שתהיה אפוא חייבת להתבסס אך ורק על מקורות כתובים (ועל הנתונים העובדתיים שאליהם מתייחסת הפסיקה): למשל, עד כמה - אם בכלל - משתמש הפוסק בסברות למדניות או בשיקולים קבליים או ב"נבואה" (עצמית או מפי "מגיד" או מִבַּת-קול וכדומה) או ב"השקפה" (של "דעת-תורה") או בצורך "לגדור-פרץ" (למשל ע"י הטלת גזירות מחודשות) או במנהג או בשיקולים חברתיים או מוסריים או בשיקולי דרך ארץ (אשר "קדמה לתורה") או בשיקולים חוץ-הילכתיים כִּכְלל, תוך כדי ההגעה לפסק הסופי; והאם כל שימוש כזה - אם הוא בכלל נעשה - מותנה בכך שהפוסק לא מצליח להכריע את הדין בדרך סטנדרטית; והאם הוא רשאי להתחשב בעצם עובדת היותו מסופק איך לפסוק - כדי שיוכל לפסוק לפי כללי הספיקות.
  • שאלת דרך ההסק: האם הדרך שבאמצעותה מגיע הפוסק - מתוך מקורות הפסיקה - לפסק הסופי, נשענת בעיקר על: דדוקציה (כלומר: על הוצאת דבר מתוך דבר - כדי להגיע מן הכללים הישנים אל הפרט המחודש), או בעיקר על: אינדוקציה (כלומר: על דימוי פרט מחודש לפרטים ישנים, או על דימוי של פרטים ישנים - זה לזה - כדי להגיע מהם אל הכלל המחודש), או שמא על "פילפול".

ועוד שאלות כיוצא באלו.

שיטות פסיקה של חז"ל[עריכה]

בתקופת התנאים, שיטות הפסיקה נבדלו - בראש ובראשונה - בדרך פרשנות הכתובים, ובמיוחד: ביחס למידות שהתורה נדרשת בהן; למשל: לא הרי שיטת הפסיקה של רבי עקיבא - שמבוססת על שבע מידות שהתורה נדרשת בהן, כהרי שיטת הפסיקה של רבי ישמעאל - שמבוססת על י"ג מידות שהתורה נדרשת בהן, כהרי שיטת הפסיקה של רבי יוסי הגלילי - שמבוססת על ל"ו מידות שהתורה נדרשת בהן.

מאידך: לא הרי שיטת הפסיקה של חז"ל, כהרי שיטת הפסיקה של אלו שבאו בעקבות חז"ל. זו של חז"ל, מבוססת בעיקר על מידות שהתורה נדרשת בהן, על אסמכתאות מהכתובים, על סברות תלמודיות, על אוקימתות במשניות ובברייתות, ועל כללי הכרעת מחלוקות שבין תנאים; בעוד אשר שיטת הפסיקה של הפוסקים המאוחרים יותר, נזקקת למשל להכרעת מחלוקות שבין פוסקי דורות קודמים, וכדומה.

שיטות פסיקה של הגאונים[עריכה]

פרק זה לוקה בחסר. אתם מוזמנים לתרום לוויקישיבה ולהשלים אותו. ראו פירוט בדף השיחה.

שיטות פסיקה של הראשונים[עריכה]

פרק זה לוקה בחסר. אתם מוזמנים לתרום לוויקישיבה ולהשלים אותו. ראו פירוט בדף השיחה.

רבי ישראל איסרלן[עריכה]

פסיקתו היא המשך של שיטת הפסיקה האשכנזית. המקורות העיקריים עליהם הוא מתבסס הם ראשוני אשכנז (תוספות, רא"ש ומרדכי), והוא כמעט שלא מכיר את פסקי חכמי ספרד (למעט הרמב"ם), מפני שלא הכירם.

שיטות פסיקה של האחרונים[עריכה]

רבי יוסף חיים מבגדד (בן איש חי)[עריכה]

בניגוד לשיטה המקובלת לפסיקת הלכה, שהתבססה בעיקר על השולחן ערוך והאחרונים, ועל פי תורת הנגלה, פסק הבן איש חי גם מתוך תורת הנסתר, הקבלה, ושילב בפסקיו מפסקי האר"י ורבי שלום שרעבי.

רבי יעקב חיים סופר[עריכה]

משלב בפסקיו, לצד פסיקת הספרדים על פי השולחן ערוך גם את פסקי המקובלים- האר"י והרש"ש, והיה הראשון שכתב פירוש על השולחן ערוך בדרך זו (כף החיים).

בנוסף לכך נוטה כף החיים בפסיקותיו בדרך כלל לחומרא או מחפש פתרונות שונים מתוך כוונה לצאת ידי חובת כל השיטות.

רבי יחיאל מיכל הלוי אפשטיין[עריכה]

מסתמך הרבה על המנהגים- בעיקר מנהגי ליטא, והוא מרבה לבסס אותם. דרכו להקל גם כאשר בכך לא יוצאים ידי חובת כל הדעות, וביחוד כאשר המנהג להקל.

הגר"א[עריכה]

שיטתו בפסיקת ההלכה היתה מקורית מאוד, ופעמים רבות פסק על פי הבנתו בתלמוד גם נגד הראשונים והשלחן ערוך או המנהג המקובל. הוא מתבסס גם על תיקוני טעויות וחילופי גרסאות (אותם ביצע לרוב על פי בקיאותו).

רבי משה סופר (חת"ם סופר)[עריכה]

הוא התנגד לשימוש בפלפול לפסיקת הלכה, מכיוון שהנטיה לפלפול עלולה להטות את הלומד מהעניין העיקרי. כמו כן, התנגד לפרשנות שאינה עולה בקנה אחד עם הפשט לענייני הלכה[1]. בפסיקתו הסתייע גם באימוץ השיטות המדעיות של בחינת מקורות שאינם תורניים.
התנגד לפסיקת הלכה על פי האגדה[2] או הקבלה, וכן לחדשנות הלכתית ושינוי מן המקובל בעולם ההלכה ("חדש אסור מן התורה"[3]).

רבי יוסף שאול נתנזון[עריכה]

בפסיקתו השתמש גם במקורות שאינם הלכתים, ופעמים רבות הסתייע בראיות מן התנ"ך[4].

הרב אברהם יצחק הכהן קוק[עריכה]

פסיקתו נחשבת שמרנית ומחמירה (מלבד כמה פסקים מקלים כגון היתר שימוש בשמן שומשומין בפסח, הסתמכות על היתר מכירה בשמיטה ועוד), והוא מחשיב מאד את השמירה על המנהגים.

עם זאת, ברבים מפסקיו ניכרת חדשנות הלכתית. ישנם הטוענים[5] שפסיקותיו של הרב קוק קשורות להיותו איש הגות חדשן. במקומות רבים הוא סומך את פסקיו על ענייני אגדה, הגות וקבלה. מאידך יש השוללים זאת מכל וכל, ומבססים את טענותיהם על הנימוקים המופיעים בתשובותיו[6].

שיטות פסיקה של פוסקי זמננו[עריכה]

הרב בן ציון אבא שאול[עריכה]

פסיקתו מייצגת באופן מובהק את הגישה המעדיפה "הלכה אחרונה" על פני "הלכה ראשונה"; למשל: מעדיף את פסיקת שולחן ערוך - על פני פסיקת ראשונים שקדמו לשולחן ערוך, במקום לטעון (כפי שלמשל טוען הרב עובדיה יוסף) ש"אילו מחברי שולחן ערוך היו יודעים שכך פסקו ראשונים - היו מחברי שולחן ערוך חוזרים בהם"; מעדיף פסיקה שבבית יוסף - אפילו אם לא נזכרה בשולחן ערוך - על פני פסיקת ראשונים אשר מוזכרת בבית יוסף ואשר כנגדה נפסק בבית יוסף, במקום לטעון (כפי שלמשל טוען הרב עובדיה יוסף) ש"אילו מחבר שולחן ערוך היה מתכוון לחלוק על פסיקת הראשונים - שאותה ציין בבית יוסף ושכנגדה פָּסַק שם - אז היה פוסק נגדה גם בשולחן ערוך"; מעדיף (שלא כמו הרב עובדיה יוסף) מנהג מאוחר, על פני פסיקה שקדמה למנהג - אפילו אם היא נפסקה בשולחן ערוך.

הרב שלמה זלמן אויערבאך[עריכה]

בולטים בתשובותיו השיקולים הערכיים והאנושיים. הסברא הישרה מהווה אצלו מקור מרכזי להכרעה, והמונח 'נראה' חוזר אצלו הרבה. הוא מדגיש את הצורך להבחין בין שורת הדין ובין גזרות, ופעמים רבות נוטה להקל בדין מפני שכיום אין לגזור גזרות חדשות. בכמה מקרים הוא מסיק מסקנות חדשניות ביותר, אך במקרים מסוימים הוא מדגיש שאין כוונתו לפסוק למעשה אלא אם כן יסכימו איתו גדולי הפוסקים.

הרב חיים קנייבסקי[עריכה]

בפסיקתו מופגנת בקיאות מפליגה - לא רק בהלכה הפסוקה (שולחן-ערוך רמב"ם וכדו') - אלא בכל ספרות חז"ל: כולל תלמוד ירושלמי ומדרשים. באופן יחודי (ושלא כדעת הרב יוסף שלום אלישיב(דרוש מקור)), הוא מרשה להכריע את הדין - גם בלבדית מתוך מדרשי הלכה של חז"ל(דרוש מקור) - כשלא עולה בידו להכריע מתוך ההלכה הפסוקה (דהיינו כאשר הפסיקה שאותה הוא מסיק מתוך מדרשי חז"ל אינה מתנגשת עם הפסיקה של רמב"ם ושל שולחן ערוך).

הרב מרדכי אליהו[עריכה]

מתחשב בשיקולים קבליים - בנוסף על השיקולים ההילכתיים הקלאסיים של "בעלי הפשט"; וּבִפְרָט: מעדיף את פיסקיהם של רבי יצחק לוריא (האר"י), של רבי יוסף חיים (ה"בן איש חי") ושל רבי יעקב חיים סופר ("כף החיים") - על פני פיסקי שולחן ערוך[7]. נחשב בציבור הכללי כפוסק "מחמיר", יחסית לפוסקי דורו.

הרב עובדיה יוסף[עריכה]

מוחה כנגד אלו, אשר מתחשבים רק בדברי הפוסקים הראשונים, ואשר מתעלמים מטענותיהם של פוסקים אחרונים; כִּכְלל, בפסיקתו מופגנת בקיאות מפליגה בכל סיפרות הפסיקה לדורותיה, תוך השתדלות מירבית להתיחס לכלל דברי הפוסקים - כולל האחרונים ואחרוני-האחרונים, שבפסיקותיהם (ככל שלא נדחו על ידיו) הוא משתמש בעיקר כ"סניף" וכתוספת - לאישוש מסקנותיו שלו - שאותן הוא משתית בעיקר על פסיקת שולחן ערוך[8], זאת לאור דרכו הכללית שאותה ניסח בשתי אימרות-כנף שלו: "לכו [בני-ספרד ותימן] אל יוסף [קארו] - אשר יאמר לכם תעשו" (כפאראפראזה על בראשית מא נה), "ובני ישראל [שבאשכנז] - יוצאים ביד רמ"א" (כפאראפראזה על שמות יד ח); בִּפְרָט, מעדיף (שלא כמו הרב מרדכי אליהו) את פיסקי שולחן ערוך (ואת שיטת פסיקת שולחן ערוך כפי שפורטה בהקדמת שולחן ערוך) - אפילו על פני פיסקיהם של רבי יצחק לוריא (האר"י) ושל המקובלים (אם כי לא על פני פיסקי הזוהר, זאת עקב דברי מחבר שולחן ערוך עצמו בבית יוסף), ומעדיף (שלא כמו הרב בן ציון אבא שאול) את פיסקי שולחן ערוך - על פני מנהג המאוחר לשולחן ערוך (אם כי לא על פני מנהג המוקדם לשולחן ערוך; זאת עקב גילוי דעת של מחבר שולחן ערוך עצמו). חורג מפיסקי מחברי שולחן ערוך רק באותם תנאים נדירים ומוגדרים, שצויינו - על ידי רבי חיים יוסף דוד אזולאי - בתור כאלו המצדיקים חריגה כזו; למשל: משתמש (שלא כמו הרב בן ציון אבא שאול) בַּכּלל: "אילו מחברי שולחן ערוך היו יודעים שכך פסקו ראשונים - היו מחברי שולחן ערוך חוזרים בהם", וּבַכּלל: "אילו מחבר שולחן ערוך היה מתכוון לחלוק על פסיקת הראשונים - שאותה ציין בבית יוסף ושכנגדה פָּסַק שם - היה פוסק נגדה גם בשולחן ערוך".

כִּכְלל, מערכת "כללי הפסיקה" אצלו - מפותחת ביותר; במיוחד, דומיננטי אצלו מאד (שלא כמו אצל מרבית פוסקי דורו) - השימוש ב"כללי הספיקות" (כדי להיפטר מהצורך לנקוט בגישה הנגדית - הנאלצת "לצאת ידי חובת כל השיטות"), ובראשם הכללים: "ספק אחד בדאוריתא - לחומרא (מדאוריתא - במצוות עשה, ומדרבנן - באיסורי לא תעשה)"; "ספק ספיקא להקל (בדאוריתא וכל שכן בדרבנן) - לקולא"; "ספק ספיקא להחמיר (וכל שכן ספק אחד) בדרבנן - לקולא"; "ספק ברכות - לקולא, אפילו נגד פסק שולחן ערוך"; "כשמסתפקים איך להכריע מחלוקת שבדיני קידושין וגיטין, יש לנקוט כדעת הפוסקים המחמירים נגד שולחן ערוך"; ועוד.

מתנגד לפסיקה המתבססת על "פילפול". תומך - בראש ובראשונה - בפסיקה דדוקטיבית, או אף אינדוקטיבית - ובלבד שתתבסס על "דימוי דבר לדבר לפי סברה ישרה" [להוציא "סברת-כרס" שרירותית או דחוקה או מפולפלת].

נחשב בציבור הכללי כפוסק "מקל", יחסית לפוסקי דורו. נחשב בקרב תלמידיו כמייצג מובהק של הגישה השוללת כל התחשבות בשיקולים חוץ-הילכתיים, בין לקולא בין לחומרא.

הרב יוסף קאפח[עריכה]

פסיקתו נשענת כמעט לחלוטין על פסקי הרמב"ם ביד החזקה ובשאר כתביו, ולדעתו הוא הפוסק המרכזי שעליו בני תימן צריכים להישען. רק במקרים חריגים הוא פוסק כנגד דעת הרמב"ם, כאשר באופן מובהק ומוחלט מנהג תימן הקדום היה שונה מהרמב"ם. פסיקתו מתנגדת לשימוש במקורות קבליים לפסיקת ההלכה.

הרב אהרן ליכטנשטיין[עריכה]

מקפיד להיצמד באופן הדוק ושמרני לפסיקות הקלאסיות, אם כי תוך התחשבות משמעותית ביותר (ככל שההלכה הקלאסית מאפשרת זאת) בשיקולים מוסריים - הנחשבים לדעתו כחלק בלתי נפרד מההלכה עצמה (לפי הכתוב: "ועשית הישר והטוב"). מתנגד מובהק ל"שטחיות" (כלשונו), ולפשטנות - הננעלת באופן עוור על אחת ממגוון אפשרויות - מתוך קיבעון המתעלם ממיכלול הפרמטרים של התמונה המורכבת השלמה: הן העובדתית והן ההילכתית. מייצג מובהק של הגישה ה"אנליטית", ותומך נלהב בשילוב למדנות לתוך מארג הפסיקה; הוא אף הביע את ייחולו ליום שבו הפוסקים יתחילו להתחשב גם ב"סברות למדניות"; לדעתו (בעקבות רבו), לשם הקמתה של סברה למדנית - די להישען על התושב"ע ועל רמב"ם, ובלבד "שלא ליפול בשולחן ערוך".


הערות שוליים

  1. ראה: שו"ת חתם סופר ב מ
  2. ראה: שו"ת חתם סופר א קמה; שם סי' נא
  3. ראה: שו"ת חתם סופר א כח; שם סי' קמח; שם סי' קפא; ח"ב סי' יט ועוד
  4. מקור: ע"פ ספרו של הרב א.י ברומברג, "מגדולי התורה והחסידות" כרך טז, פרק ה.
  5. הרב פרופ' נריה גוטל (חדשים גם ישנים, הוצאת מאגנס תשס"ה) ועוד. ויש מחלקים בין תקופת רבנותו ביפו לתקופת רבנותו ביושלים (ד"ר חגי בן-ארצי, החדש יתקדש, הוצאת ידיעות אחרונות).
  6. הרב אברהם וסרמן במאמרו על שיקולים הלכתיים וחוץ-הלכתיים במשנת הרב קוק, מתוך: 'המעיין' ניסן תשס"ט.
  7. ראה אודות כך בהרחבה במבוא לספרו אמרי מרדכי.
  8. ראה בהרחבה אודות כך בספר "עין יצחק" של בנו הרב יצחק יוסף, בפרקים על "כללי קבלת הוראת מרן" ובספרו של הרב ד"ר בני לאו "ממרן עד מרן".