דרשני:סימן ב-ניגון בתפילה ובברכת כהנים (Zvi Ryzman)

מתוך ויקישיבה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

סימן ב

ניגון בתפילה ובברכת כהנים

נהגו במקומות רבים, וכאן במקומינו נהוג כן ביום טוב כאשר נושאים כפים, שהכהנים מנגנים ניגון לפני שאומרים "שלום" ותוך כדי כך הקהל אומרים "רבש"ע" (שו"ע סי' קכח סע' מה). וכן נהוג ברוב תפוצות ישראל שהש"ץ מאריך בניגון בחזרת הש"ץ ובפרט בקדושה. ולכאורה יש לתמוה מדוע אין הניגון נחשב הפסק בתפילה. וכמדומני שאותה שאלה נשאלת כאשר בעל הבית נוטל ידיו ועד לבציעת הפת ממתין למסובים שיטלו גם הם את ידיהם, ובנתיים מפזם ניגון ללא מילים, מדוע שדבר זה לא יחשב הפסק המעכב ומצריך ברכה נוספת כמו דיבור.

א.

בהלכות תפילה (או"ח סימן קכד סע' ח) כתב הרמ"א: "ולא ימתין עם עניית האמן, אלא מיד כשכלה הברכה יענה אמן". ובמג"א (ס"ק יד) פירש: "מיד כשכלה, ואם החזן מאריך בניגון של ואמרו אמן, יאמרו אמן מיד כי הניגון הוי הפסק, ועמ"ש ס"ס קכ"ח דהארכת הנגון מכלל הברכה היא, ומ"מ נ"ל דאם מאריך הרבה הוי הפסק", עכ"ל.

ומה שציין המג"א שבסוף סימן קכ"ח מפורש ש"הארכת הנגון מכלל הברכה היא", כוונתו לדין המבואר ברמ"א (שם סע' מה) וז"ל: "אלו תיבות שהכהנים הופכים בהם לדרום ולצפון. הגה: ונוהגין שמאריכין בניגון אלו תיבות [יברכך, וישמרך, אליך, לך, שלום], כי כל אחת מהן היא סוף ברכה בפני עצמה, ואומרים רבון, כמו שמפורש בסי' ק"ל, בשעה שמאריכין בניגון התיבות שבסוף הפסוקים, דהיינו: וישמרך, ויחנך, שלום".

ויש לבאר את יסודה של הלכה זו שהניגון אינו נחשב הפסק, וכמו כן יש לבאר את דברי המג"א שניגון בעצם אינו נחשב כהפסק, ורק אם מאריך הרבה הוי הפסק, מה החילוק בין "מאריך הרבה" שנחשב הפסק לניגון שלא מאריך בו שאינו נחשב כהפסק.

עוד מפורש בדברי השו"ע (או"ח סימן נג סע' יא) מעין הלכה זו: "ש"ץ שמאריך בתפילה כדי שישמעו קולו ערב, אם הוא מחמת ששמח בלבו על שנותן הודאה להשי"ת בנעימה תבוא עליו ברכה וכו'. ומ"מ כל שמאריך בתפילתו לא טוב עושה", עכ"ל. וגם כאן יש לברר את ההגדרה של "מאריך" בתחילת דברי המחבר, שעליו אמר שאם הוא מחמת "ששמח בלבו וכו'" אזי "תבוא עליו ברכה", ומאידך אם "מאריך בתפילתו לא טוב עושה".

ב.

מקור ענין הניגון באמירת ברכת כהנים הוא בגמרא (קדושין עא, א) "ת"ר בראשונה שם בן י"ב אותיות היו מוסרין אותו לכל אדם, משרבו הפריצים היו מוסרים אותו לצנועים שבכהונה, והצנועים שבכהונה מבליעים אותו בנעימת אחיהם הכהנים. תניא אמר רבי טרפון פעם אחת עליתי אחר אחי אמי לדוכן והטיתי אזני אצל כהן גדול ושמעתי שהבליע שם בנעימת אחיו הכהנים". ופרש"י שם: "מבליעים אותו בנעימת אחיהם הכהנים, אותן שלא היו בקיאין בו ומברכין בשם בן ארבע אותיות כשהיו מושכין את קולם בנעימה, היו אלו ממהרים להבליע את השם בן י"ב ולא היה נשמע לרבים מקול נעימות חבריהם בנעימת ביסום קול".

טעמי הדבר הביא ערוך השלחן (סימן קכח סע' לה) בשם הלבוש שכהנים המנגנים ברכת כהנים הרי אלו משובחים "שכן כל הברכות והתשבחות נאמרו בהלל וזמרה וכל מה שמנעימים בזמירות הוא טוב. ועוד, דמזה יבואו להתעוררות והתלהבות לברך בכוונה, על דרך "והיה כנגן המנגן ותהי עליו יד ה'", ומנהג ישראל תורה הוא", עכ"ד.

טעמים נוספים כתב בספר יסודי ישורון (מערכת נשיאת כפים עמ' מג-מד) "יש סמך לברך ברכת כהנים בניגון משום דברכת כהנים צריך להיות בשמחה דטוב לב הוא יברך. ועוד, דבברכת כהנים יש השראת השכינה ואין השכינה שורה אלא מתוך שמחה וכמבואר בזוהר (פרשת תרומה דף ק"מ) דאף שדוד היה במדבר ורדפו אחריו והיה בצער מ"מ שרתה עליו השכינה משום דהיה בשמחה כדכתיב "מזמור לדוד" ולא לדוד מזמור בהיותו במדבר יהודה, שמתחילה היה צריך לזמר שיהיה בשמחה ואחר כך שרתה עליו השכינה".

ג.

עוד מבואר בדברי הפוסקים שמותר לכהנים לנגן רק ניגון אחד בברכת כהנים ולא כמה ניגונים, כדברי תרומת הדשן (שאלה כו) בתשובותיו: "כהנים המנגנים ברכת כהנים כשעולין לדוכן שרי להו לנגן שנים או שלשה ניגונים, כגון בכל פסוק ופסוק או בכל תיבה ניגון אחד, או לא". ומשיב: "יראה דלא כשר למיעבד הכי, ואע"ג דמנהג לנגן ברכת כהנים בנעימה והכהנים היודעים להנעים הניגון בברכתו הרי הן משובחים וכו', מ"מ אין לנגן אלא ניגון אחד מתחילה ועד סוף משום דאיכא למיחש לטירוף דעת".

ובספר יסודי ישורון (מערכת נשיאת כפים עמ' מד) ביאר טעם נוסף: "דאם מנגנים ניגון אחד אז נראה דאין הניגון אצלו העיקר אלא מתכוון לשם השי"ת, אך כשמרבה בניגונים עי"ז מראה שהעיקר אצלו הניגונים והוי בכלל חזן ששמח בקולו שזה מגונה".

ובספר עטרת פז על הלכות נשיאת כפים (סימן קכח ס"ק סא) כתב: "במחוז פרעסבורג ואגפיה נוהגים לנגן בכל יו"ט ויו"ט נגון אחר [דהיינו בפסח נגון "אדיר הוא", בשבועות נגון "אקדמות", ובסוכות נגון הנענועים המיוחד לזה, ובשמחת תורה מנגנים כל הניגונים מג' רגלים ביחד. וביום שיש בו הזכרת נשמות מנגנים כמו בימים נוראים, וקוראים אותו "מתים נגון"]. אכן במדינתנו כאן אין נוהגים כן רק בכל פעם מנגנים הניגון המיוחד וידוע לכל משום דאיכא למיחש לטירוף הדעת (מטה משה אות קצג)", עכ"ל.

[ויש להעיר על דברי העטרת פז, שכן בתרומת הדשן כתב שאסור לנגן ב' וג' ניגונים בגלל טירוף הדעת מפני ש"הדבר ידוע שאפילו המנגנים הבקיאים כשרוצים לצאת מניגון לניגון בתיכף צריכים לכוון ולדקדק יפה להשמיע קול שוה ומיושר וע"י טירדא זו תיטרף דעתם שלא ידעו איזה פסוק או תיבה יתחילו". וזה שייך לכאורה לגבי ב' וג' ניגונים באותו קטע של תפילה, ואין זה שייך לגבי הענין שמדבר עליו העטרת פז, שבכל חג מנגנים ניגון אחר, ומה טירוף הדעת בזה, וצ"ע].

ובספר לקט קמח השלם (אות רז) כתב שכשחל יו"ט בשבת "המנהג של אלה הנושאים כפים לומר רק את התיבות של הברכה לבד בלא הניגונים הנוהגים בסיום כל פסוק". ומעין זה כתב הגר"ש דבליצקי שליט"א בספרו מנהגי אשכנזים פרושים ועוד בארץ ישראל, שכן הוא המנהג בכל בתי הכנסיות העתיקים בירושלים וכל אר"י שלא לנגן בברכת כהנים ביו"ט ובימים נוראים, והטעם הוא "כיוון שלא מנגנים בימי החול לכן גם בשבתות ויו"ט אין מנגנים".

ד.

יסוד מעלת הניגון מלבד מה שכבר מוזכר בנביא (מלכים ב ג, טו) "והיה כנגן המנגן ותהי עליו יד ה'", מובא גם בדברי חז"ל בכמה מקומות מעלת הנעימה והניגון: "ואמר רב שפטיה אמר רב יוחנן כל הקורא בלא נעימה והשונה בלא זמרה עליו הכתוב אומר וגם אני נתתי להם חוקים לא טובים ומשפטים לא יחיו בהם" (מגילה לב, א). ובתוס' שם כתבו דבר נפלא: "שהיו רגילים ללמוד המשניות בזמרה לפי שהיו שונין אותן בעל פה ועל ידי כך היו נזכרים ביותר". ומכאן נלמד שיש ענין מיוחד בשירה בשעת הלימוד.

גם בשעת הקרבת הקרבנות היתה שירה בבית המקדש: "מה כפרה מעכבת אף שירה מעכבת" (ערכין יא, א). וענין זה מבואר בספה"ק שיש קשר בין השירה לכפרה מכיון שהשירה מביאה את השומעים להרהורי תשובה והרהורי התשובה גרמו כפרה [עי' במאור ושמש (פרשת שמיני עה"פ "וישא אהרון את ידיו") בשם ספר ברית מנוחה בשם האר"י הק' בספר הכוונות].

כמו כן מרמז בעל הטורים בתחילת פרשת ואתחנן על ענין השירה בעת התפילה, וז"ל: "ואתחנן אל ה' בעת ההיא וגו'. ואתחנן בגימטריא שירה, שאמר לפניו שירה כדי שישמע תפילתו". ומבואר בדבריו ענין מחודש, שהניגון והשירה בעת התפילה מכוון לגרום שהתפילה הבאה מתוך שירה תתקבל יותר. ונראה להסביר בפשטות שמטרת השירה היא השראת השכינה, וכשיש השראת השכינה, ממילא התפילות מתקבלות יותר.

עוד מצאתי בענין חשיבות ענין הניגון בתפילה דברים מופלאים שכתב הג"ר ישראל משה חזן (שו"ת כרך של רומי סימן א) וז"ל: "ומעיד אני עלי שמים וארץ שבהיותי בעיר גדולה של חכמים ושל סופרים סמירנא, ראיתי מגדולי החכמים שהיו גם כן משוררים גדולים על פי חכמת המוסיקא ובראשם הרב המופלא ר' אברהם הכהן אריאש זלה"ה, שהיו הולכים אחרי הפרגוד של כנסיית הנוצרים בימי חגם להתלמד מהם נגינות מיוחדות על פי המוסיקא להתאימם לתפילת ימים נוראים שצריכים הכנעה גדולה, והיו מסדרים מאותם קולות הנגינה קדישים וקדושות הפלא ופלא", עכ"ד.

וכיסוד הדברים מבואר בספה"ק שהמליצו על כך שיש ענין להעלות ניצוצות הקדושה מהניגונים שחוברו ל"ע לענייני טומאה [כמו "מארש נפוליאון" שניגן הרב בעל התניא ועוד]. וכן האריך בשו"ת יביע אומר (חלק או"ח ח"ו סימן ז) והביא מדברי השואל ומשיב (קמא ח"ג סימן עב) שמצוה להפוך בית תיפלה לבית כנסת, שמוציא מרשות הסטרא אחרא ומעביר לצד הקדושה, ואם כן מכל שכן אם המנגינה באה ממקור לא טהור שמצוה להוציאה מן הסטרא אחרא.

ומסיים ביביע אומר, וז"ל: "וכן שירי הבקשות הנאמרים ברוב קהל ועדה בבתי כנסיות בלילות שבת נוסדו וחוברו ע"פ לחן מנגינות שירי עגבים על ידי גאוני ישראל, ומהם הגאון ר' שלמה לניאדו המחבר שו"ת בית דינו של שלמה, והגאון ר' אברהם ענתבי המחבר ספר יושב אהלים ועוד, וכהנה וכהנה גאונים מפורסמים רבים ועצומים בתורה ויראת ה' טהורה, וכולם נקבצו ובאו בספר הבקשות. וכמעט כל השירים של עדות המזרח הנאמרים בנעימה בהזדמנויות של שמחות וסעודות מצוה כולם חוברו בלחן של שירי עגבים על ידי פייטנים ומשוררים קדושים וטהורים, ועל "ערבים" תלינו כינורותינו, ואין פוצה פה ומצפצף".

גם בספר דברי ישראל להרה"ק ממודז'יץ (פרשת מקץ, חנוכה) האריך בענין חשיבות הניגונים בתפילות, והביא בשם הרה"ק בעל הקדושת לוי שהמליץ מהפסוק "קחו מזמרת הארץ בכליכם" לרמז על ענייני הזמירות [ואולי כאן "זמרת הארץ", רצונו לומר זמרה שיש בה ארציות, והיינו זמרה של ענייני חול שגם ממנה יש לקחת ולהכניסה לקדושה כנ"ל].

תורת העולה מכל המתבאר היא חשיבות ענין שירה ונעימה בתפילות בכלל ובברכת כהנים בפרט.

ה.

כמו כן מצינו ענין שירה בתפילה בשו"ע (או"ח סימן נא סע' ט): "מזמור לתודה יש לאומרו בנגינה, שכל השירות עתידות ליבטל חוץ ממזמור לתודה". ושם בסעיף ח: "אין אומרים הזמירות במרוצה כי אם בנחת". ובבאר היטב כתב שם: "דהיינו כאילו מונה מעות".

ובדברי הגרי"ד סולובייצ'יק (מובא בירחון המסורה, חוברת ז' עמ' ח) מבואר מדוע הניגון במזמור לתודה הוא חלק מהתפילה ואין זה נחשב הפסק: "ונ"ל הפשט דהלל ושירה צריך לומר בנעימה, וזהו כוונת המחבר במש"כ "בנחת". דנחת היינו יותר ממונה מעות דהוי רק לאט לאט, אלא נחת היינו בנעימה, וכמו שאומרים בקדושה "להקדיש ליוצרם בנחת רוח בשפה ברורה ובנעימה". וכן "דברי חכמים בנחת נשמעים". דהיינו בנעימה ולא לאט לאט. ובהלל איתא במחבר (סימן תפח סע' ד) דצריך לומר הלל בנעימה, ובפסוקי דזמרה איתא בגמרא (שבת קיח, א) יהא חלקי עם גומרי הלל בכל יום, דהיינו, פסוקי דזמרה. וזה בעי נעימה, אבל מזמור לתודה, צריך שיאמר לא רק בנעימה ובנחת רוח, אלא בעי נגינה".

והוא ממשיך וכותב: "והנה בהלל יש ב' ענינים, שבח והודאה. שבח זהו כל ההלל, והודו לה' כי טוב זה הודאה. כשאומרים הלל היינו שבח, שמשבחים ומהללים את ה' באופן כללי, ולפיכך אומרים בנחת ובנעימה. אבל כשאומרים הודו, שזה הודאה פרטית, ומודים על כל מה שעשה ליחיד ולישראל צריך לנגן ולשיר. ובבית המדרש של הגר"א שרו בהודו בהלל, וכן המנהג. ולכן מזמור לתודה מחייב בנגינה. וזהו הטעם דכל השירות עתידות ליבטל חוץ ממזמור לתודה. כי כל השירות הם שבח, ושבח היינו שעומדים מרחוק ומעריצים ומהללים גבורות פלוני, אבל תוך מחיצתו ובקרבת המלך מודים לו בשביל מה שעשה לנו, ולעתיד לבוא נהיה בקרבת המלך ונראה את כל הטובות שעשה לנו. ובביתו של הגר"ח בעת הסדר היו שרים מהודו והלאה. ובילקוט שמעוני (שיר השירים) מפורש כן, בפסוק "השמיעיני את קולך" זה הלל, "כי קולך ערב" בהודו לה', עי"ש, דהודאה בעי נגינה, אבל בפסוקי דזמרה אין שם הודאה כלל אלא שבח, וסגי בנעימה", עכ"ד הגרי"ד.

ואמנם המבואר בדבריו רק לגבי "מזמור לתודה" שמכיון שמזמור זה הוא בבחינת הלל שיר ושבח, לכן יש בו ענין של נעימה וניגון ואין זה נחשב הפסק. אולם עדיין לא מבואר מדוע הניגון בשאר חלקי התפילה לא נחשב הפסק כמו שכתב המג"א ש"הארכת הניגון מכלל הברכה הוא".

וכן מצאנו מקומות נוספים שיש לומר חלקים מהתפילה בניגון קריאת טעמים: פסוקי ברכת כהנים שאומרים בסמוך לברכת התורה וכן פסוקי י"ג מידות שאומר היחיד. ובספר הלכות הגר"א ומנהגיו מאת הגאון רבי משה שטרנבוך (הל' ברכות השחר עמ' ט) ביאר את טעם הדבר:

"לומר ברכת כהנים סמוך לברכת התורה בנגינות וטעמים וכו', שאז מוכח שקורא כקריאה בתורה. וכן מבואר בשו"ע (סימן תקסה סע' ה) לענין אמירת י"ג מידות שצריך לומר כשהוא ביחיד עם נגינות וטעמים. וגם כאן מצוה לומר ברכת כהנים כל יום בבוקר אחר ברכת התורה בנגינות דמוכיח שקורא מקרא ומקיימין אז המצוה כהלכתה, דברכת התורה דאורייתא", עכ"ל. כלומר, מכיון שצורת קריאת התורה היא בניגון טעמים, נמצא שאת חלקי התפילה שהם בגדר לימוד וקריאת התורה, יש לומר באופן שבו קוראים בתורה, והיינו בניגון טעמים.

אלא שגם כאן כמובן, חלקים אלו מהתפילה שצריך לנגן באמירתם אינם עיקר התפילה, אלא שיש דין מיוחד דוקא בפסוקים אלו שצריכים להיות כקריאה בתורה, אולם אין ללמוד מזה לשאר חלקי התפילה שהנגינה תחשב כחלק מהתפילה. ושוב צריכים אנו לבאר מדוע "הארכת הניגון מכלל הברכה הוא".

ו.

והנה בעיקר ההלכה האם ניגון נחשב הפסק במקום שלא תיקנו לנגן, נחלקו פוסקי דורינו.

בשו"ת מנחת יצחק (ח"ה סימן ט) נשאל: "אם נגינה במקום שאסור להפסיק כגון בין ברכת המוציא לאכילה, אם הוי כדיבור או לא. ואין ראיה ממה שמנגנים בתפילת שחרית בשבת ויו"ט, כי זה נראה ששייך לסדר התפילה, אבל לנגן סתם צ"ע".

ובתשובתו הביא המנחת יצחק את דברי המג"א שהבאנו בתחילת דברינו, ואת דברי תרומת הדשן (סימן כז) לענין הריבון שאומרים הציבור בשעת נשיאת כפים, שכתב התרומת הדשן שאין לומר רבש"ע בשעת הברכה ממש רק בהארכת הנגון ההברה האחרונה כמו בהארכת הדל"ת של אחד, וסיים המנחת יצחק: "אמנם נראה דכל זה אם מאריך בניגון קצת אשר ניגן בה גוף הברכה, וגם זה דוקא אם מאריך בהברכה אחרונה כמבואר בתרומת הדשן שם, אבל להתחיל בניגון אחרי סיום הברכה בודאי הוי הפסק לענית אמן, ומכ"ש בין ברכת המוציא והאכילה וכיוצא בזה כנלענ"ד".

ומבואר בדבריו שפעמים ניגון נחשב הפסק בתפילה ופעמים לא נחשב הפסק. והחילוק הוא, שהניגון מותר רק כאשר מאריך בסיום הברכה, שאז הניגון נחשב חלק מהברכה ואינו מפסיק. אבל נגינה במקום שאסור להפסיק, כגון בין ברכת המוציא לאכילה, כגון שמתחיל בשיר אחרי סיום הברכה נחשב ניגון להפסק.

ואמנם לכאורה היה אפשר לומר שההפסק בין ברכת המוציא לאכילה הוא ענין של היסח הדעת, כיוון שהאדם מסיח דעתו גורם בכך כאשר בא לאכול צריך נטילת ידיים חדשה. אבל אם מפסיק בין ברכת המוציא לאכילה בניגון, כגון שממתין למי שצריך להצטרף לסעודה, אזי אין היסח הדעת, ולכן אין זה הפסק. מכל מקום הגאון בעל המנחת יצחק לא מחלק בסברה הזו, וסובר שגם במקרה דנן נחשב הדבר הפסק לענין אמירת ועניית אמן.

[וכששוחחתי בענין זה עם כ"ק אדמו"ר ממודז'יץ שליט"א, העיר שאם ננקוט כמו שנקט המנחת יצחק שניגון אכן נחשב הפסק, אם כן מדוע בכיה באמצע התפילה לא תחשב הפסק, וזה הרי בודאי לא נחשב הפסק ופוק חזי מאי עמא דבר].

אולם השבט הלוי (ח"ה או"ח סימן טז) חולק על המנחת יצחק, ומפורש בדבריו שניגון לא נחשב הפסק כל זמן שלא הוציא מילים מפיו, וזה לשונו: "אם נגינה הוי כדיבור לענין הפסק או לא, והעיר מדברי המג"א (או"ח סימן קכד ס"ק יד) שכתב בשם יש נוחלין ואם החזן מאריך בניגון של ואמרו אמן, יאמרו אמן מיד כי הניגון הוי הפסק, וציין המג"א (סימן קכח ס"ק עג). הנה המעיין במג"א יראה דניגון באמצע התפילה או באמצע הברכה יחד עם התפילה והברכה זה אפילו לכתחילה מותר, דחלק הזמר עם חלק דבור התפילה או הברכה משתלב לשבח א' לזמר לשמך עליון, והיינו האי דסימן קכ"ח. משא"כ בשעת ואמרו אמן שהוא זירוז בעלמא של הש"צ לעורר העונים לענות ואינו מגוף הקדיש או התפילה, מכל מקום גם בשעת ברכה לא יאריך יותר מדאי כי ריבוי הניגון לא שייך שוב לברכה ונראה כהפסק.

ובנשיאת כפים, כל הבקי בסגנון הנשיאת כפים של חול יודע שהנגון המקובל בשעת נשיאת כפים הוא חלק מהמצוה, להמשיך הברכה בנעימת קול וכו', מכל מקום יראה מדהזכירו הפוסקים הפסקת ניגון בדיני עניית אמן דוקא ולא הוזכר בסימן ק"ד לענין הפסקה באמצע התפילה, מזה לכאורה יראה דדין הפסק ממש ליכא בניגון כל זמן שלא הוציא מפיו גם הגה דיבור, ונפקא מינה שאין צריך לחזור, ודינו כדין שתיקה בסימן ק"ד שאורך ההפסקה קובע, לא עצם ההפסקה.

וגם אם נימא כדעת החולקים בעניית קדושה דגם השתיקה הוי הפסקה, שאני התם דבאנו עלה מדין שומע כעונה ועונה ממש הוי הפסקה, משא"כ נגינת קול בלי שיחה. ונהי דלכתחילה לא יפסיק גם בניגון במקום שאסור להפסיק, מ"מ דיעבד אין לנו, ונפשט שאילת מע"כ. וכן יראה מפשטות תשובת מהר"ם שי"ק (או"ח סימן לא) עי"ש בדבר החזנים המאריכים בניגונים", עכ"ד שבט הלוי. ומפורש בדבריו שניגון לא נחשב הפסק כל זמן שלא הוציא מילים מפיו, ודינו כדין שתיקה. אלא שעדיין יש לבאר את הדברים בסברה, מדוע הניגון אינו נחשב הפסק.

ז.

והנראה בביאור הדברים.

איתא סוגיית הגמרא (ברכות דף מ, א) "אמר רב טול ברוך טול ברוך אינו צריך לברך". פרש"י: "טול ברוך, הבוצע קודם שטעם מן הפרוסה בצע ממנה והושיט למי שאצלו ואמר לו טול מפרוסת הברכה, אף על פי שסח בינתים אין צריך לחזור לברך, ואף על גב דשיחה הויא הפסקה כדאמרינן במנחות (לו, א) סח בין תפילין לתפילין צריך לברך, וכן בכסוי הדם, הך שיחה צורך ברכה ולא מפסקא". וכן נפסק להלכה בשו"ע (או"ח סימן קסז) שאם אחרי ברכת המוציא, קודם האכילה, אומרים דברים שהם מצורך הסעודה כגון "הביאו לי מלח או לפתן" וכיו"ב, אין זה נחשב הפסק.

ומעתה יש לשאול, מדוע אם אדם יאמר באמצע התפילה לחברו "הבא לי סידור" וכיו"ב, בודאי זהו הפסק בתפילה, ואין זה נחשב צורך התפילה - ובמה זה שונה מ"טול ברוך" שאינו נחשב הפסק.

ומו"ר הגאון רבי ברוך מרדכי אזרחי שליט"א, ראש ישיבת עטרת ישראל, רצה ליישב וביאר ש"טול ברוך" לא נחשב הפסק כיון שזהו כצורך הסעודה, אך "הבא לי סידור", זהו צורך האדם ולא צורך התפילה, ולכן לא יכול לומר "הבא לי סידור" כי זהו צורכו האישי ולא צורך התפילה, כי הרי חייב להתפלל גם בלי סידור והסידור רק מסייע לו להתפלל. ולפי זה רצה הגרב"מ לומר שזהו הטעם שניגון נחשב גם כן כצורך התפילה, וכמו שיכול להפסיק באמירת "טול ברוך" בגלל שאנו אומרים שהדבר הוא חלק מהסעודה, אף הניגון הוא חלק מהתפילה ולכן אין בזה הפסק [אולם לכאורה יש מקום לומר שהדברים ק"ו, אם לצורך הסעודה מותר להפסיק, לצורך האדם בודאי יהיה מותר, דחשיב יותר צורך לאדם מאשר לסעודה, וצ"ב].

לכן נראה לומר, שיסוד ענין התפילה ביארו חז"ל שהוא "עבודה שלב" כדברי הגמרא (תענית ב, א) שלומדים מהפסוק "ולעבדו בכל לבבכם" - איזוהי עבודה שבלב, זוהי תפילה". ומאחר שתפילה היא בעצם עניינו של הלב, מכיון שלא שייך להשאיר את מסגרת התפילה לענין של מחשבה שבלב בלבד, תיקנו אנשי כנסת הגדולה את נוסח התפילה.

ומעתה יש לומר לפי זה שגם כשאומר את התפילה בניגון או שמפזם ניגון בשעת התפילה, זהו צורה נוספת של הבעת הרגשת הלב, וכשם שנוסח התפילה בעצם מגלה ומביע את הרגשת הלב, כן הניגון הוא צורה נוספת של ביטוי והבעת הלב. ואם כן בודאי שאין זה הפסק באמצע התפילה כיון שהניגון הוא בעצם אותו דבר כמו נוסח התפילה, וזהו עצמות התפילה.

ומעתה מיושבים היטב כל העניינים שהבאנו, וכמו שנתבאר, לא רק שהניגון בתפילה לא נחשב הפסק [כפסק שבט הלוי] משום שאין בזה היסח הדעת כל עוד לא הוציא משפתיו דיבור, אלא אדרבה, הניגון הוא חלק מעצם התפילה המביעה את עבודת הלב, וכפי ש"טול ברוך" לא נחשב הפסק מכיון שזהו צורך וחלק מהסעודה, כך כאשר אומר את התפילה עם ניגון זהו הביטוי הטוב ביותר לרחשי עבודת הלב.

ולכן גם בברכת כהנים אין הניגון נחשב הפסק וכדברי המג"א ש"הארכת הניגון מכלל הברכה הוא", וכמו שנתבאר בטעמים שהבאנו לעיל שברכת כהנים צריכה כוונה כראוי, ולכן הניגון הוא חלק מעצם הברכת כהנים. וראיה לכך שאם הכהנים לא מכוונים בלבם בעת הברכה לא קיימו את המצוה, שהרי אם יש לכהן שונא בין הקהל אסור לו לישא כפיו, כיון שאומר "באהבה" ואינו אוהב לאחד מהקהל, כמש"כ המג"א (ס"ק יז) בשם הזוה"ק "כל כהן דלא רחים לעמא או עמא לא רחמין ליה לא ישא כפיו". הרי שיש הקפדה מיוחדת על הכוונה בכל מילה שאומר.

ומכיון שעל ידי הניגון מתעוררת ביותר הכוונה, הרי שהניגון הוא חלק מענין אמירת הברכת כהנים, והוא חלק מהברכה, וכמו שכותב המג"א, ולכן אינו נחשב הפסק.

ובזה מובן מדוע אם הניגון הוא לאחר הברכה נחשב הדבר כהפסק, וכמו שהביא המנחת יצחק בשם התרומת הדשן, מכיון שאז כבר אי אפשר לומר שהניגון בא כדי לעורר את הכוונה, כי אחרי האמירה אין כביכול צורך בכוונה, ואם כן הניגון איננו חלק מהברכה ולכן נחשב כהפסק.

ומעתה גם מבואר היטב החילוק שכתב המג"א שניגון בעצם אינו נחשב כהפסק, ורק אם מאריך הרבה הוי הפסק, שכן כמו שנתבאר, הניגון הוא חלק מהתפילה כל עוד הוא מעורר את הכוונה שאז זהו בעצם מהות התפילה שהיא ביטוי והבעת עבודת הלב, ולכן זהו כל זמן שלא מאריך בניגון הרבה, אבל כאשר "מאריך הרבה" אין בזה כבר לעורר את הכוונה ולכן זה נחשב הפסק.