מיקרופדיה תלמודית:בשר

מתוך ויקישיבה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
ערך זה הוא מתוך המיקרופדיה התלמודית - חלק ממיזם האנציקלופדיה התלמודית בוויקישיבה.

עורך ראשי: הרב פרופ' אברהם שטינברג
הערך הוגהּ ע"י הגרז"ן גולדברג זצ"ל וצוות ת"ח ולא ניתן לעורכו ישירות.
הינכם מוזמנים להשתתף בעריכתו באמצעות דף השיחה.

שגיאה ביצירת תמונה ממוזערת: לא הייתה אפשרות לשמור את התמונה הממוזערת אל יעדה

הפרוייקט מתקיים בשותפות עם מפעל הפיס התומך ומסייע לקידום האמנות והתרבות בישראל.

בשר

הגדרה[1] - החלקים הרכים של בעלי חיים הראויים לאכילה

הלכות רבות, במצות ובאיסורים ובטומאה, נאמרו בבשר, כמו:

  • מצות אכילת בשר הפסח, שנאמר: וְאָכְלוּ אֶת הַבָּשָׂר בַּלַּיְלָה הַזֶּה (שמות יב ח. וראה ערך אכילת פסחים).
  • מצות אכילת בשר קדשים, שנאמר: וְאָכְלוּ אֹתָם וגו' (שם כט לג. וראה ערך אכילת קדשים).

הקטרת אברי העולה על גבי המזבח, שנאמר: וְעָשִׂיתָ עֹלֹתֶיךָ הַבָּשָׂר וגו' (דברים יב כז. וראה ערך הקטרה).

  • איסור אכילת אבר מן החי, שנאמר: וְלֹא תֹאכַל הַנֶּפֶשׁ עִם הַבָּשָׂר (שם יב כג. וראה ערך אבר מן החי).
  • איסור אכילת בשר מן החי, שנאמר: וּבָשָׂר בַּשָּׂדֶה טְרֵפָה לֹא תֹאכֵלוּ (שמות כב ל), שכולל גם בשר הפורש מן החי (חולין עג ב. וראה ערך בשר מן החי).
  • בשר בחלב, שנאמר: לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ (שמות כג יט. וראה ערך בשר בחלב).
  • בהמות וחיות טמאות, שנאמר: מִבְּשָׂרָם לֹא תֹאכֵלוּ וגו' (ויקרא יא ח. וראה ערך בהמה טמאה).
  • טרפה, שנאמר: וּבָשָׂר בַּשָּׂדֶה טְרֵפָה וגו' (שמות כב ל. וראה ערך טרפה).
  • נבלה, שנאמר: לֹא תֹאכְלוּ כָל נְבֵלָה וגו' (דברים יד כא. וראה ערך נבלה).
  • עופות טמאים, שנאמר: וְאֶת אֵלֶּה תְּשַׁקְּצוּ מִן הָעוֹף וגו' (ויקרא יא יג. וראה ערך עוף טמא).
  • שרצים ורמשים, שנאמר: וְכֹל שֶׁרֶץ הָעוֹף וגו' (דברים יד יט. וראה ערך שרצים ורמשים).
  • בשר שור הנסקל, שנאמר: וְלֹא יֵאָכֵל אֶת בְּשָׂרוֹ (שמות כא כח. וראה ערך שור הנסקל).
  • פסולי המוקדשים, כמו: פגול, נותר, טמא, יוצא ועוד (ראה ערכיהם).
  • ובטומאה: טומאת מת, נבלה ושרצים (ראה ערכיהם).

על חלקים שונים של בעלי חיים דנים אם הם בכלל בשר, כמו: העור, העצמות, הגידים, השליא, השליל, בני מעים, חלב, דם, וכנפים ועוד.

העור

העורות הרכים וראויים לאכילה הם כבשר (חולין קכב א וב, ורש"י שם א ד"ה ועור; רמב"ם מאכלות אסורות ד כ וכא), בין לאיסור אכילה של בהמות טמאות, ובין לטומאה (ירושלמי שבת יג א; רמב"ם שם, ואבות הטומאות א ט בטומאת נבלה, ושם ד ח בטומאת שרצים).

ונחלקו אמוראים: לרבי יוחנן אין לוקים עליו משום נבלה; לרבי שמעון בן לקיש אף לוקים עליו משום נבלה (ירושלמי שבת ז א[2]).

המינים שעורם כבשר

ואלו הן שעורותיהן כבשרן:

  • עור חזיר של ישוב (חולין קכב א; רמב"ם מאכלות אסורות ד כא, ואבות הטומאות א ט).
  • עור החטוטרת של גמל הרכה, והיא גמל שלא טענו עליה משא מעולם, ולא הגיעה לכלל משא (חולין שם, ורמב"ם מאכלות אסורות שם). הגיע זמנה לטעון ולא טענה, או שנטענה קודם זמנה, ספק (חולין שם, ורמב"ם אבות הטומאות שם), והולכים לחומרא (ים של שלמה חולין ט ד).
  • עור שתחת האליה (חולין שם, ורמב"ם מאכלות אסורות שם, ואבות הטומאות שם), והוא עור הזנב מתחת מקום שאין שיער מפני שהוא רך (רש"י חולין שם ד"ה ועור של, וראה ערך אליה).

מינים שנחלקו בהם

  • עור חזיר הבר, לחכמים הוא קשה ואינו כבשרו; לרבי יהודה - ויש גורסים רבי יוסי (ראה חילופי גרסאות במשניות) - הוא כבשרו, שהוא רך (חולין קכב א), ואין הלכה כמותו (פירוש המשניות לרמב"ם, ורע"ב חולין ט ב).
  • עור הראש של עגל הרך, ועור בית הפרסות: לאלעזר בן יהודה משום רבי יעקב ורבי שמעון בן יהודה משום רבי שמעון, הם כבשר (חולין שם, כרבי יוחנן שם ב); ולחכמים אינם כבשר (שם, ורש"י שם).
  • יש אומרים שנחלקו גם בעור בית הבושת - בית הרחם של נקבה (רש"י חולין שם ד"ה בית) - ועור השליל (ראה רש"י חולין נו א ד"ה להביא, וים של שלמה חולין ט ד); ויש סוברים שחכמים מודים בהם שהם כבשר (ים של שלמה שם, וחק נתן זבחים כח א, לדעת הרמב"ם).
  • עגל הרך, לעולא הוא בן שנתו ויונק, ולרבי יוחנן הוא או בן שנתו או יונק (חולין קכב ב, ורש"י). ועור ראשו סופו להקשות, ונחלקו אם הולכים אחר מצבו עכשיו, או אחר מצבו שלבסוף, שיתקשה (ראה פסחים פד א, וחולין עז א, ותוספות זבחים כח א ד"ה תנינא. וראה להלן: עצמות וגידים, בגידים שסופם להקשות).
  • בית הפרסות, לרב הוא בית הפרסות ממש, ולרבי חנינא הוא רכובה הנמכרת עם הראש, היינו העור שעל העצם התחתונה שחותכים בשעת הפשטת הבהמה (חולין שם, ורש"י. וראה ערך ארכובה וערך רגל).
  • הלכה כחכמים (רבי יוחנן בחולין שם; רמב"ם מאכלות אסורות ד כא, ואבות הטומאות א ט. וראה ים של שלמה שם).

שמונה שרצים

באנקה והכח והלטאה והחומט משמונה שרצים המטמאים (ראה ערך שרצים), נחלקו תנאים אם יש להם עור, או שעורם כבשרם:

  • לחכמים עורם כבשרם, שאין בו ממש שהוא רך (חולין קכב א וב, ורש"י ד"ה תנא דידן. וראה תוספות שם ד"ה כרבי יהודה).
  • רבי יהודה חולק בעור הלטאה שהוא חלוק מבשרה, שיש בו ממשות ואינו רך כל כך (שם).

לרבי יוחנן בן נורי כל שמונה השרצים אין עורם כבשרם (שם).

  • רב מוסיף אף את התנשמת שעורה כבשרה, לפי שסובר לדרוש כך מהכתוב (שם).

הלכה כחכמים (רמב"ם אבות הטומאות ד ח).

ביטולם מתורת בשר

כל העורות שהם כבשר, אם עיבדם או ששטחם ודרסם ברגליו שיעור כדי עבודה - כדי הילוך זמן ארבעה מילים (חולין שם ב; רמב"ם אבות הטומאות ד ח) - בטלו מתורת בשר (חולין קכב א, ורש"י ד"ה או), בין לטומאה (שם; רמב"ם אבות הטומאות א ט, וד ח) בין לאיסור אכילה (מגיד משנה ולחם משנה מאכלות אסורות ד כא).

וכן אם עשה בהם מעשה ביטול, כגון אוזן חמור שטלאה לקופתו (חולין שם ב; רמב"ם אבות הטומאות א ט), ניטלה מתורת בשר, וניתנה לתורת עור (רש"י שם ד"ה שטלאה).

שאר בהמות וחיות

עור שאר בהמות וחיות אינו בכלל בשר, ואינו מטמא טומאת נבלה (חולין עז ב, ורש"י ד"ה לטומאת, וד"ה לא נצרכה; רמב"ם אבות הטומאות א ז), אפילו כשאינו מעובד (רמב"ם שם), ואפילו כשנתבשל הרבה (חולין שם, ורש"י שם), שנאמר: בְּנִבְלָתָהּ (ויקרא יא לט) - ולא בעור (חולין שם). ואפילו חשב עליו לאכילה, אין המחשבה מועילה לעשותו בשר (ראה רש"י חולין קכא ב ד"ה והוא שכנסו. וראה ערך נבלה).

וכן בקדשים, אין חייבים על אכילתו מפגול או נותר או בטומאת הגוף (זבחים לה א, ורש"י. וראה ערך פגול וערך נותר וערך טמא). וכן האוכל עור של בהמה וחיה טמאה, או של נבלה וטרפה - פטור (רמב"ם מאכלות אסורות ד יח, וראה מגיד משנה שם). וכן אינו בכלל בשר בנוגע לאיסור בשר בחלב (ראה ערך בשר בחלב: הבשר).

באיסור הנאה של שור הנסקל (ראה ערכו) הוצרכנו ללימודים מיוחדים לרבות העור לאיסור (בבא קמא מא ב).

עור אדם

עור האדם כבשרו (חולין קכב א). ללשון אחד בגמרא אמר עולא שמן התורה אינו בשר, אלא שחכמים גזרו שיטמא במת (ראה ערך מת בטעם הגזרה); וללשון שני אמר עולא שמן התורה מטמא, וגזרו שאפילו אם עיבדו - טמא (חולין שם, ורש"י. ראה לעיל: ביטולם מתורת בשר). הלכה כלשון שני (רמב"ם טומאת מת ג יא).

על איסור הנאה של עור אדם שמת ראה ערך מת.

עצמות וגידים

בטומאה

עצמות וגידים וקרנים וטלפים - אפילו עיקרם הרך שאם יחתך מן החי יצא דם (רמב"ם אבות הטומאות א ז) - אינם נחשבים בשר, ולפיכך אינם מטמאים טומאות נבלה (חולין עז ב, וראה רש"י ד"ה לטומאת וד"ה לא נצרכה; רמב"ם אבות הטומאות שם), ואינם מצטרפים לשיעור נבלה לטמא (שם קיז ב), ואפילו כשבישלם הרבה עם תבלין (שם עז ב, ורש"י), שנאמר: בְּנִבְלָתָהּ (ויקרא יא לט), ולא בעצמות, ולא בגידים, ולא בקרנים, ולא בטלפים (חולין שם).

באיסורי אכילה

וכן האוכל עצמות וגידים וקרנים וטלפים של נבלה וטרפה, ושל בהמה וחיה טמאה - פטור (רמב"ם מאכלות אסורות ד יח. וראה תורת כהנים שמיני פרק ד ח). ואף בנוגע לבישול ואכילת בשר בחלב אין הם בכלל בשר (ראה ערך בשר בחלב: הבשר).

על עצמות של איסור אם מצטרפים עם ההיתר לבטל האיסור, ואם יש חילוק בין עצמות קשות לעצמות רכות, ראה ערך בטול בששים: המצטרפים לשעור.

בדינים נוספים

בדינים נוספים הוזכר שאינם בתורת בשר:

  • במצות אכילת בשר הפסח (מכילתא שמות יב ח. וראה להלן בנוגע לגידים).
  • הנוגע בבשר קדשים, כשרים או פסולים, שנעשה כמוהו, אין הנוגע בעצמות וגידים וכו' בכלל (זבחים צז ב. וראה ערך היתר מצטרף לאיסור).
  • באיסור בשר מן החי, אין הם מצטרפים לכזית להשלים השיעור (ב"ח יו"ד סב. וראה ערך בשר מן החי).
  • בהקטרת אברי העולה על המזבח, אם פירשו מהבשר לא יעלו (זבחים פה ב; רמב"ם מעשה הקרבנות ו ב), ואף כשהם מחוברים עם הבשר הוצרכנו ללימוד מיוחד להקטירם (זבחים שם. וראה ערך הקטרה).
  • אינם בכלל נותר (ראה ערכו. תורת כהנים צו פרק יב טו, וראה רש"י זבחים פו א ד"ה מה אשם).
  • אין חייב האוכל אותם מקרבן שנעשה פגול או נותר וכשאוכלם מקרבן כשר בטומאת הגוף (זבחים לה א, ורש"י. וראה ערך פגול וערך נותר וערך טמא).

גידים רכים ושסופן להקשות

הגידים שאינם בכלל בשר הם הגידים הקשים שאינם ראויים לאכילה (ראב"ד תורת כהנים שמיני פרק ד ח. וראה לב אריה חולין קיז ב), אבל גידים רכים הם בכלל בשר (לב אריה שם, על פי פסחים פג ב, ושם פד א).

גידים הרכים לעולם, והם גידי בשר, לדברי הכל כבשר (תוספות פסחים שם ד"ה גידין), אבל גידים שסופם להקשות, תלויים במחלוקת התנאים בעור הראש של עגל הרך שסופו להקשות (ראה לעיל: העור. פסחים פד א, לגבי מינוי עליהם לקרבן פסח; רמב"ם קרבן פסח י י). בירושלמי אמרו שלגבי טומאה בכלל בשר הם, ובמינוי לפסח בלבד אינם כבשר, משום לימוד מיוחד (ירושלמי פסחים ז יא).

יש מהראשונים מפרשים שהם גידי הצואר של גדי וטלה, שאילו היו מזקינים היה סופם להקשות (רש"י פסחים פד א ד"ה גידין); ויש סוברים שגידי הצואר לעולם קשים, וגידים שסופם להקשות הם גידי השדרה (תוספות שם ד"ה גידין).

גידים החופים שבר ברגל

אף בנוגע לעצם הרגל שנשבר, באופן שאם בשר חופה את השבר הבהמה כשרה (ראה ערך רגל), גידים שסופם להקשות החופים את השבר אם דינם כבשר תלוי במחלוקת בעור ראשו של עגל הרך (חולין עו ב, ושם עז א, ותוספות שם עו ב ד"ה למאי ליחוש). ואף כאן הלכה שאינם כבשר (חולין שם; רא"ש שם ד ח; טוש"ע יו"ד נה ט).

ויש פוסקים שאף בגידים הרכים הדין כך (רמב"ם שחיטה ח יב; רמ"א שם), שכל הגידים סופם להקשות (כסף משנה שם; בית יוסף וב"ח ופרישה שם), וכתבו אחרונים שאין הדברים אמורים אלא בגידי הרגל, אבל לא בגידי הבשר הרכים (שו"ת נודע ביהודה מהדורה תנינא יו"ד כז, וצל"ח פסחים פד א; לב אריה חולין עז א; גילוי דעת יו"ד נה ס"ק נד).

בטומאת נבלת עוף טהור

האוכל עצמות - הרכות (רמב"ם אבות הטומאות ג י) - וגידים של נבלת עוף טהור (ראה ערכו) - טהור (ביצה ז א; רמב"ם שם).

יש מהראשונים שכתבו שאין זה אלא לסוברים אין בגידים בנותן טעם (רש"י שם ד"ה מן. וראה ערך גיד הנשה וערך נבלת עוף טהור); ויש שכתבו שאפילו לסוברים יש בגידים בנותן טעם אינם בכלל עיקר בשר, ואינם מטמאים את האוכלם (מאירי ביצה שם ד"ה נבלת).

ראשי כנפים וסחוסים

ראשי הכנפים והסחוסים נאכלים בקרבן פסח (פסחים פד א), שיש עליהם שם בשר (תוספות שם ד"ה הואיל), לפי שאף בשור הגדול נאכלים על ידי שליקה (פסחים שם, ורש"י ד"ה ויש. וראה ערך קרבן פסח).

יש מפרשים שראשי כנפים הם הסחוס שבראש עצם הכתף, והסחוסים הם תנוך האוזן וסחוסי החזה והצלעות הקטנות שבסוף השדרה (רש"י שם ד"ה וראשי); ויש מפרשים שראשי כנפים הם הגידים הקשים שבסביבות הפרקים באדם ובבהמה ובעוף, שהפרקים נקשרים בהם, והסחוסים הם עצמות רכות כאותן שבראש הכתף (פירוש המשניות לרמב"ם פסחים ז יא, וראה רמב"ם קרבן פסח י ח. וראה תוספות יום טוב שם).

מח עצמות

המוח שבעצמות הוא כבשר לכל דבר: יוצא בו ידי חובתו בפסח, וחייבים עליו משום פגול ונותר וטמא, ומטמא במת ובנבלה ובשרצים (תוספתא פסחים ו י, ואהלות א ה; רמב"ם טומאת מת ב ה, ושם ג י. וראה פסחים פד ב, וחולין קכה א).

שליא ושליל

שליא

השליא אינה בשר, אלא פרש בעלמא, ואינה בכלל איסור בשר בחלב (חולין קיג ב. וראה ערך בשר בחלב: הבשר). ואינה מטמאה טומאת נבלה, ואפילו אם חשב עליה לאכלה, אין המחשבה מועילה אלא לטומאת אוכלין, אבל לא לעשותה בשר שתטמא טומאת נבלה (חולין עז א ורש"י ד"ה אבל; רמב"ם אבות הטומאות א טו).

האוכל שליא של נבלה וטרפה, או של בהמה וחיה טמאות - פטור אבל אסור (רמב"ם מאכלות אסורות ד יח).

שליא שיצאה עם הולד אסורה באכילה והאוכלה פטור, שאינה בשר (רמב"ם מאכלות אסורות ד ה).

שליל

השליל - ולד שנמצא בבהמה אחר שנשחטה ונקרעה בטנה (ראה ערך בן פקועה) - הוא בשר גמור (ראה חולין קטז א).

בתחילת יצירתו של השליל כולו בכלל בשר, שעדיין אין לו גידים (רש"י חולין צ א ד"ה אלמא), או שיצירת האברים והגידים באים כאחד, אלא שמתחילה הוא בשר, והבשר עצמו מתקשה אחר כך ונעשה גיד (תוספות שם ד"ה אלמא).

על פגול (ראה ערכו), נותר (ראה ערכו) וטמא (ראה ערכו) בשליא ושליל, ראה ערכיהם.

בני מעיים

בני המעיים, אף על פי שיש שאינם אוכלים אותם, הם בכלל בשר:

  • בין לענין טומאה, שהאוכל מבני מעיים של נבלת עוף טהור - טמא (תוספתא זבים ה ט; ביצה ז א; רמב"ם אבות הטומאות ג י[3]. וראה ערך בני מעיים, וערך נבלת עוף טהור).
  • ובין לענין איסור נבלה, ואיסור בהמה וחיה טמאה (ראה רמב"ם מאכלות אסורות ד יט).
  • ובין לענין הקרבתם עם כל הבשר על המזבח בעולת בהמה (ראה תמיד ד ב. וראה ערך בני מעיים, וערך עולה).
  • ובין לענין אכילתם בקרבן פסח (ראה פסחים עד א. וראה ערך אכילת פסחים וערך בני מעיים).

עור הקיבה

עור הקיבה אף הוא כבשר בין לענין איסור בשר בחלב (חולין קטז א ורש"י ד"ה בעור. וראה ערך בשר בחלב: הבשר), ובין לענין איסור אכילת נבלה וטרפה, ובהמה וחיה טמאה (ראה עבודה זרה לה א, וברש"י ד"ה בעור קיבת נבלה; רמב"ם מאכלות אסורות ד יט, ושם ט טז).

נתייבש עור הקיבה עד שנעשה כעץ, אינו אוסר בחלב (בית יוסף יו"ד פז, בשם שבלי הלקט; רמ"א שם), והוא הדין שאר בני מעיים (ש"ך שם ס"ק לג. וראה ערך בשר בחלב: הבשר). ונחלקו אחרונים בדין זה:

  • יש סוברים שהוא רק לענין בשר בחלב, שכיון שנתייבשו לא נשאר בהם טעם בשר עד כדי שיוכלו לאסור החלב, אבל לענין נבלה וטרפה לא נפקע איסורם עד שייפסלו מאכילת כלב (שו"ת נודע ביהודה מהדורה קמא יו"ד כו).
  • ויש סוברים שאפילו בנבלה וטרפה בטל שם בשר ממנו - ומותר (ראה פתחי תשובה יו"ד פז ס"ק כא, בשם תפארת צבי. וראה ערך אסורי אכילה: אוכל שאינו ראוי, וערך נותן טעם לפגם).

חֵלֶב

חֵלֶב נבלה

נחלקו תנאים בחֵלֶב נבלה:

  • רבי יוסי הגלילי סובר שאינו בכלל בשר, ואינו במשמעות הכתוב שהתיר נבלה בהנאה (ראה דברים יד כא), אלא הוצרך ללימוד מיוחד, וכן מחמת זה אינו מטמא טומאת נבלה.
  • ורבי עקיבא סובר חֵלֶב בכלל בשר, והוא בכלל נבלה בין לענין הנאה ובין לענין טומאה, אלא שמלימוד מיוחד למד שאינו מטמא (פסחים כג ב, וראה ערך חלב).

חֵלֶב בהמה טמאה

חֵלֶב בהמה טמאה שאינו אסור באכילה משום חֵלֶב (ראה ערך הנ"ל), אסור משום בהמה טמאה, ומצטרף עם הבשר להשלים לכזית לחיוב (תורת כהנים שמיני פרק ד יא), שלא חלק הכתוב בטמאים בין חֶלְבָּם לבשרם (רמב"ם מאכלות אסורות ב ב), שהחֵלֶב הוא כבשר (מלבי"ם לתורת כהנים שם).

בשר בחלב

באיסור בשר בחלב, חֵלֶב הוא בכלל בשר (חולין קיג ב. וראה ערך בשר בחלב: הבשר).

מין במינו

האוכל חֵלֶב מן החי ומן הטרפה חייב שלש (חולין קג א) - משום חֵלֶב, ומשום בשר מן החי, ומשום בשר מן הטרפה, ומכאן הוכיחו ראשונים שחֵלֶב ובשר נקראים מין במינו (ראה ערכו) לענין תערובת איסור והיתר (ראה ערך בטול אסורים. רשב"א חולין צח ב ד"ה אמר אביי, בשם הראב"ד); ויש אומרים שחֵלֶב ובשר הם שני מינים (מרדכי עבודה זרה תתנד; טוש"ע יו"ד צח א), אם מפני שאינו נקרא בשר (ב"ח שם), או מפני שטעמם אינו שוה (ש"ך שם סק"א. וראה ערך מין במינו).

דם

הדם אינו בכלל בשר, ואינו אסור בחָלָב מן התורה (חולין קיג ב, וראה שם בתוספות ד"ה דם. וראה ערך בשר בחלב). רבי יהושע בן בתירא העיד על דם נבלות שהוא טהור (עדיות ח א, ומנחות קג ב), לפי שאינו בשר (תוספות שבת עז א ד"ה הואיל; וראה רמב"ם אבות הטומאות א ד), והסוברים שדם נבלה מטמא (ראה ערך נבלה), יש להם ריבוי מיוחד לכך (תוספות שבת שם ופסחים כב א ד"ה והרי).

מין במינו

דם ובשר הם שני מינים לענין ביטול בתערובת (ש"ך יו"ד סט ס"ק נז[4]).

כנפים ונוצה

הכנפים והנוצה הם כאוכלים בנוגע לטומאת אוכלים (ראה ערכו), ונחלקו תנאים: לדעת חכמים, אינם נחשבים כבשר, ואינם מצטרפים לכזית בנבלת עוף טהור, שהאוכלם יטמא בבית הבליעה (ראה ערך נבלת עוף טהור); רבי ישמעאל אומר הנוצה מצטרפת (טהרות א ב, לפירוש הרמב"ם בפירוש המשניות שם, ובאבות הטומאות ג ט[5]). הלכה כחכמים (רמב"ם אבות הטומאות שם).

מהותם

יש מפרשים שהכנפים היא הנוצה הדקה שבכנפים הנשארת בהן אחרי שמסירים הנוצה הגדולה, והנוצה היא הנוצה הקטנה הנשארת אחרי שמסירים הנוצה כולה (פירוש המשניות לרמב"ם טהרות א ב; תוספות יום טוב שם); ויש מפרשים שהכנפים הן הנוצות הגדולות שעל גוף העוף, והנוצה הן הנוצות הקטנות הדבוקות לגוף (פירוש הרא"ש שם; אליהו רבא שם; תפארת ישראל שם[6]).

חרטום וצפורנים

החרטום (המקור) והצפורנים מצטרפים לכזית (טהרות א ב), שהאוכלם יטמא בבית הבליעה (ראה ערך נבלת עוף טהור), במקומות הרכים הקרובים אל הבשר שאם יחתכום מן העוף יצא דם מהחתך, ולכן הם כבשר (פירוש המשניות שם, ורמב"ם אבות הטומאות ג ט. וראה רש"י חולין קכא א ד"ה תחתון).

ראשי האגפים והזנב

רבי יוסי אומר אף ראשי האגפים (הכנפיים) וראשי הזנב - הרכים (רמב"ם אבות הטומאות ג ט) - מצטרפים, ואף על פי שאינם ראויים לאכילה, מכל מקום כיון שבעופות המפוטמים אוכלים אותם עם העוף, לכן דין הוא שיצטרפו אף בכחושות (טהרות א ב, וראה פירוש המשניות לרמב"ם ורע"ב ור"ש שם).

הלכה שאינם מצטרפים (רמב"ם אבות הטומאות שם. וראה לעיל: עצמות וגידים, על ראשי כנפים וסחוסים).

אשכול של ביצים

האשכול של ביצים, היינו בשר הדבוק בשדרה שהביצים אדוקות בו, נחשב לבשר (ביצה ז א, ורש"י; רמב"ם אבות הטומאות ג י).

על הביצים אם הם בכלל בשר ראה ערך ביצה (א).

בלשון בני אדם

הנודר מן הבשר

נחלקו תנאים אם בלשון בני אדם נכללים הראש, הרגלים, הקנה, הכבד[7], הלב, ובשר עופות ודגים בכלל בשר:

  • רבן שמעון בן גמליאל סובר שמכיון שהאומר לשליח קנה לי בשר, אם לא מצא בשר צריך השליח להימלך בו (לשאלו על כך) אם לקנות דברים אלה, הרי זה מוכיח שאינם בכלל בשר סתם, ולפיכך הנודר מן הבשר מותר בהם.
  • רבי עקיבא סובר שמכיון שהשליח נמלך בו על דברים אלה הרי זה מוכיח שבכלל מין בשר הם, שהרי על דבר שאינו מינו כלל אינו נמלך, ולפיכך הנודר מן הבשר אסור בהם (נדרים נד ב. וראה להלן דעת הרמב"ם לענין עופות). והריאה בכלל בשר כמו הכבד, שבכלל קנה הם (רשב"א שם ד"ה הא).

בירושלמי יש שאמרו שאין הדבר תלוי כלל בהמלכת השליח, אלא בשר דגים מותר בכל מקום, אפילו לרבי עקיבא (ירושלמי נדרים ז א), ובבשר עופות אסור אפילו כשאין השליח נמלך (שיירי קרבן שם).

כשאין נמלך ובשר דגים

הלכה כרבי עקיבא (רי"ף חולין לז א; רא"ש שם ח ב; רמב"ן ורשב"א ור"ן נדרים נד ב; רמב"ם נדרים ט ו; טוש"ע יו"ד ריז ח. וראה ערך נדרים אם גם לוקים עליו). אלא שנחלקו הפוסקים:

  • יש פוסקים שמכל מקום במקום שאין השליח נמלך עליהם - מותר (ר"ן ורשב"א שם ד"ה ומ"ש).
  • יש פוסקים שבבשר דגים בלבד אינו אסור אלא כשנדר במקום שהשליח נמלך עליו (רמב"ם שם; טוש"ע יו"ד שם[8]).
  • ויש פוסקים שבבשר דגים מותר בכל מקום, שאין זה בשר אלא שהוא נמלך כדי להאכילו, כלומר איני יכול להאכילך בשר כמו שביקשת, אבל אם תרצה לאכול דגים - אמור (מאירי נדרים שם).

בזמננו

בזמננו הנודר מן הבשר סתם מותר בדגים, שאין הדרך עכשיו שימלך שליח עליהם (ט"ז יו"ד ריז סק"ט, בשם מהרש"ל). וראה ערך נדרים כשנדר באופן שהדברים מראים שלא נתכוין אלא לבשר בהמה.

בשר חגבים

בשר חגבים אינו בכלל בשר לדברי הכל (נדרים נד ב), והנודר מן הבשר מותר בו בכל מקום (רשב"א ור"ן נדרים שם ד"ה ומ"ש; רמב"ם נדרים ט ו; טוש"ע יו"ד ריז ח). ויש מהראשונים שכתב שבמקום שהדרך הוא להימלך על בשר חגבים אסור בו (מאירי שם).

קרביים

לגבי הקרביים - בני מעיים - נחלקו ראשונים:

  • יש אומרים שהנודר מן הבשר מותר בהם, אפילו לסוברים שהקנה והלב והכבד בכלל בשר (רשב"א נדרים נד ב ד"ה הא; שיטה מקובצת שם, בשם הרי"ץ).
  • ויש אומרים שהנודר מן הבשר אסור בהם (רמב"ם נדרים ט ו; רש"י נדרים שם ד"ה רבן; רשב"א נדרים שם בשם פירושים; טוש"ע יו"ד ריז ח), אפילו לסוברים שהקנה והכבד והלב אינם בכלל בשר, לפי שבקרביים יש יותר שומן (רש"י נדרים שם; רשב"א שם).

בדרך ארץ ובדיני ממונות

לסוברים שהקרביים בכלל בשר לנדרים, מה שאמר רבן שמעון בן גמליאל קרביים אינם בשר, והאוכלם אינו בן אדם (נדרים נד ב):

  • יש שפירשו שלא אמר אלא לענין דרך ארץ, שהיכול לקנות בשר ולוקח הקרביים אינו בן אדם (רש"י שם ד"ה וכן).
  • ויש שפירשו לדיני ממונות, שאם מכר בני מעיים ונמצאו שאינם ראויים לאכילה אלא לכלבים, אין בכך מקח טעות (תוספות מעילה כ ב ד"ה קרביים), וכן אם התנה להאכיל לחברו בשר, אינו יכול לפייסו בקרביים (מאירי נדרים שם), או כשמכר ליטרא בשר, אינו יכול לערב בה מהקרביים (שיטה מקובצת שם, בשם הרי"ץ. וראה ערך בני מעים: גריעותם ומיאוסם).

גידים

הנודר מן הבשר אסור בגידים, הנודר מן הגידים מותר בבשר, שהגידים טפלים לבשר, והנודר מן העיקר אסור בטפל, מן הטפל מותר בעיקר (ירושלמי נדרים ז א; בית יוסף ושו"ע יו"ד ריז ז).

טבעו

משמח

הבשר גורם שמחה, ולפיכך מצוה ביום טוב לאכול בשר, שאין שמחה אלא בבשר (רמב"ם יום טוב ו יח. וראה ערך שמחת יום טוב להלכה). וכן אכילת בשר בשבת עונג הוא לו (רמב"ם שבת ל י), שמן הסתם יש לרוב בני אדם עונג באכילת בשר יותר מבשאר מאכלים, ולפיכך אף על פי שאין חיוב לאכול בשר בשבת, מכל מקום יש להרבות בבשר כפי יכולתו והשגת ידו (שו"ע הרב רמב ב. וראה ערך עונג שבת).

בשר עוף

בשר עופות אין בו שמחה (חגיגה ח ב), ולפיכך אין אדם יוצא ידי חובת שלמי-שמחה (ראה ערכו) ביום טוב בעופות, שאינם בשר המשמח (רמב"ם חגיגה ב י).

בימי בין המצרים

לפיכך אמרו שבערב תשעה באב לא יאכל אדם בשר (תענית כו ב, ראה מהרי"ל הלכות תשעה באב), וכן נוהגים מטעם זה שלא לאכול בשר מראש חודש אב (כלבו סב, ראה בית יוסף או"ח תקנא), וכן יש שנהגו משבעה עשר בתמוז ואילך (מהרי"ל שם).

ולפי שאין שמחה אלא בבשר בהמה, לכן מי שאי אפשר לו לאכול מאכלי חלב יאכל בשר עוף (ב"ח או"ח תקנא; מגן אברהם שם ס"ק כח. וראה ערך בין המצרים).

בשר מליח

בשר מליח שעברו עליו שני ימים ולילה כבר אינו משמח את הלב, שנחלף טעמו במלחו (רש"י סנהדרין ע א ד"ה כל, וראה ערך בין המצרים וערך ערב תשעה באב לענין אכילת בשר מליח). ויש שכתבו שכבר אינו נקרא בשר, שבזמן זה מצינו שנקרא בשר, כמו שכתוב בשלמים, וְהַנּוֹתָר מִבְּשַׂר הַזָּבַח בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וגו' (ויקרא ז יז), אך יותר מזה לא, שטעמו נפסל (רש"י תענית ל א ד"ה עד כמה[9]).

מושך להתרגל בו

בשר הוא דבר המושך להתרגל בו, ולפיכך בן סורר ומורה אינו נעשה עד שיאכל בשר וישתה יין (ראה רש"י סנהדרין ע א ד"ה יין. וראה ערך בן סורר ומורה: מהותו).

בשר מליח, כשעבר עליו לילה אחד, או ביום שלישי למליחתו (ראה ערך הנ"ל מחלוקת בדבר), כבר הופג טעמו ואינו מושך (סנהדרין שם), וכן בשר עוף אינו חשוב, ואין אכילתו מושכת (סנהדרין שם ב).

מטעם זה שאכילת בשר מושכת אסרו לאונן לאכול בשר קודם הקבורה, כדי שלא ימשך באכילתו, ולא יתעסק בקבורת מתו (תוספות מועד קטן כג ב ד"ה ואינו. וראה ערך אנינות).

אכילת בשר חי

  • יש אומרים שבשר חי ראוי לאכילת אדם, לכוס אותו (חולין טו ב; רמב"ם שבת כו טז), אפילו כשהוא תפל, בלי מלח (רמב"ם שם, על פי שבת קכח א). ולדעתם:

מותר לטלטלו בשבת, אפילו לאוסרים טלטול מוקצה בשבת (שבת שם, לגירסת הרי"ף והרשב"א והרא"ש שם יח ג; רמב"ם שם; טוש"ע או"ח שח לא. וראה ערך מוקצה).

וכן נקראת אכילתו כדרך אכילה, ויוצאים בו ידי מצות אכילה בבשר קדשים, וכן מצינו ביום הכפורים שחל בערב שבת שהיו הכהנים הבבליים אוכלים את שעיר החטאת בערב כשהוא חי (ראה מנחות צט ב, וירושלמי פאה ח ד; מנחת חינוך מצוה ז).

אלא שאין שמחה באכילתו, ולכן בחג אין יוצאים באכילה זו ידי חובת שמחה (פסחים עא א).

  • ויש אומרים שאכילת בשר חי היא שלא כדרך אכילתו, ולדעתם:

בטלטול לא אמרו שראוי לאדם אלא בבר אווז שהוא רך, ולא בבשר בהמה (תפארת ישראל שם, כגירסתנו בשבת שם, וראה מגן אברהם או"ח שח ס"ק נו), ולכוס הוא ראוי, ולא לאכילה ממש (שם).

אלא שהבבליים היו רגילים בזה, והניחו להם חכמים כיון שאי אפשר עכשיו באופן אחר (תפארת ישראל מנחות שם, וראה שם ברש"ש).

אכל בשר חי לא נעשה עליו בן סורר ומורה (ירושלמי סנהדרין ח ב. וראה בבלי ע א), שזה מקרה הוא, ואין אדם יכול להימשך בזה (רמב"ם ממרים ז ד, וראה ערך בן סורר ומורה).

וכן אין הבשר נקרא נאכל כמות שהוא חי בנוגע לאיסור אכילת בישולי גוי (ראה ערך בשולי גוים).

לליפות הפת

בשר צלי הוא לפתן (עירובין כט ב), שדרך העם לאכול בו את פתם (רמב"ם עירובין א י), ולכן כשמערבים בו בשיתופי מבואות (ראה ערכו), ששיעורו כדי מזון שתי סעודות, משערים שיהיה בו ללפת פת של שתי סעודות (עירובין שם, וראה שם מחלוקת בדבר), ואף במקומות שאוכלים את הבשר בלא פת, בטלה דעתם אצל כל אדם (מגן אברהם או"ח שפו סק"ו, על פי עירובין שם. וראה ערך בטלה דעתו).

בשר חי אינו לפתן, ומשערים בו כשתי סעודות ממנו בעצמו (עירובין שם). יש סוברים שאפילו כשהוא תפל מערבים בו, כיון שאנשים שאינם אסטניסים אוכלים אותו (ירושלמי פאה ח ד; רוקח תי); ויש סוברים שדוקא כשהוא מלוח, שראוי להיאכל, אבל בשר חי תפל אין מערבים בו (רשב"א וריטב"א עירובין שם ד"ה בשר חי; שו"ע הרב או"ח שפו ו; באור הלכה שם).

הערות שוליים

  1. ד', טור תרעה - תרצ.
  2. ראה אור שמח מאכלות אסורות ד כא, שהוכיח שלבבלי אף לרבי יוחנן לוקה.
  3. וראה מאירי ביצה שם שסובר שהוא מדרבנן.
  4. ראה גליון מהרש"א שם בשם גינת וורדים שחולק, וראה דרכי תשובה יו"ד צח ס"ק לא.
  5. ראה ר"ש ורע"ב שם שמפרשים הכל לענין טומאת אוכלים, וראה ערך יד וערך שומר.
  6. יתכן שפירשו לשיטתם שהמדובר בתורת יד.
  7. ראה רי"ף ורא"ש חולין קד א שאינם גורסים כבד, וראה טוש"ע יו"ד ריז ח, ובב"ח שם.
  8. וראה באור הגר"א שם ס"ק יא שפירש שבעופות גם עכשיו נמלכים בכל מקום, ולכן כתב שאסור בכל מקום, מה שאין כן בדגים.
  9. ראה גבורות ארי שם שתמה שבכל הדינים התלויים בבשר אין שום הבדל כמה שהה, ועיקר הטעם הוא שאין בו שמחה כששהה.