מיקרופדיה תלמודית:גלוי מלתא בעלמא

מתוך ויקישיבה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

הגדרה[1] - דבר המגלה את הסתום לנו, ואינו קובע את עצם הדין הנובע מתוך כך, אין הפרטים הדרושים לעצם קביעת הדין מעכבים בו

בלימוד

צורת הלימוד

בלימודים בהלכה על פי המידות שהתורה נדרשת בהן (ראה ערך מדות), אם אין הלימוד בא להורות את עצם הדין, אלא גילוי מילתא בעלמא, הרי אנו למדים אותו אפילו שאין בו הפרטים הדרושים ללימוד גמור של גוף הדין, כגון הלימוד שנגיחה האמורה בתורה: וְכִי יִגַּח שׁוֹר אֶת אִישׁ וגו' (שמות כא כח) אינה אלא בקרן, לפי שנאמר: וַיַּעַשׂ לוֹ צִדְקִיָּה בֶן כְּנַעֲנָה קַרְנֵי בַרְזֶל וַיֹּאמֶר וגו' בְּאֵלֶּה תְּנַגַּח אֶת אֲרָם עַד כַּלֹּתָם (מלכים א כב יא), שאף על פי שאין למדים דברי תורה מדברי קבלה (ראה ערך דברי תורה מדברי קבלה), מכל מקום כאן למדים, לפי שאין זה לימוד גמור (בבא קמא ב ב), שאין למדים מדברי קבלה לא חיוב ולא פטור (רש"י שם ד"ה והאי מילף), אלא גילוי מילתא בעלמא (גמ' שם) שכל מקום שנאמר נגיחה הרי זה בקרן (רש"י שם), ואין זה אלא הוראה על באור הדבר, וכל שנעלם באורו למדים את באורו מכל מקום (מאירי שם).

ואף על פי שבקדשים יש סוברים שאין דבר הלמד בהיקש (ראה ערכו) חוזר ומלמד בבנין אב (ראה ערכו), בגילוי מילתא למדים, ולכן שעיר החיצון של יום הכפורים, שהוא עצמו למד בהיקש שמכפר על טומאת-מקדש-וקדשיו (ראה ערכו), חוזר ומלמד בבנין אב על שעיר ראש חודש, לפי שלימוד זה הוא גילוי מילתא בעלמא (תוספות שבועות ט א ד"ה הואיל).

ואף על פי שאין אדם דן גזרה-שוה (ראה ערכו) מעצמו, אלא אם כן קבלה מרבו, כשהגזרה שוה אינה אלא גילוי מילתא, שמילה זו פירושה כך, אדם דן לימוד זה מעצמו (ר"ן וריטב"א בבא מציעא פז ב), וכן גזרה שוה שצריכה להיות מופנה (ראה ערך גזרה שוה), אם אין גזרה שוה זו אלא גילוי מילתא, למדים אף על פי שאינה מופנה (תוספות חולין קלא א ד"ה גמר).

ואף על פי שאין-למדין-מקודם-מתן-תורה (ראה ערכו), גילוי מלתא בעלמא - למדים (תורת נביאים (חיות) יא).

סתירת הלימוד

אין משיבים פירכא על לימוד של גילוי מילתא בעלמא במה מצינו (ראה ערך בנין אב), כגון שעיר-ראש-חדש (ראה ערכו) שלמדים משעיר החיצון של יום הכפורים שאינו מכפר אלא על טומאת-מקדש-וקדשיו, הואיל וזה בא בזמן קבוע וזה בא בזמן קבוע, מה זה אינו מכפר אלא על טומאת מקדש וקדשיו, אף זה כן, אין משיבים בפירכא מה לשעיר יום הכפורים שכן אינו תדיר, כדרך שמשיבים פירכא אחרת כשבאים ללמוד שעירי רגלים משעיר יום הכפורים, לפי שבשעיר ראש חדש אין הלמוד אלא גילוי מילתא בעלמא, שעיקר הכפרה של שעיר ראש חודש, שמכפר על טומאת מקדש וקדשיו, נאמר בו בעצמו, שנאמר: לְחַטָּאת לַה' (במדבר כח טו), היינו שמכפר על חטא שאינו ידוע, שאינו מכיר בו אלא ה', ואין הלימוד משעיר יום הכפורים בא אלא לגלות שאינו מכפר גם על שאר דברים, מה שאין כן בשעירי רגלים, שאין מפורש בהם בכתוב על מה הם באים לכפר, והלימוד מיום הכפורים הוא על כל עיקר הכפרה, ולכן משיבים שם בפירכא כשיש להשיב (שבועות ט א-ב, ורש"י שם ב ד"ה גילוי מילתא).

אף בקל-וחומר, אין משיבים פירכא של "יוכיח" (ראה ערך קל וחומר), כשאין הקל וחומר אלא גילוי מילתא בעלמא, כגון כשלמדו שארוסה לכהן אוכלת מן הדין בתרומה, מכח קל וחומר משפחה כנענית, שאין ביאתה מאכילתה - כספה מאכילתה, זו שביאתה מאכילתה - אינו דין שכספה מאכילתה, לא השיבו יבמה תוכיח, שביאתה מאכילתה ואין כספה מאכילתה, לפי שקל וחומר זה אינו אלא גילוי מילתא בעלמא שארוסה נקראת קנין כספו כמו שפחה - ולא שהקל וחומר מלמדנו עצם הדין שאוכלת בתרומה - ולכן לא שייך לפרוך יוכיח (תוספות קדושין י ב ד"ה ומה).

לימוד עונש בקל וחומר

בקל וחומר, שהאיסור הנלמד במידה זו אין בו אזהרת לאו, לפי שאין-מזהירין-מן-הדין (ראה ערכו), כשהלימוד בקל וחומר הוא לא על עיקר האיסור, אלא גילוי מילתא בעלמא, שהנידון אף הוא בכלל האיסור האמור בתורה, נחלקו בו אמוראים אם מזהירים מן הדין:

  • יש אומרים שעונשים מן הדין, שהממיר בהמה בעלת מום של הקדש בבהמה תמימה של חולין, הרי עליו נאמר: לֹא יַחֲלִיפֶנּוּ וְלֹא יָמִיר אֹתוֹ טוֹב בְּרָע (ויקרא כז י), טוב של חולין ברע של קודש (תמורה ט א, ורש"י ד"ה טוב ברע), ואף הממיר בהמה תמימה של הקדש בבהמה תמימה של חולין הרי הוא לוקה מקל וחומר: ומה טוב ברע שעילוי הוא מעלה להקדש, טוב בטוב, ששוים הם לא כל שכן שלוקה, ואף על פי שאין עונשים מן הדין, מכל מקום בגילוי מילתא עונשים (אביי שם, ורש"י ד"ה דעלויי וד"ה ואביי אמר).
  • ויש אומרים שאינו לוקה, לפי שסוברים שבכלל אין עונשים מן הדין, שאין עונשים אף בגילוי מילתא (כן משמע מרבא שם).

וכן נחלקו בעונש על פי קל וחומר של גילוי מילתא, אם אומרים בו הכלל של אין עונשים מן הדין (ראה ערך אין עונשין מן הדין).

בעדות

עדות בגילוי מילתא בעלמא

עדים שאינם באים להעיד על עיקר הדין, אלא על גילוי מילתא בעלמא, אין אנו זקוקים למשפטי העדות, כגון יבם ויבמה שבאו לחלוץ (ראה ערך חליצה), ואין בית דין מכירים אותם, שנחלקו אמוראים:

  • יש אומרים שהם צריכים להביא שני עדים להעיד שהוא אחי המת מאביו והיא יבמתו (רב אחא או רבינא ביבמות לט ב).
  • ויש אומרים שאפילו קרוב או אשה נאמנים (רב אחא או רבינא שם), וכן הלכה (גמ' שם; רמב"ם יבום וחליצה ד לא; טוש"ע אה"ע קסט ח), ואפילו עבד או קטן שהוא מכיר ונבון (רמב"ם שם; טוש"ע שם), לפי שגילוי מילתא בעלמא הוא (גמ' שם), שאינם מעידים לא על דבר איסור, ולא על דבר שבממון, אלא מגלים מילתא בעלמא, שזהו אדם פלוני, וזוהי אשה פלונית (רי"ף שם).

עדות במילתא דעבידא לאיגלויי

וכן בקטנה שנעשית גדולה בשנים וסימנים (ראה ערך גדולה) סומכים על נשים בבדיקת הסימנים, ואפילו אשה אחת בודקת וסומכים עליה, כשם שסומכים על עדות אשה המעידה שזהו היבם, שהרי אף הן אינן מעידות לא על דבר שבאיסור ולא על דבר שבממון אלא על הסימנים (רמב"ן נדה מח ב, על פי רי"ף יבמות שם).

  • וכתבו ראשונים עוד טעם לזה, שעדיפה עדות זו מהעדות על היבם, שהרי הדבר הוא לפנינו לגלותו על ידי בדיקת נשים אחרות אם הביאה סימנים אם לאו (רמב"ן שם), וכיון שדבר שאפשר לגלותו הוא, ואינן מעידות על דבר שבערוה ממש אלא על גוף הסימנים, אף על פי שבעדותן תלוי דבר שבערוה שאינו בפחות משנים (ראה ערך דבר שבערוה), עשאוהו כשאר איסורים שהאשה נאמנת בהם (ריטב"א נדה שם), אבל במנין השנים אין סומכים על עדות קרוב או אשה, אלא על פי שני עדים כשרים, אף על פי שאינם מעידים לא על דבר איסור ולא על דבר שבממון, אלא על השנים, כיון שאינו דבר שאפשר לגלותו, שאין מנין השנים מפורסם כל כך ואינו דומה לא לסימנים, שבידינו לגלות, ולא לעדות על היבם שהוא אחיו של המת, שאף על פי שאין בידינו לגלות, מכל מקום אפשר שיש כאן מי שיודע אם זה אחיו, שאין צריך שידע ידיעה ודאית, ודי שידע שכך הוחזק (תשב"ץ א פג).
  • ויש מהראשונים שמשווים גילוי מילתא בעלמא שאמרו בהכרת היבם למילתא דעבידא לאיגלויי לא משקרי אינשי, האמור במקומות אחרים (ראה ערך מילתא דעבידא לגלויי), וגדר אחד לשניהם (כן משמע מהרמב"ם יבום ד לא, וגרושין יג כט), שלפיכך נאמנים קרוב או אשה להעיד שזהו היבם, מפני שהוא דבר העתיד להיגלות, שאפשר לדעת אמיתות הדבר שלא מפיהם (רמב"ם יבום שם), שבידינו לגלות אמיתת הדבר מיד אם הוא אחי המת או לאו, שאם הוא אחי המת הדבר מפורסם שכבר הוחזק כן בעיר וידעו בו רבים (ריב"ש קנה), ולא הקפידה תורה על העדאת שני עדים ושאר משפטי העדות אלא בדבר שאין אתה יכול לעמוד על בוריו אלא מפי העדים ובעדותם, כגון שהעידו שזה הרג את זה, או הלוה לזה, אבל דבר שאפשר לעמוד על בוריו שלא מפי העד הזה, ואין העד יכול להשמט אם אין הדבר אמת - לא הקפידה תורה עליו, שדבר רחוק הוא שיעיד בו העד בשקר (רמב"ם גרושין שם), שירא שמא יתגלה שקרו, ולא על עדותו אנו סומכים אלא על החזקה שאין אנשים משקרים באופן זה (תשב"ץ א פד).

ויש שכתבו שאף לדעה זו ששווה גילוי מילתא בעלמא למילתא דעבידא לגלויי, יש הבדל ביניהם:

  • גילוי מילתא בעלמא הוא דבר שקרוב להיות נודע לנו באומד הדעת כמו שמעיד זה, אלא שמכוסה ונעלם מאתנו קצת, ואחרי שגילה לנו העד אותו כיסוי הוחזק הדבר בדעתנו כאילו נודע לנו על פי ראייתנו, מפני שכבר היתה דעתנו נוטה לזה מקודם, כמו בהכרת היבם ויבמה, שכשבאים לפנינו איש ואשה לחלוץ בודאי דעתנו סומכת שיבם ויבמה הם, והרי זה כאילו נודע לנו באומד הדעת אלא שנעלם ממנו קצת, ואחרי שגילה לנו העד שהם יבם ויבמה הוחזק הדבר בדעתנו כאילו נודע לנו על פי ראייתנו, ולכן די בגילוי מועט כזה אפילו על פי קרוב או אשה.
  • אבל מילתא דעבידא לגלויי הוא דבר שאין לנו בו שום ידיעה לא על ידי עדות ולא על ידי אומד הדעת מבלעדי עדותו של זה, אלא שאינו בדרגת שאר העדויות שיוכל העד לעמוד בדבריו, שכיון שהדבר עומד להיגלות, הרי יתברר בירור אמיתי ששיקר העד, ולכן אם במילתא דעבידא לגלויי נאמן עד אחד, כל שכן שנאמן בגילוי מילתא בעלמא, אבל אפשר לומר שיהיה נאמן בגילוי מילתא ולא יהיה נאמן במילתא דעבידא לגלויי, שבגילוי מילתא כבר נגמרה ידיעת הדבר עכשיו אחר גילוי העד, ואין אנו סומכים על ענין העתיד לבוא, מה שאין כן במילתא דעבידא לגלויי שאנו סומכים על ענין העתיד לבוא שיבוא מי שיכחישנו, ואפשר שהעד משקר מפני שסומך שלא תבוא ההכחשה, ולכן נסתפקו בגמרא אם סומכים במילתא דעבידא לגלויי, ובגילוי מילתא בעלמא לא נסתפקו (תשב"ץ א פג).

ויש מן הראשונים שכתבו יותר מזה, שגילוי מילתא שבהכרת היבם הוא מפני שגם בלא עדותם כבר אנו תופסים את היבם בחזקת שהוא אחיו מן האב של המת מכח הרוב[2], והעדים מגלים את הדבר כמו שאנו תופסים, ולכן הם נאמנים להעיד אפילו בשעת מעשה החליצה, אבל אם לא היינו מוחזקים בו שהוא אחיו מן האב לא היו נאמנים, שאין זה גילוי מילתא בעלמא (מרדכי יבמות נח, בשם אביאסף, שכתב בשם תשובה של כמה ראשונים)[3].

להעיד בגדלותו מה שראה בקטנותו

אף על פי שאין עד נאמן להעיד בגדלותו מה שראה בקטנותו, שהעד צריך שיהיה תחילתו וסופו בכשרות (ראה ערך עדות), בגילוי מילתא בעלמא - נאמן, ולכן נאמן העד להעיד בגדלות ולומר זכור אני מה שראיתי בקטנותי שעשו לפלונית כשנישאת מנהגים המורים על כך שהיתה בתולה[4], וגובים לה כתובתה כשנתגרשה מאתים זוז כבתולה (משנה כתובות כח א, ורש"י ד"ה שיצאת; רמב"ם אישות טז כה; טוש"ע אה"ע צו טו), שכיון שרוב נשים בתולות נישאות אינו אלא גילוי מילתא בעלמא (גמ' שם), שאין הדבר צריך עדות אלא לפרסום, שיצא הדין לאור בלי גמגום (רש"י שם ד"ה גלוי מלתא), ואף על פי שאין-הולכים-בממון-אחר-הרוב (ראה ערכו), מכל מקום אינו אלא גילוי מילתא בעלמא, לפי שיש כאן רוב, וגם הוא דבר של פרסום (ר"ן שם).

בגילוי מילתא זה נחלקו ראשונים:

  • יש אומרים שאין צריך שני עדים כלל, אלא די באחד שמעיד בגדלותו מה שראה בקטנותו, שכיון שיש רוב - די בגילוי מועט מפי זה (תשב"ץ א פג, בדעת הרי"ף והרמב"ם).
  • יש אומרים שצריך שיעיד עד אחר גדול עמו, שראה כן בגדלותו ולא בהיותו קטן (מגיד משנה שם, בשם הרבה מהמפרשים; ריטב"א שם; ריב"ש קפג; טוש"ע אה"ע שם), שכיון שמוציאים עכשיו ממון על פי עדות זו, אי אפשר בפחות משנים, ואין הגילוי מילתא מועיל אלא לענין זה שאחד מהם מעיד מה שראה בקטנותו, ודוקא כשאין העדות בשעת מעשה של הוצאת הממון אפשר על פי גילוי מילתא בעלמא להוציא אחר כך גם ממון על סמך זה (תשב"ץ שם, לדעה זו).
  • ויש אומרים שצריך שני עדים, אבל די שיעידו שניהם בגדלותם מה שראו בקטנותם (מאירי שם).

נוגע בדבר

נוגע בדבר שהוא פסול לעדות (ראה ערך נוגע), אם הוא מעיד על דבר שאינו אלא גילוי מילתא בעלמא נאמן.

  • ולכן שלשה דיינים שישבו לקיים את השטר (ראה ערך קיום שטרות), וחתמו שנים מהם על הקיום, ולא הספיק השלישי לחתום עד שיצא עליו ערעור של פגם משפחה, כגון שהעידו עליו שהוא עבד, והוא פסול לדון, הרי שנים אלה שחתמו מעידים עליו שהוא כשר וחותם עמהם, ואינם פסולים להעיד עליו משום נגיעה בעדות שגנאי הוא להם שישבו עם דיין פסול, מפני שגילוי מילתא בעלמא הוא (כתובות כב א, לפי רש"י שם ד"ה דפגם וד"ה גלוי מילתא, ורמב"ן וריטב"א ותוספות רי"ד ומאירי שם), שדבר זה צריכים הם לברר, ודבר העשוי להיגלות הוא שיבדקו אחריו עד שיבורר הדבר, ואין עדותם של אלה תלויה בהגדתם, ואינם אלא מגלים דבר בעלמא (רש"י שם ד"ה גלוי מילתא), היינו שאין עדותם עדות גמורה, ואינה פועלת אלא גילוי מילתא בעלמא, כי לבסוף יתברר הדבר מאליו שהוא כשר, ואין אומרים שמא יתברר שהוא פסול, שכל המשפחות בחזקת כשרות הן (ריטב"א שם, בדעת רש"י), ואף על פי שהמערערים הם שנים, ואפילו כל העולם אינם יכולים להכחישם, ששנים כמאה (ראה ערך עדות), מכל מקום הרי זה דבר העשוי להתברר, שאין השנים מעידים עליו בודאות שהוא עבד, אלא שאומרים שבא ממשפחה שנטמעו בה עבדים ואלה הדיינים מעידים שהוא בא מהכשרים שבמשפחה, נמצא שדבר זה עשוי להתברר על פי אחרים שיגידו כן, ויהיו נאמנים שאינם מכחישים את המערערים (שיטה מקובצת שם, בשם הרא"ש; תוספות רי"ד שם), או לפי שהוא וכל משפחתו עומדים בחזקת ישראל, ואנו אומרים העמד אדם על חזקתו (רמב"ן שם)[5].
  • ויש מפרשים גילוי מילתא זה לא בנוגע להכשר פסולי עדות, אלא במובן זה שהוא גילוי דבר שכבר היה מקודם, ואין כאן ביטול מושב הבית דין שהיה לפני עדות של הגילוי מילתא ומושב חדש אחרי עדות זו, אלא המושב הקודם עדיין קיים, וכגון שאחרי שיצא הערעור על אחד מן הדיינים באו שנים עדים מן השוק - ולא שני הדיינים - להעיד עליו שהוא כשר, שאילו היו מעידים עליו שהפסול חזר לכשרותו, כגון שהיה גזלן ועשה תשובה, הרי בטל המושב הראשון של בית דין, שבשעה שחתמו השנים היה בחזקת פסול, וצריך לחזור ולהושיב בית דין אחר, אבל בערעור של פגם משפחה, והעידו השנים שהוא כשר, הרי אינם אלא מגלים מה שהיה קודם לכן, ולא בטל ועד המושב הראשון, ולכן חותם עכשיו השלישי עם השנים הראשונים והשטר כשר (תוספות שם ד"ה תרי, בשם רבנו חננאל; רי"ף שם; רמב"ם עדות ו ז; טוש"ע חו"מ מו כז).

בנדרי הקדש


האומד בנדרי הקדש (ראה ערכו) בשביל לידע כמה נדר, כגון מי שנדר ואמר דמי פלוני עלי, שאומדים אותו כמה הוא שוה להימכר בשוק, ונותן זה את דמיו להקדש, אומד זה אינו קובע את עצם החיוב, ואינו אלא גילוי מילתא בעלמא, לגלות כמה הוא חייב, ולכן אם עמד בדין נודר זה ומת, והנידר קיים, חייבים היורשים לשלם, אחרי שאומדים את הנידר כמה הוא שוה, ואף על פי שאין נכסיו של אדם משתעבדים לאחר מיתתו בשביל חוב שחל לאחר מיתתו, שכבר זכו בהם היורשים (ראה ערך שעבוד), כאן כבר נשתעבדו נכסיו מחיים, משעמד בדין, ואין אומרים הואיל ולא נאמד הנידר בחיי הנודר לא נשתעבדו נכסיו, שאין האומד אלא גילוי מילתא בעלמא, וכיון שהנידר קיים - אומדים אותו (ערכין כ א-ב, ורש"י שם ב ד"ה מהו דתימא וד"ה גלויי מלתא).

במודעא

אף על פי שאין העדים רשאים לכתוב שטר מודעא (ראה ערכו) על מכירה, שהמוכר אומר בפניהם שהוא אנוס, עד שידעו באונסו ולא יסמכו על דבריו, במתנה או גט כותבים לו, אפילו שאינם יודעים שהוא אנוס (בבא בתרא מ ב; רמב"ם מכירה י ג, וזכיה ה ד; טוש"ע חו"מ רה ב, ואה"ע קלד א), לפי שגילוי מילתא בעלמא הוא (גמ' שם), ונחלקו בביאור הדבר:

  • יש מפרשים שהוא גילוי מילתא בעלמא, שכיון שאינו מקבל ממון, אם לא היה אנוס לא היה לו ליתן מתנה או גט ולכתוב מודעא, לא יתן ולא יבטל, אלא ודאי אנוס הוא, מה שאין כן במכירה שיש לומר שמכר לא מפני שאנוס הוא, אלא מפני שזקוק למעות, ולכן הוא כותב מודעא כדי שלאחר שיזדמנו לו מעות יוציא את המודעא לבטל המכירה (רשב"ם שם ד"ה גילוי מלתא; רש"י על הרי"ף שם; שיטה מקובצת שם, בשם רבנו תם).
  • ויש מפרשים גילוי מילתא כאן לא במובן שהדבר ידוע לנו שהוא אנוס, אלא במובן גילוי דעת, שכיון שאינו מקבל מעות בעד המתנה או הגט, די לנו בגילוי דעת שאינו רוצה שהמקבל יקנה את המתנה, או שהאשה תהיה מגורשת בשביל לבטל את המתנה והגט, אפילו אם ידוע לנו שאותה מודעא שמסר הם דברי שקר ואינו אנוס כלל, מה שאין כן במכירה שכיון שמקבל אנו אומרים שגומר ומקנה, ואין גילוי דעת זה מועיל לבטל את המכירה, ואינו מוסר מודעא אלא כדי שיוכל לבטל את המכירה כשיהיו לו מעות (רמב"ם מכירה שם; רא"ש בבא בתרא ג לב; שיטה מקובצת שם, בשם הרא"ש, שכתב בשם רבנו יונה; יד רמ"ה שם; נמוקי יוסף שם; טוש"ע חו"מ שם ו).

בחלוקת שותפים

אחד מן השותפים שבא לחלוק שלא מדעת חברו בדבר הצריך שומא, נחלקו בו אמוראים:

  • יש אומרים שחלוקה זו אינה אלא גילוי מילתא בעלמא, ואין צריך לחלוק בפני שלשה, שלא הצריכו בית דין של שלשה אלא כשמפקיעים ממון מזה ונותנים לזה, אבל בחלוקת שותפים שזה לוקח את שלו אינו אלא גילוי מילתא שידעו שחלקו בשוה, ולכן די אפילו בפני שנים (רב ספרא בבבא מציעא לא ב - לב א, ורש"י שם ב ד"ה גילוי מילתא).
  • ויש אומרים שאינו חולק אלא בפני שלשה, אלא שאין צריך מומחים ודי בהדיוטות (רבה בר רב הונא שם א-ב; אביי שם ב), וכן הלכה (רמב"ם שלוחין ה ט; טוש"ע חו"מ קעו יח).

הערות שוליים

  1. ו, טור' צז-קו.
  2. ונראה שרצונו לומר שיודעים שהוא אחי המת, ואין יודעים אם הוא אחיו מן האב, ומחמת שרוב אחים הם מן האב הוא גלוי מילתא בעלמא.
  3. וראה עוד מאירי יבמות שם; ריב"ש קפב; שו"ת נודע ביהודה קמא אה"ע צג.
  4. על מנהגים אלו, ראה ערך כתובה.
  5. ויש מפרשים שגילוי מילתא כאן הוא מפני שאינם מעידים אלא על משפחתו שהיא כשרה והוא נכשר מאליו, ועוד שכיון שפסול יש לו קול וזה אין לו קול, הרי זה כאילו אנן-סהדי (ראה ערכו) שהוא כשר, ואלה מגלים את הדבר הזה (רמב"ן שם, במסקנתו); ויש מפרשים הגילוי מילתא כאן במובן מילתא דעבידא לגלויי, שאין בני אדם משקרים בדבר העומר להתברר (רמב"ן שם, בהוה אמינא; מאירי שם).