מיקרופדיה תלמודית:דברים שבינו לבינה

מתוך ויקישיבה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

הגדרה[1] - נדרי אשה הנוגעים לבעלה, או לאביה, שהם יכולים להפר אותם

הפרתם

הפרת הבעל

כל הנדרים שהאשה נודרת, אף על פי שאין הבעל יכול להפר אותם אלא אם כן הם נדרי עינוי נפש, כגון שנדרה שלא תאכל בשר וכיוצא (ראה ערך הפרת נדרים וערך ענוי נפש), מכל מקום יכול להפר אותם הנדרים שהם מדברים שבינו לבינה (ספרי מטות קנה; נדרים עט ב; רמב"ם נדרים יב א; טוש"ע יו"ד רלד נה), שנאמר בפרשת נדרים: אֵלֶּה הַחֻקִּים וגו' בֵּין אִישׁ לְאִשְׁתּוֹ (במדבר ל יז) - מלמד שהבעל מפר דברים שבינו לבינה (ספרי שם; גמ' שם).

הפרת האב לבתו הנערה

בנדרים שהאב מפר לבתו הנערה (ראה ערך הפרת נדרים) נחלקו ראשונים:

  • יש אומרים שגם האב אינו מפר אלא נדרים שבינו לבינה - או שיש בהם עינוי נפש - אבל נדרים שאינם בינו לבינה, ואין בהם עינוי נפש - אינו מפר (ר"ן נדרים סח א ד"ה לומר, ושם עט א ד"ה ואלו; רא"ש שם עט א ד"ה שיש בהן, ובפסקיו שם יא א; טור שם; שו"ע שם נח, בשם יש אומרים, ובדק הבית שם; ש"ך שם ס"ק עב, שכן עיקר), וכן אמרו: אין לי אלא בעל שאינו מפר אלא נדר שיש בינו לבינה ונדר שיש בו עינוי נפש, האב מנין, תלמוד לומר אלה החקים וגו', מקיש את האב לבעל (ספרי שם), מה הבעל אינו מפר אלא נדרים שיש בהם עינוי נפש ונדרים שבינו לבינה, אף האב אינו מפר אלא נדרים שיש בהם עינוי נפש ונדרים שבינו לבינה (ירושלמי נדרים יא א).
  • יש חולקים וסוברים שהאב מפר כל נדרי בתו (רמב"ם שם; סמ"ג לאוין רמב; שו"ע שם, בשם יש מי שמתיר), שהדבר שנוי לדעתם במחלוקת תנאים, והלכה כדברי המתירים להפר בכל הנדרים, שהרי לא מצינו שיחלקו חכמים באב באיזו נדרים הוא יכול להתיר, ועוד דברים שבינו לבינה מה איכפת לאב בדברים שבין אשה לבין בעלה כגון אם תכחול או תפקוס, ועוד לא חילקו חכמים בין נדרי עינוי נפש לדברים שבינו לבינה אלא בבעל, שאם אינה תחתיו שוב חל הנדר, ובאב לא חילקו, אלא כפשוטו של מקרא הוא שהאב מפר כל הנדרים, ולא חילק הכתוב בין נדר לנדר אלא בבעל (תשובת הרמב"ם, הובאה בכסף משנה ובמגדל עוז שם). ומכל מקום אף לדעתם שהאב מפר בכל הנדרים, כשהיא ארוסה, ודאי שאינו מפר בשותפות עם הארוס (ראה ערך הפרת נדרים) אלא נדרי עינוי נפש או דברים שבינו לבינה (לחם משנה שם, בדעת הרמב"ם. וראה מאירי שם).
  • ויש מחלקים: קודם שנתארסה, האב מפר כל נדריה, אבל משנתארסה ומת הבעל, שחוזרת לרשות האב להפרת נדריה (ראה ערך הפרת נדרים) אינו מפר אלא נדרי עינוי נפש (סמ"ג לאוין רמב וטור שם, בשם ה"ר יחיאל; שו"ע שם, בשם יש מי שחילק), או דברים שבינו לבינה (פרישה שם ס"ק פ, בפירוש הראשון; ט"ז שם ס"ק מח), שאינו בדין שעכשיו כשחזרה יפר נדרים שלא היה יכול להפר אותם בשעת ארוסין, כשהיה מפר עם הארוס, שלא היה יכול להפר אלא אותם שגם הארוס מפר (בית יוסף שם), וזוהי שלמדו מהיקש הכתוב שהאב אינו מפר אלא נדרים שהבעל מפר, היינו לאחר שנתארסה וחזרה (בית יוסף שם. וראה פרישה שם).

אחר גירושין

אף על פי שבדברים שיש בהם עינוי נפש הוא מפר לעצמו ולאחרים (ראה ערך ענוי נפש), בדברים שבינו לבינה - לעצמו הוא מפר, ולאחרים אינו מפר (מסקנת הבבלי בנדרים עט ב; רמב"ם נדרים יב ב; טוש"ע רלד נה), ונחלקו תנאים בדבר:

  • יש אומרים שאין הפרתו חלה בדברים שבינו לבינה אלא כל זמן שהיא תחתיו, ומשגירשה בטלה ההפרה, ואפילו משחזרה ונישאת לו ההפרה בטלה, והנדר קיים (ירושלמי נדרים יא א, לדעת חכמים).
  • ויש אומרים שההפרה חלה לעולם, שסוברים שההבדל בין נדרי עינוי נפש לנדרי בינו לבינה הוא, אם נדרה רק על זמן שלאחר שתתגרש, כגון שנדרה לכשאצא מרשותך אהיה אסורה בזה, שאף על פי שבעינוי נפש אף זה יכול להפר (ראה ערך ענוי נפש), בדברים שבינו לבינה אינו מפר, שהרי אין זה נוגע אליו כלל (ירושלמי שם, לדעת רבי יוחנן בן נורי ורבי יוסי).

אף ראשונים נחלקו בדבר:

  • יש אומרים שמפר בינו לבינה רק כשיש לו תועלת בדבר, והוא כל זמן שהיא תחתיו, או שנתגרשה ולא נישאת לאחר (ר"ן שם ד"ה אבל אין בהם; רא"ש שם יא א), שעדיין הרי זה מדברים שבינו לבינה, כיון שאם יחול הנדר לא יוכל להחזירה, נמצא שהדבר עדיין נוגע לו, ואין לומר שיחול הנדר לאחר שיגרשה ויפקע אחר כך אם יחזירנה, שהנדר שכבר חל אינו בדין שיפקע (רא"ש שם), ואף על פי שבכתוב נאמר: בֵּין אִישׁ לְאִשְׁתּוֹ (במדבר ל יז), ולאחר שנתגרשה אינה אשתו, כוונת הכתוב כל זמן שראויה להיות אשתו, היינו שלא נישאת לאחר (קרבן נתנאל שם), שכשנישאת לאחר הרי כבר אסורה עליו לעולם (ראה ערך מחזיר גרושתו), ולכן משנישאת לאחר בטלה הפרתו וחל הנדר גם בשבילו (רא"ש שם), וכן הלכה (טוש"ע שם).
  • יש אומרים שמפר כל זמן שהיא תחתיו, בין שעוד לא גירשה ובין שגירשה והחזירה, שאז הדברים שבינו לבינה נוגעים לו, אבל משגירשה ולא החזירה בטלה הפרתו, וחל הנדר עליו (מאירי שם; רמב"ם שם יב ב-ג, לפי קרן אורה שם), שבדברים שבינו לבינה הרי אינו יכול לבטל את כל הנדר, אלא שהנדר חל והתורה נתנה לו רשות להפר כל זמן שהיא תחתיו, ולכן אף על פי שבשעת גירושין חל הנדר עליה, לכשתחזור ותינשא לו חלה ההפרה הראשונה (קרן אורה שם).
  • ויש מחלקים: כשנדרה על בעלה בלבד, הפרתו חלה אף לאחר הגירושין, כל זמן שלא נישאת לאחר, שעדיין הדברים שייכים בינו לבינה, שאם תיאסר תהיה אסורה לחזור לו, ומשנישאת לאחר, ששוב אינה יכולה לחזור לו, בטלה ההפרה והנדר חל גם עליו; אבל אם נדרה על כל העולם, וגם בעלה בכלל, אין ההפרה חלה עליו אלא עד שתתגרש, כל זמן שהיא תחתיו, ומיד כשתתגרש בטלה הפרה, והרי הוא כשאר כל אדם (טור שם, לפי פרישה שם ס"ק קד, בשם מהר"א; ב"ח שם, בשמו; ט"ז שם ס"ק נט, בשמו). ולכן אמרה קונם תשמישי על כל העולם - יפר חלקו, ותהא מותרת לו עד שתתגרש, ואז אסורה אף לו (טור שם; שו"ע שם סח).

גדרם

דברים שבינו לבינה הם דברים שהוא נפסד ומצטער בהם, אף על פי שאין בהם עינוי נפשה (שיטה מקובצת נדרים עט ב, בשם הרא"ם), וכל דברים הנקראים עינוי נפש נקראים דברים שבינו לבינה, אבל ראוי לקרותם עינוי נפש ולא דברים שבינו לבינה - היינו שדינם כדין נדרי עינוי נפש - וכשאין בהם עינוי נפש נקראים בינו לבינה (שיטה מקובצת שם, בשם הרי"ץ).

ויש מהראשונים שחילק את הנדרים לשלשה:

  • דברים שהם גם עינוי וגם בינו לבינה, כגון שאסרה עצמה ברחיצה ובקישוט פנים ובקישוט בגדים ותכשיטים (ראה להלן), שבדברים אלו היא מצטערת במניעתה ויש כאן עינוי, ואף הם סיבה להתרחק הוא ממנה, ויש כאן דברים שבינו לבינה, ודינם כנדרי עינוי נפש.
  • דברים שהיא מצטערת בהם, ואין בהם סיבה שיתרחק הוא ממנה, כגון אכילת בשר ושתיית יין וטעימת פירות וכיוצא, וזהו עינוי נפש.
  • דברים שהם סיבה להתרחק ממנה בעלה ואין בהם צער אצלה, כגון שנדרה בהנאת תשמיש (ראה להלן), או הקישוט במקומות הצנועים כגון השרת שיער וכיוצא, והם דברים שבינו לבינה (מאירי שם).

אסרה הנאת תשמיש

אסרה הנאת תשמיש עליה[2], הרי הוא מפר משום דברים שבינו לבינה (נדרים פא ב), ולכן האומרת נטולה אני מן היהודים - שאסרה על עצמה תשמיש כל היהודים - יפר חלקו ותהא משמשתו, ותהא נטולה מן היהודים (משנה צ ב), שכן זהו בכלל דברים שבינו לבינה, שאילו היה זה בכלל נדרי עינוי נפש היתה מותרת אחר הגירושין גם לאחרים (גמ' שם פב א).

בתלמוד נסתפקו אם דין זה שנוי במחלוקת תנאים, ויש הסוברים שבכלל נדרי עינוי נפש הוא; או שהכל מודים בו (גמ' שם פא ב, בדעת חכמים החולקים על רבי יוסי), ולהלכה נחלקו ראשונים:

  • יש פוסקים שנדר זה הוא בכלל דברים שבינו לבינה (רמב"ם נדרים יב ג), וכן הלכה (טוש"ע יו"ד רלד סו), אם מפני שאפילו על הצד שהדבר שנוי במחלוקת תנאים, הלכה כדעה זו (לחם משנה שם, בדעת הרמב"ם); או מפני שהספק לא נפשט, ולכן יש להחמיר בדבר (ר"ן שם פב א ד"ה ולענין הלכה; מאירי שם; בית יוסף שם, בדעת הרמב"ם).
  • ויש פוסקים שהוא מכלל נדרי עינוי נפש, שלדעתם נפשט הספק שמחלוקת תנאים בדבר, ואין הלכה כדעה זו (הלכות נדרים לרמב"ן שם; רשב"א שם; ר"ן שם, בשם איכא מאן דאמר).

אסרה רחיצה וקישוט

נדרה שלא תרחץ ולא תתקשט, או שאמרה הנאת רחיצה וקישוט עלי, או אם אסרה על עצמה רחיצה וקישוט לעולם אם לא תרחץ ולא תתקשט היום, שאפשר שלא תרחץ ולא תתקשט היום ולא תיאסר, נחלקו תנאים: יש אומרים שהרי זה מכלל נדרי עינוי נפש (תנא קמא במשנה שם עט א, לפי הגמ' שם ב); ויש אומרים שאינו מנדרי עינוי נפש (רבי יוסי במשנה שם ב, לפי הגמ' שם)[3].

בדעה האחרונה נחלקו הדעות בתלמוד אם הוא מפר משום דברים שבינו לבינה: יש אומרים שמפר, שדברים שבינו לבינה הם (רב אדא בר אהבה שם פא א; ברייתא שם ב); ויש אומרים שאינו מפר, שאינו אפילו מדברים שבינו לבינה (רב הונא שם א-ב).

ובמהות מחלוקת התנאים נחלקו ראשונים:

  • יש מפרשים שבאיסור רחיצה של יום אחד הכל מודים שאינו מדברים שבינו לבינה, ורק באיסור רחיצה לעולם נאמרו הדברים (ר"ן שם פ א ד"ה ור' יוסי, בשם רבנו יונה; נמוקי יוסף שם).
  • ויש מפרשים שנחלקו ברחיצה של יום אחד, אם ניוול של יום אחד שמו ניוול, אבל באיסור רחיצה לעולם הכל מודים שעינוי נפש הוא, ולא דברים שבינו לבינה בלבד (המפרש שם ד"ה אלא).

אף להלכה נחלקו ראשונים:

  • יש פוסקים - כדעה הראשונה בתנאים (בית יוסף יו"ד רלד נט) - שהכל בכלל עינוי נפש (הלכות נדרים לרמב"ן שם; רא"ש שם יא א, בשמו; טור שם; שו"ע שם, בסתם).
  • יש פוסקים שכיחול וקישוט הוא מדברים שבינו לבינה (רמב"ם נדרים יב א, לפי הלחם משנה שם ובית יוסף שם), אבל רחיצה היא מכלל נדרי עינוי נפש, שלא נחלקו התנאים אלא בקישוט ולא ברחיצה (בית יוסף וב"ח שם, בדעת הרמב"ם); או שאף אם נחלקו גם ברחיצה, הלכה כדעה הראשונה (לחם משנה שם, על פי גמ' שם פא א).
  • ויש פוסקים שאף רחיצה אינה אלא מדברים שבינו לבינה (שו"ע שם, בשם יש אומרים)[4].

אסרה פירות

אמרה קונם פירות העולם עלי, הכל מודים שהרי זה מכלל עינוי נפש (רבי יוסי במשנה שם עט ב).

ואם אמרה קונם פירות מדינה זו עלי - לדעה השניה בתנאים (גמ' שם פב ב) - אינו יכול להפר משום עינוי נפש (רבי יוסי במשנה שם עט ב), ונחלקו ראשונים:

  • יש מפרשים שלדעה הראשונה יפר, משום דברים שבינו לבינה; ולדעה השניה, כיון שיכול להביא ממדינה אחרת - לא יפר (מאירי שם פב ב, לגירסא אחת במסקנת הגמ'; כסף משנה נדרים יב ז, בדעת הרמב"ם).
  • ויש מפרשים שהכל מודים שיפר, ולא נחלקו אלא משום מה הוא מפר: שלדעה הראשונה מפר משום עינוי נפש, ולדעה השניה אינו יכול להפר משום עינוי נפש, אבל מפר משום דברים שבינו לבינה (פירוש הרא"ש שם ד"ה מאי אין יכול, ור"ן שם ד"ה (פב א) אלא רישא, לגירסתנו במסקנת הגמ').

אף להלכה נחלקו ראשונים:

  • יש פוסקים שאם נדרה שלא תאכל תאנים של מדינה זו - יפר משום דברים שבינו לבינה, שעסק גדול הוא לו להיטפל ולהביא לה ממדינה אחרת, לפיכך אם מת או נתגרשה, או שהביא לה איש אחר מפירות אותה מדינה, הרי אלו אסורים עליה, שאינו מפר לאחרים בדברים שבינו לבינה (רמב"ם שם; טוש"ע יו"ד רלד ס, בשמו), וכן אם אסרה פירות פלוני עליה - מפר משום דברים שבינו לבינה, שאף בהנאת איש אחד שייך קצת הטעם שלא יהא זקוק להאכילה משלו (כסף משנה ובית יוסף שם, בדעת הרמב"ם; טוש"ע שם, בשם הרמב"ם)[5].
  • ויש פוסקים שבשני המקרים מפר בתורת עינוי נפש (פירוש הרא"ש שם; ר"ן שם; טוש"ע שם, בסתם).

אמרה פירות חנווני זה עלי, ולא היתה פרנסתו אלא ממנו, שחנווני זה מקיפו ולא ימצא אחר שיהא מקיפו, ופעמים שאין לו מעות ונמצא שהיא מתענה, לדברי הכל הרי זה בכלל עינוי נפש (משנה נדרים עט ב, ור"ן שם ד"ה ואם לא).

אסרה הנאה מהבריות

נדרה שלא ליהנות מהבריות - אינו יכול להפר (משנה שם פג ב) משום עינוי נפש, אבל מפר משום דברים שבינו לבינה (פירוש הרא"ש שם ד"ה קונם; רמב"ם נדרים יב ח)[6], שאף על פי שאין הבעל בכלל הבריות שאסרה עליה, הרי הוא מפר מדין דברים שבינו לבינה, כדי שלא יהא זקוק להאכילה משלו בלבד (רמב"ם שם; שו"ע שם סד, בשם יש מי שאומר, השני).

ואפילו הפוסקים בפירות מדינה שהנדר הוא משום עינוי נפש (ראה לעיל), יש מהפוסקים שבהנאת הבריות פוסקים שהנדר הוא משום דברים שבינו לבינה (רא"ש שם יא א; טור שם, בשמו; ב"ח שם); ומהם פוסקים שמנדרי עינוי נפש הוא (טור שם; שו"ע שם, בשם יש מי שאומר, הראשון).

אסרה הנאתה על אומה

אסרה הנאתה על אומה אחת, כגון על היהודים או על הישמעאלים, הרי זה יפר משום דברים שבינו לבינה (רמב"ם שם ח, על פי משנה שם צ ב), מפני שהיא משיאתו שם רע (כסף משנה שם)[7].


אסרה מעשה ידיה על קרוביו

אמרה קונם שאיני עושה על פי אבא, ועל פי אביך, ועל פי אחי, ועל פי אחיך - שאסרה עליהם את מעשה ידיה[8] - אינו יכול להפר (משנה שם פה א; רמב"ם שם יב יא; טוש"ע יו"ד רלד ע), שאינם דברים שבינו לבינה (המפרש שם ד"ה קונם שאיני עושה; ר"ן שם ד"ה אינו יכול; פירוש הרא"ש שם ד"ה קונם שאיני עושה), שאינו חושש אם יאסרו במעשי ידיה (פירוש הרא"ש שם).

אסרה מעשה ידיה עליו

אמרה קונם שאיני עושה על פיך:

  • לסוברים שהעדפה, היינו מה שהאשה עושה יתר על הראוי לה לעשות לבעלה, היא שלה (ראה ערך בעל: זכויותיו: מעשה ידיה) - הרי זה יפר, שמא תעדיף עליו יותר מן הראוי (רבי עקיבא במשנה נדרים פה א), שאף על פי שאינה משועבדת לו בהעדפה והנדר חל, מכל מקום הרי זה דברים שבינו לבינה, ויכול להפר (תוספות כתובות נט א ד"ה רבי; פירוש הרא"ש נדרים שם ד"ה שמא תעדיף), לפי שאינו יכול להיזהר וליקח ממש בצמצום את הראוי לו, ולהניח שאינו ראוי לו (תוספות כתובות שם), ואי אפשר להיות שלא יתערב בשלו (רא"ש נדרים שם), או לפי שאף חלקה משועבד לו לאכילת פירות (ראה ערך בעל: פירות. תוספות כתובות שם, בפירוש השני).
  • לסוברים שהעדפה אף היא של הבעל (ראה ערך בעל: מעשה ידיה) נחלקו תנאים: יש אומרים שאינו צריך להפר, שאין הנדר חל (תנא קמא במשנה נדרים שם); ויש אומרים שיפר, שמא יגרשנה ותהא אסורה עליו (רבי יוחנן בן נורי שם), שתיאסר לחזור לו שמא יהנה ממנה, שהרי אז הנדר חל, ולפיכך הרי זה מדברים שבינו לבינה, שאי אפשר לו ליזהר שלא תטחן ולא תאפה וכיוצא (ר"ן שם עט ב ד"ה והתנן), וכן הלכה (רמב"ם נדרים יב י; טוש"ע יו"ד רלד עא).

אסרה הנאה מקרוביו

אמרה קונם שאיני נהנית לאבי ולאביך אם אני עושה על פיך, או שאיני נהנית לך אם אני עושה על פי אבא ועל פי אביך, נחלקו תנאים: יש אומרים שיפר (סתם משנה נדרים פט ב, לגירסתנו; חכמים בגמ' שם), וכן הלכה (רא"ש שם יא ו; טוש"ע שם סט)[9]; ויש אומרים שלא יפר (סתם משנה שם, לגירסת תוספות שם ד"ה קונם שאני ופירוש הרא"ש שם ד"ה קונם שאני, בשם הרב רבי אליעזר; רבי נתן בגמ' שם)[10].

אסרה עשיית מלאכה מהדברים שאינה מחוייבת לעשות לו

נדרה שלא לעשות לו מלאכה מהדברים שאינה מחוייבת לעשות לו, כגון ליתן אוכל לפני בהמתו, אינו יכול להפר (נדרים פא ב; רמב"ם שם יב יא; טוש"ע שם עב), שאינו מדברים שבינו לבינה (רמב"ם שם; טוש"ע שם).

הערות שוליים

  1. ז, טור' קס-קסט.
  2. ראה ערך נדרים שהיינו באומרת הנאת תשמישך עלי, שאם אסרה תשמישה עליו לא חל הנדר מפני שמשועבדת לו.
  3. ובמהות הקישוט כתבו ראשונים דהיינו דוקא קישוט של פנים, כגון כיחול ופיקוס, אבל קישוט שלמטה לדברי הכל אינו אלא מדברים שבינו לבינה (ר"ן נדרים עט א ד"ה אם אתקשט, על פי כתובות עא ב; רמ"א יו"ד רלד נט); ויש מהאחרונים הסובר שמחלוקת ראשונים היא, וצידד שאין הלכה כן (באור הגר"א שם ס"ק קיח).
  4. ראה באחרונים מה שנשאו ונתנו במקור דעה זו (ראה ב"ח שם; ט"ז שם ס"ק מט; ש"ך שם ס"ק עג; באור הגר"א שם ס"ק קטז-קיז).
  5. ויש הסוברים שבהנאת אדם פרטי אינו מפר כלל, שאינו אפילו מן הדברים שבינו לבינה (לחם משנה שם, בדעת הרמב"ם).
  6. ויש הסובר שהדבר תלוי במחלוקת, ולדעה השניה בתנאים אף משום דברים שבינו לבינה אינו מפר (כסף משנה נדרים יב ז).
  7. ויש מפרשים הדברים באוסרת הנאת האומה עליה, ודוקא אומה שלמה, אבל הנאת אדם פרטי אינו מפר, שאינו אפילו מדברים שבינו לבינה (לחם משנה שם).
  8. כגון שאמרה יקדשו ידי לעושיהם (ראה ערך דבר שאין בו ממש וערך דבר שלא בא לעולם).
  9. בפירוש דעה זו נחלקו ראשונים – ראה ר"ן שם ד"ה קונם שאני, ולחם משנה נדרים יב יב, בדעת הר"ן; הרא"ש שם בפירושו ד"ה קונם שאני, ובפסקיו שם, ובקרבן נתנאל שם; טור יו"ד רלד; ש"ך שם ס"ק מה וס"ק פה.
  10. בפירוש דעה זו נחלקו ראשונים – ראה תוספות שם ד"ה קונם שאני וד"ה תניא, ופירוש הרא"ש שם ד"ה קונם שאני, בשם הרב רבי אליעזר; שיטה מקובצת שם, בשם הרי"ץ.