מיקרופדיה תלמודית:דם חטאת

מתוך ויקישיבה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

הגדרה[1] - דם של קרבן חטאת קודם זריקתו על המזבח

שני דינים נאמרו בדם חטאת, שלהלכה אינם בדם של שאר הקרבנות:

  • חיוב כיבוסו כשניתז על הבגד.
  • ופסול הקרבן כשנכנס לפנים לכפר.

חיוב כיבוסו

דם חטאת שניתז על הבגד, הרי זה טעון כיבוס, שנאמר: וַאֲשֶׁר יִזֶּה מִדָּמָהּ עַל הַבֶּגֶד אֲשֶׁר יִזֶּה עָלֶיהָ תְּכַבֵּס בְּמָקוֹם קָדֹשׁ (ויקרא ו כ. משנה זבחים צב א; רמב"ם מעשה הקרבנות ח א), ונחלקו הדעות אם מונים מצוה זו למצוה מיוחדת (ספר המצוות לרס"ג עשין קנב; אזהרות אתה הנחלת; זוהר הרקיע עשין קמח); או שאינה נמנית בפני עצמה, אלא נכללת בכלל מצות סדר החטאת (ספר המצוות שורש יב; כן משמע משאר מוני המצוות שלא מנוה למצוה בפני עצמה).

חיוב זה של כיבוס הבגד אינו מפני שנגע הדם בבגד, אלא מפני שנבלע בו, ולכן אם ניתז דם שאינו טעון כיבוס - דם עולה (ראה להלן: הדם), או דם חולין (רמב"ם שם ט) - על הבגד, וחזר וניתז עליו דם חטאת, שאילו היה חיוב הכיבוס משום נוגע היה טעון כיבוס, שהרי נגע דם החטאת בבגד, אבל מכיון שהחיוב הוא משום בולע, אינו טעון כיבוס, שכבר שבע הבגד מבליעת הדם שאינו טעון כיבוס, ואינו בולע שוב את דם החטאת (זבחים צח ב, ורש"י ד"ה והא נוגע; רמב"ם שם ט), אבל ניתז דם חטאת קודם, ואחר כך ניתז עליו הדם האחר - של עולה, או של חולין - טעון כיבוס (גמ' שם; רמב"ם שם), שהרי דם החטאת נבלע בו (רש"י שם ד"ה טעון כיבוס).

הדם

חטאות הנשרפות

אף על פי שאין הכתוב מדבר אלא בדם חטאות הנאכלות (ראה ערך חטאת), שנאמר באותו ענין: בְּמָקוֹם קָדֹשׁ תֵּאָכֵל (ויקרא ו יט), אחד דם חטאות הנאכלות, ואחד דם חטאות הפנימיות - הנשרפות (ראה ערך פרים הנשרפים וערך שעירים הנשרפים) - בכלל הטעון כיבוס, שנאמר: זֹאת תּוֹרַת הַחַטָּאת (שם יח) - תורה אחת לכל החטאות (תורת כהנים צו פרשה ג א; משנה זבחים צב א, לפי ריש לקיש משום בר קפרא ורב יוסף בגמ' שם; תוספתא שם (צוקרמאנדל) י ט)[2].

חטאת עוף

חטאת העוף שניתז דמה על הבגד, אינו טעון כיבוס (תורת כהנים שם ב; תוספתא שם; גמ' שם א-ב; רמב"ם מעשה הקרבנות ח ב), ומספר למודים לדבר:

  • הדבר נתמעט מ"זֹאת" (ויקרא שם יח. תורת כהנים שם; ברייתא בגמ' שם).
  • נאמר שם: תִּשָּׁחֵט (ויקרא שם), בנשחטות הכתוב מדבר, ולא בנמלקות (ריש לקיש משום בר קפרא בגמ' שם א; רמב"ם שם ב).
  • נאמר שם: יֹאכְלֶנָּה (ויקרא שם יט) - לזו ולא לאחרת, שאחת מן הנאכלות טעונה כיבוס ולא כל הנאכלות, שדם חטאת העוף אינו טעון כיבוס (רב יוסף בגמ' שם ב).

שאר הקדשים

דם שאר קדשי קדשים שניתז על הבגד, אינו טעון כיבוס, שנאמר: מִדָּמָהּ (ויקרא שם כ), ולא מדם קדשי קדשים (תורת כהנים שם פרק ו ב), וזה חומר בחטאת משאר קדשי קדשים (משנה שם צג ב, ורש"י ד"ה זה חומר; רמב"ם שם א), ודם קדשים קלים נתמעט מ"זֹאת" (ויקרא שם יח), כדרך שנתמעט דם חטאת העוף (ראה לעיל. תוספות שם צב א ד"ה יכול)[3].

חטאת פסולה

חטאת פסולה שניתז מדמה על הבגד, אינו טעון כיבוס (תורת כהנים שם פרק ו א; משנה שם צב א; רמב"ם שם ג), ושני לימודים לדבר:

  • נאמר: מִדָּמָהּ (ויקרא שם כ) - מדם הכשרה, ולא מדם הפסולה (תורת כהנים שם; גמ' שם צג א).
  • נאמר שם: וַאֲשֶׁר יִזֶּה (שם), בראוי להזאה הכתוב מדבר (רש"י שם צב א ד"ה פסולה, ומעילה ה א ד"ה מתקיף).

ונחלקו תנאים באיזה פסול הדברים אמורים:

  • יש אומרים שאם היתה לה שעת הכושר - דהיינו שלנה ונטמאה ויצאה חוץ לעזרה (משנה זבחים צב א; רמב"ם שם ג) - ונפסלה, דמה טעון כיבוס, לא היתה לה שעת הכושר - שנשחטה במחשבת חוץ לזמנה, או חוץ למקומה, או שקיבלו פסולים את הדם (משנה שם; רמב"ם שם) – ונפסלה, אין דמה טעון כיבוס (רבי עקיבא בתורת כהנים שם, ובגמ' שם צג א; רבי יעקב בתוספתא שם).
  • ויש אומרים שבין שהיתה לה שעת הכושר, ובין שלא היתה לה שעת הכושר - אין דמה טעון כיבוס (סתם משנה שם צב א; רבי שמעון בתורת כהנים שם, ובתוספתא שם, ובגמ' שם צג א), לפי שנאמרו שני מיעוטים: "מִדָּמָהּ" (ויקרא שם כ) ו"אֹתָהּ" (ויקרא שם כב), מיעוט אחד לשלא היתה לה שעת הכושר, ומיעוט שני לשהיתה לה שעת הכושר (גמ' שם צג א), וכן הלכה (רמב"ם שם).

רוטב

אינו טעון כיבוס אלא הדם של החטאת כשניתז, ולא הרוטב - ליחה היוצאת מהבשר (רבינו יהונתן חולין קיז א, על פי גמ' שם קכ א, ורש"י ד"ה חלב) - ואף על פי שרוטב שנבלע בכלי טעון מריקה-ושטיפה (ראה ערכו), והדם אינו טעון מריקה ושטיפה, אין דנים קל וחומר לומר שהרוטב טעון כיבוס, שנאמר: מדמה, ולא מרוטבה (תורת כהנים צו פרק ו ב).

כשאינו ראוי להזאה

אין הדם טעון כיבוס אלא כשנתקבל בכלי וראוי להזאה על המזבח, אבל ניתז הדם מן הצואר על הבגד, או שנשפך מן הצואר על הרצפה ואספו וניתז על הבגד, אינו טעון כיבוס, שנאמר: אֲשֶׁר יִזֶּה עָלֶיהָ תְּכַבֵּס (ויקרא ו כ), שכשר להזות טעון כיבוס, ושאין כשר להזות אין טעון כיבוס (תורת כהנים שם ד-ה; משנה זבחים צג א, וגמ' שם; רמב"ם שם ו). נשפך הדם מן הכלי על הרצפה ואספו וניתז ממנו על הבגד, טעון כיבוס (תורת כהנים שם ה).

כשלא היה בכלי שיעור הזאה

אינו טעון כיבוס אלא כשהיה בכלי כדי שיעור הזאה (רמב"ם ו, על פי גמ' שם צג ב). קיבל פחות מכדי הזאה בכלי אחד, ופחות מכדי הזאה בכלי שני, וחזר ועירבם בכלי אחד, ועכשיו יש בו כדי הזאה, אינו טעון כיבוס, שכיון שלא נתקדש בכלי בפחות מכשיעור - אינו ראוי להזאה אף שחזר ועירבו (גמ' שם, ורש"י ד"ה קיבל פחות).

ניתז הדם מהמזבח

ניתז הדם מן הקרן, או מן היסוד - אינו טעון כיבוס (תורת כהנים שם ה; משנה שם צג א), שנאמר: אֲשֶׁר יִזֶּה (ויקרא ו כ), פרט לזה שכבר הוזה (גמ' שם).

  • מן הקרן, שכבר נגע בקרן המזבח, אבל הראוי לקרן, ועוד לא נתן בו, טעון כיבוס, ולכן אפילו ניתז לאחר שכבר נתן ממנו אחת על הקרן, טעון כיבוס, שכל שלא נתן שאר שלש המתנות (ראה ערך זריקה) הרי זה כניתז קודם שהזה, אף על פי שאינן מעכבות את הכפרה (גמ' שם לח ב, ורש"י ד"ה מן הקרן, וד"ה הא מן הראוי לקרן).
  • ומן היסוד פירושו הראוי ליסוד, שלאחר שנתן כל ארבע המתנות, ושיירי הדם ראויים להינתן על היסוד (ראה ערך שירי הדם), אף שעדיין לא נתנם על היסוד, אינו טעון כיבוס (גמ' שם, ושם לט א; רמב"ם שם ז).

ניתז מן כבש המזבח - שבמקום להזות על הקרן היזה על הכבש, ומשנגע הדם בכבש ניתז משם על הבגד (חזון יחזקאל לתוספתא שם י ט) - אינו טעון כיבוס (תוספתא שם).

בחטאות הנשרפות, נחלקו תנאים:

  • יש אומרים שכל זמן שלא נתן את השיריים ליסוד - דמן טעון כיבוס, לפי שהשיריים מעכבים את הכפרה (רבי נחמיה בגמ' שם לט א).
  • ויש אומרים שאף בהן אין השיריים מעכבים, ואין הדם טעון כיבוס (חכמים שם), וכן הלכה (רמב"ם שם).

ניתז הדם לפני הזאה ואחר הזאה

ניתז הדם מידו של מזה - בחטאות הפנימיות שמזה באצבע - עד שלא הזה, טעון כיבוס (תורת כהנים שם ה; גמ' שם צג ב); ואם ניתז מאצבעו אחר שיצאה הזאה מידו, אינו טעון כיבוס (תורת כהנים שם; גמ' שם; רמב"ם מעשה הקרבנות ח ח), ששיירי הדם שבאצבע פסולים להזאה (גמ' שם; רמב"ם שם).

ניתז הדם מבגד לבגד

תנאים נסתפקו כשניתז הדם מבגד לבגד, אם הבגד השני טעון כיבוס:

  • אם דם שניתז על הבגד, כל זמן שלא כיבסו, ואספו שוב בכלי, ראוי להזאה, והוא כנשפך מן הכלי על הרצפה שחוזר ואוספו וכשר, הרי זה דם הראוי להזאה וטעון כיבוס.
  • או שכיון שהתורה חייבה לכבסו משנפל על הבגד הראשון, נדחה מתורת הזאה, ואינו ראוי שוב להזאה, ואין הבגד השני טעון כיבוס (לוי בגמ' שם צב ב).

הבגד

שק

אחד הבגד ואחד השק - מנוצה של עזים (רש"י זבחים צג ב ד"ה שק) - ואחד העור, טעונים כיבוס (משנה שם; רמב"ם מעשה הקרבנות ח ב), ואף על פי שסתם בגד האמור בתורה הוא של צמר ופשתים (ראה ערך בגד), בגד האמור בכיבוס דם חטאת הוא אף של שאר מיני בגדים, שנאמר: אֲשֶׁר יִזֶּה עָלֶיהָ תְּכַבֵּס (רבי אלעזר בתורת כהנים צו פרק ו ו, ובגמ' שם צד א-ב, ורש"י שם א ד"ה אין לי), שאם "עליה" חוזר על הבגד היה לו לומר: עליו, אלא הוא בא לרבות דברים אחרים (קרבן אהרן לתורת כהנים שם, ומלבי"ם שם).

עור

העור הרך לדברי הכל טעון כיבוס (גמ' שם צד א; רמב"ם שם), והעור הקשה נחלקו בו תנאים:

  • יש אומרים שאינו טעון כיבוס - שהוא כעץ, שאינו ראוי לכיבוס (רמב"ם שם) - אלא גורד הדם מעליו (תנא קמא בגמ' שם, לפי רבא שם).
  • ויש אומרים שטעון כיבוס, שהעור בר כיבוס הוא (אחרים שם, לפי רבא שם).

להלכה נחלקו הדעות: יש פוסקים כדעה הראשונה (רמב"ם שם); ויש פוסקים כדעה השניה (שאילתות פח).

עור שטרם הופשט

ניתז על עור הבהמה עד שלא הופשט, לדברי הכל אינו טעון כיבוס (משנה זבחים צג ב; תורת כהנים שם), שאינו ראוי לקבל טומאה אלא על ידי מעשה (רש"י שם ד"ה עד שלא הופשט, על פי גמ' שם צד א)[4].

עור הדג

ניתז הדם על עור הדג, אינו טעון כיבוס, שאינו ראוי לקבל טומאה (רמב"ם שם ה).

כלי

כלי עץ, או כלי מתכת שניתז עליו הדם, אינו טעון כיבוס, שאינו ראוי לכיבוס, אלא גורד הדם מעליו בלבד (זבחים צד א; רמב"ם שם ד), ואחרונים נסתפקו מה עושים בדם הנגרד, ומצדדים לומר שכשר הוא, וראוי לאספו בכלי שרת ולהזות על המזבח, שדוקא בנפל על הבגד שיש בו מצות כיבוס ונדחה לכיבוס נפסל להזאה, אבל לא בגרידה מהכלי, שאין כאן מצוה (קרן אורה שם).

הכיבוס

מה מתכבס

אינו טעון כיבוס אלא מקום הדם (משנה זבחים צג ב; תורת כהנים צו פרק ו ג; רמב"ם מעשה הקרבנות ד), שאם ניתז על מקצת הבגד, אין כל הבגד טעון כיבוס, אלא מקום הדם בלבד, שנאמר: אֲשֶׁר יִזֶּה עָלֶיהָ תְּכַבֵּס (ויקרא ו כ), מקום הדם טעון כיבוס, ואין הבגד כולו טעון כיבוס (תורת כהנים שם; גמ' שם צד א).

צורת הכיבוס

כשמכבסים את מקום הדם, מכבסים אותו במים יפה יפה, עד שלא ישאר לו רושם (רמב"ם שם י), וכל שבעת הסממנים שמעבירים על הכתם (ראה ערך כתם) שהם: רוק תפל, מי גריסים, מי רגלים, נתר, בורית, קמוניא ואשלג (ראה ערך הנ"ל) - מעבירים על דם החטאת (גמ' שם צה א; רמב"ם שם), וכל אחד מהם - מששת הסממנים מלבד רוק תפל - צריך לבוא על הכתם יחד עם רוק תפל (גמ' שם ב).

ואף שאין מכניסים מי רגלים במקדש מפני הכבוד, והכיבוס הרי היה בעזרה (ראה להלן), מכיון שצריך לבוא יחד עם רוק תפל, מבליעים את מי הרגלים עם הרוק התפל לפני שמכניסים אותם לעזרה (גמ' שם ב)[5].

מקום הכיבוס

מקום הכיבוס הוא במקום קדוש (משנה שם צג ב), היינו בעזרה (רש"י שם ד"ה במקום קדוש; רמב"ם שם א), שנאמר: תְּכַבֵּס בְּמָקוֹם קָדֹשׁ (ויקרא שם. תורת כהנים שם ז). ואף על פי שכיבוסו בעזרה, כתבו אחרונים שאין זו עבודה שתצטרך לכהונה, אלא כשרה בזרים ובכל הפסולים (מנחת חינוך קלח י; ביאור ר"י פערלא לספר המצוות לרסג, עשה קנב); ויש מהראשונים מפרשי התורה שנראה מדבריו שהוא ציווי לכהנים (אבן עזרא שם ד"ה אשר יזה עליה).

בגד שיצא חוץ לעזרה לאחר ההתזה

בגד שניתז עליו דם חטאת ויצא חוץ לעזרה, מכניסו לעזרה ומכבסו שם (תורת כהנים שם ז-ח; משנה שם צד ב; רמב"ם שם יט).

בגדי כהונה שיצאו חוץ לעזרה לאחר ההתזה

מעיל של בגדי כהונה שניתז עליו דם חטאת, ויצא מחוץ לעזרה ונטמא בחוץ, כיצד הוא עושה - שהרי הקורע את המעיל לוקה (ראה ערך בגדי כהונה) -, מכניסו פחות משלש אצבעות - שהוא שיעור בגד (ראה ערך בגד. רש"י שם ד"ה בפחות) - ומכבסו בפנים (גמ' שם צה א, ורש"י שם; רמב"ם שם כ), ונמצא שאינו מכניס שיעור בגד טמא לעזרה (רש"י שם), ואחר שיתכבס כל הדם מעט מעט, מטבילים אותו בחוץ (רמב"ם שם).

שאר בגדי כהונה, מלבד המעיל, שאיסור קריעתם הוא רק בדרך השחתה (ראה ערך בגדי כהונה), מותר לקרעם על מנת לכבסם בפנים, שכיון שקורעם לשם מצות כיבוס אין זו דרך השחתה (קרבן חגיגה סח; משנה למלך שם, בשמו), אלא אדרבא הוא תיקון עבורו לטהרו מטומאתו, ויהיה ראוי לעבודה (עין יצחק או"ח ה,ז)[6].

הכנסתו לפנים

חטאת - חיצונה (רש"י עה"ת ויקרא ו כג), שצריכים לזרוק את דמה על המזבח החיצון (משנה זבחים נב ב - נג א) - שנכנס דמה לפנים להיכל לכפר (ראה להלן), הקרבן פסול - ונשרף - ונחלקו תנאים בצורת הלימוד:

  • יש למדים הדין ממה שנאמר: וְכָל חַטָּאת אֲשֶׁר יוּבָא מִדָּמָהּ אֶל אֹהֶל מוֹעֵד לְכַפֵּר בַּקֹּדֶשׁ לֹא תֵאָכֵל בָּאֵשׁ תִּשָּׂרֵף (ויקרא שם. רמב"ם פסולי המוקדשין ב יג, על פי משנה זבחים פא ב), ופשט הכתוב מדבר בחטאת יחיד נקבה, שסתם חטאת יחיד נקבה היא (רש"י זבחים פב א ד"ה כלפי לייא), וחטאת צבור נתרבתה מ"כל", וחטאת יחיד זכר מהוי"ו של "וכל" (רבי יוסי הגלילי שם, ובתורת כהנים צו פרק ח א, לפי שיטתו של רבי עקיבא שם ושם).
  • ויש אומרים שאין כתוב זה מדבר אלא בפרים ושעירים הנשרפים שנעשו כמצותם, ובא הכתוב לומר שאם אירע בהם פסול שריפתם צריכה להיות בבית הבירה - מה שאין כן כשנעשים כמצותם שנשרפים בבית הדשן (משנה זבחים קד א) - וחטאת החיצונה שנכנס דמה לפנים, למדים פסולה מהכתוב האמור בשעיר החטאת ששרפו בני אהרן, שאמר להם משה: הֵן לֹא הוּבָא אֶת דָּמָהּ אֶל הַקֹּדֶשׁ פְּנִימָה (ויקרא י יח. רבי יוסי הגלילי בתורת כהנים שם ח, ובגמ' שם פב א), שממנו אנו למדים שאילו הובא דמה אל הקודש בדין שרפוה (רש"י זבחים שם ד"ה אמר להו).

איסור אכילת הבשר

בשר החטאת שנפסל על ידי הכנסת דמה לפנים אסור באכילה, ועוברים על לא תעשה באכילתו:

  • לדעה שהפסול נלמד מ"וכל חטאת אשר יובא מדמה", זהו לאו המפורש בהמשך הכתוב: לא יאכל (כן משמע מהמנחת חינוך קלט א).
  • ולדעה שהפסול נלמד מ"הן לא הובא את דמה", הפסול הוא לאו-שבכללות (ראה ערכו), שכל שבקודש פסול בא הכתוב ליתן לא תעשה על אכילתו (פסחים כד א. ראב"ד לתורת כהנים שם).

חיוב המלקות על אכילתו תלוי בלימודים השונים:

  • לדעה שהפסול נלמד מ"וכל חטאת אשר יובא מדמה", הרי זהו לאו המפורש בכתוב, ודינו במלקות (שערי היכל זבחים קצב), וכן הלכה (חינוך קלט).
  • אך לדעה שהפסול נלמד מ"הן לא הובא את דמה", והוא לאו שבכללות, כל לאו שבכללות אין לוקים עליו (שערי היכל שם).

שריפת הבשר

בשר החטאת שנפסל טעון שריפה:

  • לדעה שהפסול נלמד מ"וכל חטאת אשר יובא מדמה", הדבר מפורש בהמשך הכתוב: באש תשרף

(כן משמע מהחינוך קלט).

  • ולדעה שהפסול נלמד מ"הן לא הובא את דמה", אנו למדים מכתוב זה שאילו הובא דמה אל הקודש בדין שרפוה בני אהרן, ומכאן שטעונה שריפה (רש"י זבחים פב א ד"ה אמר להו).

ויש הבדל להלכה בין הדעות:

  • לדעה הראשונה, מכיון שעיקר הכתוב מדבר על פסול הדם, אין שורפים אותו מיד, אלא טעון עבור-צורה (ראה ערכו), היינו לינת לילה (רש"י פסחים פג א ד"ה אמר להן; תוספות פסחים כג ב ד"ה דהא).
  • ולדעה השניה, מכיון שבני אהרן שרפו את השעיר מיד, הרי ששורפים את החטאת מיד, ואין צריך עבור צורה (רבה בפסחים פג א; רבי ירמיה בירושלמי שם ט ז).

בשאר הקרבנות

בשאר הקרבנות, מלבד חטאת, נחלקו תנאים:

  • יש מרבים אף את האשם, שנאמר: כַּחַטָּאת כָּאָשָׁם (ויקרא ז ז. רבי אליעזר בתורת כהנים שם א, ובמשנה שם פא ב), ומקישים אשם לחטאת (רבנו הלל לתורת כהנים שם).
  • יש מרבים את כל הקדשים (רבי עקיבא שם ושם), שנאמר: וְכָל חַטָּאת אֲשֶׁר יוּבָא וגו' (ויקרא ו כג), ופשט הכתוב מדבר בחטאת, ומהמילה "וכל" יש לרבות את כל הקדשים (רבי עקיבא בתורת כהנים שם), או שפשט הכתוב מדבר בחטאת, ומהמילה "כל" יש לרבות קדשי קדשים, ומהוי"ו שב"וכל" יש לרבות קדשים קלים (רבי עקיבא בגמ' שם).
  • ויש אומרים שאין לרבות דבר מלבד חטאת (חכמים במשנה שם), שסוברים שפשט הכתוב מדבר בחטאת נקבה, ומ"וכל" מרבים שאר החטאות (ראה לעיל. כן משמע מהגמ' שם), וכן הלכה (רמב"ם שם).

מקום ההכנסה

בין שנכנס הדם לקודש הקודשים, ובין שנכנס להיכל - הקרבן פסול (רבי יוסי הגלילי בתורת כהנים שמיני פרק ב ה; גמ' שם פב ב).

  • לדעה שהלימוד הוא מ"וְכָל חַטָּאת" וגו' (ויקרא ו כג), הדבר נלמד מהמילה "בַּקֹּדֶשׁ" (ויקרא שם) שנכתבה שם, שלדעה זו כל ההיכל נקרא בכתוב "קודש" (מלבי"ם ויקרא י יח, על פי רבנן במנחות כז ב).
  • ולדעה שהלימוד הוא מ"הֵן לֹא הוּבָא אֶת דָּמָהּ" וגו' (ויקרא י יח), הדבר נלמד מהמילים "אֶל הַקֹּדֶשׁ פְּנִימָה" (ויקרא שם) שנכתבו שם (רבי יוסי הגלילי בתורת כהנים שם; זבחים שם), שלדעה זו אם היה כתוב "אל הקודש" בלבד הייתי חושב שהמדובר בקודש הקודשים, שהוא "קודש" הנזכר בכתוב (מלבי"ם שם, על פי רבי יהודה במנחות שם וסתמא דתורת כהנים אחרי מות פרשה א י), ומכיון שכתוב "אל הקודש פנימה", הרי ש"אל הקודש" מלמד על ההיכל, ו"פנימה" מלמד על קודש הקודשים (רבי יוסי הגלילי בתורת כהנים שמיני שם; זבחים שם).

לדעה השניה, שהפסול בהבאה להיכל והפסול בהבאה אל קודש הקודשים אינו נלמד מאותה מילה, נחלקו אמוראים מדוע יש צורך בלימוד על פסול בהבאה אל קודש הקודשים, והלא כל דם המובא לשם עובר דרך הקודש, וכבר פוסל החטאת:

  • יש אומרים שהפסול בקודש הקודשים נצרך ללמדנו שאם חשב מתחילתו להכניסו לפני ולפנים, והבאתו להיכל לא היתה אלא על מנת להביאו לפני ולפנים, שאז אינו נפסל עד שמגיע לפני ולפנים, ואם נמלך והחזירו מן ההיכל לחוץ - כשר (רבא בגמ' שם, לגירסתנו ורש"י ד"ה אלא אמר רבא; רבה בגמ' שם, לגירסת הגליון)[7].
  • ויש אומרים שהפסול נצרך ללמדנו שאם הכניסו דרך פשפש - דרך גגין ועליות שהיו במקדש (רש"י), או דרך שער קטן (כן משמע מהערוך, פשפש ב, והרמב"ם פסולי המוקדשין ב יג) - ולא דרך הפתח, ולא עבר בהיכל, עדיין נפסל (אביי שם).

אכן לדעה הראשונה אינו נפסל אלא כשהביאו דרך הבאה בפתח (מלבי"ם ויקרא י יח), ויש מהאמוראים שאמר כן אף לדעה השניה, שנאמר: הֵן לֹא הוּבָא (ויקרא שם), לא פסלה התורה אלא דרך הבאה בפתח (רבא שם), וכן הלכה (רמב"ם שם)[8].

במשכן ובמקדש

לדעה שהלימוד הוא מ"וְכָל חַטָּאת" וגו' (ויקרא ו כג), למרות שנאמר שם: אֶל אֹהֶל מוֹעֵד (ויקרא שם), והייתי חושב שמכיון שמדובר בדבר התלוי בקדושת המקום, יהיה הפסול דוקא במשכן (ר"ש משאנץ לתורת כהנים צו פרק ח ד, ותוספות שבועות טז ב ד"ה או, בשם רבינו חיים כהן), בא הכתוב ואומר: לְכַפֵּר בַּקֹּדֶשׁ (ויקרא שם), לרבות אף את שילה ובית המקדש (תורת כהנים שם), ש"בקדש" מרבה כל מקום מקודש להקרבת קרבנות (כן משמע מהמלבי"ם שם).

מהות הכפרה

במהות כפרה זו נחלקו הדעות:

  • יש אומרים שהיא הזאת כל ההזאות של החטאות הפנימיות, דהיינו שבע הזאות על הפרוכת, וארבע הזאות על קרנות מזבח הפנימי (כן משמע מהרמב"ן עה"ת ויקרא ו כג; מנחת חינוך קלט ה).
  • ויש אומרים שדי בהזאה אחת בלבד, באחד המקומות (כן משמע מרש"י זבחים לו א ד"ה הכניס בשוגג, ותוספות שם ד"ה וקי"ל, ורמב"ם פסולי המוקדשין ב טז; גר"ח שם), שכל אחד מהם הוא מעשה כפרה (גר"ח שם).

כשהכניס על מנת לכפר ולא כיפר

לדעה הראשונה, אם הכניסו על מנת לכפר ולא כיפר, נחלקו תנאים:

  • יש אומרים שפסול (רבי אליעזר בתורת כהנים צו פרק ח ד, ובמשנה זבחים פב א), שלמדים גזרה-שוה (ראה ערכו), נאמר כאן: לְכַפֵּר בַּקֹּדֶשׁ (ויקרא ו כג), ונאמר להלן: וְכָל אָדָם לֹא יִהְיֶה בְּאֹהֶל מוֹעֵד בְּבֹאוֹ לְכַפֵּר בַּקֹּדֶשׁ (שם טז יז), מה להלן בשלא כיפר - שבבואו לכפר משמע מתחילת ביאת המכפר הוזהרו חבריו לפרוש, ולפיכך כתוב "לכפר", ומשמעו ועדיין לא כיפר (רש"י שם פג א ד"ה ה"ג בת"כ) - אף כאן בשלא כיפר (רבי אליעזר בתורת כהנים שם, ובגמ' שם), שמתחילת הבאת הדם על מנת לכפר נפסל (רש"י שם).
  • יש אומרים שאינו פסול (רבי שמעון בתורת כהנים שם, ובמשנה שם פב א), שלמדים גזרה שוה אחרת, נאמר כאן: לְכַפֵּר בַּקֹּדֶשׁ (ויקרא ו כג), ונאמר להלן: וְאֵת פַּר הַחַטָּאת וְאֵת שְׂעִיר הַחַטָּאת אֲשֶׁר הוּבָא אֶת דָּמָם לְכַפֵּר בַּקֹּדֶשׁ (ויקרא טז כז), מה להלן בשכיפר - שהרי שריפת הפר והשעיר שהוזכרה באותו פסוק אחרי הכפרה היא (רש"י שם פג א ד"ה ונאמר להלן) - אף כאן בשכיפר (רבי שמעון בגמ' שם), ולא שבאמת כיפר, שהרי נפסל, אלא כפי מחשבתו כיפר, שהיזה ממנו בפנים ההזאות של מעשה חטאת פנימית (רמב"ן עה"ת שם).
  • יש מחלקים: הכניסו במזיד נפסל, ובשוגג אינו נפסל (רבי יהודה במשנה שם פב א, לפי מסקנת הגמ' שם פג א, לגירסת הרמב"ם המובאת במהר"י קורקוס פסולי המוקדשין ב טז), וכן הלכה (רמב"ם שם)[9].
  • ויש אומרים שלעולם אינו פוסל עד שיכפר, שלמדים הגזרה שוה הנ"ל, אלא שאף אם כיפר בשוגג[10], אינו נפסל (רבי שמעון בתורת כהנים שם; רבי יהודה במשנה שם פב א, לפי מסקנת הגמ' שם פג א, לגירסתנו, ורש"י שם ד"ה הא מזיד)[11].

חטאת שנכנס מקצת דם קבלתה לפנים

חטאת שקיבל דמה בשני כוסות, והכניס אחד מהם לפנים, הדבר תלוי במחלוקת התנאים מהו מקור הלימוד:

  • לדעה שהלימוד הוא מ"וְכָל חַטָּאת" וגו' (ויקרא ו כג) - פסול, שנאמר שם: אֲשֶׁר יוּבָא מִדָּמָהּ (ויקרא שם), ואפילו מקצת דמה (חכמים בתורת כהנים צו פרק ח ב; חכמים במשנה שם פב א, לפי גמ' שם, והירושלמי פסחים ז ט), וכן הלכה (רמב"ם שם טו).
  • ולדעה שהלימוד הוא מ"הֵן לֹא הוּבָא אֶת דָּמָהּ" וגו' (ויקרא י יח) - אינו פסול (רבי יוסי הגלילי בתורת כהנים שם ובמשנה שם), ש"את דמה" משמעו כל הדם (ירושלמי שם; רש"י שזבחים שם ד"ה מדמה).

בשר החטאת שהכניסו לפנים

בשר החטאת שהכניסו לפנים - לא נפסל, שנאמר: מִדָּמָהּ (ויקרא ו כג), ולא מבשרה (זבחים פב ב), ואפילו אם הכניס הבהמה עצמה לאחר שנשחטה קודם שקיבל הדם - ואפילו הצואר מלא דם (מנחת חינוך קלט ז) - והוציאה וקיבל דמה - כשרה, שנאמר: מדמה, ולא מבשרה (זבחים צב ב, ורש"י ד"ה או דלמא; רמב"ם שם יז, וכסף משנה שם).

הכניס דם חטאת-העוף (ראה ערכו) להיכל בצוארה, הדבר ספק אם צואר חטאת העוף ככלי שרת הוא, שהרי לא הוזקקה לקבלת כלי (ראה ערך הנ"ל), וזהו הכלי שלה, והרי זה כמו שהכניס הדם בכלי להיכל, ונפסל, או שאינו ככלי שרת, אלא כצואר בהמה, ולא נפסל (גמ' שם צב ב; רמב"ם שם יט), לפיכך תישרף כדין כל חטאת בעוף הבא על הספק (קרית ספר שם).

וחטאת העוף שפרכסה ונכנסה להיכל, כשרה (תוספתא זבחים (צוקרמאנדל) ח כח; גמ' שם; רמב"ם שם יח).

בחטאות הפנימיות

פר העלם דבר של צבור ושעיר עבודה זרה

הכניס דם פר-העלם-דבר-של-צבור (ראה ערכו), או של שעיר עבודה זרה, לקודש הקודשים, נסתפקו בו בתלמוד:

  • אם יש לומר שהקרבן נפסל, שכיון שמצות כפרתם בהיכל, הרי הכניס דמם שלא במקומו, והרי זו הכנסה לפנים (רבא בזבחים פב ב), וכן הלכה (רמב"ם פסולי המוקדשין ב יד).
  • או שיש לומר שדין זה הוא רק לדעה שהאיסור נלמד מ"וְכָל חַטָּאת" וגו' (ויקרא ו כג. ראה לעיל: הכנסתו בפנים), אבל לדעה שהאיסור נלמד מ"הֵן לֹא הוּבָא אֶת דָּמָהּ אֶל הַקֹּדֶשׁ פְּנִימָה" (ויקרא י יח) - אנו אומרים כל שאפשר לקרות בו "אל הקודש", היינו היכל (ראה לעיל: שם), אנו קורים בו "פנימה", שחטאות החיצוניות שנפסלו גם בהיכל, נפסלות גם בקודש הקודשים, אבל חטאות הפנימיות שאין אנו קורים בהן "אל הקודש", שהרי זו מצותן להביא דמן להיכל, אינן נפסלות ב"פנימה" (רבא שם)[12].

הערות שוליים

  1. ז, טור' תעב-תפו.
  2. ויש מהאמוראים הסובר שעיקר הכתוב מדבר בחטאות הפנימיות - הנשרפות - שנאמר: אֲשֶׁר יִזֶּה (שם כ), והזאה (ראה ערכו) נאמרה בפנימיות ולא בחיצוניות, ואותה ששנינו שאין הכתוב מדבר אלא בנאכלות, לא לענין כיבוס אמרו, אלא לענין מריקה-ושטיפה (ראה ערכו), אלא שחטאות החיצוניות, הנאכלות, נתרבו לדין כיבוס מזאת תורת החטאת, תורה אחת לכל החטאות (רבה בגמ' שם ב).
  3. ויש מהאחרונים שכתבו שגם דם קדשים קלים נתמעט מ"זאת" (חק נתן וקרן אורה שם).
  4. ואם ניתז עליו משהופשט, נחלקו תנאים – ראה תורת כהנים שם, גמרא שם, ורמב"ם שם.
  5. ויש מהראשונים שפסק שאין מעבירים מי רגלים על דם החטאת, מפני שאין מכניסים מי רגלים במקדש מפני הכבוד (רמב"ם שם י), שלדעתו אין מעבירים רוק תפל עם כל אחד (לחם משנה שם; ברכת הזבח זבחים שם; קרן אורה שם).
  6. ויש הסובר שאין חילוק בין מעיל לשאר בגדי כהונה, ואף בהם חל איסור לקורעם (מנחת חינוך קא א).
  7. וראה קרן אורה ומרומי שדה שם, בדעת הרמב"ם; ליקוטי הלכות שם; מלבי"ם שם, ועוד.
  8. ואם הוכנס הדם לאולם, הדבר תלוי במחלוקת התנאים אם יש צורך בכפרה ראה מנחת חינוך קלט א,ה).
  9. ויש מהראשונים שמשמע מדבריו שפוסק כדעה הראשונה (חינוך קלט).
  10. ונסתפקו ראשונים בשוגג זה מהי שגגתו, אם היה סבור שראוי הדם לפנים, או שסבור שהמשנה מחוץ לפנים אינו פוסל (ראב"ד לתורת כהנים שם); ומהאחרונים יש שנקט בפשיטות שהשוגג הוא שסבור שהוא פנימי (חזון איש זבחים יח סק"א).
  11. ויש שנחלקו תנאים אחרים אם דעתו כדעה הזו או כדעה הקודמת (תרי תנאי בזבחים לו א, בדעת רבי יהודה, לפי המהר"י קורקוס שם).
  12. בדין פר ושעיר של יום הכפורים ראה בגמרא שם.