מיקרופדיה תלמודית:כעס

מתוך ויקישיבה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

הגדרה[1] - האיסור לכעוס, דיני הכעס, ומעשה שנעשה מתוך כעס

האיסור

הכעס הוא מהמידות הרעות (ראה להלן[2]), שההרחקה מהן לא נמנתה במנין המצוות, לפי שהיא היסוד לתרי"ג מצוות התורה (ראה ערך מנין המצוות), ומכל מקום, המידות הרעות קשות מהעבירות עצמן (שערי קדושה לרבינו חיים ויטאל א ב. וראה ערך דרך ארץ: במידות ודעות). וכשם שעל אדם לשוב בתשובה מעבירות שיש בהן מעשה, כך עליו לחפש במידות רעות שיש לו, כגון הכעס, ולשוב מהן, שכן עוונות אלו קשים מאותם שיש בהם מעשה, שבזמן שאדם שוקע בהם, קשה לו לפרוש (רמב"ם תשובה ז ג[3]). ויש אחרונים שכתבו, שבכעס כל שהוא אין משום איסור הכעס (ברכי יוסף יו"ד רמ ס"ק יג, על פי גמרא קידושין לב א).

חומרו

הכעס הוא מידה רעה עד מאד (רמב"ם דעות ב ג; רבנו יונה אבות ב י; ספר הישר [המיוחס לר' זרחיה] ו), אשר היא משחיתה את עבודת ה' (ספר הישר שם), והמושל ברוחו היא אחת מן המידות הנכבדות שבעולם, והיפוכה מביא לכלל טעות והריסת כל מצב ופריצת כל גדר (מאירי עירובין סה ב).

ואמר ר' שמואל בר נחמני בשם ר' יונתן: כל הכועס, כל מיני גיהנם שולטים בו - לפי שהכעס מביאו לכפור בעיקר (ר"ן נדרים כב א. וכעין זה בפירוש הרא"ש שם, בפירוש שני); ויש שפירשו, שהכעס קשה לגופו, כאילו היה נדון בכל מיני פורעניות בגיהנם (פירוש הרא"ש שם, בפירוש ראשון) - שנאמר: וְהָסֵר כַּעַס מִלִּבֶּךָ וְהַעֲבֵר רָעָה מִבְּשָׂרֶךָ (קהלת יא י), ואין רעה אלא גיהנם (נדרים שם), ומטעם זה היה ר' עקיבא מתפלל בכל יום שלא יכעס, משום שהכעס מצוי, והוא סיבת כל העבירות, עד שאמרו שכל מיני גיהנם שולטים בו (חרדים ז (ריש פרק ה מהל' תשובה), על פי פרקי רבי עקיבא כתב יד). ואמר רב נחמן בר יצחק על הכועס: בידוע שעוונותיו מרובים מזכויותיו, שנאמר: וּבַעַל חֵמָה רַב פָּשַׁע (משלי כט כב. נדרים כב ב). ואמר רבה בר רב הונא: כל הכועס, אפילו שכינה אינה חשובה כנגדו, שנאמר: רָשָׁע כְּגֹבַהּ אַפּוֹ בַּל יִדְרֹשׁ אֵין אֱלֹהִים כָּל מְזִמּוֹתָיו (תהלים י ד. נדרים שם), שכאשר הוא כועס, חושב הוא שאין בעולם מי שיפרע לו על מעשיו (פירוש הרא"ש נדרים שם; מצודת דוד תהלים שם. וכעין זה במפרש נדרים שם), וכתבו אחרונים שמכאן יש ללמוד, שהכועס נקרא רשע (פירוש הגר"א לאבות ה יא), וכן כתבו ראשונים, שמי שיש בו מידת הכעס נקרא רשע (מנורת המאור [אלנקאוה] אור גדול עמוד 538), שנאמר: רָשָׁע יִרְאֶה וְכָעָס (תהלים קיב י. מנורת המאור שם. וראה פירוש הגר"א לאבות שם).

אופנים שהכעס מגונה ביותר

אף שמידת הכעס מגונה בכל מקום ובכל זמן ובכל אדם, כתבו ראשונים, שמכל מקום בתלמיד חכם, ובמקום המיוחד לדברי תורה, ובמשא ובמתן של הלכה, מגונה היא ביותר, והכועס עתיד לתת על כך את הדין (מאירי יבמות צו ב, ושם: אלא אם כן היה לכוונת הפרשה מאיסור).

בשבת, מגונה הוא הכעס יותר מבשאר הימים, ולמדו כן מהכתוב: לֹא תְבַעֲרוּ אֵשׁ בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת (שמות לה ג), שאש זו מרמזת על הכעס, שחמור הוא בשבת יותר מבשאר הימים (תקוני זוהר מח: הכועס בשבת כאילו אוקיד נורא דגהנום; של"ה שבת נר מצוה לב).

המעביר על מידותיו ואינו כועס

על המעביר על מידותיו ואינו כועס, אמרו חכמים שהרי הוא בכלל אלו שהקדוש ברוך הוא אוהבם (פסחים קיג ב, ובאוצר המדרשים (אייזנשטיין) עמ' 507: מי שאינו כועס במהרה), ומן הראשונים יש שהוסיפו שהקדוש ברוך הוא שומע לתפילתו (מנורת המאור [אלנקאוה] אור גדול עמוד 538).

מהדברים המעכבים את התשובה

בעל חימה, כתבו ראשונים שהוא מהדברים המעכבים את התשובה (מסכת דרך ארץ שבמחזור ויטרי תקלא; רי"ף סוף יומא (ו א); רמב"ם תשובה ד ה), שהכועס ימשך אחרי הכעס תמיד, וקשה לו לפרוש ממנו (רמב"ם שם).

מעלות רוחניות שמפסיד מחמת כעסו

מצאנו בתלמוד על מספר מעלות רוחניות שהאדם הכועס מפסיד מחמת כעסו וכדלהלן:

* כל הכועס, אמר ריש לקיש שאם חכם הוא חכמתו מסתלקת ממנו, ואם נביא הוא נבואתו מסתלקת ממנו (פסחים סו ב, וראה שם המקור; רמב"ם דעות ב ג), עד שאמרו שאפילו משה רבינו, לפי שבא לכלל כעס, בא לכלל טעות (ספרי מטות קנז; ויקרא רבה שמיני יג; פסחים שם), וכן אלישע הנביא, לפי שכעס, נסתלקה ממנו נבואתו (פסחים שם).

* אמר ר' מני בר פטיש: כל הכועס, אפילו פוסקים עליו גדולה מן השמים, מורידים אותו (פסחים שם, וראה שם המקור[4]).

* ואמר ר' ירמיה מדיפתי על הכועס: משכח תלמודו, ומוסיף טפשות, שנאמר: כִּי כַעַס בְּחֵיק כְּסִילִים יָנוּחַ (קהלת ז ט) - הרי שהכועס הוא כסיל (ר"ן נדרים כב ב [נדפס בעמוד א]), או שבחיקו של הכועס לא נשאר כי אם הכעס (פירוש הרא"ש נדרים שם) - ונאמר: וּכְסִיל יִפְרֹשׂ אִוֶּלֶת (משלי יג טז. נדרים כב ב), היינו שהוא מוסיף טפשות (פירוש הרא"ש ור"ן שם).

חלאים ומכאובים הבאים מחמת הכעס

הכועס, חייו אינם חיים (פסחים קיג ב: שלשה אין חייהם חיים וכו' והרתחנים; רמב"ם דעות ב ג), ומביא על עצמו רעה, שנאמר: וְהָסֵר כַּעַס מִלִּבֶּךָ וְהַעֲבֵר רָעָה מִבְּשָׂרֶךָ (קהלת יא י. מדרש ואגדה להאזינו אות ו (בתי מדרשות ח"ב)[5]), והוא אף מת קודם זמנו, כמו שנאמר: כִּי לֶאֱוִיל יַהֲרָג כָּעַשׂ (איוב ה ב. ספר חסידים קמה).

וכן אמר ר' שמואל בר נחמני בשם ר' יונתן על הכועס, שהתחתוניות - היינו, חולי שיש לו לאדם בתוך נקביו (שיטה מקובצת נדרים כב א) - שולטות בו, שנאמר: וְנָתַן ה' לְךָ שָׁם לֵב רַגָּז וְכִלְיוֹן עֵינַיִם וְדַאֲבוֹן נָפֶשׁ (דברים כח סה), איזהו דבר שמכלה את העינים - היינו, שהוא מאריך בחליו, ומצפה תמיד להתרפאות (פירוש הרא"ש נדרים שם) - ומדאיב את הנפש, הוי אומר, אלו התחתוניות (נדרים שם. וראה המפרש שם, שלב רגז, היינו כעס).

וכן אמרו שהכעס מסלק את מאור העינים, שכן לאחר שנאמר: וַתִּהְיֶיןָ מֹרַת רוּחַ לְיִצְחָק וּלְרִבְקָה (בראשית כו לה), נאמר על יצחק: וַתִּכְהֶיןָ עֵינָיו מֵרְאֹת (שם כז א. פסיקתא זוטרתא בראשית שם).

מביא לידי חטא

הכעס מביא את האדם לידי חטא (ברכות כט ב: לא תרתח ולא תחטי, ורש"י שם ד"ה לא[6]), שנאמר: גְּדָל חֵמָה נֹשֵׂא עֹנֶשׁ (משלי יט יט. תיקון מידות הנפש לר"ש בן גבירול ד א), והרי הוא עלול לפשעים ומופקר לנזקים (שערי תשובה לרבינו יונה א טז), שנאמר: וּבַעַל חֵמָה רַב פָּשַׁע (משלי כט כב), ונאמר: עִיר פְּרוּצָה אֵין חוֹמָה אִישׁ אֲשֶׁר אֵין מַעְצָר לְרוּחוֹ (שם כה כח. שערי תשובה שם).

וכן כתבו ראשונים, שהכעס מביא את האדם לנקמות, הכאות, רציחות (מאירי אבות ד; המשלים עו) ומריבות, וליציאה מן הדת (המשלים שם), וגורם לאדם להוציא מפיו דברים שלא כהוגן, אף כלפי מעלה (ספר חסידים קמה).

כעובד עבודה זרה

הכועס, הרי הוא כאילו עובד עבודה זרה (זוהר בראשית ותצוה, וברעיא מהימנא קרח ופינחס, ותיקוני זוהר נו (וראה שם שנתנו טעם לדבר); גמרא דלהלן; רמב"ם דעות ב ג: אמרו חכמים הראשונים וכו'), לפי שבעת כעסו נסתלקה ממנו האמונה, כי אילו היה מאמין שמאת ה' היתה זאת לו, לא היה בכעס כלל (תניא איגרת הקודש כה).

וכן אמר רבי שמעון בן אלעזר בשם חילפא בר אגרא שאמר בשם רבי יוחנן בן נורי: המקרע בגדיו בחמתו, והמשבר כליו בחמתו, והמפזר מעותיו בחמתו, יהא בעיניך כעובד עבודה זרה, שכך אומנתו של יצר הרע, היום אומר לו עשה כך, ולמחר אומר לו עשה כך, עד שאומר לו עבוד עבודה זרה, והולך ועובד (תוספתא בבא קמא ט יא, ושם נוסף: מתלש שערו; שבת קה ב), והרי הוא כופר בעיקר (ר"ן נדרים כב א), שיש לו מלחמה עם יצר הכעס להעבירו על דתו, והשליט את כעסו להעבירו על דברי תורה (שערי תשובה ג פב), ור' אבין הסמיך זאת לכתוב: לֹא יִהְיֶה בְךָ אֵל זָר וְלֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לְאֵל נֵכָר (תהלים פא י), איזהו אל זר שיש בגופו של אדם - שכן "בך" משמע בקרבך (רש"י שבת שם ד"ה בך) - הוי אומר זה יצר הרע (שבת שם), שאם היה בך, תשתחוה לאל נכר לבסוף (רש"י שם), ששני הדברים אחד הם (רמב"ם בפירוש המשניות אבות ב י).

מוזהר אף שלא להכעיס

כשם שמוזהר אדם שלא לכעוס (ראה לעיל), כך הוא מוזהר שלא להכעיס את חברו (של"ה שער האותיות אות הרי"ש יח[7]), והמכעיסו עובר משום לפני-עור (ראה ערכו. ברכי יוסף יו"ד רמ יג).

ויש מהאחרונים סוברים שאינו עובר בכך משום לפני עור (שו"ת תורה לשמה שע, וראה שם ראיותיו, וראה ערך לפני עור אם יש איסור לפני עור בהכשלת חברו במידה רעה).

סיבות המביאות לידי כעס

הכעס, כתבו ראשונים ואחרונים ששורשו בגאווה ובגובה הלב (תורת המנחה (לר"י סקלי) ב עז; כנפי יונה (לרמ"ע מפאנו) ג מט; ראשית חכמה שער הענוה ב; של"ה פרשת עקב תורה אור יז; שו"ע הרב או"ח קנו ג), שנאמר: רָשָׁע כְּגֹבַהּ אַפּוֹ בַּל יִדְרֹשׁ (תהלים י ד), כי מהגאווה לא יסבול לחברו בדבר, ויכעס עליו ויכהו, וישחית ויפסיד כמה דברים מתוקנים (תורת המנחה שם), ואם היה ליבו נשבר ונדכה ודאי לא היה כועס, ולא היה משיב על חרפתו (ראשית חכמה שם).

ויש ראשונים שכתבו, שהמחלוקת והקטטה, ושמיעת האוזן המתאוה לשמוע דברים בטלים ודברי הבאי ודברי קנטורים, מביאים את האדם לידי כעס (ספר חסידים מח).

ויש ראשונים שכתבו בסיבת הכעס, שהיא ממיעוט ישוב הדעת, ומסכלות הכועס, ומחסרון חברת החכמים והמשכילים אשר יורוהו לכבוש כעסו, ומרוב התחברותו אל הכסילים והרשעים, ומשום שאינו מכיר עד כמה מגונה מידה זו (ספר הישר (המיוחס לר' זרחיה) ו).

להתרחק מן הכעס עד לקצה האחר

כתבו ראשונים שראוי לאדם להתרחק מן הכעס עד לקצה האחר, וילמד עצמו שלא לכעוס, ואפילו לא על דבר שראוי לכעוס עליו, ויתרחק מן הכעס, עד שינהיג עצמו שלא ירגיש אפילו לדברים המכעיסים (רמב"ם דעות ב ג[8]), ונחלקו אחרונים בדבר:

* יש סוברים, שאין כוונתם שבשום מקרה אין לכעוס - שהרי כתבו גם: לא יהיה אדם בעל חמה נוח לכעוס, ולא כמת שאינו מרגיש, אלא בינוני, ולא יכעס אלא על דבר גדול, שראוי לכעוס עליו כדי שלא יעשה כיוצא בו פעם אחרת (רמב"ם שם א ד) - אלא הכוונה היא, שאין לכעוס אף על דבר שראוי לכעוס עליו, ואם הוא דבר גדול שראוי לכעוס עליו, כגון חלול-השם (ראה ערכו), יש לכעוס (לחם משנה שם א ד-ה. וכעין זה בכנסת הגדולה או"ח בסופו לשונות הרמב"ם שם, בפירוש ראשון).

* יש סוברים, שאמנם כופים את האדם ומייעצים לו לנהוג בדרך הבינונית בכל המידות, מכל מקום במידת הכעס, אף שמדרך החכמה היה די לו בדרך הבינונית, ראוי לו בעצמו להתרחק ממנה עד הקצה, מפני ההיזק הגדול הנמצא בה (פירוש הרד"ע לרמב"ם שם).

* יש סוברים, שאין לכעוס אפילו על דבר גדול, ולא אמרו אלא שהטלת אימה בתוך ביתו או על הציבור - שעל האדם להראות עצמו כועס, אף שאינו כועס (ראה להלן: מקומות שמותר או אף מצוה) - אינה מותרת אלא בדבר גדול שראוי לכעוס עליו (כנסת הגדולה שם, בפירוש שני).

* יש סוברים, שמי שהרגיל עצמו במידת הכעס, ורוצה להתרחק ממנה, צריך להתרחק עד הקצה האחרון, ולא יכעס אף על דבר גדול, כדי להרגיל עצמו במידת הסבלנות, אבל מי שלא הורגל במידת הכעס, רשאי לכעוס על דבר גדול (כנסת הגדולה שם, בפירוש שלישי. וכעין זה בלחם משנה שם בפירוש שני, ודחה).

* ויש סוברים, שכוונת הראשונים שאמרו שיתרחק במידת הכעס עד לקצה האחר, היינו "עד, ולא עד בכלל", שאין עליו להיות אלא קרוב מאוד לקצה האחר, ולא כמת שאינו מרגיש, ובכך הוא חשוב "בינוני" (פרי מגדים אשל אברהם ריש סי' קנו).

ארבע מידות בענין הכעס והריצוי

ארבע מידות בדעות (אבות ה יא. וראה מגן אבות שם: לתקנם או לקלקלם), בענין הכעס והריצוי (מאירי שם):

* נוח לכעוס - שהוא כועס מהר על כל דבר (ברטנורא שם) - ונוח לרצות, יצא שכרו בהפסדו (משנה שם), היינו, גדול הפסדו משכרו (רש"י ורבנו יונה וברטנורא שם[9]), שאף שהוא נוח להתרצות (רבנו יונה וברטנורא שם), אחרי שבקל מהרה הוא כועס, יבוא לידי עבירה לפי שעה, ומי יוכל לתקן את אשר עיוות בשעת הכעס (רבנו יונה שם), ונמצא שרוב מעשיו מקולקלים (ברטנורא שם).

* קשה לכעוס - שאינו כועס אלא לעתים רחוקות בהכרח גדול, וברוב הפעמים הוא סבלן (רבנו יונה שם) - וקשה לרצות, יצא הפסדו בשכרו (משנה שם), היינו, שכרו מרובה מהפסדו (רש"י שם), שרוב מעשיו מתוקנים (ברטנורא שם).

* קשה לכעוס ונוח לרצות חסיד (משנה שם) - היינו, שאף שמידות אלו באות מצד הטבע, מידה זו מביאה את האדם לידי חסידות, או שהמתרגל בכך, נקרא חסיד (מאירי שם) - ופירשו ראשונים, שהיינו במקום שמצוה על האדם לכעוס (ראה להלן: מקומות שמותר או אף מצוה), אלא שמידה טובה היא שעל כל פנים יכעס אך בקושי, ויתרצה במהרה (רבנו יונה ומגן אבות למשנה שם).

* נוח לכעוס וקשה לרצות רשע (משנה שם), שמתוך כך הוא בא לידי עוון (רש"י שם; מגן אבות שם).

מקומות שהזהירו חכמים על הכעס באזהרה נוספת

בכמה מקומות מצינו, שהזהירו בהם חכמים על הכעס אזהרה נוספת:

* באותה ששנינו שאמרו לדיינים: הוו מתונים בדין (אבות א א), יש שפירשו, שלא יהיה הדיין מקפיד על דבריו (אבות דרבי נתן שם בפירוש הב', והובא במאירי שם).

* בסעודה אמרו: לעולם לא יהא אדם קפדן - כעסן או רגזן (הגהה בשו"ע או"ח קע ו) - בתוך סעודתו (דרך ארץ רבה ו; כלה רבתי ט ג (פ"י); טוש"ע שם), לפי שהוא מונע מבני ביתו לתת לעניים כלום (לבוש שם, הובא במשנה ברורה שם ס"ק יח, וכעין זה בדברי חמודות חולין ח צג), ועוד שהאורחים ובני ביתו מתביישים לאכול, כי יחושו שמא יקפיד על אכילתם (פירוש ב' בדברי חמודות שם, הובא באליה זוטא על הלבוש שם אות ה, ובמשנה ברורה שם).

דיבורו עם אשתו

דיבורו של אדם עם אשתו, צריך שיהיה בנחת, ולא יהיה רוגז (ראה להלן; רמב"ם אישות טו יט).

וכן אמר ר' זירא - או רב אדא בר אהבה (תענית כ ב) - בטעם שהאריך ימים: מימי לא הקפדתי בתוך ביתי (מגילה כח א, וכעין זה בתענית שם), שאף שבביתו יש לו לאדם להטיל אימה שאינה יתירה, מכל מקום לא עשיתיו בקפידא וכעס, שכן הכעס היא מידה רעה (מהרש"א מגילה שם בחידושי אגדות).

וכן כתבו ראשונים על אותה ששנינו: שלושה דברים צריך אדם לומר בתוך ביתו ערב שבת עם חשיכה וכו' (משנה שבת לד א. וראה ערך ערב שבת), שיזהר שלא יאמרם בכעס וטרוניה, שמא מתוך יראתו יאמרו שעשו, ולא עשו, ויחללו את השבת, אלא ישאלם בנחת, ובדרך שיכירו שאם לא עשו לא יכעס עליהם (מאירי שבת שם).

וכן כתבו ראשונים: אל תכעס באשתך, ואם רחקת אותה בשמאל, קרב אותה בימין בלא איחור (ארחות חיים לרא"ש קכב, על פי ברייתא בסוטה מז א, וסנהדרין קז ב, וראה ערך דרך ארץ). ועל האשה אמרו, כי הכעס שלה בבית הוא כתולעת בשומשום, דהיינו, שמחריב הוא את הבית (סוטה ג ב: תוקפא בביתא כי קריא לשומשמא, ורש"י שם. וראה תוספות שאנץ שם).

דיבורו עם תלמידיו

בין התנאים הצריכים להיות לרב כדי ללמד לתלמידים, אמר רבן גמליאל במשנה: לא הקפדן - היינו כעסן (פירוש המשניות לרמב"ם ורבינו יונה ותפארת ישראל אבות ב ה) וקצר רוח (רבינו יונה שם) - מלמד (אבות שם; כלה רבתי ד, ושם שהוא הדין ברב המלמד ענייני דרך ארץ; רמב"ם תלמוד תורה ד ד,ה; טוש"ע יו"ד רמו י,יא[10]), שכן אין הוא יכול ללמד כראוי (ברטנורא שם; תפארת ישראל שם אות מא); ועוד, שמחמת הכעס תסתלק חכמתו באותה שעה, להסביר דבריו יפה (ראה לעיל: מעלות רוחניות שמפסיד מחמת כעסו. תפארת ישראל שם, ושם שאף לתלמיד קשה לשמוע מאדם כזה), אלא ישיב לכל אדם בכל דבר שישאל, ואף אם יתקשו להבין את דבריו, יחזור עליהם, עד שירדו לעומקו של דבר (רבינו יונה שם).

מקומות שמותר או אף מצוה

חלול ה'

אין האדם צריך שלא לכעוס לעולם, שכן ראוי לכעוס במקום שיש בו חלול-השם (ראה ערכו. רבנו יונה אבות ה יא; פירוש החסיד יעב"ץ שם. וראה זוהר חדש פרשת נח), ודווקא תלמיד חכם, שכעסו הוא לשם שמים, ולא שאר אנשים, שאין כעסם לשם שמים (זוהר חדש שם), וכמו שמצינו אצל פנחס, שקינא לשם ה' (ראה במדבר כה ז ואילך. רבנו יונה ופירוש החסיד יעב"ץ שם), וכן מצינו במשה רבינו ששבר את הלוחות (ראה שמות לב יט), וכיון שחרה אפו לשם שמים, הסכים עמו הקדוש ברוך הוא, ואמר לו: יישר כחך ששברת (ראה יבמות סב א, ושם נתבאר. ספר חסידים קלח). וכן אמרו, שכעסם של חכמים לכבוד הקדוש ברוך הוא טוב הוא (זוהר ב קפב ב). ואמר רב אשי: כל תלמיד חכם שאינו קשה כברזל - היינו קפדן (ראה רש"י תענית ד א ד"ה ברזל) וכועס (גבורת ארי תענית שם) - אינו תלמיד חכם, שנאמר: וּכְפַטִּישׁ יְפֹצֵץ סָלַע (ירמיהו כג כט. תענית שם). ואמר רבינא, שאף על פי כן, צריך אדם להרגיל את עצמו להתנהג בנחת, שנאמר: וְהָסֵר כַּעַס מִלִּבֶּךָ (קהלת יא י. גמרא שם[11]), שאף שכשהוא רואה מעשים מכוערים של בני אדם כועס הוא, ראוי לו למעט בכעסו ככל האפשר, וללמדם בנחת, כדי שיערבו דבריו על שומעיהם, ויקבלו את דבריו, וכדי שלא לגרום לעצמו שום נזק (מאירי תענית שם), וכן כתבו ראשונים, שאף הכועס במקום הראוי לכעוס, פוגם הוא בנפשו (שמונה פרקים לרמב"ם ז).

הרב עם תלמידיו

הרב שהיה ניכר לו שתלמידיו מתרשלים בדברי תורה ומתרפים עליהם, ולכן לא הבינו תלמודם, חייב לרגוז עליהם, ולהכלימם בדברים כדי לחדדם (רמב"ם תלמוד תורה ד ה; טוש"ע יו"ד רמו יא), וכמו שאמר רבי לבנו: זרוק מרה - אימה (רש"י כתובות קג ב ד"ה זרוק) - בתלמידים (כתובות שם. רמב"ם שם), היינו, שתהא אימתך עליהם (רש"י שם). וכן מותר לרב לכעוס על תלמידו כדי שיהיה מצוי בכבודו ובמוראו, ואף על שאר העם מותר לו לכעוס, כדי שיהיה מוראו עליהם, ובלבד שהוא כועס לשם שמים (זוהר חדש פרשת נח)[12].

ויש שכתבו שאף לשם שמים, כגון לכעוס על תלמיד שלא למד כהוגן, אין לכעוס (פתח עינים ברכות כט ב, וראה שם שביאר כן את דברי הגמרא שם: לא תרתח ולא תחטי).

אף האב שמסר בנו ביד מלמד, ורואה שהוא מתרשל ואינו מצליח בלימודו, יכעס עליו ועל רבו, ויקצוף על שניהם קצף גדול, לתועלת הבן, כדי שיזדרז הוא ללמוד ורבו ללמדו, ויקנה חכמה (תורת המנחה (לתלמיד הרשב"א) דרשה עו עמ' 682). וכן אמרו: טוֹב כַּעַס מִשְּׂחֹק (קהלת ז ג), טוב לו לאדם שיכעס על בניו ויוכיחם, משחוק, שלא יניחם בשרירות לבם וישחק עמהם (פסיקתא זוטרתא שם).

הרב שראה בתלמידיו שהם שואלים באיזה דבר אם הוא מותר, והוא רואה שאף קל הימנו אסור, צריך הוא להשיב להם מעט בדרך כעס, כדי שיכירו שאין שאלתם ערבה אצלו, על שהם מראים שהם נוטים לקולא כל כך, כלומר: היאך אתם יכולים לשאול על דבר זה, והלא דבר זה שהוא קל הימנו אסור (מאירי קדושין מז א, וחולין נב א, על פי גמרא זבחים ל ב, וחולין שם: מרתח רתח).

להטיל אימה על בני ביתו

מותר לו לאדם לקרוע בגדים בחמתו, כדי להטיל אימה על אנשי ביתו (שבת קה ב, ורש"י ד"ה שליף).

וכן מצינו שרב יהודה שלף חלק מן הבגד (שבת שם), כדי להראות שהוא כועס ויגורו מפניו (רש"י שם ד"ה שליף), ורב אחא בר יעקב שבר כלים שבורים (שבת שם. וראה ערך בל תשחית, שנחלקו ראשונים, אם מותר להשחית כדי להטיל אימה, או שלא השחיתו האמוראים אלא כלים שבורים), כדי שיראו ממנו, ויזהרו בכל מה שהוא רוצה לעשותו (רבינו פרחיה שם, ושם שלא הראה להם שהכלים היו שבורים), ורב ששת זרק ציר של דגים על ראשה של שפחתו (שבת שם), כדי שידעו בני ביתו שכעס כעס גדול (רבינו פרחיה שם), ורבי אבא שבר כיסוי של כד (שבת שם ורש"י ד"ה נכתמא). ומכל מקום יש ראשונים שכתבו, שראוי לכל חכם שלא ירגיל עצמו בכך, כדי שלא ילמדו ממנו אנשים שאינם מהוגנים (מאירי שבת שם).

שתהיה דעתו מיושבת עליו

הכועס על חברו - באופן המותר (ראה לעיל) - אמרו חכמים שלא יכעס עד שיודיענו סרחונו (ספרי במדבר קד, שלמדו כן בקל וחומר מהקב"ה, שלא גזר נידוי על אהרן ומרים, בלא להודיעם סרחונם תחילה. וראה רמב"ם דעות ו ו).

ומן הראשונים יש שכתבו, שהכועס על עוברי עבירה, עליו לשקול כעסו, כדי שתהא דעתו מיושבת עליו בינו לבין עצמו (ספר חסידים קלז; שו"ע הרב או"ח קנו ג), ויראה עצמו כאילו הוא כועס (שו"ע הרב שם), שאף על פי שלשם שמים הוא כועס, הכל צריך מידה (ספר חסידים שם). וכן אם רוצה להטיל אימה על בניו ובני ביתו, או אם היה פרנס ורוצה להטיל אימה על הציבור כדי שיחזרו למוטב, כתבו ראשונים שיראה עצמו בפניהם שהוא כועס כדי לייסרם, ותהיה דעתו מיושבת בינו לבין עצמו, כאדם שהוא מדמה איש בשעת כעסו, והוא אינו כועס (רמב"ם דעות ב ג; ספר חסידים קמה).

על נקימה ונטירה, והאופנים שמותר לאדם לכעוס על מי שחטא נגדו, ראה ערך נקימה ונטירה

הכועס

אדם שהיה לו כעס עם אשתו אסור לו לשמש עמה עד שיפייסנה (טוש"ע או"ח רמ י, וראה שם ג: בני שנואה).

וכתבו ראשונים, שאם רואה אדם שאשתו ברגזנות וכעס, ואם ישמש עמה בעודו בכעס תדבר כעסים, אף שאין הכעסים עמו אלא על אחר, מוטב שלא ישמש, כי הולד יהיה רע ולא טוב (ספר חסידים תקסג).

בתפילה

אין עומדים להתפלל מתוך כעס (רמב"ם תפילה ד יח; טוש"ע או"ח צג ב). וכן נהג רבי חנינא, שביום שכעס, לא היה מתפלל, משום שנאמר "בצר אל יורה" (עירובין סה א, והובא בטור או"ח צח, וראה שם שכל שאין דעתו מיושבת עליו אל יתפלל, וראה ערך תפלה).

על הסוברים שמכל מקום יתפלל תפלה-קצרה (ראה ערכו), ועל הסוברים שבזמן הזה אף מי שאין דעתו מיושבת עליו חייב להתפלל, ראה ערך תפלה.

שליח ציבור

שליח ציבור, כתבו ראשונים שהוא צריך להיות שלם במידותיו, ולא יהיה בעל כעס (מנורת המאור [אלנקאוה] ב (תפילה, ענין שליח צבור עמ' 86)).

אין לרצות אותו

בשעה שאדם כועס, אמר רבי שמעון בן אלעזר שאין לרצות אותו (אבות ד יח; רמב"ם דעות ה ז, בתלמיד חכם), שנאמר, פָּנַי יֵלֵכוּ וַהֲנִחֹתִי לָךְ (שמות לג יד), אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה, המתן לי עד שיעברו פנים של זעם ואניח לך (ברכות ז א).

ובטעם הדבר:

* יש שכתבו שאין הריצוי מועיל בשעת הכעס, כי אינו מקבל ריצוי מתוך רגזנותו (רש"י אבות שם; ר' מתתיה היצהרי שם), לפי שאז אין הוא חשוב בר דעת (ר' מתתיה היצהרי שם).

* יש שכתבו שאף יוסיף הוא לכעוס יותר (פירוש החסיד יעב"ץ אבות שם; ר' מתתיה היצהרי שם).

* ויש שכתבו שעל ידי זה יבא לומר דברים שאינם מהוגנים בו, כי יוסיף כעס על כעסו (רבינו יונה אבות שם).

אין להסתכל בפניו

בשעה שאדם כועס אסור להסתכל בפניו (זוהר תצוה דף קפב [ע"ב]. וכעין זה בספר חסידים אלף קכו, ראה שם הטעם, וראה ילקוט ראובני ואתחנן בשם עשרה מאמרות), והוא קשה לשכחה ומשכח תלמודו (ספר חסידים שם).

על הוראה בזמן כעס, ראה ערך הוראה.

מעשה שנעשה מתוך כעס

ההורג או המזיק

העושה מעשה מתוך כעסו, אינו נפטר מחמת כך מעונש או מתשלומים (ראה להלן). ולכן, ההורג את הנפש, אין לפטרו מחמת שעשה כן מתוך רוב כעסו (שו"ת הריב"ש רנא: כל הרוצחים דרכם כן, להרוג מתוך הכעס[13]). וכן המזיק את ממונו של חברו מחמת כעס אינו נפטר מתשלומים (שו"ת התשב"ץ חוט המשולש טור א סי' ו אות יא, שאשה ששברה כלים של בעלה מחמת כעס, חייבת בתשלומים).

מעשה קנין, גירושין וכדו'

העושה מעשה מתוך כעסו, כגון מעשה קנין, המעשה קיים (שו"ת הרשב"א ד יד; שו"ת הרדב"ז ו ב אלפים צ; תורת חיים בבא בתרא קס ב: קנין או מתנה; שו"ת רבי עקיבא איגר החדשות חו"מ ה), שכן מעשה מתוך כעס אינו חשוב מעשה בטעות (שו"ת רבי עקיבא איגר שם). וכן הנותן לאשתו גט מתוך כעסו, הרי היא מגורשת (בבא בתרא קס ב, ותורת חיים שם, ובסנהדרין קי ב, וראה גיטין כו ב, וחתם סופר שם). וכן המקדיש נכסיו מתוך כעסו על בניו אין ההקדש בטל (שו"ת הרשב"א א תרנו. וראה תרומת הדשן רעב).

על המוחל מתוך כעסו, וכגון שאמר לשכירו "לך", שנחלקו ראשונים אם מחילתו מחילה, והשכיר נפטר מעבודתו, אף שכבר קיבל את שכרו, ראה ערך מחילה וערך פועל.

דברים שאמר אדם מתוך כעסו

דברים שאדם אומר מתוך כעסו, יש מקומות שמצינו שתולים את הדברים בכעסו (ראה להלן[14]). וכן כתבו אחרונים לענין הודאת-בעל-דין (ראה ערכו) שלא בפני בית-דין (ראה ערכו), שבאופנים מסויימים יכול אדם לטעון שהודה לבעל דינו מתוך כעס (מבי"ט ג קלו, ושם טעמים נוספים לכך שאין זה הודאה). וכן המוציא לעז על חברו מתוך כעסו, אינו נאמן אפילו כעד אחד, ותולים את דבריו בכעסו (שו"ת מהרי"ק החדשות כח, על פי שו"ת הרשב"א א שפו).

וכן אשה שאמרה לבעלה "טמאה אני", ולמחר אמרה לו טהורה אני, שאם נתנה אמתלא - טעם וסיבה לדברים בלתי נכונים שנאמרו קודם - (ראה ערכו) לדבריה נאמנת (ראה ערך אמתלא, וערך סוטה), כתבו אחרונים שאם אמרה "מה שאמרתי לך אמש טמאה, מפני שהייתי בכעס", אם רגילה אשה זו להיות כעסנית או קפדנית, שדרכה להיות נמנעת מבעלה מפני כעס וקטטה וקפידא, נאמנת באמתלא, ואם לאו, אינה נאמנת (שו"ת הרדב"ז ד רסד).

הערות שוליים

  1. לא, טורים תתקיא-תתקלב.
  2. וראה מנורת המאור [אלנקאוה] טו, וארחות צדיקים יב, ושל"ה אות הר' רצון, שהאריכו בענין הכעס.
  3. וראה מסילת ישרים יא: איש כזה כדאי להחריב עולם מלא אם יהיה יכולת בידו, כי אין השכל שולט בו כלל.
  4. וראה שו"ת מהר"ם מרוטנבורג ד [דפוס פראג] אלף כג, שאפילו אם פוסקים לו גדולה וכבוד לשבעים שנה, מורידים אותו מגדולתו, שנאמר (קהלת יא י): הסר כעס מלבך והעבר רעה מבשרך.
  5. וראה תנחומא חיי שרה ב, שאחד הדברים שמחמתם קופצת זקנה על האדם, הוא כעס שמכעיסים אותו בניו. וראה גיטין ע א, ורש"י שם ד"ה ולכשתכעוס, שהכעס לאחר שמילא כריסו באכילה, סכנה הוא, וראה קיצור שו"ע לב כב, שהרוצה לשמור את הבריאות יזהר לא לאכול כשהוא בכעס.
  6. וראה חרדים ריש פרק ה ממצות תשובה, והובא בשל"ה יומא אות סב, שהכעס הוא סיבת כל העבירות. וראה ארחות צדיקים יב, שפירט את העבירות הנגרמות מחמת הכעס, וראה ספר אֹרך אפים א.
  7. וראה חולין קז ב, ורש"י ד"ה לא יתן. וראה ספר המצות לא תעשה רנא.
  8. וראה ספר חסידים קמה, שצריך להתרחק מן הכעס עד הקצה האחרון, ובארחות חיים להרא"ש יום א ו, שיש להתרחק מן הכעס בתכלית הריחוק.
  9. וראה מחזור ויטרי תכח, ומגן אבות לרשב"ץ שם, שההפסד מאבד את השכר.
  10. וראה רמב"ם וטוש"ע שם, שאפילו אם לא הבינו התלמידים לא יכעס עליהם (וראה ב"ח שם בדעת הטור), אלא אם כן נתרשלו בלימודם, שצריך הרב לרגוז עליהם.
  11. וראה הגהות הר"י עמדין שם, שרבינא לא בא לחלוק על רב אשי, אלא לפרש את דבריו.
  12. על שאר האופנים שמותר או מצוה לרב לכעוס על תלמידיו, ראה ערך תלמוד תורה.
  13. וראה שם שאין להקל בעונשו משום הכעס, אף ששם מדובר שלא הרג בעצמו אלא הורה להרוג.
  14. וראה שו"ת מהרש"ך ד ו, על המנדה מתוך כעס, ועבר על תקנה שלא לנדות, וראה שם יא.