מיקרופדיה תלמודית:כריעה

מתוך ויקישיבה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

הגדרה[1] - שחיית הגוף בתפילה, דרך כניעה

הכריעה

חכמים תיקנו שהמתפלל שמונה-עשרה (ראה ערכו) יכרע בכמה מקומות בעת התפילה (ברכות יב א, ושם כח ב, ושם לד א; רמב"ם תפילה ה א,י; טוש"ע או"ח קיג א, ושם קכג א), וכריעות אלו הם מהדברים שהמתפלל צריך להיזהר בהם ולעשותם (רמב"ם שם א).

טעמה

בטעם לכריעות שתיקנו חכמים, כתבו ראשונים, שהוא כדי שהמתפלל יכניע וישפיל עצמו (רש"י ברכות לד ב ד"ה כהן; מאירי שם א, בכהן גדול ומלך), ושיזכור לפני מי הוא עומד, ושסופו להיות עפר (אבודרהם תפילת שמונה עשרה), או כדי שהמתפלל יעורר את עצמו לכוון יותר (מאירי שם), או כדי להראות את הפחד והיראה שיש מלפני השם (תלמידי רבינו יונה שם יב א (ו ב בדפי הרי"ף) ד"ה כשהוא; ריטב"א שם).

שיעורה

בשיעור שיש לשחות בכריעה, נחלקו אמוראים:

* ר' יהושע בן לוי אמר: המתפלל צריך שיכרע עד שיתפקקו כל חוליות שבשדרה (ברכות כח ב[2]), וכן אמר ר' סימון בירושלמי בשמו, שבשעה שאדם עומד ומתפלל, צריך לשוח בכל חוליות בשדרה (ירושלמי תענית ב ב, וקרבן העדה שם, וראה שם ברכות ד ג בשם ר' סימון בלבד), שנאמר: כָּל עַצְמוֹתַי תֹּאמַרְנָה ה' מִי כָמוֹךָ (תהלים לה י. ירושלמי שם ושם), והחוליות הן רוב בניינו של אדם (חרדים לירושלמי ברכות א ה ד"ה אמר ר' ירמיה).

ופירשו ראשונים, שישחה כל כך עד שייראו - שיבלטו (תלמידי רבינו יונה ורא"ש שלהלן) - הפקקים, דהיינו קשרי החוליות שבגבו (רש"י ברכות שם ד"ה שיתפקקו; תלמידי רבינו יונה ברכות סוף פרק ה (כד א בדפי הרי"ף) ד"ה עד שיתפקקו; רא"ש שם ה כב; טור או"ח קיג; אבודרהם תפילת שמונה עשרה); ויש שפירשו, שיכפוף קומתו עד שייפתחו החוליות מבחוץ מאחוריו (הערוך ערך פק (ב); אור זרוע הלכות תפילה צב, בשם ר"ח; רבינו מנוח תפילה ה יב), וייראו כאילו הן נפרדות זו מזו (רבינו מנוח שם).

* עולא אמר: המתפלל צריך לכרוע עד כדי שיראה איסר (ראה ערכו) כנגד לבו (ברכות שם). ופירשו ראשונים, שישחה כל כך עד שיראו שני קמטים בבשרו כנגד לבו, אחד מלמעלה ואחד מלמטה, וביניהם בשר ברוחב איסר (רש"י שם ד"ה איסר; מאירי שם: ויש קורים) ; ויש שפירשו, שישחה כל כך עד שיוכל לראות איסר המונח על הארץ כנגד לבו (תלמידי רבינו יונה ברכות שם בפירוש הא'; ראבי"ה שם בשם הר"ח).

* ר' חנינא אמר: כיון שנענע ראשו - כלומר שהרכין המתפלל ראשו דרך כריעה (אור זרוע שם, בשם ר"ח; מאירי סוכה לז ב; שו"ע שם ה) - שוב אינו צריך (ברכות כח ב), ופירש רבא, שהדברים אמורים כשניכר שהוא חפץ לכרוע, אלא שמצער עצמו (ברכות שם, ורש"י שם ד"ה דמצער).

ונחלקו ראשונים:

* יש סוברים, שאף ר' חנינא מודה שהמתפלל צריך לכרוע כאחד השיעורים דלעיל (רמב"ם וכסף משנה שם יב; רא"ש שם; מאירי שם; כלבו יא; טוש"ע שם ד-ה), ולדעתם לא אמר ר' חנינא שדי בהרכנת הראש, אלא בזקן או חולה (הגהות מיימוניות שם, בשם ר"י; רא"ש שם; טוש"ע שם ה).

* ויש סוברים, שלדעת ר' חנינא אין שיעור לכריעה (הערוך ערך נע, ושם ערך חזר (ב); האשכול הלכות תפילה; אור זרוע שם בשם ר"ח; שבלי הלקט ענין תפילה כב), ודי בכך שמרכין ראשו ומראה עצמו ככורע (הערוך שם; אור זרוע שם).

להלכה, צריך המתפלל לשחות עד שיתפקקו כל חוליות שבשדרה (רמב"ם תפלה ה יב; טוש"ע או"ח קיג ד).

ויש מהראשונים שכתבו שצריך לכוף ראשו ושדרתו עד שיראה איסר כנגד לבו (אהל מועד שער התפילה דרך א); ויש שכתבו, שצריך לשחות עד שיתפקקו כל חוליות שבשדרה, או עד שיראה איסר כנגד לבו (רבינו ירוחם אדם וחוה ג ג; ספר המאורות ברכות לד א); ויש שכתבו, שאין שיעור לכריעה, ודי בכך שמרכין ראשו, ומראה עצמו ככורע (הערוך ערך חזר (ב) וערך נע (ב); האשכול הלכות תפילה; אור זרוע א הלכות תפילה צב בשם הר"ח; שבלי הלקט ענין תפילה כב).

בזקן או בחולה, הכל מודים שכיון שהרכין ראשו דיו (רמב"ם שם; טוש"ע שם ה), מאחר שניכר שהוא חפץ לכרוע אלא שמצער עצמו (שו"ע שם. וראה ערך חולה).

האם צריך להיזהר שלא לשחות יותר מהשיעור

הכורע בתפילה, נחלקו בו ראשונים ואחרונים:

* יש סוברים שאין לו לשוח יותר מדי (אור זרוע א הלכות קריאת שמע כח ותפילה צב, ובית יוסף או"ח קיג בדעתו; מאירי ברכות לד א; בית יוסף שם, ושו"ע שם קיג ה, ושם קכז א, וט"ז שם סק"א, ומגן אברהם שם סק"א, בדעת הבית יוסף והשו"ע), והיינו עד שיהיו פניו כנגד חגורו, שאין זו דרך כבוד לשוח כל כך (אור זרוע שם), או שדרך יוהרא היא לשחות יותר מהשיעור (בית יוסף קכז שם; לבוש שם קיג ה; ב"ח שם; ט"ז שם סק"ה, וסי' קכז סק"א).

* ויש סוברים, שאין צריך להיזהר מלשוח יותר מדי בכריעות שבתפילה (שו"ת רבי אברהם בן הרמב"ם סב; טור או"ח שם; בית יוסף שם קכז, בדעת הרמב"ם תפילה ט ד). שלא הזהירו מלשוח יותר מדי, אלא במודים שבחזרת הש"ץ (בית יוסף שם), שכבר התפללו, ואין כורעים שם אלא מעט כדי שלא יראו ככופרים (ראה ערך הודאה), ובזה אם שוחה יותר משאר העם יש לחוש ליוהרא (בית יוסף שם בשם מהר"י אבוהב. וראה מגן גבורים או"ח שם א).

שלא יכרע וישאיר ראשו זקוף

הכורע לא ישוח קומתו בעוד ראשו נותר זקוף (בעל הלכות גדולות הלכות ברכות ה; הערוך ערך חזר (ב), בשם רב האי גאון; תוספות ברכות יב ב ד"ה כרע; רא"ש שם א טו; טוש"ע או"ח קיג ד), אלא יכוף ראשו כאגמון (בעל הלכות גדולות שם; הערוך שם; שו"ע שם) - מחט כפופה שצדים בה דגים (רש"י ישעיה נח ה, ואיוב מ כו. וראה הערוך גמן (ב)), או צמח רך שראשו כפוף (רד"ק ישעיה שם; מצודת ציון שם) - וסימן לדבר שנאמר: הֲלָכֹף כְּאַגְמֹן רֹאשׁוֹ (ישעיה שם), מכאן שמנהג כריעה הוא בכפיפת הראש (בעל הלכות גדולות שם; רשב"א ברכות כח ב ד"ה עד).

וכתבו ראשונים, שזהו שאמרו על רב ששת שהיה כורע כחיזרא - מין קוץ, שראשו כפוף (הערוך שם) - דהיינו, שיש לכוף אף את הראש, ולא שיכרע באמצע מתניו, וראשו ישאר זקוף ועומד כברייתו (בעל הלכות גדולות שם; הערוך שם; תוספות שם; רא"ש שם).

האם חייב לכרוע במהירות

כשהוא כורע, יכרע במהירות (ספר היראה לרבינו יונה; מאירי ברכות יב א; אבודרהם תפילת שמונה עשרה; טוש"ע או"ח קיג ו), כי מהירות ההשתחויה מורה על גדלות הדבר אשר לו ייכנע המשתחוה (ספורנו שמות לד ח; לבוש או"ח שם ו; עטרת צבי שם סק"ד), ויש שכתבו, שזהו שאמרו על רב ששת, שכאשר היה כורע, כרע כ"חיזרא" (ברכות יב ב; ספורנו שם), ופירשו, שכרע כשבט הנמצא ביד האדם, וחובטו כלפי מטה בבת אחת (רש"י שם ד"ה כחיזרא[3]).

ויש שכתבו בדעת ראשונים, שאין חיוב לכרוע במהירות, ולדעתם אף רב ששת לא עשה כן אלא ממידת חסידות (מעיל שמואל (פלורינטין) תפילה ה י בדעת הרמב"ם שם שהשמיט דין זה, הובא במעשה רקח ובן ידיד שם יב).

האם יכרע ראשו וגופו בפעם אחת

כשהוא כורע, יכרע בפעם אחת (רש"י ברכות יב ב ד"ה כחיזרא; אבודרהם תפילת שמונה עשרה; מאירי שם יב א; טוש"ע או"ח קיג ו), ראשו עם גופו (שו"ת מהר"ם מינץ פא, ועי' רש"י שם ד"ה זקיף, ואבודרהם ומאירי וטוש"ע שם).

ויש מהראשונים שנראה מדבריהם, שאין לכרוע בראשו ובגופו בבת אחת (סידור רש"י לב; מחזור ויטרי כג; ארחות חיים הלכות תפילה ל), ומהם שכתבו שכופף ראשו תחילה, ואחר כך גופו (סידור רש"י ומחזור ויטרי שם).

ובזוהר אמרו, שהמברך כורע בברכיו כשאומר "ברוך", וגוחן בראשו כשאומר "אתה" (רעיא מהימנא עקב דף רעא ב), ועל פי זה כתבו אחרונים, שכשאומר "ברוך" יכרע בברכיו, וכשאומר "אתה" ישחה עד שיתפקקו חוליותיו (של"ה תמיד נר מצוה (עניני תפילה) עח ד"ה אלו ברכות; מגן אברהם קיג סק"ד; שו"ע הרב שם ו: על פי הסוד; חיי אדם כג ב), ויש שכתבו, שיעשה שתי כריעות, דהיינו, כשאומר "ברוך" יכרע בגופו בלבד, וכשאומר "אתה" יכרע בראשו (שער הכוונות (למהרח"ו) כוונת העמידה דרוש ב, ופרי עץ חיים שער העמידה ז; שו"ת בית יעקב קכז; משנת חסידים מסכת האצילות דערבית ב). ומהם שכתבו, שמכל מקום כשאומר "מודים", ישחה בראשו ובגופו בבת אחת (שער הכוונות שם; בית יעקב שם).

כשהוא זוקף, זוקף בנחת

כשהוא זוקף, זוקף בנחת (ספר היראה לרבינו יונה; טוש"ע או"ח קיג ו), וכן מצינו, שכאשר רב ששת היה נזקף מכריעתו, היה זוקף כמו נחש (ברכות יב ב), כלומר, נזקף מעט מעט (רש"י ברכות שם ד"ה כחויא; ראב"ן ברכות קמד; המנהיג דיני תפילה ס), שלא תראה כריעתו עליו כמשא (רש"י שם ד"ה זקיף).

ונחלקו בזה:

* יש סוברים שזוקף ראשו תחילה, ואחר כך גופו (הערוך ערך נע (ב); רש"י ברכות שם ד"ה כחויא; ספר המחכים ד"ה קדיש קצר; טוש"ע או"ח שם), וכן מצינו שכשהיה רב ששת נזקף מכריעתו, זקף את ראשו תחילה, כזקיפת הנחש (ראה ברכות שם. הערוך שם; רש"י שם).

* ויש חולקים וסוברים שזוקף גופו תחילה, ואחר כך ראשו (שער הכוונות (למהרח"ו) ענין כוונת העמידה דרוש ב[4]), ולדעה זו, אף רב ששת זקף גופו תחילה (ראה להלן), שאף הנחש דרכו להזדקף כשראשו כפוף (אמרי נועם ברכות שם), או שלא אמרו שרב ששת נזקף כנחש, אלא לענין זה שהיה נזקף בנחת (ראה לעיל. שיח יצחק קונטרס תפילת כל פה קיג ו, וראה שם שהוכיח כן).

העומד שחוח והגיע למקום שצריך לכרוע בו

היה עומד שחוח, והגיע למקום שצריך לכרוע בו, נראה מדברי ראשונים שצריך לזקוף ולחזור ולכרוע (ראה להלן), וכתבו לנוהגים לשחות בראש-השנה (ראה ערכו) וביום-הכפורים (ראה ערכו) כל התפילה, שעליהם לזקוף מעט קודם שמגיעים למקומות שתיקנו לכרוע בהם (ראה להלן: בשמונה עשרה, המקומות שכורעים בהם. תוספות ברכות יב ב ד"ה כרע, ומהרש"א ואליה זוטא או"ח תקפב סק"ג, בדעתם; רא"ש שם ה ג; טור או"ח קיג, ודרכי משה שם ב; שו"ע שם ב, ורמ"א וט"ז סק"ג שם), כדי שיהיה ניכר שחוזר וכורע משום התקנה (דרכי משה ורמ"א שם; אליה זוטא שם), ואם לא נזקף תחילה, אלא נותר שחוח, לא יצא ידי חובת כריעה (דרכי משה שם).

וכתבו אחרונים, שעל המתפלל להקדים ולזקוף כמה תיבות קודם שמגיע למקום שצריך לכרוע בו, שיהיה ניכר שחוזר וכורע משום תקנת חכמים (ט"ז שם, וסי' תקפב סק"ב).

עמידה בשעת הכריעה

המתפלל צריך לעמוד בשעת הכריעה (תשובות הגאונים החדשות (אופק) קצא; שבלי הלקט ענין תפילה יח, בשם רב האי גאון; ארחות חיים הלכות תפילה מד, ורבינו מנוח תפילה ה ב, בשם רי"צ גיאת; שו"ע או"ח צד ה, ורמ"א שם), ואף שרשאי לישב כל תפילתו - כגון שהוא בספינה או בעגלה (ראה ערך תפלה) - מכל מקום, אם יכול לעמוד בשעת הכריעות, יעמוד ויכרע (ארחות חיים ורבינו מנוח שם, בשם רי"ץ גיאת; שו"ע ורמ"א שם, וראה מגן אברהם שם סק"ח), כדי לקיים הכריעות כדרכן (רמ"א שם).

אם אינו יכול לעמוד, יש שכתבו, שאף כורע כשהוא יושב (ארחות חיים שם אות מה; שו"ע שם ז); ויש שנראה מדבריהם, שאין לו לכרוע, שכריעה במיושב אינה חשובה כריעה (תשובות הגאונים שם: שבטל מכריעות; שבלי הלקט שם, בשם רב האי גאון).

בשמונה עשרה

המתפלל שמונה-עשרה (ראה ערכו) כורע בברכות ארבע פעמים (סידור רס"ג; רמב"ם תפילה ה י. וראה להלן). ואלו ברכות שאדם שוחה בהן: באבות (ראה ערכו) תחילה וסוף, בהודאה (ראה ערכו) תחילה וסוף (ברייתא בברכות לד א; ירושלמי שם א ה; תוספתא שם (יא); רמב"ם שם; טוש"ע או"ח קיג א, ושם קכא א). ובברייתא שנינו: מקום שאמרו לשוח, אינו רשאי שלא לשוח (תוספתא שם (ז), וראה מנחת בכורים שם), והכריעות הם מהדברים שצריך המתפלל להיזהר בהם ולעשותם (רמב"ם שם א).

וכתבו ראשונים, שכורע כריעה חמישית כשגומר התפילה (רמב"ם שם י; סמ"ג עשין יט; ארחות חיים הלכות תפילה כד, וכלבו יא; טוש"ע שם קכג א); ויש שכתבו, שבגמר התפילה כורע שלש כריעות (ספר היראה).

בברכת אבות

בברכת אבות (ראה ערכו) שוחה כשאומר "ברוך אתה" בתחילת הברכה, וכשאומר "ברוך אתה" בסופה (סידור רס"ג).

בטעם הכריעה בברכה זו, כתבו ראשונים, שכן דרך ארץ שמשתחוים כשבאים לפני המלך (תוספות ר"י החסיד ברכות לד א; תוספות רא"ש שם; נמוקי יוסף שם), ויש שדרשוה מהכתוב: וָאֶקֹּד וָאֶשְׁתַּחֲוֶה לַה' וָאֲבָרֵךְ אֶת ה' וגו' (בראשית כד מח), שמשמע כשאברך אליו אקוד ואשתחוה (תוספות רבי יהודה החסיד שם; תלמידי רבינו יונה שם (כד א בדפי הרי"ף); תוספות רא"ש שם; אבודרהם תפלת שמונה עשרה), דהיינו שתי פעמים (תלמידי רבינו יונה שם. וראה בראשונים שם טעמים נוספים).

בברכת הודאה

בברכת הודאה שוחה ב"מודים" וב"לך נאה להודות" (רש"י ברכות לד א ד"ה תחלה), כלומר, כשאומר "ברוך אתה" שבסוף ברכת ההודאה (נמוקי יוסף ברכות שם; מור וקציעה קכא; משנה ברורה קיג סק"א[5]).

בטעם הכריעה בברכה זו, כתבו ראשונים, שלשון "מודים" שאומרים בברכה זו, אינו לשון הודאה אלא לשון השתחוואה, וסמכו דבריהם על דברי ציבא לדוד: הִשְׁתַּחֲוֵיתִי (שמואל ב טז ד), שתרגומו הוא "מודינא" (ראה תרגום יונתן שמואל שם. ראה מאירי ברכות שם ב, וראה המנהיג דיני תפילה, ואבודרהם תפילת שמונה עשרה, וארחות חיים הלכות תפילה ל[6]).

ויש שכתבו, שכורע בהודאה משום שהנוטל פרס מרבו משתחווה לו בעת ההודאה (רבינו מנוח תפילה ה י; ב"ח או"ח קא ד"ה כתב), וזאת הברכה תחילתה וסופה הודאה (רבינו מנוח שם), או שדרך ארץ היא להשתחוות למלך כשנפטרים מלפניו (נמוקי יוסף ברכות שם).

על האמוראים החולקים וסוברים שאין כורעים בסוף הודאה, ראה ערך הודאה: הכריעה.

על חיוב הכריעה עם שליח ציבור כשמגיע להודאה, שלא יראה ככופר, ראה ערך הנ"ל.

על דיני הכריעה ב"מודים דרבנן", ראה ערך הנ"ל: מודים דרבנן.

עונשו של מי שאינו כורע בברכת ההודאה

מי שאינו כורע במודים, אמרו חכמים ששדרתו נעשית לנחש אחרי שבע - ויש גורסים שבעים (אשכול הלכות תפילה, ורוקח שכב, ומנורת המאור (אלנקאוה) ב תפילה סדר י"ח ברכות ע' 139, וטור או"ח קכא) - שנים (ברייתא וגמרא בבא קא טז א, לגירסא שלפנינו; ירושלמי שבת א ג, ולא הוזכר שם דווקא מודים, וראה קרבן העדה שם), אחר מותו (תורת חיים שם; שו"ע הגר"ז שם א), לפי שכריעתו צריכה להיות עד שיתפקקו כל חוליות שבשדרה (ראה לעיל: שיעורה. ירושלמי שם; אשכול שם בשם גאון; תורת חיים שם), ולכך שדרתו היא שנעשית לנחש (תורת חיים שם), ואף לסוברים שלהלכה אינו צריך אלא לכפוף ראשו (ראה לעיל שם), הרי עדיף להחמיר יותר (האשכול שם. וראה ארחות חיים שם). ונעשית לנחש, לפי שהכורע כמצוותו, כשזוקף הוא זוקף כנחש (ראה לעיל שם), ולכך מידה כנגד מידה נעשה נחש (תוספות שם ב ד"ה והוא; רוקח שם; מנורת המאור שם; טור שם).

במהות העונש בכך ששדרתו נעשית לנחש, כתבו ראשונים שגנאי הוא לו במה שנעשה נחש (תוספות שם ב), ויש שכתבו, שלעתיד לבוא האדם נוצר מעצם חזקה וקשה שיש בשדרתו, וכשאותה עצם נעשית לנחש אינו חי לעתיד לבא (גליון לתוספות שם, ותוספות שאנץ בשיטה מקובצת שם א בשם יש מפרשים. וראה שו"ע הגר"ז שם), וחלקו עליהם, שאין סברא לומר שיהא עונש גדול כל כך בשביל עוון זה, שהרי כל ישראל יש להם חלק לעולם-הבא (ראה ערכו. גליון ותוספות שאנץ שם).

היכן כורע בברכות הללו

כשהוא כורע - באבות ובהודאה (רש"י ברכות יב א ד"ה כשהוא; רמב"ם תפילה ה י: בארבע הכריעות; מאירי ברכות שם) - כורע ב"ברוך" (רבה בר חיננא סבא בשם רב בברכות שם; רמב"ם תפילה ה י; טוש"ע או"ח קיג ז. וראה ירושלמי שם א ה, ושם ד א), שנאמר: וּמִפְּנֵי שְׁמִי נִחַת הוּא (מלאכי ב ה. ברכות שם, וירושלמי שם), ו"נחת" הוא לשון הכנעה (רש"י ברכות שם ד"ה נחת), מכאן שקודם שמזכיר את השם הוא נכנע, ומראה הפחד והיראה שיש מלפניו (תלמידי רבינו יונה ברכות שם (ו ב בדפי הרי"ף); ארחות חיים דיני תפילה ל, וכלבו יא), דהיינו כשאומר "ברוך" (תלמידי רבינו יונה שם; ריטב"א שם[7]).

ותחילת ברכת הודאה, שאין שם לשון "ברוך", כורע בהודאה (מאירי שם), דהיינו כשאומר "מודים" (לבוש או"ח קכא ב; חיי אדם א כג ג; יסוד ושורש העבודה ה ה; משנה ברורה קיג ס"ק יב, ושם קכא סק"ג).

היכן זוקף בברכות הללו

כשהוא זוקף מכריעתו - באבות ובהודאה (רש"י ברכות יב א ד"ה כשהוא; רמב"ם תפילה ה י; טוש"ע או"ח קיג ז) - זוקף את עצמו בשם (רבה בר חיננא סבא בשם רב בברכות שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם. וראה ירושלמי ברכות א ה), שנאמר: ה' זֹקֵף כְּפוּפִים (תהלים קמו ח. ראה דעת שמואל ברכות שם; טור שם), כלומר כשיזכיר את שם השם, יהיה נזקף מכפיפתו (אבודרהם תפילת שמונה עשרה. וראה רש"י ברכות שם ד"ה כשהוא), כדי שיכוון שה' זוקף כפופים (רשב"ץ ברכות שם), ולהודיע שהוא מודה שה' זוקף כפופים בכוחו (ארחות חיים תפילה כט, וכלבו יא).

ונחלקו ראשונים ואחרונים אימתי צריך הוא לזקוף:

* יש סוברים שהוא זוקף בעת שהוא מזכיר את השם (רש"י שם; ר"י מלוניל שם; אבודרהם שם; ארחות חיים שם, בשם יש מפרשים).

* ויש סוברים שהוא זוקף קודם שהוא מזכיר את השם (ראבי"ה לט; ר"י מלוניל שם בשם יש מפרשים; ארחות חיים שם, הדעה הא'; רשב"ץ שם).

כריעה בגמר התפילה

כשגומר התפילה, כתבו ראשונים, שכורע - כשיעור כריעה שבתפילה (רמב"ם תפילה ה י, ושם יב: כל הכריעות; ספר היראה לרבנו יונה) - בעת שהוא פוסע שלש פסיעות לאחריו (סידור רס"ג; רמב"ם שם י; מאירי יומא נג ב; כלבו יא; טוש"ע או"ח קכג א[8]), ובשעה שיתחיל בפסיעות אלו צריך לכרוע, ואין זז מכריעתו עד שיעשה את שלשתן באותה כריעה (מאירי שם. וראה ראשונים הנ"ל), כי השכינה שורה בכל שלש הפסיעות (אבודרהם תפילת שמונה עשרה).

ומהם שכתבו, שבעודו כורע - קודם שיזקוף (טוש"ע שם) - נותן שלום משמאל עצמו ומימין עצמו (רמב"ם שם; טוש"ע שם[9]), ואחר כך מגביה ראשו מן הכריעה (רמב"ם שם), ויש שכתבו, שאף ישתחוה לפניו כעבד הנפטר מרבו (ראבי"ה צו; מרדכי ברכות קיא; שו"ע שם).

ויש ראשונים שלא הזכירו שיש לכרוע בגמר התפילה (פסקי רי"ד יומא שם; פסקי ריא"ז ברכות ד ג (אות ח); הרוקח שכג).

מלך וכהן

במה דברים אמורים - שהמתפלל כורע באבות ובהודאה - בהדיוט, אבל כהן-גדול (ראה ערכו) ומלך (ראה ערכו) מרבים בשחיה (רמב"ם תפילה ה י, וראה להלן), שכל מי שהוא גדול ביותר, צריך להכניע ולהשפיל עצמו יותר (רש"י ברכות לד ב ד"ה כהן, בכהן גדול; רא"ה שם א, במלך; ריטב"א שם, במלך; מאירי שם), שכל שמעלתו גדולה משאר בני אדם מידת הדין מתוחה כנגדו, ומפשפשת במעשיו יותר (מאירי שם). ונחלקו אמוראים:

* יש אומרים, שכהן גדול שוחה בסוף כל ברכה וברכה (ר"ש בן פזי בשם ריב"ל בשם בר קפרא בברכות לד ב).

* יש אומרים, ששוחה אף בתחילת כל ברכה וברכה (ר' יצחק בר נחמני בשם ריב"ל בברכות שם, וכסף משנה ולחם משנה תפילה ה י). וכן נחלקו במלך:

* יש אומרים, שמלך שוחה בתחילת כל ברכה וברכה, ובסוף כל ברכה וברכה (ר"ש בן פזי שם).

* ויש אומרים, שכיון ששחה בתחילה, שוב אינו זוקף - עד שיגמור (רש"י שם ד"ה אינו; רמב"ם להלן) - שנאמר: וַיְהִי כְּכַלּוֹת שְׁלֹמֹה לְהִתְפַּלֵּל וגו' קָם מִלִּפְנֵי מִזְבַּח ה' מִכְּרֹעַ עַל בִּרְכָּיו (מלכים א ח נד. ר' יצחק בר נחמני שם).

להלכה, כהן גדול כורע בתחילת כל ברכה ובסוף כל ברכה, ומלך כיון ששחה בראשונה, אינו מגביה ראשו עד שגומר תפילתו (רמב"ם תפילה ה י).

בתפילות ראש השנה ויום הכיפורים

בתפילת ראש-השנה (ראה ערכו) ויום-הכפורים (ראה ערכו), כתבו ראשונים, שהמנהג הוא להתפלל בכריעה (תוספות ברכות יב ב ד"ה כרע; מחזור ויטרי שכד, בשם רבינו תם; ספר המנהיג הלכות ראש השנה (עמ' שז), והובא באבודרהם תפלת ראש השנה; רא"ש ברכות ה ג; טוש"ע או"ח קיג ב, ושם תקפב ד, שיש נוהגים כן). ונחלקו ראשונים:

* יש שכתבו, שהמנהג הוא לשחות כל התפילה, ואף בתחילת הברכות וסופם, לפי שהם ימי הדין לכל, והכל חשובים כמלך הכורע כל התפילה, משום שהוא נידון בכל יום (מחזור ויטרי שם; ספר המנהיג שם, הובא באבודרהם שם; אבודרהם שם, ועוד).

* ויש מהראשונים והאחרונים שמפקפקים בהיתר זה לכרוע בכל התפילה (ראה להלן: מקומות שאסור לכרוע, שאין לכרוע במקומות שלא תיקנו, ושם הפרטים בזה. רא"ה ברכות לד א; ריטב"א שם לד ב; ביאור הגר"א או"ח תקפב שם), ומהם שכתבו, שדי שישחה בתפילות שהוא מוסיף מחמת היום (רא"ה שם), או שלא ישחה אלא ב"מלכויות זכרונות ושופרות", שהן עיקר חובת היום (ריטב"א שם), וכן יש מהראשונים שלא הזכירו שנוהגים לשחות אלא בתפילות היום, כגון כשאומרים "זכרנו" ו"ובכן תן פחדך", ו"ותמלוך", וזוקפים קודם שיגיעו לסוף הברכה (רא"ש שם; טוש"ע קיג שם, וראה שם תקפב).

האם הכריעה מעכבת

אין הכריעה מעכבת בתפילה, והמתפלל שלא כרע, משום שהיה דחוק או אנוס, או שעבר במזיד ולא כרע, אינו צריך לחזור ולהתפלל (רמב"ם תפילה ה א).

מקומות שאסור לכרוע

האם מותר לשוח בתחילת כל ברכה ובסופה

הבא לשוח - בתפילת שמונה עשרה - בסוף כל ברכה וברכה, ובתחילת כל ברכה וברכה - חוץ מאבות והודאה (על הכריעה באבות ובהודאה, ראה לעיל: בשמונה עשרה) - שנינו שמלמדים אותו שלא ישחה (ברייתא בברכות לד א; ירושלמי שם א ה; תוספתא שם א; טוש"ע או"ח קט א, ושם קיג א. והרמב"ם השמיט, וראה להלן), כדי שלא יעבור על תקנת חכמים (מנורת המאור (אלנקאוה) ב תפילה סדר י"ח ברכות ע' 138), והיינו שאסור לשחות במקומות אלו (טוש"ע שם ושם), וכן שנינו: מקום שאמרו שלא לשוח, אינו רשאי לשוח (תוספתא שם, וראה מנחת בכורים שם).

וכתבו אחרונים, שלא אמרו "מלמדים אותו" אלא במי שאינו יודע שאסור לכרוע במקומות אלו, אבל היודע את הדין ועובר עליו, גוערים בו שעבר על דברי חכמים (שו"ת אבקת רוכל לו (ד"ה עוד כתב כ"ת חמישית)); ויש שכתבו שמלשון "מלמדים אותו" נראה שאין מוחים בידו (שו"ת חוות יאיר רכב[10]).

ויש מהראשונים שסוברים, שאין איסור לשוח בתחילת כל ברכה או בסופה (שו"ת רבי אברהם בן הרמב"ם סב, והמספיק לעובדי ה' ב ב כה (הכריעה); מעשה רוקח ובן ידיד תפילה ה י בדעת הרמב"ם, שהשמיט הלכה זו), ומהם שכתבו, שהמרבה בכריעות תבוא עליו ברכה (שו"ת רבי אברהם בן הרמב"ם והמספיק לעובדי ה' שם), ואותה שאמרו שמלמדים אותו שלא ישחה (ראה לעיל), לדעה זו הכונה היא שמלמדים אותו שאינו חייב לשחות (שו"ת רבי אברהם בן הרמב"ם והמספיק לעובדי ה' שם[11]).

הטעם שאין לשוח בתחילת כל ברכה ובסופה

בטעם שאין לשוח בתחילת כל ברכה ובסופה, לסוברים כן (ראה לעיל), כתבו ראשונים, שהוא כדי שלא תיעקר תקנת חכמים, שיאמרו שכל אחד מחמיר על עצמו כפי שהוא רוצה, ואין כאן תקנת חכמים (תוספות ברכות לד א ד"ה מלמדין, וראה ט"ז או"ח קיג סק"א; תוספות ר"י החסיד שם; תלמידי רבינו יונה שם (כד א בדפי הרי"ף): אי נמי; טור או"ח קיג), ועל ידי כך יבואו להקל בכריעה שבאבות ובהודאה (שו"ע הרב שם א), או משום שיש לחוש ליוהרא (תוספות שם[12]; תוספות ר"י החסיד שם: אי נמי; תלמידי רבינו יונה שם), שהכנעת הדיוט במקום שאינה ראויה לו, יוהרא היא לו, שמחזיק עצמו כאדם כשר יותר משאר הציבור (תלמידי רבינו יונה שם).

האם מותר לשחות באמצע ברכה

הבא לשחות באמצע ברכה, כתבו ראשונים, שרשאי הוא לשחות (תוספות ברכות לא א ד"ה ומוצאו בשם ר"י; תלמידי רבינו יונה שם (כב ב וכד א בדפי הרי"ף), בשם יש מפרשים; הגהות מיימוניות תפילה ה ע, בשם ר"י; טוש"ע או"ח קיג א, וראה שם קט א, ושם תקפב ד) - בין באמצע ברכה אחת, בין באמצע כמה ברכות (בית יוסף שם קיג, וראה טוש"ע תקפב שם) - ולדעתם לא אמרו שאינו רשאי לשחות, אלא בתחילת ברכה או בסופה, שנראה כמוסיף על תקנת חכמים, או שיש לחוש ליוהרא (ראה לעיל), אבל השוחה באמצע ברכה אינו נראה כמוסיף על תקנת חכמים, שלא תיקנו לשחות באמצע ברכה כלל (תלמידי רבינו יונה שם (כד א בדפי הרי"ף); בית יוסף שם קיג), וכן אין לחוש ליוהרא אלא במי שהוא שוחה כמו ששוחה מלך או כהן גדול (ראה לעיל: בשמונה עשרה; מלך וכהן), אבל השוחה באמצע הברכה אינו דומה לאלו, שכן כהן גדול אינו שוחה אלא בתחילת הברכות ובסופן (ט"ז שם סק"ב. וראה לבוש שם א, ועולת תמיד שם סק"ב).

ויש שנראה מדבריהם, שאף לדעה זו אין שוחים באמצע הברכה אלא כשמזכירים דברי תחנונים, אבל כשמגיעים לפסוקים שאינם של תחנונים, יש לזקוף (מרדכי ברכות קב, וראה שיח יצחק קונטרס תפילת כל פה קיג ב, וראה סמ"ק מצוה יא).

ויש חולקים וסוברים שאסור לשחות אף באמצע הברכות (בית יוסף שם בשם מהר"י אבוהב; מקור חיים או"ח שם א).

בברכות שאינן מתפילת שמונה עשרה

בשאר ברכות, שאינן מתפילת שמונה עשרה, כתבו גאונים שאף בהן אין לכרוע, שאין לשוח בכל הברכות שהתקינו ראשונים, חוץ מאלו שהזכירו ששוחים בהן (תשובות הגאונים החדשות (אופק) לו), וכן כתבו אחרונים שאין לכרוע בכל ברכות בתחילתן או בסופן (של"ה תמיד נר מצוה (עניני תפילה דף פב ב) אות עד, ושם שכן דעת מהרש"ל; עולת תמיד קיג סק"ג, וראה מקור חיים שם ב, שמפקפק), ולפיכך אין לכרוע בברכת-התורה (ראה ערכו) בתחילה וסוף (של"ה שם. וראה ערך ברכת התורה), שכל השוחה בברכה, נראה כמוסיף על הברכות שתיקנו חכמים לכרוע בהן (ביאור הלכה קיג ד"ה בסוף).

כריעה בהודאה שבהלל ובשאר ברכות

הכורע בהודאה שבהלל (ראה ערכו) - כגון כשהוא אומר "הודו לה' כי טוב" (רש"י ברכות לד ב ד"ה בהודאה; תלמידי רבינו יונה שם (כד א בדפי הרי"ף); מאירי שם), או "אודך כי עניתני" (אבודרהם תפילת שמונה עשרה (ד"ה וכשיגיע)), או "כי לך טוב להודות" של ברכה אחרונה (מאירי שם), או "ונודה לך שיר חדש" שבברכת גאולה שבליל הסדר (ראה ערך סדר של פסח. מאירי שם) - וכן הכורע בהודאה שבברכת-המזון (ראה ערכו) - כגון כשהוא אומר "על הכל וכו' אנחנו מודים לך" (תלמידי רבינו יונה שם; מאירי שם. וראה משנה ברורה קיג סק"ח) - הרי זה מגונה (ברכות שם; טור או"ח קכז; שו"ע שם קיג ג[13]).

בטעם הדבר יש מהראשונים שכתבו, שאין ראוי לכרוע אלא ב"מודים" שבתפילה, שלשון "מודים" היא לשון השתחואה (ראה לעיל: בשמונה עשרה; בברכת הודאה), מה שאין כן הודאות של הלל ושל שאר ברכות, שהן לשון הודאה (מאירי שם); ואחרונים כתבו, שהודאה ב"מודים" היא דרך הכנעה, ויש בה וידוי וקבלת עול מלכות שמים, שטעונים יראה וכובד ראש, אבל בשאר הודאות הענין מוכיח שהן לשון שבח והלל, ואין מקום לכרוע בהן (חידושי אנשי שם ברכות שם (כד א בדפי הרי"ף), בשם הר"מ (טיקטין); ט"ז או"ח שם סק"ד, ומשנה ברורה שם סק"ט).

וכתבו ראשונים, שאף בשאר הודאות אין לכרוע, כגון כשאומר ב"נשמת כל חי": ולך לבדך אנחנו מודים (תלמידי רבינו יונה שם, בשם מורו; אבודרהם שם; שו"ע שם, ושם רפא א, ורמ"א שם נא ז), וכשאומר ב"ויברך דוד": אנחנו מודים לך (דברי חמודות ברכות ה סה), שאין כורעים אלא במקומות שתיקנו חכמים, והיינו בהודאה שבשמונה עשרה בלבד (תלמידי רבינו יונה שם; שו"ע רפא שם, וראה הגה"ה בשו"ע קיג שם, ומגן אברהם שם סק"ג), שכיון שהוא כורע במקומות שחכמים לא תיקנו לכרוע בהם, הרי זו יוהרא (לבוש או"ח קיג ג), וכריעתו היא סכלות (שו"ע הרב שם ג).

באמירת תחנונים

כשאדם אומר תחנונים, כתבו ראשונים, שרשאי הוא לכרוע ((תשובות הגאונים החדשות (אופק) לו; תוספות ברכות לא א ד"ה ומוצאו; תלמידי רבינו יונה שם (כב ב בדפי הרי"ף): אחר סיום התפלה; רא"ש שם ה ג; מרדכי שם קב; טור או"ח קד). ונחלקו בזה:

* יש סוברים, שאף בשאר תפילות - שאינן ברכות, ואינן הודאה - מותר לכרוע (של"ה תמיד נר מצוה (עניני תפילה, דף פב ב), על פי תוספות ותלמידי רבינו יונה ורא"ש הנ"ל; ט"ז או"ח קיג ד; שו"ע הרב שם ג), שלא אסרו לכרוע אלא דוגמת מה שתיקנו חכמים (של"ה שם), ואינו נראה כמוסיף על תקנת חכמים, שהרי אין לחכמים שום תקנה בזה (שו"ע הרב שם. וראה ערוך שלחן שם ו).

* ויש מהראשונים שכתבו, שמה שרשאי לכרוע בתחנונים הוא משום שאינם מן החובה, ולא אסרו לכרוע אלא בברכות - או בהודאות (ריטב"א שם. וראה תשובות הגאונים שם) - שהן חובה (תשובות הגאונים שם; רא"ה שם; ריטב"א שם; ביאור הגר"א או"ח נו ד, בדעת תוספות שם), ותיקנום בלא שחייה (רא"ה וריטב"א שם[14]) - והוא הדין שמותר לשחות בהודאה שב"נשמת", כיון שאינה חובה כמו הלל, אלא מנהג הגאונים לכבוד השבת (ריטב"א שם), אבל בשאר תפילות אין לכרוע (של"ה שם בדעת רבינו ירוחם; ביאור הגר"א שם), שאין כורעים אלא במקומות שתיקנו חכמים (של"ה שם), ואין להוסיף על הכריעות כלל (ביאור הגר"א שם).

המתפלל ביחידות

המתפלל ביחיד, ולא בציבור, כתבו גאונים וראשונים, שרשאי הוא להרבות בכריעות כמה שירצה (תשובות הגאונים החדשות (אופק) לו; מאירי ברכות לד א[15]), וכן מצינו בר' עקיבא, שהרבה בכריעות ובהשתחויות דוקא כשהתפלל בינו לבין עצמו, אבל לא כשהתפלל בציבור (ברכות לא א. תשובות הגאונים שם; שבלי הלקט ענין תפילה יח); ויש שכתבו, שאף המתפלל ביחיד, אסור לו לכרוע במקומות שתיקנו שלא לכרוע בהם (לחם יהודה תפילה ה י[16]).

הכורע לכבוד התורה

הכורע לכבוד התורה, כתבו אחרונים שאינו בכלל האיסור לשחות בברכות שלא תיקנו לשחות בהן, ולדעתם זה טעם הסוברים שמותר לשחות בברכת-התורה (ראה ערך ברכת התורה, ושם שיש חולקים), שאין כוונתו לשחות בברכה אלא לכבוד התורה (מגן אברהם קלט סק"ו), ומכל מקום לא יכרע אף בסוף הברכה, שלא ייראה ככורע משום הברכה (אליה רבה שם סק"ז).

שחיה מועטת

שחיה מועטת, כתבו אחרונים, שמותרת אף בתחילת ברכות ובסופן (של"ה מסכת ראש השנה עמוד הדין (דף נג ב ד"ה כתוב); מגן אברהם קיג סק"ג, והובא במשנה ברורה שם סק"ט), ואף שהראש כפוף, אין זה בכלל השתחואה (של"ה שם); ויש שכתבו, שאף שחיה מועטת אסורה, ואפילו לנענע בראשו (ישועות יעקב או"ח שם סק"א).

שחיה כשהוא יושב

שחיה כשהוא יושב, כתבו אחרונים, שמותרת אף במקומות שאין לכרוע בהם (מגן אברהם נא סק"ח; שיח יצחק קונטרס תפלת כל פה קיג ג, בדעת מהרי"ל הלכות תפילה א), ויש שביארו שהוא משום שאין יכול לשוח כשיעור כריעה כשהוא יושב, והרי זו שחיה מועטת, שמותרת לסוברים כן (ראה לעיל בסמוך. מחצית השקל שם וסי' קיג סק"ג, על פי מגן אברהם שם ושם).

ויש שכתבו, שהשוחה בהודאות אף כשהוא מיושב, הרי זה מגונה (ב"ח שם קכז (ד"ה והא דתניא), על פי טור שם; מטה יהודה רפא סק"א).

כריעה בשאר מקומות

באמירת קדיש

כשהחזן אומר קדיש (ראה ערכו), כתבו גאונים וראשונים, שיכרע כמה כריעות (תשובות הגאונים החדשות (אופק) נספח סי' יא, ומחזור ויטרי י, בשם רב נחשון; כלבו דין פירוש הקדיש ז; אבודרהם הקדיש ופירושו; טוש"ע או"ח נו ד); ויש שכתבו, שאין לכרוע בקדיש כלל (ביאור הגר"א או"ח שם).

על הטעמים לכך שיש לכרוע בקדיש, לסוברים כן, ועל מחלוקת הראשונים לענין המקומות שבהם יש לכרוע, ראה ערך קדיש.

באמירת ברכו

כשהחזן אומר ברכו (ראה ערכו), כתבו ראשונים שהוא כורע, וזוקף בשם (מחזור ויטרי קא; ארחות חיים דין ברכו אות א, וכלבו הלכות דין ברכו ח. וראה ערך ברכו), ונהגו לשחות אף כשעונים "ברוך וכו'" (שו"ת זכר יהוסף או"ח צ ד"ה ויתכן), ויש שסמכו כריעה זו על המקרא: וַיֹּאמֶר דָּוִיד לְכָל הַקָּהָל בָּרְכוּ נָא אֶת ה' וגו' וַיְבָרֲכוּ כָל הַקָּהָל וגו' וַיִּקְּדוּ וַיִּשְׁתַּחֲווּ וגו' (דברי הימים א כט כ. ביאור הלכה קיג ד"ה הכורע, וראה שם: ומנהג ישראל תורה).

ויש המפקפקים בכריעה זו (ראה מקור חיים נז א[17]).

באמירת קדושה

יש מהראשונים שנהגו לכרוע בקדושה (ראה ערכו) בשעה שהיו אומרים "ברוך כבוד", וזקפו בשם, וכן כרעו בשעה שאמרו "ימלוך", וזקפו בשם (ספר מהרי"ל (מנהגים) הלכות תפילה (אות ב), והובא בדרכי משה או"ח קכה ב, ומגן אברהם שם סק"א. וראה מחצית השקל שם, שנראה ששחה כשיעור כריעה).

כשהאדם מעיד על עצמו שהוא כורע או משתחוה

כשהאדם מעיד על עצמו שהוא כורע או משתחוה, כגון בתפילת "עלינו לשבח" שאומר "ואנחנו כורעים ומשתחוים", יש מהאחרונים שכתבו שעליו לכרוע, שאם לא כן, יוחזק ככפרן וכמעיד עדות שקר בעצמו (של"ה תמיד נר מצוה (עניני תפלה, דף פב ב) עה; מגן אברהם קלב סק"ב. וראה ט"ז או"ח קיג סק"ד), ומטעם זה יש שכתבו שצריך לכרוע אף בסליחות, כשהוא אומר: "בואו נשתחוה ונכרעה וכו' נשתחוה אל היכל קדשך" (של"ה שם).

באמירת וידוי

בשעת הוידוי (ראה ערכו), כתבו אחרונים שישוח עד שיתפקקו כל חוליות שבשדרה (של"ה מסכת יומא עמוד התשובה אות כה (דף סג ב), והובא במגן אברהם תרז סק"ד. וראה ערך וידוי), וכן נהגו ראשונים להתוודות בכפיפת ראש, כדרך ששוחים ב"מודים" (ספר מהרי"ל (מנהגים) הלכות ליל יום כיפור. וראה מגן אברהם שם: וטוב שישחה כמו במודים, ושער הציון שם אות ו), כדי להתוודות בהכנעה גדולה (שו"ע הרב או"ח שם ז), ולא בוידוי של יום-הכפורים (ראה ערכו) בלבד, אלא אף בכל ימות השנה יעשה כן (של"ה שם).

בשעת הגבהת ספר התורה

בשעת ההגבהה (ראה ערכו), מצוה לכל אנשים ונשים לראות את הכתב ולכרוע (מסכת סופרים יד; שו"ע או"ח קלד ב[18]), ככריעה ב"מודים" (ראה לעיל: בשמונה עשרה; בברכת הודאה. ברכי יוסף שם); ויש מהראשונים שכתבו שנוהגים להשתחוות כשמחזירים את ספר התורה למקומו (רוקח שיט (ד"ה תמה). וראה ערך השתחואה); ויש שכתבו שנוהגים להשתחוות בעת הוצאת ספר התורה (ארחות חיים א דין מה שמוסיפים בשני ובחמישי ז).

ויש מהאחרונים, שכשהיו עולים לתורה ורואים בספר-תורה (ראה ערכו) את הפרשה שיקראו בה, היו משתחוים לכבוד ספר התורה (של"ה תמיד נר מצוה (עניני תפילה דף פב ב) אות עד, בשם מהרש"ל).

על ההשתחואה בעת הכניסה לבית הכנסת, ובעת היציאה ממנו, ראה ערך השתחואה: בבית הכנסת.

הערות שוליים

  1. לב, טורים רמא-רעד.
  2. וראה גירסת הערוך ערך פק (ב), והאשכול הלכות תפילה, ורמב"ם תפילה ה יב [מהד' פרנקל]: שיתפקפקו, וראה דקדוקי סופרים ברכות שם. וראה מאירי ברכות שם: מעט מחוליותיו.
  3. וראה המנהיג דיני תפילה סי' ס, וסמ"ג שם, וסמ"ק מצוה יא, והגהות ר"י פערלא שם.
  4. וראה פתח הדביר (פונטרימולי) או"ח שם, שהשווה שתי הדעות.
  5. וראה שער הציון שם סק"א, וביאור הלכה שם ד"ה ואם.
  6. וראה של"ה תמיד נר מצוה (עניני תפילה, דף פב ב) אות עה, שאין הדברים נראים, אלא הוא מלשון הודאה.
  7. על טעמים נוספים לכריעה ב"ברוך", ראה יפה מראה ואגדת אליהו ברכות א ה סי' יט.
  8. על החיוב לפסוע ג' פסיעות לאחריו, ואופן הפסיעה, ראה ערך תפילה.
  9. על החיוב ליתן שלום, ועל אופן נתינת השלום, ראה ערך הנ"ל.
  10. וראה שם, שמטעם זה השמיט הרמב"ם הלכה זו, וראה ציון הבא.
  11. וראה בני ציון או"ח שם א (ד"ה אכן), שתמה עליו מתוספתא הנ"ל.
  12. וראה בית יוסף או"ח שם, והגהות הב"ח ברכות שם, שהוא תירוץ נפרד, וראה נחלת צבי או"ח שם סק"א, שהכל תירוץ אחד.
  13. וראה פרי חדש שם קיג, שמכל מקום אין משתקים אותו.
  14. וראה תשובות הגאונים שם, שכיון שהראשונים תיקנום, היה להם להזכיר ששוחים בהם.
  15. וראה שיח יצחק קונטרס תפלת כל פה קיג א (ד"ה ומ"ש ואם), שאין בזה משום יוהרא, וראה שם שאף בגדול ומפורסם בחסידות, אין לחוש ליוהרא.
  16. וראה שם, שאותה שאמרו ברבי עקיבא שהיה מרבה בכריעות "בינו לבין עצמו", אין הכונה כשהתפלל יחיד בביתו, אלא כשלא היה ש"ץ.
  17. וראה ערוך השלחן שם נז א, שנוהגים לכרוע מעט, ולא ככריעות שבשמנה עשרה.
  18. וראה ספר מהרי"ל (מנהגים) הלכות תפלה, שהיה נוהג להשתחוות נגד הכתב, והובא בדרכי משה קמז ד. וראה שלטי גיבורים קידושין (יד ב בדפי הרי"ף) בשם ריא"ז, שאין להשתחוות לספר תורה, וראה ברכי יוסף או"ח שם ג בשם מהריק"ש, בדעתו. וראה ערך הגבהה (ב).