Bookmark and Share
רשימת נושאים:



אנו רוצים להרחיב ולהגדיל את מאגר המבחנים באתר.
כל מי שברשותו מבחנים סגורים (אמריקאיים) בכל נושא תורני שהוא מוזמן לשלוח אותם אלינו לכתובת: beitel@yeshiva.org.il

גמרא בבא מציעא שאלות חזרה פרק שלישי-תשובות
מקורות ללימוד לפני המבחן:
גמרא, רש"י ותוס' דפים לג-מד מסכת בבא מציעא

דף לג:
1. פירוש א': הנפקד טוען שנגנבו או שאבדו, ואחר כך נמצא הנגב והתברר שבאמת נגנב.
2. פירוש ב': "נגנבו" ז"א שאנו יודעים שנגנב ממנו, אך איננו יודעים אם פשע, "או שאבדו" ז"א שאבדו ממנו אך איננו יודעים אם אבדו על ידי גניבה או באופן אחר.
3. פירוש א': הנפקד רגיל לטעון דבר שהוא פטור בו אע"פ שהוא מוכן לשלם.
4. פירוש ב': הנפקד אחר שנגנבו בפשיעה, והוא מוכן לשלם כי אינו רוצה לישבע לשקר (שלא פשע).
5. צד החידוש בכלים – הבעלים מקנה את הכפל אע"פ דלא נפיש טרחייה! צד החידוש בבהמה – הבעלים מקנים אפ' תשלומי ד' וה' שהם מרובים.
6. א. דקל לפירותיו – קונה, בין לפי ר"מ ובין לפי חכמים. ב. עבד לקנסו – הגמ' בגיטין (מב:) הסתפקה האם קונה אפי' לפי חכמים, כמו דקל לפירותיו, או אינו קונה אפילו לר"מ כיון דלא עביד דאתי. ג. הפרה לכפילה – פירוש א' בתוס': אינו קונה אפילו לר"מ כי לא עביד דאתי, ופחות שכיח מנגיחת עבד. פירוש ב' בתוס': ספק כמו עבד לקנסו.
7. לפי רמי בר חמא: המפקיד מקנה לשומר פרה לכפלה. לפי רבא: המפקיד מקנה לשומר את גוף הפרה.

דף לד.
8. לא זכה בגיזות וולדות. נימוק: לפי ל"ק דרבא – כיון שאדם אינו עשוי להקנות שבח שבא מגוף הפרה, ולכן נעשה אומר לו "חוץ מגיזותיה וולדותיה". לפי איכא דאמרי – כיון שהקנה לו את הפרה רק סמוך לגניבתה, וקודם לכן היא היתה עדיין של המפקיד.
9. לפי ל"ק דרבא – זכה בכפל, כיון שהקנין נעשה על ידי המשיכה בשעת ההפקדה. לפי איכא דאמרי – לא זכה בכפל, כיון שהקנין נעשה סמוך לגנבתה ואז אין המשיכה קונה אלא חצירו, וכיון שלא היתה בחצירו לא קנה.
10. א. לא קנה ב. קנה. ג. קנה גם גיזות וולדות של ל' יום אלו, כיון שאמר "מעכשיו" הדבר הועיל לקנותה למפרע כאשר הושלמו אותם ל' יום.
11. לפי אביי - המשנה באה להשמיע לנו שדוקא אם לא רצה לישע הכפל שלו, אבל אם כבר נשבע אין הכפל שלו אע"פ שאחר כך הוא שילם. לפי רבא - כאשר כבר נשבע אז דוקא אם אחר כך שילם הכפל שלו, אבל אם אמר "הריני משלם" לאחר שנשבע אין הכפל שלו. ולפי זה הפירוש של "לא רצה לישבע" הא שלא רצה לעמוד בשבועתו שנשבע כבר.
12. ל"ק דרב פפא – לא זכה בכפל, כיון שלא היתה לו אפשרות לפטור את עצמו אלא על ידי טענת מתה מחמת מלאכה וזו טענה שאינה שכיחה. ל"ב דר פפא – זכה בכפל, כי היתה לו אפשרות לפטור את עצמו בטענת מתה מחמת מלאכה. ר זביד בשם אביי – לא זכה בכפל, כיון שהשואל כל הנאה שלו ולכן אין הבעלים מקנים לו את הכפל כשאמר "הריני משלם" אא"כ שילם ממש.
13. לפי שתי הלישנות דרב פפא – זכה בכפל, כיון שהיתה לו אפשרות לפטור את עצמו בטענת גניבה או אבידה. לפי אבי – לא זכה בכפל, כיון שכל הנאה שלו.
14. לפי אביי – זכה בכפל, כיון ששילם ממש. לפי ל"ק דרב פפא – לפי גירסתנו "ודאי לא הויא תיובתא" רב פפא מודה שכאשר שילם ממש זכה בכפל. לפי גירסת ר"ח "ודאי הויא תיובתא" רב פפא אינו מחלק בין אמר "הריני משלם" לבין שילם ממש, ובשני המקרים לא זכה בכפל כיון שלא היתה לו אפשרות לפטור את עצמו. לפי ל"ב דרב פפא – ודאי זכה בכפל, שהרי אפילו אם רק אמר היני משלם זכה בכפל.
15. שיטת ר"ת (קודם שחזר בו) – יכול לחזור ולומר איני משלם. שיטת רש"י, וכן ר"ת בתשובה – אינו יכול לחזור ולומר איני משלם. ב. שיטת ר"ת (קודם שחזר בו) – כיון שחזר ואמר איני משלם הוא יכול לישבע וליפטר ולכן לא מגיע לו כפל. שיטת רש"י, וכן ר"ת בתשובה – אמנם הוא אינו יכול ליפטר על ידי שבועה, ונשאר חייב לשלם, מ"מ לא מגיע לו כפל כיון שהטריח את המפקיד לבית דין.
16. לפי ל"ב במפקיד הקנה לשומר את הפרה "סמוך לגניבתה" – מדובר שהמפקיד מת לפני שנגנבה, ובשעת הקנין הדבר תלוי בבנים האם הם מקנים לשומר את הפרה בגלל שעשה לאביהם קורת רוח, או שאינם מקנים לו כיון שהם לא קיבלו ממנו קורת רוח. לפי ל"ק המפקיד הקנה לשומר את הפרה מעכשיו – הקנין חל בשעה שהאב חי, והשאלה היא האם המפקיד חס על בניו והעלה בדעתו להקנות לשומר את הכפל כדי שבניו יקבלו מיד את הקרן. לפי זה – ההסבר שהופיע בגמרא מתאים ללישנא בתרא בלבד.
17. רש"י – שאל מן האשה פרה של נכסי מלוג ושילם את הפרה לבעל – תוס' כתבו, לדעתו, ששילם לבעל רק את חלקו כמו ששוה פרה לפירותיה. תוס' – שאל מן האשה כשהיתה פנויה, שאז הקרן והפירות שלה, ושילם לאחד שניסת שאז הפירות שייכים לבעל. ריב"ן – שאל פרה מאשה שנואה, ואחר כך מתה האשה ושילם לבעל.
18. לפי רב יוסף, אם יש עדים שנגנבה – המלוה אין צריך לישבע שאינה ברשותו, ולכן חוששים שמא ימצא את הגנב ויוציא את הפקדון, ומשום כך המלוה צריך לישבע כמה היה שוה במקום הלווה. אם אין עדים שנגנבה – המלוה צריך לישבע שאינה ברשותו ולכן אין חשש שיוציא את הפקדון והלווה צריך לישבע כמה היה שוה. לפי אביי: בכל מקרה חוששים שמא יאמר אחר שבועה מצאתיה ולכן הלווה אינו יכול לישבע כמה היה שוה אלא המלוה ישבע שבועה זו. לפי רב אשי: המלוה ישבע תחילה שאינה ברשותו, ואחר כך הלווה ישבע כמה היה שוה.
19. לפי רש"י: שמא המלוה יוציא את הפקדון ויפסול את הלווה לעדות ולשבועה. לפי ר"ת: שמא המלוה יוציא את הפקדון ויהיה בכך גנאי ללווה שנשבע כל דבר שמתברר אחרי כן.

דף לה.
20. א. בגיזות וולדות – לא זכה, כיון שזה שבח שבא מגוף הבהמה. ב. ביוקר שהחפץ התייקר – זכה, כיון שנחשב כשבח הבא מעלמא.
21. א. לפי רבא זכה בכפל כי משלם ברצונו (ולפי אביי לא זכה – ב"ק קח.) ב. לכו"ע לא זכה בכפל כיון שהטריחו לבית דין.
22. א. "שומא הדר", כיון שהבע"ח של המלוה אינו עדיף מהמלוה עצמו שהרי הוא בא מכוחו. ב. ג. לא אמרינן "שומא הדר", כיון שהקונה או מקבל המתנה מעוניינים בקרקע ולא מעות. ד. לא אמרינן "שומא הדר", כיון שהבן ירש קרקע. ה. התוס' כתבו שהבן פודה קרקע של אביו, ז"א ששומא הדר.
23. א. הבעל אין צריך להחזיר את הקרקע ללוה. ב. בגמ' שהבעל לוקח הוי, אך כתבו בתוס' שגם יורש אינו צריך להחזיר (ראה שאלה 3ד).
24. א. הבעל אינו יכול לפדות את הקרקע מהלווה. ב. הגרא נימקה זאת בכך שבעל לוקח הוי, אבל יורש פודה קרקע של אביו כמש"כ התוס'. והנמוקי יוסף כתב ששומא הדר, ו"אורתא" שאינו מחזיר הכוונה היא למתנת שכיב מרע וכ"ר.
25. בעל בנכסי אשתו נחשב יורש או לוקח לפי מה שטוב לו, חוץ ממקום שיש בו הפסד לאחרים.
26. לדעת רבה – הקרקע קנויה לו משעה שב אה לידו האדרכתא שכתבו בית דין על נכסי הלווה. לדעת אביי – משעה ששטר האדרכתא נחתם בבית דין. לדעת רבא – אין הקרקע קנויה לו על ידי האדרכתא, אלא רק לאחר שמצא קרקע של הלווה והכריזו עליה בבית דין ושלמו ימי ההכרזה.
27. א. לפי חכמים – ישלם לשוכר, כי השוכר קני לה במיתה. לפי ר' יוסי – ישלם לבעלים, כי השוכר קונה אותה על ידי שנשבע, והבעלים יאמרו לו דל אנת ודל שבועתך. ב. לפי חכמים – ישלם לשוכר, כי השוכר קני לה במיתה. לפי ר' יוסי – ישלם לבעלים, כי השוכר קני לה בהבאת עדים והבעלים יאמרו לו אני פוטרך מהבאת עדים. ג. לכו"ע ישלם לשוכר דקני לה במיתה, כיון שהשוכר אינו צריך לעשות כלום כדי ליפטר. והנ"י כתב שלדעת הרי"ף והרמב"ם ר' יוסי חולק גם במקרה זו וסובר שישלם לבעלים.
28. א. השאילה ל – 90 יום – תלוי במחלוקת ר' יוסי וחכמים. לפי חכמים המשכיר צריך לשלם לשוכר ב' פרות, אחת שתהא שלו ואחת שיעשה בה מלאכה י' ימים ויחזרנה למשכיר. לפי ר' יוסי המשכיר פטור מלשלם פרה של שאלה. ב. השאילה ל- 100 יום לפי דרך ראשונה בתוס' – לדעת חכמים המשכיר חייב פרה אחת של שאלה, ולדעת ר' יוסי הוא פטור. לפי דרך שניה בתוס' – השאלה זו נחשבת כאילו ביקש ממנו לבטל את השכירות, והמשכיר פטור לגמרי.

דף לו.
29. אדם מתחייב אשם גזילות כאשר כפר בממון ונשבע על טענתו ואחר כך התברר שנשבע לשקר. אדם מתחייב חטאת כאשר לא כפר בממון אלא נשבע שבועת ביטוי.
30. קרבן אשם הוא איל בן ב' שנים ששוויו לפחות ב' שקלים.
31. לפי ר' יהודה: השוכר חייב אשם (כיון שחייב על גניבה ופטר עצמו בטענת מתה כדרכה) לפי ר' אמי: השוכר חייב אשם, אבל השואל פטור כיון שאין חייבים משום שבועת ביטוי על שבועה שהדיינים משביעים אותה.
32. לפי שמואל השואל פטור כיון שטענת נאנסה ליתא בלהבא.
33. התוס' מוכיחים מהמשנה בגיטין (כט.) שלכו"ע אסור למסור פקדון ליד אחר, ולכן פירוש דברי רב הוא ששומר שמסר לשומר אינו חייב לשלם, למרות שהיה אסור לו למסור לשומר אחר.
34. א. לפי אביי – משום דא"ל אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר. והסבירו בתוס' שנחשב כאילו פירש לו "אם תשנה מדעתי ותמסרנה לאחר יהא הדבר נחשב כאילו פשעת". לפי רבא – משום דא"ל את מהימנת לי בשבועה, והשומר האחר אינו נאמן לי. ב. נפק"מ כאשר השומר הראשון יכול לישבע על האונס, או שהיו עדים שנאנסה – לפי אביי חייב אבל לפי רבא פטור.

דף לז.
35. א. מדינא – אינו חייב לשלם פעמיים. בבא לצאת ידי שמים – חייב לתת לכל אחד מהם מנה. נימוק: לפי ר"ט א"א לחייבו מדינא במקום שיש ספק, אבל כיון שהיה לו לדייק חייב לצאת ידי שמים. לפי ר"ע אפשר לחייב מדינא במקום שיש ספק, אך רק בתביעת ברי, וכאן אין בנו של המפקיד יודע לתבוע. אבל חייב לצאת ידי שמים, כיון שהיה לו לדייק.
36. ב. אינו חייב לשלם פעמיים, אפילו כדי לצאת ידי שמים. נימוק: כיון שהפקידו לו בכרך אחד לא הוה ליה למידק. ואע"פ שיש כאן תביעה ברי אין ר"ע מחייב מדינא כאשר לא הו"ל למידק.
37. ג. מדינא – אינו חייב לשלם פעמיים. בבא לצאת ידי שמים – חייב לתת לכל אחד מהם מנה. נימוק: ניתוח המקרה כמו בשאלה א'.
38. ד. ר' טרפון: מדינא – אינו חייב לשלם פעמיים. בבא לצאת ידי שמים – חייב לתת לכל אחד מהם מנה. נימוק: א"א לחייבו מדינא במקום שיש ספק. חייב לצאת ידי שמים כי הוה ליה למידק.
39. ר' עקיבא : מדינא חייב לשלם לכל אחד מהם. נימוק: כיון שיש כאן תביעת ברי, וגם היה לו לדייק, יש לחייבו מדינא.
40. ר' טרפון פטר במקום שהגזלן יודע בודאי שלא גזל מכולם, אלא רק מאחד, וספיקו הוא ממי גזל.
41. ר' עקיבא מחייב במקום שגם הגזלן ברי לו שחייב לאחד מהם, אבל כאשר יש ספק האם בכלל חייב ר"ע יכול להודות שפטור.
42. א. נחלקו לענין נכסים שהיו שייכים לאם, שנפלו לה מבית אביה. ב. לדעת ב"ש וב"ה – יחלוקו יורשי הבן (ממשפחת אביו) עם יורשי האם. לדעת ר' עקיבא – נכסים בחזקתן. ג. לפי רש"י – כיון שר"ע סובר בשאר נפילות שיחלוקו, כדעת ב"ש, וכאן הוא מודה לב"ה. לפי תוס' – אגב ששנו קודם לכן "אלו ואלו מודים" שנו כאן "מודה אני בזו".
43. הגזילה תהא מונחת בידו עד שיתברר הדבר, כיון שאדם שיש בידו ממון אחרים ואינו יודע למי הממון שייח אינו רשאי להוציאו מידו ללא בירור שהוא מחזיר את הממון לבעליו. וכך מצאנו לגבי המוצא דבר שאין בו סימן במקום המשתמר קצת שיש להסתפק שמא הונח שם, שאינו רשאי ליטלו ואם נטלו אינו רשאי להחזיר את החפץ למקומו.

דף לח.
44. רב כהנא - אסור, כיון שאדם רוצה בקב שלו יותר משל חבירו. רב נחמן בר יצחק - אסור, כיון שחוששים שמא המפקיד יעשם תרו"מ על מקום אחור, לאחר המכירה. רשב"ג - מותר.
45. רבה בר בר חנה - מותר, כיון שיותר מכדי חסרונם אינו שכיח, והדבר קורה רק לזמן מרובה, ומסתבר שהמפקיד כבר תיקנם או עשאם תרומה על מקום אחר. רב נחמן בר יצחק - אסור, כיון שיותר מכדי חסרונם שכיח ועלול לקרות לאחר זמן קצר, וחיישינן שמא המפקיד יעשם תרומה ומעשר על מקום אחר.
46. רב כהנא: בכדי חסרונם - אסור, כי רוצה אדם בקב שלו. יותר מכדי חסרונם - מותר. לרב נחמן בר יצחק: אין חשש שיעשם תרו"מ על מקום אחר, ומ"מ בכדי חסרונם אסור משום שרוצה אדם בקב שלו.
47. א. בערב שבת תורמים אפילו שלא מן המוקף, וכן חבר הבא להציל את עם הארץ מאיסורא רבה על ידי שהוא יעבור איסורא זוטא ויפריש שלא מן המוקף. ב. חוששים לזה דוקא לענין מכירת הפקדון.
48. לשון רש"י הוא "כדרך שאר תבואות שרגילות להתחסר תשעה חצאי קבין לכור". וריב"ם הסביר שהמחלוקת היא כאשר חסרנו תשעה חצאי קבין בזמן מועט מהרגיל.
49. יין שהחמיץ שמן והבאיש דבש והדביש מודה רבב"ח משום שאינם מתקלקלים יותר, לעומת שאר פירות שהולכים ומרקיבים תמיד.
50. ר' מאיר - אסור למוכרם, כי היין לא יתקלקל יותר, והקנקנים אע"פ שעלולים להתקלקל הרי זה הפסד מועט. חכמים - מותר למוכרים בגלל הקנקנים, כי חששו אפילו להפסיד מועט.
51. א. פשיטא שמורידים קרוב לנכסיו. רש"י הגדיר את הקרוב כראוי ליורשו ואין קרוב ממנו.ב. מורידים קרוב לנכסי שבוי - שמא יפסידם על ידי שיזרעם תמיד בלי לזבלם (מחשש שהשבוי יחזור). מורידין קרוב לנכסי שבוי - כיון שאם השבוי יחזור אז הקרוב יקבל חלק בפירות כמו אריס, ולכן אין חשש שיפסידם. ג. רב - אין מורידין, שמא יפסיד את הנכסים. שמואל - מורידין.
52. נכסים רטושים הם נכסים עזובים, שבעל הנכסים עזבם מדעתו ואיננו יודעים להיכן הלך. אין מרודין קרוב לנכסים אלו, כיון שאם בעל הנכסים היה רוצה בכך הוא היה יכול לצוות על כך.
53. הקללה הזו מתייחסת לנופל בשבי שאשתו רוצה לינשא ואין מניחים לה, ובניו רוצים לירד לנכסי אביהם ואין מניחים אותם.

דף לט.
54. א. אוכל כל הפירות. ב. נוטל כאריס ומחזיר השאר - רש"י. תוס' - אין משלמים לו טרחו, אבל נוטל בשבח כאריס. ג. מניחים אותו לקדם ולתלוש קודם שיבואו הבעלים.
55. רש"י נוטל כל שנה כאריס, למחצה לשליש ולרביע, והשאר יישמר לבעלים. תוס' - נוטל הכל. ב. למ"ד מורידין קרוב לנכסי שבוי - נוטל כאריס. ג. אין מניחים אותו לתלוש קודם שיבואו הבעלים.
56. מה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל, והאשה אינה צריכה לשלם לו על מה שהשקיע בנכסיה.
57. המוציא הוצאות על נכסי אשתו קטנה כמוציא על נכסי אחר דמי, כלומר שאם רוציא ולא אכל שמין לו כאריס (מקבל למחצה לשליש ולרביע). נימוק: אשתו קטנה יכולה לצאת על כרחו ואינה תלויה בדעתו, ולכן הוא עלול לחשוש שמא תמאן בו בשעה שהשדה מליאה פירות והוא לא יהנה מהם למרות שכל ההוצאות היו עליו, ומשום כך תקנו שהוא יקבל כאריס.
58. בורח מחמת ממון (כגון שאין לו ממה לפרוע מס גולגולת) - נחשב כמו יוצא לדעת, ואין מרודין קרוב לנכסיו. בורח מחמת רציחה - הוא יוצא בבהלה ולכן נחשב כשבוי, ודינו תלוי במחלוקת רב ושמואל דלעיל.
59. בית דין מעמידים אפוטרופוס וקוצר ובוצר ומוסק, ואת שווי הפירות שומרים לבעלים ואחר כך מורידים הקרוב לנכסיו. אבל אין ממשיכים כך גם להבא כיון שאין מעמידים אפוטרופוס לאנשים גדולים, משום שלא ימצאו. אדם מסכים להיות אפוטרופוס לקטן משום המצוה שבכך, משא"כ באפוטרופוס לגדול.
60. לפי הס"ד: א. אחיו מאביו - אין מורידין. ב. אחיו מאם - מורידין. ג. אין מרודין. לפי המסקנה- גם אחיו מאם (ב') אין מרודין.
61. א. אין חוששים, אא"כ הגיע לגבורות, כדי שלא תתעגן האשה. ב. אין חוששים, אא"כ הגיע לגבורות. ג. תירוץ א: חוששים, כיון שמחמירים בנכסי יתומים. תירוץ ב: חוששים, כיון שנשבה יתכן שמת מחמת יסורים שעשו לו.

דף מ.
62. א. לפי גירסת רש"י - רב חסדא אמר "וכן אחר רב", כדי להביא ראיה מדברי רב שבנים גדולים השביחו לאמצע אפילו אם השבח בא מחמת טורחן של משביחים, בניגוד למ"ד (ב"ב קמג:) שהשביחו לאמצע דוקא אם שבחו נכסים מחמת נכסים, ולא כששבחו מחמת עצמן של אחרים. לפי גירסת ר"ת - הגמ' אומרת "וכן אמר רבה" כאשר בא מעשה דומה לפניו, כדי להביא את מה שאביי הקשה לרבה באותה העת.
63. כאשר הקטנים ידועים ונמצאים לפנינו: לפי רבא (ב"ב קמג:) - שבחו נכסים מחמת נכסים - השביחו לאמצע. שבחו מחמת עצמן של אחים - השביחו לעצמם. לפי רב (ע"פ גירסת רש"י בלבד!) - בין כך ובין כך השביחו לאמצע. כאשר הקטנים אינם ידועים: אביי - השביחו לעצמם, כי לא ידע למחול. רבה - השביחו לאמצע.
64. א. ייחד לו קרן זוית - אומר לו הרי שלך לפניך. ב. עירבן עם פירותיו שאינו מסתפק מהן - מחלקים את החסרון באופן יחסי בין המפקיד והנפקד. ג. עירבן עם פירותיו ומסתפק מהן - מוציא לו חסרונות לפי השיעורים שבמשנתינו.
65. א. כור - מוציא לו לפי השיעורים שבמשנה. ב. שני כורים - גם כאן מוציא לפי השיעור שנאמר במשנה לכור אחד כיון שמה אכפת להם לעכברים. ג. חצי כור - מוציא פחות מהשיעור שבמשנה, לפי חשבון הראוי להתחסר, כיון שאין לעכברים ריוח להיטמן בתוכו.
66. מדובר באופן שהפקיד אצלו בימות הגורן כשהחטים יבשים, ומחזיר לו בימות הגשמים ואז החטים נפוחות מחמת הלחות, והפוח של י' כורים עולה כדי חסרון של כור אחד לפחות. (בתוס' כתבו "חסרון של כור אחד", ורש"י כתב "שבנפיחתו משלמת חסרון המגיע לשני כורים או שלשה שהעכברים אוכלים").
67. לפי לישנא קמנא: טוחים בשעוה - יוציא לו שתות. טוחים בזפת - יוצא לו חומש. לפי לישנא בתרא: אין הבדל בין שעוה לזפת, והשיעור תלוי בסוג הקרקע שעשו ממנה את הקנקנים.
68. לפי ר' יהודה - מכר לו את הצמד ואת הבקר. נימוק: הצמד אינו שוה 200 זוז, והדמים מודיעים שהתכוין גם לבקר. לפי חכמים: מכר לו רק את הצמד. נימוק: אין הדמים ראיה להוציא מהמוכר את הבקר, אלא אמרינן שהלוקח מחל לו.
69. א. לפי אביי - לדעת חכמים אסור למוכר לערב את השמרים בשמן, כי הלוקח קונה את השמן בחזקת מזוקק, ואינו מקבל עליו שמרים. לפי רב פפא - לדעת חכמים מותר לערב את השמרים בשמן, אבל כשנתן לו שמן מזוקק הרי שמחל לו על ערבוב השמרים ואין הלוקח מקבל עליו שמרים. ב. לפי תירוץ א' בתוס' שי נפק"מ כאשר השמן עדיין בעין לדעת אביי המוכר אינו יכול לערב שמרים וצריך להוסיף לקונה לוג ומחצה שמן אבל לדעת רב פפא המוכר יכול להוסיף לקונה לוג ומחצה שמרים שיערבם בשמן. לפי תירוץ ב' בתוס' אפילו אם השמן בעין אין זו נפק"מ, כיון שכאשר מדדו השמן היה מזוקק הרי כבר מחל ואפילו לדעת רב פפא אינו יכול לתת לקונה שמרים במקום שמן. ג. לפי אביי - לדעת ר' יהודה מותר לערב את השמרים בשמן, ולכן יש למוכר טענה שעל ידי עירוב השמרים הוא יכול להיפטר מלוג ומחצה שמן למאה. לפי רב פפא - לדעת ר' יהודה אסור לערב את השמרים בשמן, ואם הלוקח לא יקבל עליו לוג ומחצה אז לא ישאר למוכר שום רווח.

דף מא.
70. לפי ר' ישמעאל - הגנב פטור, כיון שכבר החזיר את הגניבה. לפי ר' עקיבא - הגנב חייב, כיון שללא ידיעת בעלים אין זו השבה.
71. ר' ישמעאל פוטר גם בגונב טלה מן העדר, וסתם טלה אן לו מקום מיוחד אלא הולך ממרעה למרעה.
72. ר' עקיבא מחייב גם בגונב סלע מן הכיס והחזירו לכיס, והרי הכיס הוא מקומו של הסלע, ואם הכיס יחדו לו מקום בתיבה.
73. הרישא פוטרת את השומר שטלטל את החבית לצורכו והניח על פי דעת ר' ישמעאל שהשבת גניבה אינה צריכה דעת בעלים, ודי בכך שהחזירה למקומה, וכיון שלא יחדו לה מקום ממילא כל מקום הוא מקומה.
74. לפי ר' יוחנן - הסיפא היא כדעת ר' עקיבא שהשבת גניבה צריכה דעת בעלים, ולכן השומר שלא הודיע לבעלים על השבת החבית- חייב. לפי שאר האמוראים - גם הסיפא היא כדעת ר' ישמעאל, אלא שהוא פוטר דוקא אם החזירה למקומה, ובסיפא מדובר שלא החזירה למקומה שיחדו לה, בניגוד לרישא שמדברת על מצב שלא יחדו לה מקום וממילא כל מקום הוא מקומה. ב. המחלוקת בן האמוראים היא באיזה אופן השומר שמטלטל לצורכו נחשב גזלן. לפי ר' יעקב בר אבא - דוקא אם נטלה על מנת לגוזלה. לפי ר' נתן בר אבא - גם אם טלטלה על מנת לשלוח בה יד וליטול מקצתה, ולא נטל עדיין כלום, כיון ששליחות יד א"צ חסרון. לפי רב ששת - אפילו טלטלה להביא עליה גוזלות, כלומר שרצה רק להשתמש בה ולא ליטול ממנה כלו, נחשב גזלן כיון שהשואל שלא מדעת נקרא גזלן.
75. לפי מ"ד שליחות יד א"צ חסרון - חייב בין בחבית יין ובין בחבית שמן, כיון ששלח יד אע"פ שלא נטל אותו מקצת. לפי מ"ד שליחות יד צריכה חסרון - בחבית שמן פטור כיון שלא נטל אותו מקצת אין זו שליחות יד. בחבית יין חייב אע"פ שלא נטל אותו מקצת כיון שנוח לו שתהיה כל החבית בסיס לאותו מקצת שברצונו ליטול, כדי שלא יחמיץ. (משא"כ בשמן שאין המקצת נשמר אגב שאר השמן שבחבית). ב. "או נשבר או נשבה... שבועת ה' תהיה בין שניהם אם לא שלח ידו" משמע שאם שלח יד הוא חייב אע"פ שמתה או נשבתה. ג. הרועה אינו חייב משום פשיעה כיון שבא לעיר בזמן שאנשים רגילים לבוא לעיר ולא שינה ממנהג הרועים. ד. א. בעודת עליה אך לא משכה - פטור, כיון שאדם אינו נחשב גזלן במטלטלים אם לא קנאם במשיכה. ב. משכה אבל כבר נטל את מקלו - לפי ר' ישמעאל השבת הגזילה א"צ דעת בעלים, וכשנטל את מקלו השיב את הגזילה ופטור. לפי ר' עקיבא צריך דעת בעלים ואין זו השבה, ולכן: למ"ד שליחות יד א"צ חסרון חייב, אך למ"ד צריכה חסרון פטור כיון שלא חסרה. ג. עודן עליה ומשכה - לכו"ע לא היתה השבה, והדבר תלוי במחלוקת רב ולוי, לפי רב שליחות יד צריכה חסרון, ופטור אא"כ חסרה על ידי הכשה במקל. לפי לוי שליחות יד אין צריכה חסרון וחייב.
76. א. ומה שומר חנם שפטור בגניבה ואבידה אם שלח בה יד חייב, שומר שכר שחייב בגניבה ואבידה לא כל שכן שחייב על שליחות יד. ב. ר' יוחנן ור' אלעזר פורכים ק"ו זה, כיון שמצאנו חומרא בשומר חנם יותר משומר שכר, ששומר חנם משלם תלשומי כפל בטוען טענת גנב. ג. ר' יוסי בן נהוראי אינו פורך כך, כיון ש"קרנא בלא שבועה" כלומר: דינו של שומר שכר הטוען טענת גנב חמור יותר משומר חינם, כיון ששומר שכר מתחייב מיד לשלם קרן, ואילו שומר חינם פטור, ורק אם נשבע לשקר שנגנבה ובאו עדים שהוא גנבה רק אז ישלם כפל.
77. ב. לפי ר' יוסי בן נהוראי – שליחות יד שנאמרה בשומר שכר מיותרת, כיון שאפשר ללמוד משומר חינם, ובאה ללמד ששליחות יד אינה צריכה חסרון. לפי רבא – שליחות יד שנאמרה בשומר חינם ובשומר שכר שתיהן ניתנות לדרשא, כיון שהיה אפשר לחייבם בשליחות יד בק"ו משואל, ומאחת מהן ילפינן ששליחות יד אינה צריכה חסרון.

דף מב.
78. כסף אע"פ שהוא צרור צריך להיות בידו של אדם, כפי שלמדו מהפסוק וצרת הכסף בידך, ולכן השומר לא היה צריך להפשילו לאחוריו.
79. א. אע"פ שצרורים יהיו בידך. שיהא כספו של אדם מצוי בידו. ב. אין הברכה מצויה אלא בדבר הסמוי מן העין.
80. מדד ואחר כך בירך הרי זו תפילת שוא.
81. כספים אין להם שמירה אלא בקרקע, ומספיק עומק של טפח. וכאשר שכיחים גנבים המגששים בקרקע יש לטמון את הכסף בתקרה. וכאשר שכיחים גנבים השוברים את התקרה יש לטמון את הכסף בין שורות הבנין בכותל. וכאשר שכיחים גנבים המטפחים בכותל לידע אם יש שם חלל יש לטמון את הכסף בטפח התחתון של הכותל הסמוך לקרקע או בטפח העליון הסמוך לתקרה.
82. א. כאשר ידוע שיש חמץ תחת המפולת – עד ג' טפחים חייב לחפש ולבער, ובעומק של יותר מג' טפחים הרי הוא כמבוער. ב. כאשר אין חמץ ידוע: לפי תירוץ א' – עד ג' טפחים צריך לפנות את המפולת כדי לבדוק. לפי תירוץ ב' – אין צריך לבדוק מפני סכנת עקרב.
83. ב. בחמץ יש חשש שהכלב יריחנו ויחפש אחריו ויוציאו, אבל לענין כספים אין חשש כזה ודי בכך שהם מכוסים מן העין, ולכן די בעומק טפח.
84. שומר שכר שהטמין כספים מאה אמה בקרקע ונגנבו זו גניבת אונס והוא פטור. שואל חייב בגניבת אונס, כיון שחיוב שואל בגניבה נלמד מ"וכי ישאל" ו' מוסיף על ענין ראשון (כלומר – שואל חייב במה ששומר שכר, שנכתב בפרשה שלפניו, חייב), והרי זה כאילו נאמר בפרשת שואל שהוא חייב בגניבה ובאונס וממילא אין מקום לפוטרו בגניבת אונס.
85. לימוד א: קל וחומר משומר שכר שחייב בגניבה. לימוד ב: "וכי ישאל" – ו' מוסיף על ענין ראשון. לפי לימוד א' אין לנו מקור לחייב שואל בגניבת אונס, כיון שלפי מסקנת התוס' שומר שכר פטור במקרה כזה, אבל לפי לימוד ב' שואל חייב בגניבת אונס.
86. תחילתו בפשיעה וסופו באונס חייב כאשר האונס לא היה נארע אם לא פשע תחילה, כמו בצריפא דאורבני שבאו לשם הגנבים וגנבו משם את הממון, אבל כאשר האונס היה נארע גם אם לא פשע תחילה הוא פטור, כמו בפשע בה ויצאה לאגם ומתה כדרכה שהרי לגבי מלאך המות מה לי הכא מה לי התם.
87. שכחה נחשבת כאן כפשיעה, ולכן רבא חייב את הנפקד ששכח היכן הוא שם את הממון, ואמר לו "כל לא ידענא פשיעותא היא".
88. א. אשתו נאמנת לישבע שנגנב, משום שכל המפקיד על דעת אשתו ובניו הוא מפקיד. ב. אם פשעה ואין לה מה לשלם השומר חייב לשלם, וכאשר יהיה לה היא תחזיר לשומר.
89. א. אפוטרופוס שמינוהו בית דין נשבע ליתומים. ב. חייב לשלם במקרה שפשע. ג. לפי ר' יוחנן פטור, שמא ימנע ולא ירצה להתמנות אפוטרופוס לשמור על השור. לפי ר' יוסי ב"ר חנינא חייב.
90. א. אינו נשבע ליתומים ב. חייב לשלם במקרה שפשע ג. לפי ר' יוחנן פטור ולפי ר' יוסי ב"ר חנינא חייב.
91. במקרה שהבקרא פשע הוא חייב לשלם, כיון שהספסירא תובע מהיתומים את שורו שמת בפשיעה, והם שומרי חינם עליו, והיתומים יחזרו ויתבעו את הבקרא שיפטרם מן הספסירא כיון שהוא פשע.

דף מג.
92. א. מותרים – ישתמש בהם. ב. צרורים – ישתמש בהם. ג. בקשר משונה: ל"ק – לא ישתמש בהם, ל"ב – ספק. ד. צרורים וחתומים – לא ישתמש בהם.
93. א. אם נגנבו או אבדו – השולחני חייב באחריותם, בין אם דינו כשואל ובין אם דינו כשומר שכר. ב. אם נאנסו: רב הונא – חייב באחריותם, כיון שנחשב כשואל. רב נחמן – אינו חייב באחריותם, כיון שנחשב כשומר שכר. משום שיש לו הנאה בכך שאם יזדמן לו מקח טוב הוא יכול להשתמש בכסף.
94. לדעת רב הונא – מעל מיד. לדעת רב נחמן – מעל לכשיוציא.
95. א. לפי שיטה א' בתוס' – אסור להשתמש במעות. לפי שיטה ב' בתוס': לדעת ר' יוחנן – מותר לו להשתמש, כי דבר תורה מעות קונות. לדעת ריש לקיש – אסור להשתמש. ב. אסור להשתמש במעות. ג. תירוץ א' – אסור להשתמש, אא"כ פירש על מנת להשתמש בהם. תירוץ ב' – אפילו בסתמא אמרינן שהקדים לו המעות כדי שיוכל להשתמש.
96. שיטה א' – כי כספים אין להם שמירה אלא בקרקע. שיטה ב' – כי מותר למוכר להשתמש במעות, ונעשה עליהם שואל וחייב.
97. מדובר שגזל רחל וגזזה וילדה. לדעת ב"ש הגזלן לוקה בחסר (הגיזות) וביתר (הולדות), וצריך להחזיר את הגיזות והולדות לנגזל, כדברי ר"מ. לדעת ב"ה הגזלן משלם כשעת הוצאה מבית בעלים, אבל גיזות וולדות שלו, כדברי ר' יהודה.
98. לפי ב"ש וב"ה: אם הוזלה – משלם כשעת הגזילה. אם הוקרה – משלם כשעת השבירה, שעת היוקר. לפי ר' עקיבא: בין הוזלה ובין הוקרה משלם כשעת התביעה.
99. נותן צמר לצבע – ר"מ אינו קונס, כיון שמדובר בשוגג. גזל רחל וגזזה – ר"מ קונס שלא יקנה את הגיזות כיון שהוא מזיד.
100. נותן צמר לצבע – לא התכון לקנות בשינוי, ולכן אינו קונה. גזל רחל וגזזה – התכון לקנות בשינוי, ולכן קונה.
101. א. חייב על כל החבית, ואפילו למ"ד שליחות יד צריכה חסרון, כיון שנוח לו שהחבית כולה תהיה בסיס למקצת שברצונו לגזול. ב. לפי ב"ש חייב, ולפי ב"ה פטור. ג. ב"ה מחייבים את הנפקד על המעשה של שלוחו, למרות שאין שליח לדבר עבירה, כיון שנאמר "על כל דבר פשע". ד. התוס' הסבירו, שמה שנאמר במשנה "החושב לשלוח יד בפקדון ב"ש אומרים חייב" הכוונה היא לדיבור, אבל מחשבה ללא אמירה אינה מחייבת אפילו לדעת ב"ש.

דף מד.
102. בית שמאי – בשליחות יד חייבים על המחשבה כמעשה. בית הלל – בשליחות יד יש שליח לדבר עבירה, וחייב על מה שאמר לעבדו ולשלוחו.
103. מדוע בנותן צמר לצבע לצבעו אדום וצבעו שחור ר"מ סובר שקונה בשינוי, ואילו בגזל רחל וגזזה וילדה צריך להחזיר את הגיזות והולדות?
104. מדוע "בנותן צמר לצבע" ר' יהודה סובר ששינוי אינו קונה, והצמר חוזר לבעלים, ואילו ב"גזל רחל וגזזה" קונה את הגיזות ומחזיר גזילה בעיניה?
105. מה הדין לפי ב"ש ולפי ב"ה במפקיד חבית אצל חבירו ונשברה לאחר שהנפקד: א. הגביה את החבית על מנת לשלח יד במקצתה. ב. אמר שרוצה לשלוח יד בחבית. ג. אמר לשלוחו שיטול מקצת מהיין שבחבית ד. חשב לשלוח יד בחבית.

דף מד.
106. מה לומדים ב"ש וב"ה מהפסוק "על כל דבר פשע"?