הרב ש. יוסף וייצן
שאלה
היאך יתכן שלאחר התגלות ספר הזוהר שינו את סגנון עבודת ה’, דהיינו אנו עובדים את ה’ לא בצורה בה עבדו אותו רבותינו הראשונים. וזה מתבטא בכמה וכמה דברים, לדוג’: בקריאת תהילים על חולה דבר שאינו מוזכר בדברי הראשונים, [מוזכר תפילה בהזכרת שמו אבל לא קריאת תהלים], וכן באמירת שמות משמות הקבלה וכד’. וכן בכל מיני פיוטים למכניסי רחמים, אשר המאירי בסוף פ"ד בסנהדרין כותב מפורש שאין אנו צריכים להם, ויש עוד ראשונים. וכן בהשגחה פרטית אשר רוב הראשונים סבורים כד’ הרמב"ם בזה [לפחות בערך] אבל ודאי לא כמו שהיום מתייחסים, כאילו הקב"ה מזיז את הרגל והאצבע לבנאדם בכל רגע. ועוד ועוד. וכי רבותינוּ הראשונים טעו ח"ו? היאך אפשר לשנות בצורה כזו דרסטית את עבודת ה’? והכל על סמך ספר אחד [קדוש כמובן] שלא ברור בכלל שהוא של רשב"י ואולי חלקו, וגם אם כן אין זה משנה.
תשובה
יש הנחות רבות בדבריך הנחות שצריך לפרט אותם אחת אחת אולם אומר לך דבר כללי אחד שהוא הדבר המרכזי בדברי אליך. אנו מאמינים בכך שהקב"ה נתן את התורה לעם ישראל. נתינת התורה כוללת נתינת תורה שבכתב ונתינת תורה שבעל פה. תורה שבעל פה אינה רק התורה שנאמרה בעל פה למשה רבינו אלא התורה כפי שהיא נמסרת ומתפתחת דרך הופעת גדולי ישראל. הקב"ה שותל נשמות של חכמים וגדולי דור ומתאים לכל תקופה את מי שמתאים לה. המשמעות של אמונה בתורה שבעל פה היא שהקב"ה משגיח על עם ישראל שידע לזהות את חכמיו וקדושיו וידע במי להאחז. הדבר שקובע מה נכלל בתורה שבכתב ומה לא נכלל זה כלל ישראל. עם ישראל בכללו יש לו את הצופן הפנימי לזהות מה לקרב ומה לרחק. מחד יש בתורה יכולת להתפתח ולהיות דינמית. ומצד שני עם כל הדינמיות של התורה יש שמירה ויציבות עצומה בעם ישראל שהתורה לא תלבש פנים שאינם ראויים. זאת ההשגחה המיוחדת שיש לנו בכך שהקב"ה נטע את חי העולם בתוכנו. יש מקורות לכך שכשיבוא משיח יתגלו דברים חדשים בתורה עד כדי כך שיראה שכל התורה שנלמדה במשך הדורות היא תראה כהבל, כתורה חולפת, יחסית לתורה שילמדו בישיבתו של משיח. התורה תלך ותתחדש. מתאים שאם חזרת עם ישראל לארץ ישראל יהיו חידושים בהופעת התורה. חלק מכך קשור להופעת סתרי תורה. גילוי סתרי תורה גרם למנהגים חדשים שאם הם נתקבלו בכלל ישראל זה מלמד על כך שהמנהגים האלו יסודם בקודש.
לקריאה בהרחבה >
