בית המדרש

  • שבת ומועדים
  • שיעורים נוספים
לחץ להקדשת שיעור זה

אל תישרפו באש של עצמכם!

undefined

הרב נתנאל יוסיפון

איר תשע"ז
4 דק' קריאה
ההילולא בלג' בעומר במירון בציונו של התנא האלוקי רבי שמעון בר יוחאי, הפכה להיות בשנים האחרונות האירוע השנתי הגדול ביותר בישראל. מרכזיותה של ההילולא, כרוכה בחשיבותה העצומה של תורת הנסתר לעם ישראל בדורות האחרונים, דורות הגאולה. ואכן, האר"י הקדוש, ראש המקובלים לדורות אחרונים עלה בלג' בעומר למירון, ובכך נתן את התוקף והעומק להילולא זו.
מדהים לגלות, שבדיוק באותם שנים נולדת בארצות אשכנז הילולא נוספת בלג' בעומר (במימדים קטנים יותר), הלא היא הילולת הרמ"א. רבי משה איסרליש, גדול הפוסקים האשכנזים, שהסתלק לבית עולמו ב- לג' בעומר שנת שלג' (או שנת שלב'. האר"י הקדוש הסתלק ב- שלב', כך שזה ממש באותם שנים).
ומספרים, שהרמ"א חי לג' (33) שנה בלבד, הסתלק ב- לג' בעומר, בשנת שלג', וחיבר לג' ספרים. בעת ההלוויה, אמר המספיד- אצל רבינו הכל הוא בסימן לג', לכן אף אנו נאמר עליו לג' שבחים. אמר עליו לב' שבחים, ולא ידע להגיד את השבח ה- לג'. ביקש הספדן מהנוכחים, שאחד מהם יעלה ויגיד שבח נוסף, כדי להגיע למספר 33 כמניין לג'.
עלה השמש ואמר – רבינו הרמ"א היה בכל פורים מקדים ומקצר בסעודת פורים שלו, והיה מסובב לאחר סעודתו בין בתי אנשי העיר, ומזכיר לכולם שיזכרו לברך ברכת המזון ולהתפלל ערבית, כדי שהשכרות לא תגרום להם לבטל מצוות חשובות אלו. וזה הוא השבח ה- לג'.
זהו סיפור עמוק מאד, המבטא משהו מדמותו של הרמ"א, ומהווה השלמה חשובה לעניינו של לג' בעומר. ראשית – יש כאן ענווה גדולה. רב העיר וגדול הדור, סובב בין בתי אנשי העיר כשמש מן המניין, ומזכיר לכולם לקיים את מצוות ה'. זוהי ענווה כלפי אנשים, ובעיקר ביטול גמור מול ה', אשר כולנו מחוייבים לקיים מצוותיו.
והלא, ספרו הגדול של הרמ"א, לידתו במידת הענווה. כידוע, רצה/ החל הרמ"א לחבר חיבור הלכתי גדול המסכם את הראשונים כ'בית יוסף', וספר פסיקה והכרעה כ'שולחן ערוך'. אך כששמע שרבי יוסף קארו מחבר חיבורים דומים, גנז/ שרף את חיבוריו, והסתפק בחיבור ה'דרכי משה' וה'מפה', המהווים רק ספרים נלווים ל'בית יוסף וה'שולחן ערוך' כהשלמה למנהגי אשכנז. דווקא ענוותו זו של הרמ"א, הביאה לכך שהשולחן ערוך והמפה מהווים יחד את ספר הפסיקה היסודי של עם ישראל. אופייני לענווה זו, היא הנקודה בסיפור, שמציינת ששבח זה 'נשכח' בהתחלה, אך בהמשך דווקא שבח זה מהווה החותם וגולת הכותרת במפעלו של הרמ"א. הענווה היא היא שמגדילה את האדם.
שנית – ענווה זו הופכת את הרמ"א לאיש 'עממי', הסובב בין בני עירו. ואכן, מטבע חזק מאד בפסיקתו של הרמ"א היא החשיבות הגדולה שהוא מעניק ל'מנהג ישראל'. פעמים רבות, פסיקתו שונה משל ה'שולחן ערוך', כי כך הוא המנהג. יחד עם זאת, 'עממיותו' לא גורמת לו לבטל את התורה בפני אנשי העם, להיפך, בפורים הוא מאיץ בבני עירו להתעלות ולדקדק במצוות, וזהו השילוב ההלכתי שעל פיו משלב הרמ"א מנהג שמתאים להלכה בתוך הפסיקה.
והדברים מתאימים בימינו ללג' בעומר, יום שכל כולו מנהג שיסודו בהררי קודש, ומנהג 'עממי' המרומם רבים ממגוון עדות וזרמים לרוממות של קודש. ויחד עם זאת, כפי שמדגישים הרבנים – חשוב שהכול יהיה בהתאם להלכה.
שלישית – עולם ההלכה הוא הדקדוק בכל פרט, והכל מכוח הענווה. בעולם האגדה והנסתר, האדם מתמלא ב'אורות גבוהים', ובטעות הוא יכול לזלזל בחשיבות הפרטים הקטנים, וגם ליפול במחשבה שהכוחות הגדולים נובעים ממנו ולא מה', חלילה. פורים, ובפרט – השכרות בפורים, ממלאת את האדם באורות ללא גבול, ןהרמ"א בא להזכיר את חשיבות הדקדוק בכל פרט הלכתי.
היכולת לדקדק ולברר כל פרט הלכתי כרוכה בטבורה במידת הביטול בפני ה'. לעולם הנסתר חשיבות עצומה להבאת האדם להתלהבות וחשק בעבודת ה', אולם בלהט ההתלהבות יכול האדם ליפול בדמיונות שווא, שאת ה' אפשר לעבוד כפי שמדמה דעתו המצומצמת, וללא הקשבה לדבר ה' זו הלכה, (ובזה שגו נדב ואביהוא). ההלכה משלימה עולם זה בכך שהאדם עוצר ומקשיב להנחייה המדוקדקת של ה' על הדרך להתקרב אליו.
הרמ"א היה גם מקובל גדול. ואף דרך ייחודית הייתה לו בתורת הנסתר, לחבר את הקבלה והפילוסופיה כעומק ההלכה. זוהי דרך של חיבורים, שלא כולם הסכימו עימו עליה, אך היא אופיינית לו כאיש של חבורים.
וכאן אנו מגיעים לנקודה מהותית, המשלימה את קומתו של לג' בעומר. לג' בעומר הוא יום השמחה הגדולה על התגלות האור הגדול של תורת הנסתר, אך חשוב לזכור ולשלב את הנסתר וההלכה.
הרב הנזיר בספרו 'קול הנבואה' ובשיעוריו בכלל היה שב ומדגיש ש'גדולי הקבלה והפילוסופיה בישראל הם גם גדולי ההלכה'. שני העולמות משלימים ומשולבים זה בזה. נציין כמה דוגמאות – האר"י הקדוש, גדול המקובלים, הוא גם ממחברי ה'שיטה מקובצת' כתלמידו הגדול בנגלה של רבי בצלאל אשכנזי מחבר ה'שיטה מקובצת'. הרמב"ם גדול הפילוסופיה היהודית בעל ה'מורה נבוכים' הוא גדול פוסקי ההלכה הראשונים. הרמב"ן מגדולי הפוסקים והמקובלים, הרמ"א ועוד.
ועל כולם – ה'בוצינא קדישא', התנא האלוקי רבי שמעון בר יוחאי, ש'חיבר כמה הלכות, הם במשנה ערוכות', ושיטתו ההלכתית מקבילה לדרכו – דרך הנסתר, המסתכלת על הכוונה הפנימית כפי שמובא ב'קול הנבואה'. רשב"י דורש 'טעמא דקרא', לומד הלכות לפי הטעם של התורה, כי מסתכל על פנימיות הדברים. רשב"י גם מתיר בהלכות שבת 'דבר שאינו מתכוון', כי ללא הכוונה לעשות מעשה איסור אין במעשה זה איסור ועוד.
ויהי רצון שנתחזק בלג' בעומר הקרוב באורות הגדולים הנסתרים, ונתבטל לדבר ה' בדקדוק פרטי ההלכות!
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il