בית המדרש

  • הלכה מחשבה ומוסר
  • הדרכות כלליות
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

חנה בת חיים

עצות להצלחה בלימוד תורה

התמדה בלימוד; להתרחק מלסבור סברות עצמיות, מחוסרות סמך; כיצד ללמוד סוגיה; לימוד כל סוגיה ובירור ההלכה למעשה; לקבוע עיקר לימודו במקצוע בתורה שלבו חפץ בו; לימוד רזי תורה; ממי ראוי ללמוד? האם רשאי בחור רווק ללמוד מסכת נדה? ת"ח המפסיד מזמנו כדי ללמד מתחיל.

undefined

הרב משה צוריאל זצ"ל

ג' אלול, תשס"ו
17 דק' קריאה




סדר יומו של בן ישיבה
"צריך להיות ראשית השתדלותו להקיף בתחילה א. את כל הלכות הרי"ף כפשוטן, בבקיאות הגונה. (תוספת המעתיק: עיין דברי הגר"א, מובא ב"מעשה רב" פסקא ס). וזה נקל מאד להשיג ע"י קביעות מתונה וכו' וכו'. וכשילך בדרך זה בכל יום תמיד, יחבר עם זה שיעורים ב. להקפה כללית בתורה בכתב (כל המקרא כולו) וזמנים הגונים מדי יום ביומו לקנין הידיעות של ג. האגדות (שבתלמוד), ד. המדרשים, ה. ספרי המוסר, ו. המחקר (תוספת המעתיק: מורה נבוכים, אמונות ודיעות ועוד) ז. והקבלה, בשמירת המדרגות וריווח זמן ח. למחשבה עצמית, להרחבת (ה)הרגשות הטובות ושיעור קבוע ט. לתלמוד בגרסא, מדי יום ביומו וזמנים מפוזרים (משך השבוע) לבירור י. עומקה של הלכה בהרחבה י"א. ופלפול בענינים מפוזרים (תוספת המעתיק: על יחס חלוקת הזמן בין לימוד התלמוד בגירסא, לבין זמן הניתן לעיון בהרחבה והפלפול, עיין דברי אריז"ל, "שער המצוות", פרשת ואתחנן, עמ' עט. וכן דברי הגר"א על משלי (ו, ח)) כדי להרחיב את הדעת ולהתעמק בעיון, שהוא נצרך מאד לכל דורש תורה. וכו' וכו' ממילא תוולד בקרבו התשוקה לדעת ההלכות על בוריין, וירבה לעסוק בתלמוד בבלי י"ב. וירושלמי, בתוספתות וכל דברי חז"ל, מתוך הכרה פנימית בנחיצות ההרחבה והביאור. ועיקר העסק יהיה לו תמיד קבוע בגירסא של יסודות ההלכות, ועיקרי דברי תורה וכו'. וכשילך באופן כזה, יוכל קבוע לו זמנים גם כן לרכישת החכמות (הכלליות) והידיעות המועילות לאדם בעולם, המרחיבות את חוג דעתו ונותנות לו אומץ לצרכי החיים, ויהיה מקובל על הבריות, ומוצא חן בעיני אלוהים ואדם". ("אורות התורה", פרק ט, סוף פסקא ג)

בקיאות
עדיף להיות בקי במקצוע אחד בתורה מאשר להיות "מכיר" בשטחיות בהרבה מקצועות.
"כי שלימות העולם תבוא מרבוי הבקיאים כל אחד במקצוע מיוחד בתכלית המעלה, ולא ממי שסופג הכל רק בדרך שטחי". ("עין איה", ברכות, פרק ששי, פסקא כה)

כמו כן כתבו בשם הגר"ח ולוז'ין:
"וטוב להיות בקי במסכת אחת היטב, מהרבות בלא כוונה" ("כתר ראש" (בסידור הגר"א) פסקא נ"ה).

לפעמים אדם נמצא במיצר מפני שרואה שאיננו יכול להקיף את כל התורה. אעפ"כ עליו לשנן לימודו במנוחת נפש ושלווה, כי "לא עליך המלאכה לגמור" (אבות, ב). וכך לשונו של הראי"ה:
"אמנם גדול מאד הוא אותו הכלל הנשגב 'לא עליך המלאכה לגמור, ולא אתה בן חורין להבטל ממנה'. ואם כן אין כל כך צורך על דבר ציור ההתחזקות לעבודת התורה בענין הקפת כלל ידיעותיה. אכן זה משמש (לתן) (לתת) מנוחה ללב למען יעסוק בכל ענין וענין ברוח בטוח ושוקט, שלא יטרידהו ענין אחר, או דאגה כללית של גמר הידיעה הבלתי אפשרית. וכו'. אבל מכל מקום צריך לסלול לעצמו דרך זו שתהיה ההקפה הכללית (הערת המעתיק: להקיף ידיעת כל ספרי היסוד שלנו) מושקפת לו. וכו' וכו'. מה שמורגל לומר שאין קץ לתורה ביחס לענינים המעשיים שלה, הוא נאמר רק ע"פ תנאים מיוחדים. אבל באמת אפשר לו לאדם, כשילך בדרך ישרה, לכלול הקפה ברורה מכל הצד המעשי שבתורה". (אורות התורה, פרק ט, פסקא ג')

ובאמת כך הדריך בשו"ע הרב רש"ז מלאדי:
"כי באמת ההלכות הנגלות לנו יש להן קץ ותכלית ומספר. וכן המדרשים שנתגלו לנו" (הל' תלמוד תורה, פ"א ה"ה. וע"ע דבריו בפרק שני, ה"ח וה"ט).

הראי"ה שיבח לימוד כל הרי"ף (אורות התורה, פרק ט פסקאות ג, יג)

על החשיבות להקדים לימוד בבקיאות, לשמוע הרבה ולהוסיף ידיעה, בלי להוסיף לכך חידושיו הפרטיים של הלומד עד שהדברים יתיישבו יפה בלימוד ("אל יצא לריב מהר"), ורק אח"כ יוסיף חידושי עצמו, כתב הרב ב"עין איה",, ברכות פרק ט פסקא שמג). כי הענין של מלחמתה של תורה "זה בונה וזה סותר, הוא רק אם הוא כדאי והגון לכך" (שם).

הבקיאות באה להרבות הון הידיעות. אבל העיון בא לשלול את הטעויות המתיילדות. וצריכים לשני הכוחות (שם, פסקא שנא).

חזרה על הלימוד
כותב הרב אל אחיו:
"אף כי מאד נבהלתי ממה שראיתי שהנך חוזר רק שלוש פעמים על תלמודך. דע לך אחי יקירי כי הנני היודע ועד, על פי הנסיון, כי אי אפשר כלל לזכות בחזרה של ג' פעמים. ואבקשך מאד מאד להרגיל עצמך לחזור לכל הפחות עשר פעמים כל פרק קודם שתתחיל פרק אחר". ("אגרות" ח"א דף ט)

ועוד הוסיף:
"לחזור יפה על לימודך, כי זהו עיקר פרי הלימוד" (שם, דף י).
"וכל עיקר חולי הדור הזה תלוי בזה, שהם סוברים שדברים שנתיישנו אין צורך לחזור עליהם ולהשכילם יפה, והם מבקשים חדש באפס ישן. ולא יימצא להם בשום אופן, כי החדש לא יבוסס כי אם כאשר יצא ממקור הישן". ("אגרות", ח"א עמ' כח)

גירסא רהוטה בלימוד
הרב משה צבי נריה מוסר:
"ולא פעם היה הרב מזרז את מקורביו לחזור על לימודם גם כשאין באפשרותם ללמוד בעיון הראוי. והיה אומר: 'צריכים להתפלל גמרא', כלומר לעבור בשטף" ("שיחות הראי"ה", עמ' רמא).

וכך כתב הרב עצמו במקום אחר:
"ריהטא היא מין גירסא במרוצה גדולה, ברפרוף על הענינים, כמה שאפשר לקלוט" ("אורות הקודש", ח"א עמ' עד). ונ"ל מקור לזה במסכת נדה (נג ע"ב) "אגב שיטפך" פירש רש"י: "ריהטא". וכן מפורש במעילה (כ ע"א) "רהיט ותני".

בזמן שהרב היה ראש ישיבת ב"מרכז", היה לומד עם אחד האברכים וגומר כל הש"ס בשנה אחת. כלומר למדו יחד שבעה דפים ביום ("שבחי הראי"ה", עמ' רעה).

התמדה בלימוד, ללא הפסקות
רצי"ה מספר כי לא נחה דעת אביו הראי"ה ממה שמפסיקים את הלימוד כדי לומר פרקי תהלים עבור איזה חולה (אפילו חולה שנמצא בסכנה). זו לשון רצי"ה:
"וכמו כן לא היה מסכים בשום אופן לומר תהלים בישיבה בתוך סדרי הלימוד להתפלל בעד חולה, כשהיו מזדמנים בקשות כאלה. וסיפר כי ב(ישיבת) ולוז'ין לא הסכים הגאון הנצי"ב ז"ל להפסיק לזמן קצר את הלימוד בישיבה כדי לאמר תהלים בתפלה לרפואת הרבנית (אשת הנצי"ב) כשהיתה מסוכנת ומוטלת לרפוי בנתוח. ואך נענה להפצרת בני הישיבה והסכים להם למשך חמשה רגעים. והשגיח שביטול התורה של הפסקה זו לא יעבור את גבול הרגעים האלה" (הוספת המעתיק: כנראה על פי מאמר חז"ל בבבא מציעא לג ע"א כי תורה שבכתב היא בפחות קדושה מאשר לימוד תורה שבעל פה). (לשלשה באלול, ח"א פסקא פה)

כמו כן לא נחה דעתו של הראי"ה מאותם תלמידים שהפסיקו לימוד סדרי הישיבה כדי להשתתף בהפגנה פוליטית נגד שלטונות המנדט הבריטי (כך העיד לי הרב ז. ריגר, מבאי ביתו של הראי"ה). ושמא יש למצוא סמך לזה בדברי הדרכה של רבו של הראי"ה הנצי"ב, הכותב שאין לבן תורה לבטל מלימודו כדי לטפל בצרכי העיר ("ברכת הנצי"ב" על המכילתא, יתרו פסקא ב' דף קעא; ובקצרה ב"רנה של תורה" על שיר השירים ג, ג).

מעשה והרב בא פעם לבית המדרש ומצא שכמעט נתרוקן כי הלכו התלמידים לשמוע מגדולי הנואמים שהגיע לעיר. הקפיד הרב על ביטול ה"סדר" ואף רצה להטיל על אותם תלמידים קנסות. ("שבחי הראי"ה", עמ' קעח)

פעם ספרו לראי"ה כי בבית ספר שבכפר אחד (בא"י) קבעו שמונה שעות בשבוע ללימוד הגמרא. הגיב הרב: "בישיבת ולוז'ין, מי שלמד (רק) שמונה שעות ביום גמרא נחשב לתלמיד חלש". ותוך כדי דיבור, בכה (על מצב הדור). ("שבחי הראי"ה", עמ' רס-רסא)

אולי יעניין אתכם:


>> איך לומדים גמרא בישיבה? - שאל את הרב
>> הסגולה להצלחה בלימודים
>> הלימוד יומי של אתר ישיבה - גמרא, רמב"ם, אמונה ועוד.

הפלפולים בלימוד התלמוד
העיד רצי"ה על ארחות אביו הראי"ה:
"ההדרכה וכו' בריבוי השקידה והעמקת הבירור וההבנה בדברי רבותינו בש"ס וראשונים עם גדולי האחרונים, לא הסכים בשום אופן להרחיב ויכוחים ופלפולים מסתעפים בתוך סדר הלימוד בישיבה. וכאשר בני הישיבה השתדלו לפניו, התיר בקושי להמשיך בזה רבע שעה". (לשלשה באלול, ח"א פסקא פה)

והוסיף רצי"ה שהראי"ה סיפר עובדא שהיה לו בעצמו עם הגאון ר' ראובן מדינאבורג, בדרך שימוש ומשא ומתן, וענה לו הגאון (ע"פ עירובין מח ע"א) 'אי דייקינן כולא האי, לא הוי תנינן' (כלומר אם מדקדק כל כך בכל פרטי הפרטים, לא נספיק ללמוד). ואמר (הראי"ה) כי ע"פ תשובה זו נקבע לו אז בימי נעוריו לקו ולמשקולת שיעור ומדה לגדר העמקת ההבנה". (לשלשה באלול, ח"א פסקא פו)

עוד כתב: "שלא להתגדר בפלפולים, כי אם לכתוב ערכים בצורתם של ספרי הכוללים" (אגרות ח"א עמ' שלז) כדוגמת ספר "שב שמעתתא", ספר הכריתות, מלוא הרועים ועוד.

מתוך מה שהרב חיבב עבודת הסדרנות, כלומר להקיף כל החומר הנכתב על נושא מסויים ולסדר אותו כדי שיהא בר שימוש לכל הבא לעיין בו, כתב הרב מאמר עידוד ב"מאמרי הראי"ה" בשם "תחיית הקודש" (מובא ב"מאמרי הראי"ה", עמ' 49-51. והוא מקוצר ממה שמובא בשם הרב ב"אזכרה", הו"ל רי"ל מיימון, מוסד הרב קוק, עמ' קנג-קנז). שם כתב שיש בין לומדי התורה אלה שהם בעלי כח החידוש, ומולם יש בעלי "מלאכה" כלומר לאסוף, לסדר ולערוך. הרב שיבח אותם ראשונים שעסקו גם "במלאכה" הנ"ל, הם הרי"ף רמב"ם סמ"ג רשב"א רא"ש וטור ושו"ע. ומוסיף לומר:
"וכל מה שהלכו הדורות האחרונים ונתרחקו ממקור ראשון, נתמעט יסוד "המלאכה" מעבודתה הספרותית של התורה, ונשארנו עומדים בצורתנו על יסוד העיון והחכמה (כח החידוש) לבדה. עכשיו בזמן הירידה והדלדול שלנו עלינו לזכור ולחשוש כי 'כל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה וגוררת עון' (אבות, ב), גם במובן הרוחני". ("מאמרי הראי"ה", עמ' 50)

דוגמא לסדרנות יפה זו הגיש לנו הרב תכנית באגרותיו (ח"ב עמ' קפ-קפב, עיי"ש).

"והחידושים היותר טובים באים כשאין מכוונים לחידוש ולפלפל, כי אם להאיר ולברר את הפשט והכללות". ("אגרות", ח"א עמ' שלז)

אמנם הרב היה מפלפל היטב עם בעלי הפלפול שבאו אליו. אבל אח"כ הסביר לצלמידיו מעשהו זה:
"רציתי לעשות לו נחת רוח. אך לא זו הדרך, ואין מקרא יוצא מידי פשוטו". ("שבחי הראי"ה", עמ' קפא)

להתרחק מלסבור סברות עצמאיות בהבנת סוגיות התלמוד, אלא אם כן יש נקודת אחיזה לסברות אלו בלשונם של חז"ל
הראי"ה היה מושפע מאד מדרכי הלימוד של הנצי"ב (עיין מאמר הרב עליו ב"מאמרי הראי"ה", עמ' 123). הרב משה צבי נריה בהיותו לומד אצל הראי"ה שאל אותו על טיב לימודיו אצל הגר"ח סולובייציק (בריסק), שהרי גם הוא נתן שיעורים בולוז'ין באותה תקופה שהרב היה שם. ענה הראי"ה:
"הייתי נכנס אל ר' חיים ונושא ונותן עמו בהלכה, גם לפני השיעור שלו וגם אחרי השיעור. אולם הייתי מושפע מהגאון ר' ראובן (רבה של דווינסק, מחבר "ראש לראובני") שאמר לי: 'כל סברא שבעולם היא חשודה. היא צריכה להיות מפורשת (בתלמוד וראשונים) או כמעט מפורשת". ("שיחות הראי"ה", עמ' עא)

הרב כותב שהבא ליישב סתירות במקראות, אין אנו יכולים בעצמנו לעשות זאת על פי סברות, בלי למצוא אסמכתאות בכתובים עצמם ("עולת הראי"ה", ח"א עמ' קפד).

כיצד ללמוד סוגיה?
כתב הראי"ה לבנו:
"בסדר הלימוד ראוי שתשים אל לבך לעבור על הסוגיה הנלמדת בדיוק הראוי. בתחילה על פי רש"י ותוספות. ואח"כ בהרא"ש והרי"ף ומפרשיו. אח"כ לעיין בדברי הפוסקים באותו עניין, ברמב"ם ומפרשיו ובדברי השולחן ערוך ומפרשיו. ובעת הלימוד עם הצעירים, להזכיר עד כמה שאפשר את חילוקי השיטות וענפיהם הראשיים. ומה טוב אם תעבור את ביאורי הגר"א (על השו"ע) באלה הענינים. ומה טוב יהי אם תתרגל להניח על הכתב את תמצית הסוגיה וחילוקי שיטותיה, אפילו ללא חידוש" (מצדך). ("אגרות", חלק רביעי, ט"ו טבת, תר"פ)

רמב"ם, קביעות הלימוד בספרו
הראי"ה ראה ערך גדול ללימוד קבוע יום ביומו בספר "יד החזקה" לרמב"ם. כך הדריך:
"כמדומה שראוי להתרגל הרבה בחזרת רמב"ם כסדר, פרק או פרקים בכל יום, כפי האפשר, פעם בלא נושאי כלים ("מפרשים") ופעם עם נושאי כלים היותר עיקריים. אבל העיקר (הוא) החזרה ההיקפית, שבהמשך הענין כמדומני שעתיד ספר ה"יד" להיות המעיין המרכזי לתלמידי חכמים, על פי סדרי הלימוד שבהכרח יחודשו". ("אגרות", ח"א עמ' קנה, וע"ע "גנזי הראי"ה", תורה, דף 25)

מה פירוש "המעיין המרכזי"? נ"ל כי ילמדו בספרו הלכות קבועות, פרק אחר פרק, ורק משם יחזרו לעיין במקורות שבתלמוד. וזה מעין מה שעשה הגר"א בביאורו למען לימוד השולחן ערוך.

לימוד כל סוגיה ולברר בה את ההלכה למעשה
מוסר הרב אושפיזאי, לימים הרב של רמת גן,
"דרך לימודו של הרב היתה 'אסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא. וכך גם דרש מתלמידיו שיבררו את שיטות הראשונים בכל הסוגיות בכיוון לבירור ההלכה". ("שבחי הראי"ה", עמ' קעא)

הראי"ה עסק עשר שנים באסיפת פסקי ההלכה לכל דף ודף בתלמוד בבלי, בין ע"פ רמב"ם ובין ע"פ שולחן ערוך. וזה הנקרא "הלכה ברורה", הנדפס על הדף במהדורת ישיבת מרכז הרב. אין ספק שלא היה מתבטל מלימודו זמן כה מופלג אם לא שראה בכך השגת יעד במעלה העליונה ביותר, לא רק לעצמו אלא לכל ציבור לומדי התורה. עיין דברי רצי"ה ב"שלשה באלול" (ח"א פסקא צב) וכן "שבחי הראיה" (עמ' קנ). בהקדמת "חזון הגאולה" כותב עד ראיה כי ראה בספרייתו של הראי"ה ששים מחברות בכתב יד מלאות מהציונים הללו.

על החשיבות בדורנו לצרף יחד לימוד הגמרא עד בירור ההלכה למעשה בפוסקים, ולימוד בפוסקים ולחבר דבריהם עם המקורות בגמרא, כתה הרב במאמרו "הרצאת הרב" (מובא בסוף "אורות התורה", שנת תש"ה. עיין מאמר "המכון" בספר "קבצים מכתב יד קדשו" (שנת תשס"ו) בעריכת הרב בעז אופן, עמ' רכז-רכח; וע"ע "אזכרה" לרי"ל מיימון, ח"א עמ' קנ ואילך. ורק מקצת מהמאמר הובא ב"מאמרי הראי"ה", עמ' 49-51).

מחשבת ישראל
הרב קרא לתלמידי חכמים צעירים:
"לקבוע מסכת בהרחבה לכל המקצוע הגדול של תורת הלב והמחשבה, לכל הלכות הדיעות שבתורה; מתחתית המדריגה של הלימוד המוסרי היותר נמוך וקל, עד לרום פסגת המחשבה היותר עליונה ורוממה, עד מרום שיח קודש של רזי עליון וסתרי תורה. אבל מאד מאד אנחנו חייבים בשמירת הסדר. וחלילה לדלג אף מדריגה קטנה. רק הכל כסדר, בדיעה צלולה וגדולת הנפש, בזריזות ובמתינות וכו' וכו'. חלק גדול ורשום ומצויין (הערת המעתיק: זמן רחב ומועיל) בכל יום ויום. אמנם רק חלק (מהיום), כי ארבע אמות של הלכה הם היסוד, עיקר כח החיים שהכל עליו נבנה". ("אגרות", ח"א עמ' כו)

וכך גם כן הזהיר את בנו רצי"ה, בעת צעירותו:
"ועל דבר לימוד ספרי מוסר ועיון (הערת המעתיק: זה כינוי ללימודי מחשבת ישראל, שאין בהן הלכות בפועל) כמדומה שאיני צריך להעירך (להתרגל ללימוד זה) וכו'. רק שתקבע אותה בסדר יפה, שלא תבזבז כוחות ולימודים הלכתיים יותר מהמדה". ("אגרות", ח"א עמ' לז)

בהיות הראי"ה ביפו, ובנו רצי"ה למד בצעירותו בירושלים, כתב לו אביו הדרכה להתחבר לרבנים חשובים.
"מהגדולים הללו תלמד להרבות קנינך בחכמה, למגמר ולמסבר, לחזור על לימודך בחשק ואהבה, לקנות ידיעה שלימה בגמרא, פירוש רש"י ותוספות כסידרן, לעשות העיקר עיקר, והטפל טפל (הערה: החלוקה בין הלכה ומחשבת ישראל). כי לא ראיתי חכם גדול באמת כי אם אותם שמשימים עיקר עיסקם בתלמוד וראשונים, ללמוד ולחזור כסדרם ממש, ביחוד בראשית ביכורי הילדות". ("אגרות", ח"א עמ' כו)

וגם אחרי עשרות שנים בהיותו רצי"ה בפתח תקוה ומתפרנס ע"י מסירת שיעורי תלמוד לתלמידיו, הדריך הראי"ה: "ותיזהר מלהמשך יותר מדאי, בעת הלימוד, בעניני מחשבות מופשטות" (אגרות, חלק רביעי, ג' שבט תר"פ).

ובכל זאת, צריך כל בן תורה לקבוע לעצמו זמן קבוע בכל יום, שעה או שעתיים, ללימוד התורה הפנימית (בין אם זה מלימודי מוסר הנ"ל ועד לדרגות השונות ללימודים רזיים של רמח"ל והגר"א וכיו"ב). נביא כאן קודם (א) כל דבריו על הקצבת הזמן הנ"ל. אח"כ נביא דבריו (ב) על תוכן הלימוד.

א.
"גם העסק הפשטי בכל ספרי אגדה, מחכמת המוסר והיראה וכל ספרי תיקוני המדות והדיעות לרבנן קדישי קמאי ובתראי, חובה ומצוה שיהיה העסק בהם שגור וקבוע, בבקיאות הגונה ושכל טוב, למגמר ומגרס ועיוני (כלומר לגרוס הרבה פעמים, וגם לעיין בדבריהם) וכו' וכו'. אמנם הצעירים לימים, או אשר ימצאו בעצמם כבדות ומיעוט חשק למאור הפנימי, עליהם החובה מוטלת ל(כל ה)פחות שלא לגרוע חק דבר יום ביומו לשיעורים שעה ושתים בכל יום לחכמת האמת (הנ"ל) ואז בהמשך הזמן תהיה דעתם מתרחבת, ושפע הצלחה יחול על הגיונם גם בגופי תורה" (ביאור המעתיק ע"פ אבות, סוף פרק ג': גמרא והלכות). ("אגרות", ח"א, עמ' פב)

ב. ולענין תוכן הספרים הנלמדים, הרב מציע:
"ידע כבודו שכל עיקר כוונתי בחוברותי, ובכל מה שאני כותב, הוא רק לעורר לבב ת"ח, זקנים וצעירים, לעסוק בעיון בפנימיות התורה, בין במוסר בכל הדרכים הנמצאים עמנו מקדושי עליון, בין במחקר בכל הספרים הקדושים שהנחילונו רבותינו הגאונים בעלי מחקר (הערת המעתיק: כמו "אמונות ודיעות", "מורה הנבוכים", "ספר העיקרים") בין בקבלה על פי כל הדרכים שהם מורשה לנו מאבותינו זי"ע, בין על דרך הראשונים, בין על דרך האחרונים, בין על דרך (תנועת) החסידות, בין על דרך רבינו הגר"א והרמ"ח לוצאטו ז"ל. וללמוד את כל הספרים עם דברי זהר הקדוש וספרא דצניעותא, ספר הבהיר וספר יצירה; וכל מדרשי חז"ל, בעיון ובבקיאות, צריך על זה התמדה גדולה, ממש כהתמדת הש"ס ופוסקים". ("אגרות", ח"א עמ' מא)

והרב חזר לפרט שמותיהם של ספרים אחרים באגרות ח"א עמ' קעב. והרחיב יותר ב"אדר היקר" (עמ' טז). אבל כל הספרים האלו אין ללמוד אותם ברפרוף, וכקריאת עיתון, אלא לימוד מתון ומעמיק. וכך לשון הרב:
"וכל אותם הספרים מלאי ענין, שכל כך התעמקו בהם גדולי הדורות בחיבורם והפצתם, הם מונחים בקרן זוית, או נחשבים לספרי טיול, שמעיינים בהם בדרך ארעי. עיון כזה איננו מביא כלל את התועלת המבוקש הכללי להתכנסות המחשבות, לקישורן, התיילדותן ובניינן". (אדר היקר, עמ' יד)

הרב הזהיר כי אי אפשר להצליח בהבנת הלימוד הנ"ל אלא אם כן יקדימו לכך לימוד דקדוקי המצוות. וז"ל:
"כדי להכנס בעדן זה צריכים לקבל גם את העול של הדריכה בשבילים הצרים של דיוקי המעשים, פרטי החשבונות, של כפיית הרצון, דקדוקי קטנות בפרטים. ומהם באים לאור הגדול ההולך ואור עד נכון היום". (אורות, עמ' קסב)

אמנם צריכים ללמוד את כל מקצועות התורה. אבל יש להקפיד על סדר נכון, לתת רוב הזמן ללימוד פשט ונגלה, ורק מקצת זמן ללימוד התורה הרוחנית. וככל שיתקדם בלימוד, יוכל להקציב ללימוד הרוחני יותר זמן. וכך ביקורתו של הרב על הפזיזים: "וזה אינו לומד בהדרגה וכו' בתחילה למיגרס והדר למיסבר, מתחילה פשט ואח"כ רמז וסוד וכו' ולומד רק באקראי, קופץ ובולע בלי ישוב הדעת והדרגה" ("מאמרי הראי"ה", עמ' 428)

חסרון יש באדם המזלזל בלימוד הפשט וקובע רוב מרצו בלימוד רמז, דרוש וסוד. כך לשון הרב:
"יסוד התורה היא ללמוד אותה לשמה, וללמוד בקביעות, לא בדרך מקרה וכו'. והלומד להתייהר, עיקר עסקו הוא רק לפרסם את עצמו בשלושת חלקי דרוש, רמז וסוד. אבל מהפשט הוא מסיח דעתו וכו' (כי) אינו עוסק כי אם באותם חלקים שמשער שעי"ז יהיה לו תפארת וכבוד בין הבריות". ("מאמרי הראי"ה", עמ' 427)

הרב כתב על תכניותיו מה לכלול בסדר הלימוד בישיבה שקיוה להקים:
"בעצם הישיבה, כבר אמרתי במכתבי הקודם, שכל מגמתי היא שבה יהי' מקום רק לתורה, אבל לתורה במובן הרחב והמקיף שלה, הכולל את כל חלקיה, בין מצדה המעשי, בין מצדה העיוני והרוחני... אינני מוציא מן הכלל שום צד, מכל הצדדים שנמצאו אתנו באוצר הרוחני שבתורה, בתורה שבכתב ובתורה שבע"פ, מן הראשונים ומן האחרונים, בין מן הפילוסופים בין מן המחקרים, בין מהמקובלים, בין מבעלי האגדה והדרוש, בין מבעלי המוסר והעבודה. כולם יחד הם לנו מקצע גדול בתורה, שחובת ת"ח בזמננו גדולה היא לדעת אותם... רבוי הידיעה והכרת הגוונים המרובים והשונים מחכים את הלומד להיות עושה את עצמו, שיעשה בעצמו אדם מקורי, היודע לזרות ולהבר, להכריע ולחדש". (אגרות, ח"א עמ' קצב-קצג)
"המגמה הראשית של הישיבה (היא) לקבוע ג"כ חלק רשום מהמצויינים ביותר להעיונים הרוחניים, ליסד על דרך הקדושה אמתת חכמת ישראל לכל סעיפיה, בכל הרחבתה, עד שלא יהיו עוד חכמת ההסתוריה והבקורת, הגיון הדעות, הפיוט וכל ענפיהם, שייכים דוקא לאותם האנשים החפצים דוקא בהירוס התורה ואמונת השי"ת". ("אגרות", ח"א עמ' קמח)
"בדבר הישיבה, עיקר כונתי היא שיהי' קבוע בה לימוד בקביעות בחלקי התורה הפנימיים, מהתחלת המוסר והמחקר עד עמקי הקבלה והסוד לכל פרטיהם, כי מובטחים אנו, שזה יביא לגאולה שלמה, וזה נאה מאד להמצא באה"ק. אמנם צריך לזה הכנה מרובה, ולעת עתה עוד הסכמתי על פרוגרמה (תכנית) מפורטת. וכשאתקנה ואדפיסה בע"ה לא אמנע הטוב מכת"ר בל"נ". ("אגרות", ח"א דף קמה)

לקבוע עיקר לימודו במקצוע בתורה שלבו חפץ בו
אמרו חז"ל "אין אדם לומד תורה אלא ממקום שלבו חפץ" (ע"ז דף יט ע"א). לוי עשה מעשה גדול שעזב שיעורו של רבינו הקדוש, אשר בחר לקבוע בביאור ספר תהלים. כי לוי היה מעוניין יותר (באותו זמן) ללמוד ספר משלי. וכבר אריז"ל הסביר כי לפי חשק לב האדם, ידע מה תפקידו בלימוד התורה ("ספר הגלגולים", פרק ד; "משנת חסידים" לר' עמנואל ריקי, הל' תלמוד תורה, פרק ג הלכה ה).

כתב הרב:
"ישנם שיצאו לתרבות רעה מפני שבדרך לימודם והשלמתם הרוחנית בגדו בתכונתם האישית המיוחדת. הרי שאחד מוכשר לדברי אגדה, ועניני ההלכה אינם לפי תכונתו להיות עסוק בהם בקביעות. ומתוך שאינו מכיר להעריך את כשרונו המיוחד, הוא משתקע בעניני הלכה כפי המנהג המורגל. והוא מרגיש בנפשו ניגוד לאלה הענינים שהוא עוסק בהם, מתוך שההשתקעות בהם אינה לפי טבע כשרונו העצמי". ("אורות התורה", פרק ט פסקא ג', עיי"ש המשך דבריו)

וכך אמרו חז"ל בענין המקצועות השונים שבתורה:
"אפילו דברי תורה שניתנה מלמעלה, לא ניתנו אלא במדה. ואלו הן מקרא, משנה, תלמוד, הלכות ואגדות. יש זוכה למקרא, ויש זוכה למשנה ויש זוכה לתלמוד ויש זוכה להגדה. ויש זוכה לכולן" (מדרש ויקרא רבה טו, ב).

ומצאנו גם אצל חז"ל שהיו "רבנן דאגדתא" (ירושלמי יבמות פ"ד ה"ב), כלומר שמצאו עיקר התעניינותם וחידושיהם במקצוע מסויים זה שבתורה. (ע"ע להלן בפרק "רזי תורה").

על לימוד מקרא
"הרב היה נותן שיעורים בחוג מצומצם יותר, בחומש ורש"י. והדגיש שהנצי"ב דרש מתלמידיו שילמדו חומש ורש"י, ורק אז ידעו ללמוד תורה שבעל פה". ("שבחי הראי"ה", של דר. ליפשיץ, עמ' קעד)

לימוד רזי תורה
כתב הרב:
"כשם שמנויה וגמורה היא שאם רואה אדם שהצלחתו היא ברוחניות התורה ובחכמת האמת, וקשה לו העיון ההלכותי, אז חיובו הפנימי הוא לקבוע את החלק היותר עיקרי מזמנו לעיון ההוא המסתגל לרוחו; כמו כן אם רואה אדם שלימודו בסתרי תורה מקדש אותו, מעלה את רוחו ומקרבהו אל הקדושה בהרגשת לב ושכל פנימי; ומהלימוד הנגלה אינו רואה את פרי הנחמד הזה וכו' אז מופת גמור הוא שתיקונו הוא בלימוד החלק הזה של אור תורה הפנימי של חכמת האמת". (אורות התורה, פרק י פסקא ג)

ואח"כ כותב:
"אפילו אם נמצא אנשים גדולים בתורה ביראה ובחכמה שאין הענינים של סתרי תורה נוגעים להם, (זה) מפני גודל מעלתם, מפני שיש להם רכוש רב להעסיק בו את רוחניותם במכמני התורה והחכמה הגלויים. וכו'. כי אפילו אם נחליט שתשוקה זו (ללמוד רזי תורה) באה לו מפני מיעוט כשרונו לענינים הגלויים, מה בכך? סוף סוף זאת היא מתת חלקו (מה שנגזר עליו לפי ההשגחה העליונה) וראוי לו לשמוח בחלקו" (אורות התורה, פרק י פסקא ד)

סדר הלימוד של תורה משנה ותלמוד. ההבדל בין ילד למבוגר
סדר המדרגות בתינוק המתחיל ללמוד, הם לפי טבע הענין. קודם כל יש לטפח רגשי הלב, שיהיה נוטה אל הטוב, הקדושה ויראת ה'. אח"כ יש להקנות לתלמיד הידיעה המעשית, איך להוציא אל הפועל רגשי הלב הטוב בחיים ובמעשה (הרי הם דברי המשנה). אח"כ יש להגביר בו את השכל בעיון, בין בדברים המעשיים, ובין בדברים המופשטים, בדיעות ואמונות. (עין איה, שבת פ"א פסקא נה. וכדברים האלו הוסברו יותר בפירושו על אבות, סוף פרק חמשי, "עולת ראי"ה", ח"ב עמ' קפא-קפב. והם לפי גילאי חמש, עשר ובן חמש עשרה שנים). אבל אדם המתחיל ללמוד בגיל מבוגר "צריך להקדים הסידור המעשי (לימוד ההלכות) קודם שישתדל להגדיל את תפארת רגשותיו".

ממי ראוי ללמוד כל מקצוע ומקצוע בתורה
יש להקפיד ללמוד בכל תחום ממורה שהוא מומחה לאותו נושא, ולא ממי שעוסק בתחום ההוא באקראי ולא בעיון הראוי. וכך לשון הרב: "מפני החציפות הנצאת בהרבה אנשים מושכים בשבט סופר (ביאור המעתיק: אנשים שיש להם סגנון קל בכתיבה) לחוות דעתם בדבר שאינם מומחים לו, כמו עניני התורה, האמונה, דרכי היראה והמוסר וכיו"ב, יצא משפט מעוקל. וכו' (כי) כיון שהדבר אצלו טפל, אין זה מן המובחר. והמובחר יצא רק מאלו ששמים לילות כימים על עסקי תורתם המיוחדת להם" ("עין איה", שבת, פ"ב פסקא כא).

התעוררות ללימוד תורה ע"י ההכרה שהיא הטוב והצדק
תחילה צריך לתפוס מקום בלבו של אדם שהחיים צריכים להיות ע"פ דרך ה', דרך הטוב והצדק. "אם הציור הכללי הזה חסר לו, אז לא יכיר (הלומד) כלל תעודתה (ייעודה) של תורה וכו'. וכל אשר יראה פרטיה של תורה, תחשב עליו כמשא כבד וכעסק של טורח. וכו' וכו'. על כן חובה רבה היא לגדולי ת"ח להכיר את גדולת עומק הצדק הכללי שבתורה. אז יחשבו בעיניהם עסק הדקדוקים הפרטיים להכנה לדבר גדול הערך, כמו שהם באמת, ויביאו אותם לכל טוב ורוממות" ("עין איה", שבת פ"ב פסקא קע). שמא לכן צריכים להקדים לימודי יראת ה', לפני לימוד התלמוד. וכן כתב הגר"א (משלי כה, ד). ובהקדמת "מסילת ישרים" הביא ראיה לכך מן שבת לא ע"א "יראת ה' היא אוצרו".

האם ראוי כי בחור רווק ילמד הלכות נדה וכל השייך לכך?
אמר הרב שהתורה מטהרת ומנקה את נפשו של אדם, וגם מרוממת אותו. ולכן אפשר לו ללמוד ההלכות הללו (עדות של תלמידו, מובא ב"אוצרות הראי"ה" מהד' תשס"ב ח"ב עמ' 377). ובספר "מולוז'ין עד ירושלים", הנכתב ע"י הרב מאיר בר אילן בנו של הנצי"ב, מעיד כי בישיבת ולוז'ין למדו כל התלמוד מתחילה ועד סוף, בכל יום ויום דף חדש (שהרב נתן על זה שיעור בהיכל הישיבה), ממסכת ברכות ועד נדה. והיו כמעט כל הישיבה בחורים רווקים.

תלמיד ישיבה שהוא מומחה יותר בתורה ומצליח בלימודו, האם מותר לו או אסור לו לבטל מלימודו כדי ללמד צעירים ממנו, או שמא זה אף חובה עליו?
הרב משה צבי נריה הביא בספריו ממה שדיבר הראי"ה בשיעורי פתיחה של שנת הלימודים בישיבת "מרכז". בין היתר, אמר שם הרב כי מוטל על המבוגרים יותר לתת מזמנם לעזור לצעירים יותר, להבין בלימודם.

סיוע יש לכך מדברי משו"ת "חתם סופר" (חו"מ סי' קסד) שם כתב על אלו שתורתם אומנותם ולומדים יום ולילה, ורק מבטלים מלימודם למען מזונותיהם.
"ובתוך אותו הזמן המיוחד לתורה ועבודה, אם יבוא אדם ללמוד ממנו דבר וכו' אע"פ שמפסיד לימודו של עצמו ע"י זה, בזה של חברו קודם לשל עצמו" עכ"ל.

בעצם זה מפורש במדרש על פסוק "רש ואיש תככים נפגשו" (משלי כט) אמרו
"'רש' זה רש בתורה, ו'איש תככים' זה ששונה סדר או שני סדרים (במשנה ותלמוד). עמד רש עם איש תככים, אמר לו: השניני (תלמד אתי) פרק אחד? והשנהו (אם לימד אותו) 'מאיר עיני שניהם ה'!', קנו עולם הזה ועולם הבא. 'עשיר ורש נפגשו'. עשיר בתורה, רש בתורה. אמר אותו רש לאותו עשיר: השניני פרק אחד', ולא השנהו. אמר לו (הערת המעתק: אנו נתרגם כאן ללשון הקודש) במה אתה רוצה שאלמדך? במשקין (פרק
קשה ההבנה) או ב'מאימתי' (פרק קל ההבנה). לך תקרא ותשנה עם מי שכמותך (בדרגת ההבנה שלך)! (ממשיך המקרא) עושה כולם ה'. מי שעשה לזה חכם, יכול לעשותו טפש. ומי שעשה לזה טפש, יכול לעשותו חכם" (ויקרא רבה לד, ד. והוזכר בקצרה במסכת תמורה טז ע"א).
על לימוד הירושלמי
הרב מ"צ נריה מעיד:
"הרב זצ"ל דרש שילמדו את סוגיות הירושלמי במקביל ללימוד הבבלי בכדי לברר את השיטות זו מול זו, בבחינת בא זה ולימד על זה". ("ליקוטי הראי"ה", ח"ב עמ' 160)

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il