בית המדרש

  • מדורים
  • שו"ת "במראה הבזק"
לחץ להקדשת שיעור זה

נסיעה במטרו לבית הכנסת בשבת

נסיעה במטרו לבית הכנסת, במקום שהציבור לצערנו מגיע ברובו ברכב פרטי, כתריס נגד התבוללות.

undefined

רבנים שונים

כסלו תשעט
7 דק' קריאה
ליסבון, פורטוגל Lisbon, Portugal
תשרי תשס"א


שאלה
בעירנו, בית הכנסת נמצא במרכז העיר. רוב המתפללים גרים במרחק של כשלושים דקות נסיעה. לצערי הרב, רוב המתפללים האורתודוקסים באים לבית הכנסת בשבת ברכבם הפרטי, בגלל המצב הרוחני הירוד של הקהילה. האם מותר לי להמליץ להם להגיע באמצעות הרכבת התחתית – ה"מטרו". הם יחברו את הכרטיס החודשי של המטרו לבגדם וכך יפתרו את בעיית הטלטול. יש לציין כי הפועלים המפעילים את ה"מטרו" הם גוים. הרכבת עוצרת בכל תחנה בין אם יש נוסעים ובין אם לאו. דלתות הקרונות נפתחות ונסגרות באופן אוטומטי או על ידי המפעילים שאינם יהודים. יש לציין כי התפילה בשבת היא אחד האמצעים היחידים לקשור יהודים אלה ליהדות וזו הדרך הכמעט יחידה למלחמה בהתבוללות.

תשובה
ודאי שיש בנסיעה בשבת במטרו (רכבת תחתית) פחות איסורים 1 מאשר בנסיעה ברכב. לכן רק בקהילות שבהן הסכנה להתבוללות תגבר אם יווצר ניתוק בין אנשים שאינם שומרי מצוות באופן מלא לבין בית-הכנסת, יש איפוא מקום שהרב ישקול, אם להציע באופן פרטי (ולא כהוראה גורפת לציבור) להגיע לבית-הכנסת במטרו כפוף לתנאים דלהלן:
א. הנסיעה צריכה להיות כולה בתוך תחום שבת 2 .
ב. תשלום מערב שבת ע"י כרטיסים חודשיים וכדומה.
ג. במקום שאין בו עירוב תיעשה הוצאת הכרטיס ע"י תפירתו לבגד או בדרך מלבוש 3 .
ד. ניקוב הכרטיס או החתמתו יעשה ע"י נכרי 4 .
ה. הנסיעה היא לצורך מצוה 5 .
[באשר לאיסור מראית עין. עיין בהערה 6 .]

על הרב להציג אופציה זו לא כהיתר, אלא כמועדפת 7 על נסיעה ברכב, ולשקול שוב ושוב את הנושא. זאת כדי ש"לא יצא שכרם בהפסדם" שהרי אי הנסיעה בשבת היא גם מסממני השבת המובהקים לא רק מבחינה הלכתית טהורה אלא גם מבחינת אוירת השבת, שגם היא הלכה.




^ 1. מכיוון שהנוסעים רובם ככולם גויים והמלאכות נעשות לצרכם על-ידי גויים, ללא תוספת מלאכה לנוסע היהודי, אין איסור הנאה ממעשי גוי אלה בשבת. לעומת זה, בנהיגה ברכב פרטי בודאי עובר הנהג על איסורי דאוריתא כמו "מבעיר" ועוד.
^ 2. ואפילו אם רצפת הקרון תהיה גבוהה 10 טפ', גם למאן דאמר שאין תחומין בכהאי גוונא, הרי מכיוון שבכניסת השבת היה במקום נמוך מ10- טפ', כבר קנה שם שביתה, ובהגיע בסוף נסיעתו מחוץ לתחום, לא יוכל לצאת מחוץ לד' אמותיו, כדין כל היוצא מחוץ לתחום (שו"ע או"ח "משנה ברורה" סי' תד ס"ק ט, קיצור שולחן ערוך סי' צה, ח). ובעניין עצם הדין אם מועיל שגובה הקרון עשרה טפחים עיין בהרחבה בתשובה לגבי רכב שנוסע בערב-שבת ושקעה החמה טרם הגיע לביתו, ובהערה 3 שם.
^ 3. א. טלטול הכרטיס: כאשר יש היתר לנסיעה, גם הכרטיס אינו מוקצה ומותר בטלטול, ומאידך, אם היא אסורה, כי אז גם הכרטיס מוקצה מחמת חסרון כיס ("ציץ אליעזר" חי"ד סי' לז אות ב, על-פי "משנה-ברורה" סי' שז ס"ק נו).
ב. טלטול הכרטיס כשהוא תפור לבגד (בסיכת-ביטחון וכדו') - דעת מרן בשו"ע (אורח חיים סי' שא סע' לג) לאסור, ורמ"א התיר במקום פסידא, דלאו דרך הוצאה היא וכל-שכן היום שלהרבה פוסקים אין רשות-הרבים דאורייתא. לכן ניתן להקל במקום הפסד, דאדם בהול על ממונו, ואיכא חשש שיבוא לעבור על איסורי תורה (משנה ברורה שם). ואף כי במקרה זה אין כל הפסד, הרי אם מטרת ההוצאה היא רק להראות את הכרטיס לביקורת, ישנו סניף אחר להקל, כי לדעת כמה פוסקים נחשבת הוצאה מעין זו למלאכה שאינה צריכה לגופה (האסורה רק מדרבנן לרוב הפוסקים), ולדעת כמה וכמה אחרונים במקום שלושה שבותים הדבר מותר לצורך מצוה, עיין שו"ת מהר"ש ענגל (ח"ג סי' מג), ו"במראה הבזק" (ח"ג תשו' לו). אך אם הכרטיס משמש לעצם הכניסה למטרו (על-ידי תחיבתו למיתקן המיועד לכך), נראה דשוב הוי מלאכה צריכה לגופה, ואסור.
ואם יצליחו לעשות שהכרטיס עצמו יהווה חלק מסוגר או מהיקף החגורה, כמו שיש נוהגים בהוצאת מפתחות, אפשר להקל, כדעת "משנה ברורה" (סי' שא ס"ק מה).
^ 4. בשו"ת "משברי ים" (לרב משה שטיינברג) כתב שניקוב הכרטיס הוי קלקול. ואפילו נאמר דהוי תיקון שלזמן הנסיעה הרי מעונינים בניקוב ספציפי זה - מכל מקום אין זה איסור תורה אלא רק איסור דרבנן, דאין הכרטיס כלי להחשיב את ניקובו לתיקונו. לכן יהיה במסירת הכרטיס לגוי הנוקב רק שבות דשבות, שבמקום מצוה יש להתירו.
אם בניקוב נוצר צורה מסויימת, נחשב ל"רושם" כפי שכתב רמב"ם (הל' שבת פ י"א הל' יז). וב"ביאור הלכה" (סי' שמ ד"ה במשקין מובא דבירושלמי מבואר שאף בצורה אחת חייב מדאורייתא.
יש מקומות שצריך להעביר גם כרטיס חודשי במיתקן חשמלי המסמן את תוקפו של הכרטיס ע"י נורה, ואז משתחררת נעילה ו/או נפתחת דלת. במציאות כזו יש מחלוקת בין פוסקים, אם ברמיזה לגוי לטפל בכרטיס יש משום איסור. יש שמתירים משום שבעל הכרטיס אינו נהנה מעשיית המלאכה אלא בצורה עקיפה - בהסרת מונע, בסילוק המכשול לכניסה; ויש שאינם מחלקים כך. "ילקוט יוסף" (ח"ד שבת א' עמ' שלב) (וכעין מחלוקת הראשונים אם יש איסור הנאה ממעשה שבת בהוצאה מרשות לרשות, כיון שהחפץ לא נשתנה).
^ 5. בשו"ת "חתם סופר" (ח"ו בליקוטים סי' צז) פסק לאסור נסיעה ברכבת משום שהנוסע אינו שובת, וגופו נע ונד, ואי-אפשר לו לעסוק בעסקי שבת בשבתו... ומתקרב למקום מסחרו להיות שם במוצ"ש, ואיסור גמור הוא להרמב"ן הנ"ל, ומפורש בדברי קבלה, אם תשיב משבת רגלך... ממצוא חפצך וגו'. על-פי דברי רמב"ן על התורה (ויקרא כג, כד) "שבתון", שנצטווינו מן התורה להיות לנו מנוחה אפילו בדברים שאין בהם מלאכה.
הראשון לציון הרב הראשי לישראל הרב ב"צ מאיר חי עוזיאל (שו"ת "משפטי עוזיאל" אורח חיים ח"א סי' ט ואו"ח תנינא סי' לב) הסיק שאין מקום לאסור את הנסיעה בחשמלית (בחו"ל) שהישיבה בה נוחה, והיא אינה מובילה למרחבים רק בתוך העיר, לשירות כל בני העיר ולאו דווקא לצורך מסחרי, משום "אם תשיב משבת רגלך" ולא משום גזירה שמא ילך למסחרו, וגם אין בה עובדין דחול כשנוסע לצורך מצוה, אבל לא לטיול בעלמא.
אמנם בתשובה מאוחרת יותר (או"ח תנינא סי' מא) כתב שכל היתרו היה - שלא למחות בידי הנוסע, אבל החרד לדבר ה' ודאי שלא יסע, והבא להימלך מורים לו שלא יסע.
^ 6. אילו הרבנים המקומיים התירו - כפוף לתנאים הנ"ל – לנוסע בשבת במטרו (בחו"ל), גם לא היה בכך משום איסור מראית עין וכמו שכתב בשו"ת "משברי ים" (סי' כא). אבל אין הרבנים יכולים לתת היתר שכזה בגלל המכשולים העלולים לצאת מזה,ואין הם יכולים אלא ליתן עצה פרטית לאנשים המתגוררים במקומות רחוקים כדי להצילם מאיסורי תורה בנסיעה ברכב. לכן אפשר ד"חזר וניעור" חשש מראית העין, דלא ידועה להמון עצת המרא דאתרא.
^ 7. באשר ליסוד הדין, אם מותר לרב להציע לעוברי עבירה למעט באיסורים, להעדיף איסור קל על פני החמור או רק להורות את המותר בלבד מבלי לתת עצות לעבריינים, הנה בסוטה (מח ע"א) "א"ר יוסף, זמרי גברי ועני נשים פריצותא. זמרי נשי ועני גברי כאש בנעורת. למאי נפקא מינא? לבטל הא מקמי הא", ופרש"י שם: "אם אין שומעין לנו לבטל את שניהם, נקדים לבטל את זה שהוא כאש בנעורת". ועל-פי זה כתב ב"אגרות משה" (אורח חיים ח"א סי' מד) "חזינן מפורש שמחוייבין ב"ד וכל אדם אף באופן שאין בידם לבטל האיסור לגמרי, שיבטלו לכל הפחות מה שבידם שלא יעשו האיסור החמור אלא באופן הקל, אף שג"כ אסור". וע"ע "אגרות משה" (יו"ד ח"א סי' נב, נג.) וב"אגרות משה" (באו"ח ח"ד סי' לה) סיים "הני מילי בלא מעשה המראה להתיר איסור... אבל להתיר ממש אסור".
ועיין ברמב"ם בתשובה ("פאר הדור" סי' קלב) שהגדיל לעשות וזה לשונו: "ואף כי הנטען על השפחה ונשתחררה אינו יכול לישאנה לכתחילה, אכן כאשר פסקנו שישחררה וישאנה, ופסקנו כך מפני תקנת השבים, ואמרנו מוטב שיאכל רוטב ולא שומן עצמו, וסמכנו על אומרם ז"ל עת לעשות לה' הפרו תורתך, ויכול לישאנה והאל במרומיו יכפר עווננו...".
הנה בעל "עקדת יצחק" (פרשת וירא, שער כ) כתב "אודות הנשים הקדשות.. שכבר יאותו בקצת הקהילות לתת להם חנינה ביניהם גם יש שמספיקין להם פרס מהקהל כי אמרו כיון שמצילות... הסכלים מחטא איסור אשת איש החמור... מוטב שיעברו על לאו זה משיבואו לידי איסור סקילה... ואני דנתי על זה פעמים רבות לפניהם שהחטא הגדול אשר יעבור עליו איש מבית ישראל בסתר ושלא לדעת הרבים וברשות ב"ד חטאת יחיד הוא...אמנם החטא הקטן כשיסכימו עליו דעת הרבים... הנה הוא זימה ועוון פלילי חטאת הקהל כולו..." ועיין עוד שו"ת ריב"ש סי' תכה.
ועוד כתב "חתם-סופר" (אבן-העזר סי' לו): ".. אם בליעל יבקש ממנו להתיר לו למיעבד איסורא, ואם לאו יצא מן הדת, חלילה לנו להתיר לו אפילו איסור קל דרבנן…" עיין שם כל התשובה. ועיין עוד "באר משה" (ח"ה פא קנט-קסג).
והנה הגאון הנצי"ב ב"משיב דבר" (ח"ב סי' מג-מד) דן באישה שלא טבלה עד עתה, ומוכנה לטבול מעכשיו בתנאי שיתירו לה לטבול ביום דוקא, אפילו ביום השמיני, כי מתביישת לטבול עם כל הנשים בלילה. עיין שם שתלה במחלוקת ראשונים במס' חגיגה טז ע"א, דאמר רבי אלעא הזקן, אם רואה אדם שיצרו מתגבר עליו, ילבש שחורים... וילך למקום שלא מכירין אותו ויעשה מה שליבו חפץ. דלרש"י ותוס' יעשה העבירה בסתר כדי שלא יבוא לידי חילול השם בפרהסיא החמור. ולרבנו חננאל, ח"ו שהיה מתיר לעשות עבירה, אלא קאמר דלבישת שחורים משברים לבו ולא יבוא לידי עבירה, עכת"ד. ומשמע מדבריו דבהא גופא פליגי, דלר"ח אין מה להציל אדם מעבירה חמורה על-ידי היתר לו לעשות קלה, וכל דברי ר' אלעא אינם אלא דרך לשבירת היצר. ולתוס' גם מי שעובר עבירה אחת מדריכים אותו בשעת נפילתו שלא יכשל בדברים נוספים וחמורים יותר. אלא שהנצי"ב השוה שיטת רש"י לשיטת ר"ח, לגמרי ונראה יותר לענ"ד דרש"י אינו סובר שר"ח חולק ביסוד הדין שעדיף ליעץ לעבור עבירה קלה כדי לא לעבור עבירה חמורה, רק בא להצביע שטמון בדברי ר' אלעא גם (ולא רק) עצה טובה לשבירת היצר וכן כתב רש"י שם, וביתר בירור בקידושין מ ע"א ד"ה ילבש שחורים: "שלא יראה בכבודו אולי ירך לבבו בכך וגם אם יחטא, אין אדם נותן לב…". וכן מובא ב"אוצר הגאונים" (מו"ק יז ע"א) שב"אשכול" (ח"ב צד) הביא בשם רב האי גאון כפרוש רש"י הנ"ל) והרי רב האי גאון ברור דסבירי ליה כר"ח, כמובא ברש"י במועד קטן שם.
ואפשר שמה שכתב ר"ח "ח"ו שהתיר ר' אלעא אפילו בסתר", בא לאפוקי מדעתם של עמי-הארץ שלא ילמדו ח"ו מן הגמרא היתר לעבירה, ולא בא לאפוקי משיטת רש"י ותוס', שגם אם יעשה את העבירה, לפחות לא יוסיף לחטוא בפרהסיא רק שאין היתר חלילה.
נמצינו אפוא למדים שלרש"י ותוס' ורב האי גאון שמובא ב"אשכול" (ואפשר שאפילו ר"ח יסכים לכך למרות שתוס' ס"ל שהוא חולק ע"כ) גם עבריין בזמן שנכשל, למרות שכאמור לא נותנים היתר ולגיטימאציה (וע"ז צווחו ה"עקידה" ו"חתם סופר" הנ"ל), מכל מקום מלמדים אותו "שלא ירשע הרבה".
ואם יש חשש לפתיחת פירצה בקהילה, זה הוא דבר השונה בין מקום למקום, על הרב לשקול, ותשועה ברוב יועץ, וכמו שסיים הנצי"ב הנ"ל. ועיין עוד בשו"ת "יביע אומר" (ח"א סי' ל אות טו, ח"ו יורה דעה סי' ג, ח"ח שם סי' יב).
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il