ברוך דיין האמת

תום, יהודי יקר שגדל בקיבוץ והיה בקשר איתנו במהלך תהליך ההתקרבות שלו - נפטר, לאחר שנפגע בתאונת דרכים.

גודל טקסט
תום גדל בקיבוץ חילוני, והקשר שלו לאתר ישיבה נוצר לפני כמה שנים, כשבתור חייל הוצב בבסיס הסמוך ליישוב בית אל. 
shutterstock_169330763.jpg
צילום: shutterstock

בשבת הגדול הוא במקרה נקלע לדרשה המרכזית של הרב זלמן מלמד, ורצה ליצור קשר עם הרב.

הוא פנה אלינו וקישרנו אותו אל הרב, הם דיברו ולמדו יחד, ובהמשך תום גם התארח אצל מנהל האתר, שמרנו איתו על קשר ועזרנו ככל שביכולתנו.

לאחר שיחרורו מהצבא, תום התחיל ללמוד במכינת בני דוד בעלי. לאחר תקופה הוא נישא לרבקה דורון.

שבועיים אחרי החתונה, תום ואשתו נקלעו לתאונת דרכים קשה ליד שער בנימין, בתאונה רבקה נהרגה במקום ותום נפצע קשה.


חודשיים אחרי החתונה, תום נפטר גם הוא.



לפני חמש שנים תום שלח לנו את הפנייה הראשונה, דרך מדור 'שאל את הרב':
שלום,
שמי תום, אני בן 20, חייל, ואני כותב לך כי הבנתי שאחד מתפקידייך הוא לקרב אנשים ליהדות. אני חונכתי וגודלתי בסביבה שהרחיקה אותי מהדת ובתקופה האחרונה צצו לי כל מיני שאלות. לכן אני פונה אליך, כרב וכיהודי. אבל אני לא פונה אליך כדי שתשכנע אותי וש"תחזיר" אותי, חשוב לי להגיע לתשובות בעצמי. אני רוצה לבקש מישהו יסביר לי דברים כמו שצריך, מישהו שאוכל לפנות אליו ולשאול אותו שאלות מבלי להתבייש. עד עכשיו הייתי בכל זה לבד, אבל בזמן האחרון החלטתי להוציא את זה החוצה בפעם הראשונה. פתחתי את זה עם החברים הכי קרובים שלי ועכשיו בכתיבת המכתב הזה אני מרגיש שאני לוקח את כל העניין עוד צעד אחד קדימה, רחוק יותר (בכל זאת, לפנות לרב), וזה לא קל בכלל.

אני אתחיל בלספר על עצמי. נולדתי בקיבוץ בצפון, בעמק הירדן, למשפחה חילונית, להורים נפלאים, אימא, אבא חקלאי, שני אחים... בסיום י"ב החלטתי לדחות את השרות הצבאי בשנה והצטרפתי לשנת שירות בתנועת השומר הצעיר. גרתי עם הגרעין שלי בקומונה ועסקנו בחינוך ילדים ובני נוער. האידיאלים של השומר הצעיר, סוציאליזם, חיי שיתוף ואמונה באדם, נדבקו בי, פגשתי המון אנשים חלוצים אמיתיים ואידיאליסטיים והתאהבתי בתנועה.

סימני השאלה בענייני היהדות התעוררו בצבא. התגייסתי באוגוסט האחרון לנח"ל, במסגרת פלוגת בני גרעינים עם הגרעין שלי מהשומר הצעיר. בפלוגה נפגשתי לראשונה עם חבר’ה דתיים בני גילי, מגרעין של מכינת עצמונה. הם נהיו החברים הכי טובים שלי, עברנו ביחד את הדברים הכי קשים בצבא. בפעם הראשונה בחיי נכנסתי איתם לבית הכנסת, התפללתי איתם, למדתי איתם פה ושם, עשיתי איתם שבת... התוודעתי לאורח החיים שלהם.

בגלל ההרכב המיוחד של הפלוגה שלנו (גרעינים מתנועות שמאל ציוניות יחד עם גרעין של חבר’ה דתיים) יש הרבה ויכוחים בנושאים של פוליטיקה, דת ואמונה, ובסוף כל הויכוחים האלה, הדתיים חוזרים לבית הכנסת שלהם ולאורח החיים שלהם, והחילוניים חוזרים אל אורח החיים שלהם... ואני? לאט-לאט שמתי לב שאני לא יודע לאן לחזור, לאן אני שייך. לרוב אני רוצה לחזור עם החבר’ה מעצמונה, אבל חושש מתגובת הסביבה. אני מרגיש שלחבר’ה מעצמונה יש משהו מיוחד שחסר לי בחבריי החילונים.

הזמן עבר ונדמה לי שאחרי כמה חודשים טובים בצבא אני אותו אדם אבל עם השקפת חיים קצת שונה, כאילו מצאתי לי מסלול חדש ואחר, ואני מפחד מזה מאד. אבל המסלול החדש הזה הוא במחשבות שלי יותר מאשר במעשים. בכל שנייה ביום אני חושב על חזרה בתשובה (מושג שגם הוא מפחיד אותי מאד ואני תמיד נמנע מלהשתמש בו) ותמיד אני מגיע לאותה מסקנה – שאם אני רוצה לברר את העניין באמת אני צריך לקום ולבצע את המחשבות שלי. אבל אין לי את האומץ להתחיל אפילו, אולי מחוסר ידיעה ומבושה ומהתגובות של הסובבים אותי. לחבוש כיפה, להניח תפילין, להתפלל, לעשות שבת. זה נראה לי מטורף, יותר מדי מפנה בחיים שלי ויותר מדי מפחיד, ותמיד בראש יש את המחשבה המכבידה של ה"מה יגידו", המשפחה והחברים.

בצבא, כשלפעמים אני הולך בשבת לבית הכנסת אני תמיד דואג שאף אחד לא יבחין בזה, כי כשמבחינים אז מיד מפגיזים אותי בשאלות, "מה פתאום?! מה קורה לך?" "אתה נאבד לנו" "אתה לא יודע למה אתה נכנס", וכל אלה נאמרים מחברים באמת טובים שלי ומתוך אהבה ודאגה כלפיי. אני לא יודע מה לענות להם כי אין לי גם תשובות לעצמי.

אני לא "סתם חילוני". אני "סופר חילוני". בשומר הצעיר החילוניות שלנו מאד מבוססת, מאד אידיאולוגית, אנחנו בוחרים בצורה מודעת לחיות חיים חילוניים. בשומר הצעיר נחשפתי להמון אידיאלים וערכים שאני מאמין בהם בכל לבי. אני אוהב מאד את התנועה ודבר זה, יחד עם המחשבה שאולי אצטרך לעזוב את השומר הצעיר אם אני אבחר בדרך התשובה, מקשה עליי עוד יותר את הכול. אני מפחד לשרוף את כל הגשרים בעולם החילוני כשגם בעולם הדתי עדיין אין לי חלק... ולספר את כל זה להורים אני לא אפילו לא מתקרב.

הכול נראה לי כל כך קשה. אני לא יודע כלום. לא גמרא, לא הרב קוק, לא ארמית, לא רש"י, לא פיסוק, לא טעמים, לא את התפילות, לא עשיתי בר מצווה, לא הנחתי מעולם תפילין ואני לא יודע איך עושים את זה, לא ליטול ידיים, לא כלום. כל דבר, מהפשוט ביותר. בשבת בבית הכנסת אני מובך ומרגיש שכולם מסתכלים עליי, עד שאני מוצא את מקום התפילה בסידור, התפילה כבר נגמרת.

לא קל לי אבל אני יודע שאני בדרך הנכונה. זה דבר בלתי הפיך. אני לא יכול לחזור אחורה. ועם זאת עוד מביך אותי להוציא את כל זה החוצה ואני צריך זמן. אני מרגיש עוד מאד רחוק מקיום המצוות, בטח לא באופן פומבי.

בכלל בתקופת הצבא זה מאד קשה לחשוב על עניינים שמעבר כי כל הזמן אתה עסוק בשמירות, בתנאי שגרה ובשעמום ובחוסר שעות שינה. איכשהו בתוך כל זה אני עדיין מנסה לברר מי אני רוצה להיות.

הסיבה שאני פונה דווקא אליכם היא שבמהלך שלושת החודשים הקרובים אני משרת בגזרה של בית אל, במרחק הליכה מהיישוב.

בשבת שלפני פסח הלכתי ל’אברהם אוהבי’ ושמעתי דברים של הרב מלמד. התחברתי מאד בעיקר לסיום. הוא דיבר על כך שלאנשים יש רצון וכוונה לעשות כל מיני דברים אך הם אינם יודעים כיצד לעשותם, ואז הם מצטערים על עצמם, לא עושים את מה שכיוונו, ומתאכזבים על עצמם. מעין גלגל כזה. הרב דיבר על הרצון הטוב של האדם והכוונה שלו ושאלו הדברים החשובים ושהייאוש והמבוכה רק מגבילים וצריך להפטר מהם. הסתכלתי בו, במבט הזה שלו, עם העיניים החכמות האלה והחלטתי לקחת מדבריו והנה עכשיו אני עוזר אומץ לכתוב את המכתב הזה.

אנחנו די עסוקים ואין לנו הרבה זמן פנוי אבל הקרבה הזאת (משמיים?) לבית אל אולי יכולה להתאים. אני גם לא מרגיש בנוח לדבר עם מישהו מאזור המגורים שלי, גם אין לי עם מי, גם זה קרוב מדי לבית ולהורים, וגם אני יוצא מעט הביתה מהצבא.
מקווה שלא הארכתי מדי, תודה, תום.

(הוא נפגש עם הרב מלמד ועם מנהל האתר להמשך קשר אישי)

עזרא שלום, הרבה זמן לא דברנו אז רציתי לכתוב קצת לספר לך מה קורה אתי. קודם כל עזבתי את הגרעין של השומר הצעיר ועכשו אני בגרעין של מכינת עצמונה של בני עקיבא. המעבר היה טוב. באופן כללי למרות שיש קשיים די טוב לי, מצאתי את מקומי במכינה בעצמונה ואתחיל כשיתאפשר לעשות שם שבתות או אצל חברים.

מחודש אוקטובר (ובמהלך כל השנה השלישית שלי בצבא) במסגרת הגרעין אני הולך ללמוד שם במכינה בתכנית בוגרים באופן מסודר יומיומי. בנוסף גם מצאתי רב בשם עמיחי מגבעת אולגה שמלווה ועוזר לי בכל ואני מתקדם בתהליך התשובה שלי עם הזמן. אז כן רציתי לכתוב לך המון תודה, עזרת לי מאד בתחילת הדרך, גם במפגשים ותמיד עם חיוך וגם במפגש עם הרב מלמד. תמיד אזכור לך את זה ותהיה בטוח שאם אעבור בבית אל מתישהו אצלצל ואקפוץ. יש עוד דרך ארוכה לפני ושוב תודה שעזרת לי בתחילתה. שבת שלום, תום.


שנה שעברה אתר ישיבה ערך קמפיין מימון המונים, וכחלק ממנו ביקשנו מכמה אנשים  לספר על הקשר שלהם אל האתר. הנה דברים שתום שלח לנו:







תגיות: אתר ישיבה