בית המדרש

  • שבת ומועדים
  • הלכות ראש השנה
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש להצלחת

עם ישראל

שינה בראש השנה

האם מותר לישון בראש השנה?

undefined

הרב יואל ליברמן

תשע"ג
5 דק' קריאה
שינה בראש השנה

1.האם מותר לישון בראש השנה ביום?

רמ"א בשולחן ערוך אורח חיים סימן תקפג :

וגם נוהגים (ט) ו שלא לישן ביום ראש השנה (ירושלמי), ומנהג נכון הוא.


2. מה כתוב בירושלמי?

ט"ז סימן תקפ"ג (סק"ג):
שלא לישן דאיתא [יש] בירושלמי "מאן דדמיך בריש שתא דמיך מזליה"

3. האם הירושלמי הזה נמצא בהוצאות הדפוס של היום?

ספר 'ברוך שאמר' לרב ברוך הלוי עפשטיין (מחבר פירוש תורה תמימה על התורה):
בשו"ע או"ח הלכות רה"ש סוף סימן תקפ"ג כתב הרמ"א בזה הלשון "יש נוהגים שלא לישון ברה"ש ביום", עכ"ל. והראו מקור לזה מירושלמי "האי מאן דדמיך בריש שתא דמיך מזליה". ובירושלמי שלפנינו ליתא, ולא לפלא הוא, כי הרבה מאוד ענינים ומסכתות שלמות מירושלמי שהיו לפני הראשונים חסרים אצלנו מסבת גלותנו הארוך והנדודים והטלטולים הקשים.


שו"ת משנה הלכות חלק יג סימן פ ד"ה ובהורמנא דמר:
נלפענ"ד בדיוק לשון ריש שתא הנה זה כמה שנים שדקדקתי במה דאיתא בירושלמי והובא ברמ"א א"ח סי' תקפ"ג ס"ב וגם נוהגין שלא לישן ביום ר"ה (ירושלמי) ומנהג נכון הוא ע"כ. ובט"ז שם (סק"ג) שלא לישן דאיתא [יש] בירושלמי מאן דדמיך בריש שתא דמיך מזליה ע"כ. והנראה מלשון הירושלמי כפי שהעתיקה רבינו הט"ז (הגם כי לפי ראות עיני האחרונים לא מצאו הלשון והירושלמי מ"מ נאמנים עלינו הרמ"א והבאים אחריו שראו כן בירושלמי)


4. מה המקור הקדום ביותר לירושלמי שהובא בפוסקים?
דרשות ר"י אבן שועיב (מהדורת הרב זאב מצגר, ירושלים תשנ"ב) דרשה לראש השנה ד"ה וזה הענין:
ר' יהושע אבן שועיב חי בספרד בערך בשנים מ'-ק' (1280-1340). היה תלמיד הרשב"א, חברו של הריטב"א ורבו של ר' מנחם בן זרח. ספר הדרשות שלו הוא חיבור דרשני שלם לפי סדר פרשות השבוע והמועדים, והוא כולל ענייני הלכה ואגדה, פירושים לתלמוד ולמדרשים, דברי מוסר וחכמה, קבלה ופילוסופיה.
והרמב"ם ז"ל כתב כי בתקיעת השופר יש רמז לדין כמו עורו ישנים מתרדמתכם. רוצה לומר כי השינה צריכה הערה, כמו שנ' אם יתקע שופר בעיר וגו'. ומכאן כתבו בירו' שאסור לאדם שישן בראש השנה כדאמרינן התם הך בר נש דדמיך בריש שתא ועוסקין בדיניה לעיל שהוא מורה עצלה דכתיב מה לך נרדם.

(דברי ר"י אבן שועיב הובאו בב"ח על הטור בסי' ' תקצ"ז ,אבל עם טעויות דפוס אחדות. יש לשים לב גם לשינויים שבין הנוסח שהביא הט"ז לנוסח ר"י אבן שועיב.)

5. איך התייחסו האחרונים לדברי הרמ"א?

א.משנה ברורה לשולחן ערוך אורח חיים סימן תקפג סעיף ב:
(ט) שלא לישן וכו' - משום דאיתא בירושלמי מאן דדמיך בריש שתא דמיך מזלי'. והאר"י ז"ל אמר שאחר חצות מותר לישן שכבר נתעורר המלאך ע"י תפלות ותקיעות וב"ח [סי' תקצ"ז] כתב שהר"מ [היה ישן בר"ה. ויושב בטל כישן דמי ועיין בח"א שכתב דאחר האכילה יקבע עצמו ללימוד ואם ראשו כבד עליו יישן מעט אם א"א לו בלא זה ויש נוהגים לגמור כל התהילים:
(כלומר יש מתירים לעת הצורך לאחר חצות)


ב. הב"ח על הטור סי' תקפ"ג:
ומהר"מ (כנראה שמהר"מ הוא מהר"מ מרוטנברג) היה רגיל לישון כמו באר יום טוב.


ג.ספר חיי אדם - חלק שני - כלל קלט סעיף יא:
לאחר התפלה, אוכלים ושותים ושמחים, לא שמחה של הוללות, אלא שמחה של מצוה. ואין מתענין בר"ה ולא בשבת תשובה. ואמנם לא יאכלו כל שבעם, למען לא יקלו ראשם ותהיה יראת ה' על פניו כל היום, ויזכור תמיד שתלוי בדין הוא וכל העולם. ולכן יש נמנעים מלאכול בר"ה מאכל שחביב להם מאוד (תקצ"ז). ולאחר האכילה, יקבע עצמו ללמוד. ואם ראשו כבד עליו, יישן מעט אם א"א לו בלא זה.


ד.ספר מטה אפרים - סימן תקצח:
(א) אַחַר שֶׁגָּמַר בִּרְכַּת הַמָּזוֹן, אַף עַל פִּי שֶׁלִּפְעָמִים עוֹד הַיּוֹם גָּדוֹל וְיֵשׁ שָׁהוּת לִישֹׁן מְעַט עַד תְּפִלַּת הַמִּנְחָה, אֵין לַעֲשׂוֹת כֵּן וְיָחוּשׁ לְמַה שֶּׁאָמְרוּ, הַיָּשֵׁן בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה גַּם מַזָּלוֹ יָשֵׁן. וְאַף שֶׁדִּבְרֵיהֶם נֶאֶמְרוּ בִּרְמִיזָה, שֶׁמִּי שֶׁיָּשֵׁן וְאֵין מוֹסִיף אֹמֶץ בִּתְפִלָּה גַּם מַזָּלוֹ, שֶׁהוּא הַמַּלְאָךְ הַמֵּלִיץ עָלָיו בַּשָּׁמַיִם, הוּא אֵינוֹ מְלַמֵּד זְכוּת עָלָיו. וְהַחַי יִתֵּן אֶל לִבּוֹ (קֹהֶלֶת ז, ב) כִּי עֵת לַעֲשׂוֹת לַה' (תְּהִלִּים קיט, קכו) לֹא יָנוּם וְלֹא יִישָׁן, וְכָל שֶׁכֵּן לִהְיוֹת יוֹשֵׁב וּבָטֵל שֶׁהוּא כְּיָשֵׁן וְגָרוּעַ מִמֶּנּוּ, שֶׁעַל יְדֵי זֶה, רֹאשׁוֹ נִמְלָא מַחֲשָׁבוֹת רַבּוֹת.


ה. ספר השל"ה הקדוש - מסכת ראש השנה - פרק תורה אור (ב):
כי השופר מורה על התשובה, כענין שכתב הרמב"ם בשופר של ראש השנה פרק ג' מהלכות תשובה (ה"ד) זה לשונו, אף על פי שתקיעת שופר בראש השנה גזירת הכתוב, רמז יש בו, כלומר עורו ישנים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם וחפשו במעשיכם וחזרו בתשובה. ויהיו דברים אלה נמשכים למה שאמרו בירושלמי (דר"ה) וזה לשונו, הך בר נש דדמיך בריש שתא ועוסקים בדיניה לעיל מורה עצלה, דכתיב מה לך כי נרדם. ונראה דלאו דוקא ישן ממש, אלא אפילו ער ויושב בטל ואינו מבקש על נפשו בתפלה ובתחנונים ישן מקרי, ואדם מועד לעולם בין ער בין ישן, אם אינו עוסק בתורה ובמעשים טובים. התעוררות הזה יתעורר בכל יום מימי אלול בתקיעת השופר:


6. מתי אסור לישון ביום או בלילה?
שו"ת משנה הלכות חלק יג סימן פ:
בירושלמי, דדמיך בריש שתא ולפום ריהטא הי' הכוונה על ליל ראשונה של ר"ה או בהכנסת ר"ה כלומר מי שהוא ישן מער"ה על הכנסת ר"ה בין השמשות ואחריו או בלילה הראשונה כלומר ליל ר"ה דזה משמעות לשון ריש שתא וכמו שדייק מעכ"ג וא"כ הי"ל לפסוק בש"ע להיות ניעור בליל ר"ה כמו שנעורים בליל שבועות או לכמה בליל יו"כ וכמו שנהגו לענין אכילת הסימנים.
אמנם המפרשים פירשוהו על יום ר"ה שלא לישן נמצא דס"ל דריש שתא משמעות היינו יום ר"ה ולא ליל ר"ה דוקא.

(כלומר השואל חשב שהכוונה גם על הלילה, ולכן השיב בעל משנה הלכות, שאם הכוונה שגם בלילה אין ישנים היה צריך להיות כתוב בשולחן ערוך שניעורים כל הלילה כמו בליל שבועות. וכראיה נוספת, מצאתי שאין הכוונה ללילה, מצאתי במדרש שרשב"י היה ישן בליל ראש השנה.)

ילקוט שמעוני ישעיהו רמז תצב:
רשב"י דמך ליה בליל ריש שתא וחזא בחלמיה דבנוי דאחתיה מתבעיין מן מלכותא שית מאה דינרין.

7. האם כולם הבינו שהעניין שכתוב בירושלמי על איסור שינה ממש?

ספר ברוך שאמר לרב ברוך הלוי עפשטיין (מחבר פירוש תורה תמימה על התורה):
בענין שינה בראש השנה, ביום ראיתי להעתיק לכאן בקיצור מספרי תוספת ברכה [בפרשת אמור]. מה שכתבתי שם ע"ד הנוהגים שלא לישון ביום רה"ש.. בשו"ע או"ח הלכות רה"ש סוף סימן תקפ"ג כתב הרמ"א בזה הלשון "יש נוהגים שלא לישון ברה"ש ביום", עכ"ל. והראו מקור לזה מירושלמי "האי מאן דדמיך בריש שתא דמיך מזליה"... אך מה שקשה לי מה שהבינו בלשון "דמיך" עניין שינה, בעוד שבכל מקום שבא בירושלמי הלשון דמיך מורה על מיתה, ורבו מלספור המקומות, ורק כדי לאמת דברינו נביא איזה מהם. בפ"ג ה"א ממס' ע"ז, כד דמיך רב שמואל נפק בת קול ואמרה, וי דדמיך רב שמואל, כד דמיך רבי אחא אתחזו כוכבי ביממא... רבי תנחום דמיך בחנוכה, רבי דוסא דמיך בריש ירחא דניסן, ועוד. ובירושלמי כלאים פ"ט ה"ג, כד דמיך רב הונא אסקינ' ריש גלותא לארץ ישראל, ועובדא זה באה בבבלי מו"ק (כ"ה ב') בלשון "כי נח נפשיה דרב הונא". ולכן נראה, דכוונת מאמר זה שהביאו מירושלמי האי מאן דדמיך בריש שתת דמיך מזליה - מי שמת ברה"ש סימן הוא שכלה ואפס מזלו להגן עליו כמר בשאר בני אדם שמזלם מגין עליהם לחיות - ותו לא מידי. (כלומר לפי דעתו, הירולשמי אינו מדבר בכלל על מי שישן בראש השנה)


את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il