שאל את הרב

  • הלכה
  • שליח הציבור

שליח ציבור בכסא גלגלים

undefined

הרב עזריה אריאל

י"ד שבט תשע"ד
שאלה
נכה בכיסא גלגלים, האם מותר לו לשמש שליח-ציבור? [נכותו עקב ניתוחים, לאחר שבעבר היה בריא לגמרי ואז גם שימש בכל תפקידי הש"ץ באותו ביכ"נ שבו מדובר עכשיו]. אבקש מכבוד הרב גם ציון מקורות עיקריים [יש בין המתפללים המבקשים זאת]. ושכמ"ה
תשובה
לשואל, שלום! בהלכות בית הכנסת יש לשאול את רב הקהילה ולעשות אך ורק על פי הוראתו. אני עונה בהנחה שאין רב או שהשאלה נשאלת על דעתו, ואם לא כך הוא - דבריי בטלים. לעצם העניין, דין זה שנוי במחלוקת ולעניות דעתי יש להקל שנכה היושב על כסא גלגלים ישמש כשליח ציבור, אם הציבור מסכים לכך ואם יש בכך צורך מיוחד, כגון במקרה זה שהנכה תיפקד כשליח ציבור ושלילת תפקידו היא פגיעה חמורה בכבודו, או משום שתפילתו מעוררת את כוונת הציבור וכדומה. רצוי, אם הדבר אפשרי ולא דורש מאמץ מיוחד, שבשעת חזרת הש"ץ ישתדל שלא להישען על משענת כסאו. בתפילת ערבית, בה אין חזרת הש"ץ, ההיתר פשוט יותר. הרחבה: 1. קיים דיון על שליח ציבור נכה, האם הנכות כשלעצמה מהווה עילה להעדיף ש"צ אחר. בעניין זה הוכרע בפוסקים שמום אינו פוסל, ואדרבה, "לב נשבר ונדכה א-להים לא תבזה" (משנה ברורה סי' נג ס"ק יג). גם לדעת המחמירים בזה לכתחילה (שו"ת חוות יאיר סי' קעו), מי שהיה ש"ץ קבוע אין מעבירים אותו מתפקידו (משנה ברורה שם ס"ק מא ושער הציון ס"ק לו). 2. שאלה אחרת היא כאשר המוגבלות מתנגשת בהלכות התפילה, דהיינו מי שאינו יכול לעמוד כדין בתפילת העמידה. אמנם הלכה פסוקה היא שמי שאינו מסוגל להתפלל בעמידה יתפלל בישיבה (שו"ע או"ח סי' צד ס"ו ומ"ב ס"ק כ), אבל יתכן שיש בכך חיסרון מהותי בהלכות התפילה, וכאשר ממנים שליח ציבור חובה להעדיף את מי שמתפלל כעיקר הדין. 3. אכן, הרב אלישיב זצ"ל (מובא ב'חשוקי חמד' ברכות ל ע"א) סבר שיש להעדיף חזן העומד על רגליו, על פי דברי השולחן ערוך (סי' צד ס"ט) שמי שהתפלל בישיבה ויכול אחר כך להתפלל בעמידה - יחזור ויתפלל, ומכאן שהתפילה בישיבה היא חסרון מהותי. אך נראה שאין זו שיטת רוב הראשונים והפוסקים. דברי השולחן ערוך מבוססים על סוגיית הגמרא בברכות ל ע"א, שם מסופר שרב אשי התפלל בישיבה ולאחר מכן חזר והתפלל בעמידה, ולפי אחד הפירושים בתוספות שם (ד"ה מסמך, בשם הר"מ) זוהי חובה על כל המתפלל בישיבה. אולם רש"י שם (ד"ה לא חזינן) הסביר את טעמו של רב אשי אחרת, שתפילתו בישיבה הייתה ללא כוונה מספקת ולכן חזר והתפלל בעמידה בביתו. אף הט"ז (סי' צד סק"ה) האריך לחלוק על השולחן ערוך והסיק שדעת רוב הראשונים שהמתפלל בישיבה אינו צריך לחזור ולהתפלל, ומעשהו של רב אשי היה חומרא בתור תפילת נדבה, וכן דעת הפרי חדש שם ועוד אחרונים, ובפרי מגדים הוכיח שזוהי שיטת הרמב"ם. וכדבריהם מפורש במאירי בברכות שם (שטרם נדפס בימי הט"ז): "שרוב המפרשים מסכימים שמחמיר היה על עצמו וחוזר ומתפלל נדבה, מכל מקום כל שהתפלל אף מיושב - בדיעבד יצא, וכן עיקר". לפיכך נראה לענ"ד ששיקול זה שהעלה הרב אלישיב אינו מכריע. 4. נושא נוסף שיש לדון בו הוא כבוד הציבור. על פי ההלכה, מחמת כבודו של הציבור צריך שליח הציבור לעמוד בתפילה, גם בחלקים שמצד עצמם יכולים להיאמר בישיבה (עיין שו"ע סי' תרצ ס"א, לגבי קריאת מגילה). אך לעניין זה כתבו הפוסקים שמחילת הציבור מועילה (כף החיים סי' תרצ סק"ה), וכל שכן במקרה זה שהכל יודעים שהישיבה איננה מחמת עצלות או חוסר כבוד לציבור. 5. כך פסק הרב עזרא בצרי שליט"א (שו"ת שערי עזרא ח"ב סי' ט, נדפס גם ב'תחומין' ד עמ' 455), שכשיש צורך בדבר מותר לנכה להיות שליח ציבור. כיוצא בזה כתב בהרחבה הרב שמואל טולידאנו ('צהר' ג עמ' קכח-קמ), והביא מתשובת הריב"ש (סי' תיב) טעם אחר לחובת העמידה בשליח ציבור, שהדבר אינו משום כבוד הציבור אלא כדי להוציא ידי חובה את השומעים שאינם בקיאים בתפילה, ולפי זה כתב שבימינו, שהכל בקיאים בתפילה והש"ץ אינו מוציא ידי חובה, אין הכרח שיעמוד. בשלהי התשובה שם מובא פסקו של הרב וואזנר שליט"א להקל בזה בשליח ציבור שמעורר את הקהל בתפילתו. 6. אחד הטעמים לחובת העמידה בתפילה הוא כדי שלמתפלל תהיה אימה ופחד מרבונו של עולם, ולכן אסורה גם הישענות קלה (משנה ברורה סי' צד ס"ק כב). לאור זאת, מסתבר שגם מי שלא מסוגל לעמוד - רצוי שישב בלא הישענות אם הדבר אפשרי. גם בישיבה מצינו מושג של "ישיבה באימה" (שו"ע או"ח סי' קפג ס"ט, לעניין ברכת המזון, וחו"מ סי' ח ס"ב, לעניין ישיבת הדיינים), ובפרט כשמדובר בשליח ציבור נראה שעדיף להקפיד על כך. 7. נקודה נוספת לעניין מחילת הציבור והגדרת ה'ציבור' לעניין זה: בשו"ת מוצל מאש (סי' יא) דן לגבי הדברים שנאמרו משום כבוד הציבור, ובהנחה שהציבור רשאי למחול, האם די ברוב הציבור או צריך שכולם ימחלו ללא יוצא מן הכלל, ונשאר בספק בנקודה זו. לעניות דעתי משתמע מסתימת הפוסקים בכמה עניינים שרוב הציבור ככולו לעניין המחילה על כבודו, שכן בכמה מקומות אמרו שמן הסתם הציבור מוחל (עיין שו"ע סי' קמד ס"ג ומ"ב סקט"ז), ונראה שאין זו הנחה פשוטה שכל יחיד ויחיד מוחל אלא שהולכים אחר הרוב. מן הרמב"ם (הל' תפילה פ"ח הי"ב) ניתן להבין שגם הסכמת הרב מספיקה להוכיח על מחילת הציבור, עיין ב'דברי ירמיהו' שם.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il