שאל את הרב

  • משפחה, ציבור וחברה
  • שאלות כלליות

קדושת אזור עולי מצרים בימינו

undefined

הרב שמואל אריאל

י"ב שבט תשע"ו
שאלה
במלחמת ששת הימים שוחרר אזור עולי מצרים, ורציתי לדעת - האם אזור זה התקדש ע’’י כיבוש צה’’ל? אם אפשר נימוקים ומקורות תודה רבה לכבוד הרב מראש
תשובה
שלום וברכה! תחילה נבהיר מעט את המושג "גבול עולי מצרים" ואת מהות השאלה, לטובת כלל הקוראים: חיוב המצוות התלויות בארץ, אינו חל באופן אוטומטי בגבולות ארץ ישראל המפורטים בתורה, אלא הוא מותנה בכך שהארץ תתקדש על ידי עם ישראל. בפועל, הקידוש התרחש בפעם הראשונה בכניסת ישראל לארץ בימי יהושע ולאחר מכן בימי מלכי ישראל, אך קדושה זו בטלה עם החורבן הראשון. בימי בית שני התקדשה הארץ בפעם השנייה, וקדושה זו לא בטלה, אולם קידוש זה היה בתחום מצומצם יותר מאשר הקידוש הראשון. התחום של הקידוש השני מכונה "גבול עולי בבל", ובו חלות המצוות התלויות בארץ באופן מלא, ואילו החלקים שמעבר לתחום זה, שהתקדשו רק בקידוש הראשון ולא בשני, מכונים "גבול עולי מצרים", ובהם חלות המצוות התלויות בארץ מדרבנן ובאופן חלקי. בימינו, ב"ה עם ישראל חזר לשלוט בחלקים ניכרים מארץ ישראל, ובכללם איזורים השייכים לתחום עולי מצרים, מחוץ לתחום עולי בבל. כאן עולה השאלה: האם חלקים אלה נשארים עדיין במדרגה של חיוב חלקי בלבד, או שמא כעת החלקים הללו יתקדשו מחדש בגלל השליטה של עם ישראל, והמצוות התלויות בארץ יחולו בהם במלואן? הבהרה נוספת: לאמיתו של דבר השאלה אינה נוגעת כל כך לאיזורים ששוחררו במלחמת ששת הימים, אלא דוקא לאיזורים ששוחררו במלחמת השחרור. שכן יהודה ושומרון כלולים בוודאי בגבולות עולי בבל והמצוות חלות בהם במלואן, וכפי הנראה כך גם לגבי חלק מן הגולן. בנגב ובגליל, לעומת זאת, ישנם איזורים מסויימים שכלולים בגבולות עולי מצרים ולא בגבולות עולי בבל, והשאלה אם כן נוגעת לגביהם - האם בימינו הם יתחייבו במצוות באופן מלא? ומכאן לתשובה: באופן עקרוני, אכן קדושת הארץ אינה אמורה להישאר מוגבלת לעולם רק בשטח של גבולות עולי בבל, אלא הקדושה אמורה להתרחב כאשר עם ישראל מרחיב את שליטתו בארץ ישראל. כך למשל לגבי גבולות עולי בבל עצמם - בפשטות נראה, שגבולות אלה אינם כוללים רק את התחום שבו ישבו העולים מבבל בזמן עזרא ונחמיה, איזור שכלל כפי הנראה רק את סביבות ירושלים, אלא הם כוללים שטח רחב הרבה יותר, התחום שנשלט על ידי ממלכת החשמונאים בגדולתה. דהיינו שקדושת הארץ הלכה והתרחבה ככל שהתרחבה השליטה היהודית בארץ. (וכך גם לגבי גבולות עולי מצרים - בפשטות נראה שהם כוללים לא רק את השטח שנכבש על ידי יהושע בן נון, אלא תחום רחב בהרבה, שנכבש על ידי דוד ושלמה.) אולם בין הפוסקים ישנן דעות שונות בשאלה אילו תנאים נחוצים בכדי להחיל את הקדושה על חלקים נוספים מארץ ישראל: יש מן הפוסקים שכתבו שעצם השליטה של עם ישראל על חלקים בארץ ישראל די בה בכדי לקדש אותם לעניין המצוות. כך כותב הרמב"ם בהקשר זה (הלכות תרומות א', ב): "ארץ ישראל... היא הארצות שכובש אותן מלך ישראל או שופט או נביא מדעת רוב ישראל". דהיינו, שדי בעצם השליטה של יהודים בחלקים מן הארץ בכדי לקדש אותם, ובתנאי שהשליטה הזו היא בהסכמה של רוב עם ישראל. וכך הוא כותב גם לגבי חזרת עם ישראל לארצו, (הלכות שמיטה ויובל י"ב, טז): "וכן לעתיד לבוא... בעת שיכנסו לארץ... ויתחייב כל מקום שיכבשוהו במעשרות", דהיינו שהכיבוש עצמו יקדש את חלקי הארץ ויחייב אותם במצוות. וכך כותב בספר "הלכות ארץ ישראל", המיוחס לר' יעקב בעל הטורים (דין חיוב חלה, אות י'): "ואפילו היום, אם תהיה עיר אחת בארץ ישראל מיוחדת לדירת ישראל... ולא יהיה עליהן אימת גוי שיוכל לגרשם ממנה, זו היא קדושתה, וחייב במעשר דאורייתא". דהיינו שדי בעצם השליטה בחלק מן הארץ כדי לקדש את המקום הזה, ואין צורך בתנאי נוסף. על פי דרך זו, אכן מסתבר שגם השליטה של מדינת ישראל כיום מספיקה כדי לקדש, וכל האיזורים הנתונים בריבונותה של מדינת ישראל יתחייבו במצוות באופן מלא. אולם פוסקים אחרים סברו שאין די בשליטה בלבד בכדי לקדש את חלקי הארץ, ויש צורך בתנאים נוספים כדי שהארץ תתקדש: המאירי מתייחס לשאלה זו בכמה מקומות (חגיגה ג' ב; חולין ו' ב; מגילה י' ב; עדויות פרק ח'), וכותב שלשם קידוש הארץ לא די בעצם השליטה בה אלא צריך גם לעשות טקס מיוחד של קידוש: "תודות ושיר" - טקס מקביל לטקס שמקדש את גבולות ירושלים, כאשר רוצים להרחיבה (עיין נחמיה פרק י"ב, פסוקים כ"ז ואילך; משנה שבועות ב', ב); או "מאמר וחזקה" - דהיינו הכרזה על קדושת הארץ. וכך רואים גם בחידושי הר"י מיגאש לשבועות ט"ז א, שכשם שלקידוש ירושלים נצרך טקס, כך גם לגבי קידוש ארץ ישראל נצרך טקס כלשהו. אין הוא מבאר את פרטיו של טקס זה, אולם הוא מצריך לשם כך אורים ותומים, כפי שנצרך לגבי קידוש ירושלים. על פי דרך זו, כמובן אין בידינו לקדש כיום חלקים מארץ ישראל, שכן אין כיום אורים ותומים (וגם לא סנהדרין ונביא - עיין במשנה שבועות שם ובגמרא שבועות שם). ראשונים אחרים לא הזכירו שיש צורך בטקס כלשהו לשם קידוש הארץ, אולם הם קישרו את קדושת הארץ לקדושת המקדש, ומדבריהם נראה שללא מקדש (או משכן) אין הארץ מתקדשת. כך למשל כותב הרמב"ן בפירושו לויקרא כ"ו, מג, שקדושת הארץ לא חזרה מיד בזמן עליית זרובבל, אלא רק לאחר שבנו את המקדש וקידשו את ירושלים התקדשה גם הארץ. וכך נראה ברש"י (בבא מציעא פ"ט א, ד"ה "נתחייבו בחלה ולא נתחייבו במעשר"), שלפחות חלק מן המצוות התלויות בארץ חלות מדאורייתא רק כאשר יש מקדש או משכן. ועיין גם שו"ת הרשב"א חלק ד' סימן קפ"ז. (בניגוד לכך, ברמב"ם ובספר הלכות ארץ ישראל שהזכרנו לעיל, נאמר במפורש שקדושת הארץ אינה תלויה בקיומו של בית המקדש, וניתן לקדש את הארץ גם בזמן הזה.) ייתכן להציע, שמחלוקת זו היא בעצם מחלוקת קדומה - בין הבבלי לבין הירושלמי: בירושלמי (שביעית פרק ו' הל' א) נאמר לגבי הקידוש של עולי בבל: "כיון שנכנסתם נתחייבתם", "ראשון ראשון קונה ומתחייב" - משמע, שעצם הכניסה לארץ ורכישת בעלות על חלקים ממנה מקדשת, ללא צורך בטקס כלשהו. כמו כן, מדברים אלה משמע שגם אין צורך בקיומו של מקדש לעניין קידוש הארץ, שכן בשנים הראשונות לעליית זרובבל טרם נבנה המקדש ובכל זאת אומר הירושלמי שהארץ התקדשה מיד בכניסתם. לעומת זאת, בבבלי (ערכין י"ב ב - י"ג א) נאמר שהשנים הראשונות של בית שני, עד לעליית עזרא, אינן נחשבות במניין שנות השמיטה והיובל, אלא רק מעליית עזרא החלו למנות שמיטין ויובלות. ולשון הגמרא שם הוא: "עד דסליק עזרא ומקדיש". דהיינו שעצם ישיבת ישראל בארץ לא הספיקה בכדי לקדש אותה ולהתחייב בשמיטה, ורק כאשר עלה עזרא הוא עשה פעולה מיוחדת שקידשה את הארץ ומאז התחייבו בשמיטה. כמו כן, בבבלי יבמות פ"א א, משמע בפשטות שקדושת הארץ קשורה בקיומו של המקדש - נאמר שם שחיוב התרומה דאורייתא תלוי בקיומו של המקדש. אף שדעה זו לא נפסקה להלכה כפי שהיא, אלא נפסק ש"קדושה שניה לא בטלה", עדיין אנו רואים שהגמרא תולה את קדושת הארץ בקיום המקדש, ולא רק בשליטה של עם ישראל על הארץ. ממילא, גם לדעה שקדושה שניה לא בטלה, יש מקום לומר שרק חלקי הארץ שהתקדשו בזמן המקדש נשארו בקדושתם גם לאחר חורבנו, אך לא ניתן לקדש חלקים נוספים מן הארץ ללא קיומו של מקדש. בדורות האחרונים עסקו בשאלה זו כמה מגדולי הפוסקים, ואציין כמה מהם: עיין מאמרו של הרב זווין זצ"ל, המודפס בתחומין כרך י', ודבריו של הגרש"ז אויירבך זצ"ל, בשו"ת מנחת שלמה תנינא סימן מ"ו - שניהם נוטים לומר שהריבונות היהודית מצד עצמה אין בה די לקדש את הארץ, ולפיכך מעמדם של חלקי הארץ נשאר כפי שהיה לפני קום המדינה. לעומת זאת, עיין בשו"ת ציץ אליעזר חלק י' סימן א', הנוטה לומר שהריבונות בימינו יכולה לקדש את חלקי הארץ שטרם התקדשו. ועיין גם שו"ת משיב מלחמה של הרב גורן זצ"ל , סימן קנ"ו, שם מתואר טקס קידוש שערך הרב גורן בסיני בזמן מבצע קדש, ולדעתו די בטקס כזה כדי לקדש, ואין צורך באורים ותומים וכדומה. למיטב ידיעתי, גופי הכשרות השונים נוהגים להתייחס אל האיזורים שבגבול עולי מצרים כקלים יותר מבחינה הלכתית מאשר גבול עולי בבל, מתוך הנחה שמעמדם לא השתנה בדורנו. אך כאמור, הדבר באמת אינו פשוט, ויש בכך דעות לכאן ולכאן.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il