שאל את הרב

  • הלכה
  • ברכה אחרונה

להיכנס לספק ברכה אחרונה

undefined

הרב עזריה אריאל

י"א מרחשון תשע"ז
שאלה
שלום רב פעמים רבות אני רוצה לאכול דבר מה, שאיני יודע אם כמותו מצריכה ברכה אחרונה. אני מבין שעדיף לא להיכנס לספק, אך שאלה שמטרידה אותי לא מעט היא, האם עלי כל הזמן לדאוג לאכול יותר/פחות ממה שהתכוונתי, או שמותר ורצוי שאוכל רק מה שמעוניין, ואז אם יש ספק, אהיה פטור מהברכה. אני נפגש פעמים רבות עם השאלה הזו וחשוב לי להבינה באותו עניין, שמעתי פעם שבברכת נפשות רבות פחות חמור להיכנס לספק ברכות מאשר בברכת מעין שלוש. האם נכון הדבר? תודה מראש
תשובה
לשואל, שלום וברכה! א. כאשר הספק אינו ניתן לבירור על ידך, דהיינו שיש מחלוקת בפוסקים מהו השיעור הקובע (מחלוקת שלא הוכרעה בבירור), או ספק על דבר שכבר התרחש ואי אפשר כעת לברר אותו (למשל, כשאינך זוכר האם בירכת ברכה אחרונה), מצד הדין אתה רשאי להקל בספק זה, על פי הכלל "ספק ברכות להקל". ב. בכל זאת, מידת חסידות לצאת מן הספק באופן כלשהו, כגון על ידי אכילת כמות שאין בה ספק. וככל מידת חסידות, יש לשקול האם זה בא על חשבון משהו (עיין במסילת ישרים פרק כ, על "משקל החסידות"), ורשאי אדם להחליט, למשל, שהוא משתדל לצאת מן הספק רק כאשר זה נוח, אבל לא כשזה כרוך בטרחה או הפרעה כלשהי (למשל, אם בנסיבות שבהן אתה נמצא כרגע אכילת כמות גדולה תיחשב כחוסר נימוס). כפי שכתבת, בברכת המזון ובברכת מעין שלוש יש חשיבות יתר לצאת מן הספק, משום שיש אומרים שהיא חובה מן התורה ואפילו באכילת כזית בלבד (עיין בספר ברכת ה' ח"ג עמ' רנג הערה 79). מכל מקום, מעיקר הדין ניתן להקל גם בספק זה בשעת הצורך. ג. לעומת זאת כאשר הספק הוא פרטי שלך וניתן לבירור, דהיינו שאינך יודע למדוד את הכמות שלפניך, או שאינך יודע מה נאמר על כמות זו בספרי ההלכה הנפוצים, נראה לענ"ד שעליך לברר את הכמות ואת הדין, או להתאמץ לצאת מן הספק בדרך כלשהי, ואינך יכול להיפטר מן הברכה על סמך הספק. ד. הבחנה זו קיימת גם לגבי הברכה הראשונה שלפני האוכל: כאשר אינך יודע מה כתוב בספרי ההלכה מהי הברכה הראויה למאכל זה, חובה לברר את הדין ולא להסתמך מספק על ברכת "שהכל" וכדומה. לעומת זאת כאשר הספק אינו ניתן לבירור כעת, כגון מי ששכח האם בירך ברכה ראשונה או לא, רשאי מצד הדין מספק להמשיך בסעודתו ללא ברכה, ומידת חסידות לצאת מן הספק (להימנע מלאכול, או לבקש ממישהו שמתחיל כעת לאכול להוציא אותך ידי חובה). [שתי הערות לגבי עצם הספק: א. שיעור כזית נמדד בנפח ולא במשקל. הדבר מוסכם שזהו עיקר הדין, אך למעשה יש מהפוסקים שהעדיפו ללכת לפי המשקל מטעמי נוחות הציבור. לאמיתו של דבר התרגום של המשקל לנפח אינו מדויק פעמים רבות, ותלוי במשקל הסגולי של המאכל. פרוסת לחם, למשל, שמשקלה כ- 30 גרם, נפחה למעשה לפחות פי שלושה! במקרה של פער ניכר בין הנפח למשקל, גם לדעת פוסקים אלה הנפח הוא הקובע (כן כתב הילקוט יוסף בכמה מקומות, כגון ב'דינים לאשה ולבת' סי' שכד). לכן, יתכן מאוד שאתה מוטרד בגלל אומדן לא נכון של "כזית" והוא לא כל כך גדול כפי שאתה סבור. ב. על פי שיטה מבוססת, נפח "כזית" הוא כמו זית שלנו, ולענ"ד זהו עיקר הדין, וראוי להתחשב בדעה זו לפחות לחומרא. ממילא, האופציה לאכול מעט פחות כדי לצאת מן הספק לא כל כך מעשית, כי גם כמות של עגבניית שרי אחת, למשל, נכנסת לספק. וכך כתב הסטייפלר ב'שיעורין של תורה' (מהדו' תשל"ט עמ' סו): "אפילו אכל פת רק כמו הזית הרגיל שבזמננו, אסור שיהא בלא ברכת המזון וצריך להוסיף לאכול". הגרש"ז אוירבך זצ"ל אף הורה שמי שקשה לו להדר לאכול כמות גדולה יותר רשאי להסתפק בשיעור זה ולברך, ולגבי חולה - רשאי לסמוך על שיעור זה אפילו באכילת מצה דאורייתא (כך מובא בשמו בקובץ 'אוריתא' ו עמ' רט).] הרחבה: 1. אתחיל מסעיף ד לעיל, ספק בברכה הראשונה, שלא עליו שאלת אבל המקורות בעניינו ברורים יותר: הדבר ברור שאם הספק נובע מכך שאינך יודע מה כתוב בנושא הזה בספרי ההלכה הנפוצים, חובתך לעשות מאמץ סביר לעיין או לשאול מישהו ולצאת מן הספק. כך אומרים חז"ל (ברכות לה ע"א): "אסור לו לאדם שיהנה מן העולם הזה בלא ברכה, וכל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה - מעל. מאי תקנתיה - ילך אצל חכם. - ילך אצל חכם - מאי עביד ליה? הא עביד ליה איסורא! - אלא אמר רבא: ילך אצל חכם מעיקרא וילמדנו ברכות, כדי שלא יבא לידי מעילה". ולשון החיי אדם (כלל מט, ב): "אף על פי שברכת 'שהכל נהיה' היא כוללת הכל... לא יאמר אדם: למה לי טורח זה ללמוד דיני ברכות, אלא על כל דבר שאסתפק אברך שהכל; אסרו חז"ל דבר זה ואמרו שמחויב לילך אצל חכם וילמוד הברכות. ואסור ליהנות מעולם הזה עד שידע בבירור איך לברך בפרט על כל דבר, אם לא במקום שיש פלוגתא בין הפוסקים ואי אפשר להכריע". וכן כתב במשנה ברורה (סי' רב ס"ק פד): "אם הוא מסופק - היינו אחר שלמד ואינו יכול לברר, אבל מי שלא למד לא יאכל עד שילך אצל חכם ללמדו ברכות" (וכן בסי' רו סק"ד). 2. הפוסקים הנ"ל כתבו זאת לגבי ברכה ראשונה. אולם רבנו יונה ב'ספר היראה' (סעיף מח) כותב על חובת הבירור גם לגבי ברכה אחרונה, וזה לשונו: "ויברך על כל דבר לפניו ולאחריו ברכה האמורה בה על פי רבותינו ע"ה. ואם אינו בקי - ילך אצל בקי... ואם לא מצא בקי - יניח הנאתו ואל יהנה מן הדבר, עד אשר ידע לברך את בוראו כדת וכהלכה". ממילא, מסתבר שהוא הדין לגבי קושי שלך למדוד את הכמות שלפניך, שאין להחשיבו כספק מוחלט, מפני שזהו ספק שיש דרך לבררו, במאמץ שלך או בעזרת אחרים. כך מצאנו בהלכות ספקות בתחומים אחרים בהלכה, שספק מציאותי שניתן לבירור אינו ספק: עיין ביו"ד סי' צח ס"ג ובנושאי הכלים שם, על קושי במדידה של איסור שהתערב, ש"ספק מחמת חסרון ידיעה לא שמיה ספק", כשהדבר ניתן לבירור על ידי אחרים. וכן כתב המשנה ברורה (סי' קס סקמ"ז) לגבי ספק אם יש כשיעור במים לנטילת ידים, שהולכים בו לקולא: "דוקא אם נסתפק לאחר שנטל ידיו, אבל מקודם לא, דמה שאינו יודע לברר אם יש בו כשיעור - אינו חשוב ספק [מגן אברהם ושאר אחרונים]. וספק במחלוקת הפוסקים הרי הוא כשאר ספק, דכיון שלא הכריעו בה הרי הוא ספק במלתא דרבנן ונקטינן להקל". אלא אם כן המדידה קשה באופן אובייקטיבי, ועיין תוס' בעירובין ו ע"א ד"ה וספק דבריהם להקל: "הואיל ואי אפשר לצמצם [כלומר, לדייק] אלא על ידי טורח גדול, לא הטריחו לצמצם ולמדוד בספק דבריהם". 3. מקרה אחר הוא ספק שאין דרך פשוטה לברר אותו, אבל יש דרך פשוטה להימנע ממנו. דהיינו, כאשר יש מאכל מסוים, ואתה רוצה לאכול ממנו דווקא כמות מסוימת שיש לגביה מחלוקת הלכתית שאין בה הכרעה ברורה: האם הדבר מותר, או שמא חובה על האדם לשנות את תוכניתו ולאכול יותר או פחות כדי לצאת מידי ספק? על פניו לכאורה המקרה דומה לקודם: אם בספק שיש דרך לבררו חייבו אותי חכמים לברר את הספק, מדוע בספק שיש דרך להימלט ממנו לא יחייבו אותי חכמים לעשות זאת? אך יש חילוק מהותי בין הדברים: ספק שיש דרך לבררו בעצם אינו מוגדר כספק, כאמור, ולכן חובה לברר אותו או להחמיר בו. מה שאין כן בנדון דידן, שלגבי כמות זו שאתה רוצה לאכול באמת יש ספק הלכתי מוחלט (בהנחה שצדדי הספק ההלכתי שקולים, ואכמ"ל), ואם כן חל כאן לכאורה הכלל "ספק דרבנן לקולא". 4. יתכן ששאלה זו, האם חובה לצאת מידי ספק, תלויה בשאלה קודמת והיא: האם תקנת הברכות היא רק ציווי חיובי לברך לפני האכילה, או גם הטלת איסור לאכול בלי לברך? אם זהו רק ציווי חיובי, הרי שבמקרי ספק, שבהם האדם מנוע מלברך מחמת הספק (מחשש לאיסור ברכה לבטלה), לא הטילו עליו חיוב וממילא גם אין איסור לאכול. לעומת זאת אם יש איסור אכילה ללא ברכה, גם כשיש ספק - הרי זה ספק איסור. [דיון על כך בספר 'מגילת ספר' (לרב אוריאל אייזנטל, על הל' ברכות הנהנין, עמ' רכה-רכז), וצידד שכאשר יש ספק האם אכלת כשיעור אין חובה לצאת מן הספק, ואילו כאשר אכלת כשיעור והספק הוא איזו ברכה לברך חובה לצאת מידי ספק, ונשאר ב'צריך עיון']. ברם, לענ"ד תלייה זו אינה מוכרחת: גם אם זהו איסור אכילה אפשר שהקלו חכמים בספקו, ומאידך גם אם אין זו אלא חובת ברכה אפשר שהצריכו חכמים שלא להיכנס לספק חיוב לחינם וללא צורך (ולעצם שאלה זו, האם זוהי חובת ברכה או איסור אכילה, עיין ביאור הלכה סי' סב ס"ד ד"ה שלא יהא, שנקט שזהו איסור, ולעומת זאת במנחת שלמה ח"א סי' יח אות ח, שנקט שזהו רק חיוב). 5. בכמה מקומות בראשונים ובפוסקים הוזכר עניין זה של הצורך לצאת מידי ספק, ומדברי רובם מתברר שלא תפסו זאת כחיוב. בשו"ע סי' רי ס"א דן בספק האם האוכל פרי שלם, "בריה", ואין בו כשיעור, חייב בברכה אחרונה, וכתב: "ויש מסתפקים לומר שעל דבר שהוא כברייתו, כגון גרגיר של ענב או של רימון, שמברכין לאחריו אף על פי שאין בו כזית. לכך נכון ליזהר שלא לאכול בריה פחות מכזית". ומקורו בדברי הרא"ש (ברכות פ"ו סי' טז), שדן על אכילת "בריה" והסיק: "ירא שמים יחמיר שלא יאכל פחות מכשיעור להסתלק מן הספק". ולשון התוספות בסוכה (כו ע"ב ד"ה ולא בירך): "והרוצה להוציא עצמו מספיקא צריך שיאכל כזית אפילו בדבר שהוא בריה". עוד כתב השו"ע שם לגבי הספק בשיעור הברכה האחרונה על היין: "ויש מסתפקים עוד בברכה אחרונה של יין אם מברכין אותה על כזית; לכן טוב ליזהר שלא לשתות אלא פחות מכזית, או רביעית". בדומה לכך מצאנו בשו"ע סי' רטז ס"ו, על שמן בושם שסיננו אותו מן הבשמים שבו: "יש אומרים שמברך 'בורא שמן ערב', ויש אומרים שאינו מברך עליו כלל, דהוי ריח שאין לו עיקר; וכיון שספק הוא, נכון ליזהר מלהריח בו" (וכאן זה נאמר על ברכה ראשונה!). וכיוצא בזה בסי' רא סי"ב, לגבי הספק בברכה האחרונה על מי צימוקים: "ולכן ירא שמיים לא ישתה אלא בתוך הסעודה". מסגנון השו"ע: "נכון ליזהר" ו"טוב ליזהר" מבואר שאין זו חובה אלא המלצה טובה. אם כי, יתכן שהדבר מוגדר כהמלצה בלבד מפני שלדעתו בעצם אין זה ספק ממש, ועיקר הדין ברור (עיין בבית יוסף בכל המקומות הללו, ואכמ"ל), אלא שמכיוון שיש דעה המחמירה במקרים אלו ראוי לצאת ידי חובת דעה זו. לגבי הרא"ש אין לומר זאת, מפני שבדיונו שם נראה שהספק על "בריה" הוא לדעתו ספק ממשי. מאידך, לשונו "ירא שמים" ניתנת לפירושים שונים, האם משמעה שזוהי חובה (השווה לרא"ש ב"מ פ"ד סי' כ ומכות פ"ג סי' ב וע"ז פ"א סי' ט והל' תפילין סי' ה, ואכמ"ל; ובבית יצחק שלהלן הבין מלשון זו שזהו חיוב. אך בשולחן ערוך לשון זו משמשת לרוב לעניין של חומרא, עיין או"ח סי' ט ס"ו וסי' רפה ס"ב וסי' שכג ס"ז). לעומת זאת לשון התוספות הנ"ל: "והרוצה להוציא עצמו מספיקא" מוכיחה בעליל שזוהי חומרא בלבד. ועיין ברמב"ם הל' ברכות פ"ו הט"ו, על ספקות בנטילת ידיים שמוכרעים לקולא, והוסיף הראב"ד: "ועם כל זה, אם יש לו מים לרחוץ אמרינן לו קום רחוץ והוציא עצמך מן הספק", ונחלקו האחרונים אם גם הרמב"ם מודה שכך הדין לכתחילה, ועיין בשו"ע סי' קס סי"א. 6. מקור להנהגה זו לצאת מידי ספק בברכה אחרונה מופיע כבר בתלמוד הירושלמי (ברכות פ"ו ה"א): "ר' ירמיה בעי: הדין דאכל סולת מהו למיברכה בסופה? אמר ר' יוסי: והכן, לא אכל רבי ירמיה סולת מן יומוי". הפירוש המקובל הוא שרבי ירמיה הסתפק בשאלה מהי הברכה האחרונה על סולת (ואין כאן המקום לבאר את הספק), ועקב כך נמנע מלאכול כל ימיו את המאכל המסופק (כך פירשו זאת הרא"ש ורבנו יונה שלהלן וכן ראשונים נוספים, אך עיין ב'מראה הפנים' על הירושלמי שם, שפירש אחרת לגמרי, שזוהי תמיהה על ספקו של ר' ירמיה, וכי לא אכל סולת מימיו?). כמסקנה ממעשה זה כתב הרא"ש (ברכות פ"ו סי' ט): "ונכון להחמיר שלא לאכול חטין או שלקות בעינייהו אם לא בתוך הסעודה, משום ספק ברכה אחרונה. ואמרינן בירושלמי דפירקין... ולהכי לא אכל סולת ר' ירמיה מיומיה, לפי שהיה מסופק בברכה אחרונה". כאן נוסח דברי הרא"ש ברור יותר כהמלצה בלבד, "ונכון להחמיר", ונראה שלדעת הרא"ש מעשהו של רבי ירמיה היה הנהגה טובה של חומרא, וכך גם הלשון בתוספות בברכות (לז ע"א ד"ה הכוסס). לעומת זאת רבנו יונה (על הרי"ף ברכות לב ע"א) ניסח את המסקנה מהירושלמי ביתר חדות: "מתוך הירושלמי נמצינו למדין שכל דבר שיהיה מסופק בברכה אחרונה שלו - שאין לו מן הספק לאכול אותו בפני עצמו אלא יאכל אותו על ידי הפת". נראה, אפוא, שהראשונים חלוקים בשאלה זו, האם מותר לאדם להכניס עצמו לספק ברכה, ונראה שדעת רובם להקל (לעניין זה התוספות בסוכה וברכות נחשבים כשתי דעות, מפני שאינם מאותו מחבר: התוס' בסוכה נכתבו ע"י רבי שמשון משאנץ). ואפשר שדברי רבנו יונה הם לשיטתו ב'ספר היראה' לעיל על חובת הבירור גם בברכה אחרונה. 7. בערוך השולחן (סי' רב ס"ב) מפורש שזוהי מידת חסידות, וז"ל: "אמרו חז"ל [בבא קמא ל ע"א]: 'האי מאן דבעי למיהוי חסידא - יקיים מילי דברכות'. ונראה דהרי פירושו, דהחסיד עושה לפנים משורת הדין, והנה בברכות קיימא לן 'ספק ברכות להקל', והחסיד מוציא את עצמו מידי קולא זו, כגון שספק אצלו אם בירך בורא נפשות אם לאו, ואין צריך לברך מספק, והחסיד אוכל או שותה עוד איזה דבר ומברך בורא נפשות. וכן כשיש דבר שספק הוא אם מברכין העץ או האדמה - מברכין האדמה, והחסיד אוכל עוד שני דברים שברכתן וודאי אחת העץ ואחת האדמה. וכן כשיש ספק אם צריך לברך ברכה אחרונה, כגון שאינו יודע אם אכל כזית בכדי אכילת פרס, ואין צריך לברך מספק, והחסיד אוכל שיהיה וודאי בכדי אכילת פרס ומברך. וכן בשתיית חמים כיוצא בזה, וכן בכל מיני ספיקות, רואה החסיד להוציא את עצמו מן הספיקות". 8. לאידך גיסא מצאתי בצל"ח (ברכות יד ע"א) שסובר שזהו איסור ממש להיכנס לספק, אך לגבי הברכה הראשונה. הוא דן על ההלכה שמי שאוכל רק כדי לטעום אינו צריך לברך, אפילו ברכה ראשונה, עד שיעור רביעית. הצל"ח מתלבט האם הכוונה שמותר לטעום רק פחות מרביעית, או גם רביעית אך לא יותר ("עד ועד בכלל"). מסקנתו להחמיר, והטעם: "ולא שאני אומר שבודאי הוא כן, אלא שאני אומר כיון שלשון 'עד' יש לפרשו להכי ולהכי, לכן אין לנו להקל כי אם עד רביעית ולא עד בכלל... ואף דספק ברכות להקל - מכל מקום אין להכניס עצמו בספק". בבית יצחק (לרבי יצחק אייזיק חבר, שער הספיקות סימן לז) דן במפורש בשאלה זו, האם הלכות אלו שבשו"ע שלא להיכנס לספק ברכה אחרונה הן מעיקר הדין או חומרא ומידת חסידות. מסקנתו שזהו דין, אפילו לגבי ברכה אחרונה, והוא לומד זאת בקל וחומר מההלכה שאין סומכים על הספק כשאפשר לבררו. אך גם הוא ציין שכאשר הדבר כרוך בטרחה מותר לסמוך לכתחילה על ספק דרבנן, כפי שמצאנו לגבי בדיקת חמץ, שכאשר יש ספק אם נעשתה ניתן להמנע מבדיקה נוספת (פסחים ט ע"ב). 9. לעניין זה של טרחה יש לציין למה שמצאנו בשו"ע (סי' קסז ס"ט, ומקורו ברמב"ם בהל' ברכות פ"ד ה"ב): "אם הוא מסופק אם בירך המוציא אם לאו - אינו חוזר ומברך", כלומר, ויכול הוא להמשיך ולאכול בלא ברכה (משנה ברורה ס"ק מט, ובשער הציון ס"ק מח ציין ש"רשאי להחמיר על עצמו שלא לאכול"). כאן השו"ע לא הוסיף ש"נכון להחמיר" או "טוב ליזהר" שלא להמשיך לאכול (ועיין ריטב"א בשבת כג ע"א שתמה על היתר זה: "תמהני, בברכת הנהנין לפניו היאך חוזר ואוכל בלא ברכה מפני ספק, והרי מכניס עצמו בקום עשה לאכול במה שהוא כנהנה מקדשי קדשים... והיה ראוי שיחזור יברך על הספק או שלא יאכל יותר", ועיין בספר ברכת ה' ח"א פ"ב הערה 5). מדוע השו"ע לא המליץ להחמיר בזה ולהמנע מלאכול? ניתן להציע שתי דרכים להסביר זאת: האחת, מפני שהדבר עלול להיות שיבוש משמעותי לתוכניתו של האדם. כלומר: אם מה שנדרש מהאדם כדי לצאת מן הספק הוא עניין פעוט מבחינתו, כגון לבחור לאכול כמות יותר גדולה או יותר קטנה, או לאכול דבר מסוים רק בתוך הסעודה, בזה נכון להחמיר. אולם כאשר המשמעות היא להפסיק כעת את אכילת הלחם, שלבב אנוש יסעד, בזה אין ציפיה שיחמיר על עצמו. הדבר בולט יותר במשנה ברורה שם, שמציע שאם הגיע כעת אדם אחר לסעוד נכון לבקש ממנו שיתכוון בברכת המוציא שלו להוציא ידי חובה גם את זה שמסופק. הוי אומר, המשנ"ב ממליץ על פתרון לצאת מן הספק באופן שמאפשר להמשיך לאכול, אך לא כותב המלצה להפסיק את הסעודה, וחילוק זה מוסבר כאמור. דרך שניה להבדיל בין המקרים: כאשר מישהו שכח אם בירך המוציא, זוהי תקלה שקרתה באופן לא מתוכנן. הוא לא יזם כניסה לספק, אלא נמצא כעת בספק, ולכן ההכרעה היא לקולא בפשטות אע"פ שיש לאדם דרך לצאת כעת מן הספק. לעומת זאת כאשר לאדם יש אוכל בכמות גדולה והוא בוחר לאכול כמות גבולית שיש בה ספק, הוא יוזם כניסה לספק וזהו דבר שיש להמנע ממנו. 10. בסיכומו של דבר, נראה שלרוב הראשונים והפוסקים הצורך לצאת מידי ספק הוא מידת חסידות ולא חיוב, על כל פנים בברכה אחרונה. אלא שהם כתבו זאת על ספק אובייקיטיבי ולא על ספק פרטי שלך שניתן לבירור במאמץ מסוים, ולגביו מסתבר שחובה לברר או לצאת מן הספק.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il