שאל את הרב

  • תורה, מחשבה ומוסר
  • הדרכות בעבודת ה'

השארת ילדים ברכב לכמה דקות

undefined

הרב עזריה אריאל

י"ח אייר תשע"ז
שאלה
שלום לרב רציתי לשאול שאלה מסוימת בנוגע לחילול ה’, ומתוכה אולי לקבל תשובה כללית יותר על הנושא. בבוקר בד"כ אני לוקח את הילדים שלי כל אחד למסגרת שלו, וקורה שאני יוצא עם אחד הילדים לקחת אותו רגע לגן ומשאיר שניים אחרים באוטו וכיו"ב. זה יכול להיות כי קר בחוץ ואני לא רוצה להוציא את כולם, וזה יכול להיות כי אני ממהר לעבודה. כבר פעמיים קרה לי שעוברי אורח העירו לי על זה, ופעם אחת מתוכן גם מישהי ממש רצתה לתת לי שיחת מוסר על כך בעקבות המקרים המצערים שקרו. דעתי האישית היא שאין עם זה בעיה, באופן כזה שאני יוצא רק לדקה לשים את אחד הילדים, אולי יש כאלה שיחלקו אבל זו דעתי. בכל אופן שאלתי נוגעת לחילול ה’ שבדבר. אציין שבשני הפעמים שהעירו לי לא הזכירו משהו לגבי "אנשים דתיים על כיפה על הראש", ואכן אני מתאר לעצמי שאין פה כ"כ שייכות לזה שאני דתי או לא, כיוון שלדעתן זה מוסר מסוים שכולל בתוכו את כולם. אך בכל זאת רציתי לשאול כיצד לנהוג במקרה כזה ואולי גם במקרים דומים אחרים שיכולים להתעורר, ואולי לקבל קצת יסודות בסיסיים כיצד להחליט מתי יש חילול ה’ ומתי לא. תודה!
תשובה
לשואל, שלום וברכה! (אציין לקוראים שקיבלתי את שאלתך לפני האסון שאירע בשבוע שעבר כאשר פעוטה נשכחה ברכב) בנושא של זהירות מסכנות, דעת הקהל חשובה לא רק מבחינת חילול השם אלא גם בקביעת עצם האיסור. איך קובעים מה נחשב לסכנה שחובה להישמר ממנה? באופן כללי כתב הרמב"ם (הלכות רוצח ושמירת נפש פרק יא הלכה ד): "כל מכשול שיש בו סכנת נפשות - מצות עשה להסירו ולהשמר ממנו ולהזהר בדבר יפה יפה, שנאמר 'השמר לך ושמור נפשך', ואם לא הסיר, והניח המכשולות המביאין לידי סכנה, ביטל מצות עשה ועבר על 'לא תשים דמים'". השאלה היא מה נחשב "מכשול שיש בו סכנת נפשות", ומי קובע שדבר מסוים הוא אכן מסוכן. יש דברים שכולם יסכימו שהם סכנה, ויש דברים שאפשר להתווכח עליהם, האם זו סכנה ממש או סתם "חומרא מוגזמת". איך קובעים את הגבול ומי קובע? אפשר היה להציע מדד סטטיסטי: דברים שהסכנה בהם היא אחת לכמה אלפים - הם סכנה, ואילו דברים שהסכנה היא אחת לכמה מליונים - אינם סכנה. אבל במקורות ההלכה אין לנו מדד כזה. על המדד הנכון יש ללמוד מהמשך דברי הרמב"ם (הל' ה-ו): "הרבה דברים אסרו חכמים מפני שיש בהם סכנת נפשות, וכל העובר עליהן ואמר 'הריני מסכן בעצמי, ומה לאחרים עלי בכך?' או 'איני מקפיד על כך' - מכין אותו מכת מרדות. ואלו הן... ". מכאן והלאה עד פרק יב מאריך הרמב"ם לפרט את הדברים האסורים משום סכנת נפשות, וביניהם (פי"ב ה"ד): "אסור לאדם ליתן מעות או דינרים לתוך פיו, שמא יש עליהן רוק יבש של מוכי שחין או מצורעין". המקור לדבריו אלו הוא הירושלמי בתרומות פ"ח ה"ב: "אמר רבי אמי: צריכין למיחוש למה דברייתא חששין. אסור למיתן בר נש פריטין גו פומא". תרגום: צריכים לחשוש למה שהבריות חוששים, [למשל:] אסור לאדם להכניס פרוטות לתוך פיו. יש לשים לב לחידוש הגדול כאן: בירושלמי נאמר עיקרון, שצריך לחשוש לסכנה בדברים שבהם הבריות חוששים. יש פירושים שונים לדברי הירושלמי, למה צריך לחשוש למה שהבריות חוששים (ראו בהרחבה ב'עלי תמר' שם, כמה כיוונים). הרמב"ם, על כל פנים, קובע שזו לא רק המלצה אלא חובה מוחלטת, ומדבריו משתמע שזה כלול במצוות עשה "ושמור נפשך" ולא תעשה "לא תשים דמים בביתך", ומה שכתב "אסרו חכמים" פירושו שחכמים הגדירו מה כלול באיסור התורה (זו דעת רוב האחרונים, כגון הסמ"ע חו"מ סי' תכז סקי"ב; ומה שכתב הרמב"ם "מכת מרדות", כדין העובר על איסור דרבנן ולא כמי שעובר על לאו מדאורייתא, הוא כנראה מפני שעיקרו של הלאו "לא תשים דמים" הוא "לאו שאין בו מעשה", איסור להתעצל ולהשאיר מכשול). זאת אומרת, מכיוון שבפועל הציבור חושש ונזהר מדבר מסוים - זהו סימן לכך שהדבר מסוכן. לכן, למעשה, ברור שאסור בהחלט להשאיר בשום אופן ילדים ללא השגחה ברכב מונע או כשהמפתח בפנים, אפילו לדקה (יש מדינות שבהן החוק קובע במפורש שבמצב זה אסור להשאיר ילדים לכל פרק זמן שהוא). ברכב דומם, יש מקום להבדיל בין הנסיבות: לאיזה מרחק אתה יוצא, האם לעיסוק שמתוכנן להיות קצרצר אבל עלול להתארך, או לעיסוק שבאמת בהכרח יהיה קצרצר (למשל, להכניס מעטפה לתיבת דואר). קשה לקבוע כללים ברורים מרחוק, אבל "כלל אצבע" הוא שאם הסביבה רואה זאת כחוסר אחריות שומה גם עליך להתייחס לכך באופן זה. לא כל מילה של מישהו צריכה להפוך עולמות (ולא כתבת באיזו תדירות קיבלת הערות מעוברי האורח), אבל מן הסתם מה שמעט אנשים אומרים בפה הרבה אנשים חושבים בלב. מעבר לכך, אמרו חכמינו שאדם צריך "לצאת ידי הבריות" ולא לעורר תהיות, ככתוב: "והייתם נקיים מה' ומישראל". לגבי השיקול של חילול השם, הוא תלוי כמובן בשאלה עד כמה אתה נתפס בעיני הסביבה כמייצג את התורה. ציינת שאנשים לא התפלאו איך דתי עם כיפה על הראש עושה כך, ואתה מסיק מכך שאין פה חילול השם. לעניות דעתי המסקנה הפוכה לגמרי: אם אנשים מתפלאים שדתי עושה זאת, זאת אומרת שהם מבינים שהתורה נגד זה והדתי שלפני אינו מקיים את התורה. אם אנשים לא מתפלאים שדתי עושה זאת, זאת אומרת שהם חושבים שלתורה אין בכלל מה להגיד בתחום הבטיחות, ואין שום סיבה לצפות שדתיים יהיו חזקים יותר בתחום הזה. אדרבה, יש סטיגמה שמשפחות ברוכות ילדים מזלזלות בבטיחות. אני מבין מאיפה זה בא, ולצערי זהו חילול השם גדול שכולנו אשמים בו. התורה נתפסת כספר מוסר איך להתנהג בחיים, ולא נתפסת כתורת חיים, ששומרת היטב גם על החיים עצמם. יש חילול השם יותר מזה?!
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il