בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • לימוד תנ"ך
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לרפואת

שולמית בת צביה

האסתטיקה של הקדושה

בין התרבות העכשווית הסוגדת להבל שביופי ולשקר שבחן, אשר מייצגים חיצוניות גסה וטמאה, ובין תפיסות שגויות בכל מיני מגזרים ומחנות אשר מתעלמים מכוחות היופי לטובת צניעות ופשטות קיצוניים, מציגה התורה בפרשיות בניית המשכן את היופי כערך המקושר למצוות ולקדושה.

undefined

הרב ישעיה שטיינברגר

אדר א תשע"ט
4 דק' קריאה
מאז ומעולם התחבטו הוגים ופילוסופים בהגדרת מהות היופי והאסתטיקה. שייקספיר אמר שהכול סובייקטיבי, תלוי בעיני המתבונן. אף על פי כן המלומדים הגיעו לאי אלו הגדרות ותובנות אובייקטיביות.
אישית הפנמתי את הגדרת מו"ר הגר"י הוטנר, בעל ה'פחד יצחק'. הוא כותב בספרו: "עניינו של יופי הוא בסוד הקצב בין תנועות מתחלפות וכו' עד שהקצב וההתאמה הופכים את החילוף עצמו להיות חלק משלמות אחת. יופייה של המנגינה הוא בקצב תנועות הקול המתחלפות מן העוז אל הרוך... יופייה של התמונה הוא בהתאמה השולטת בין היסודות השונים של חלקיה".
הגדרה דומה נמצאת אצל הרקליטוס, פילוסוף יווני קדום, שדיבר על "האחדות שבריבוי" (פחד יצחק חנוכה ז, ד). הרב הוטנר, תלמיד הראי"ה קוק, בעצם פיתח כאן מה שמופיע בעין אי"ה: "היופי הוא קיבוץ חוקים נפרדים אל מערכה אחת וסידור מקביל" (עין אי"ה ברכות ו, מו). הרב קוק תמך באומנות המבוססת על טוהר.
הרב הוטנר העמיק עוד בעניין תוך ביאור הפסוק "אתה מושל בגאות הים, בשוא גליו אתה תשבחם" (תהלים פט, י) כמתכתב עם המלצת חז"ל להורדוס. הם ביקשוהו לבנות את המקדש בשיש כחול, דווקא משום שהוא מזכיר את גלי הים (בבא בתרא ד, א). ופירש רש"י: "גלי הים, שהם נעים ונדים והעין משתעשעת בראייתן" (שם, ד"ה אדוותא).
נראה לי שההתייחסות לגלי הים, לפי רש"י שהבין את מהותם כשיא של ביטוי אסתטי אלוקי, תואמת את דברי מו"ר. טבע הגלים, במצב סביבתי יציב של רוחות וכיו"ב, שהם סוערים ונרגעים ומתעוררים לתנועה זהה וחוזר חלילה במקצב קבוע ואחיד. המוטיב החוזר בתוך האנדרלמוסיה הוא מקור היופי וההנאה מההתבוננות בהם.
מעניין במיוחד הקשר למקדש דווקא, ועוד לבית הורדוס, שלפי הגמרא מי שלא ראהו "לא ראה בניין נאה מימיו". הרי בסוף ספר משלי המקרא זועק "שקר החן והבל היופי", מה אפוא לחיצוניות של נוי ולבית המקדש?
מסתבר שכל מחציתו השנייה של ספר שמות, מסוף פרשת משפטים ועד סוף הספר, אינה אלא בית מדרש אינטנסיבי כסאבטקסט העוסק בסוגיה זו ממש. בכל הפרשיות הללו אנו למדים דרך פסוקים רבים לא רק על קיומם של הפריטים אלא אף על יופיים הנפלא באדריכלות המדהימה, בעיצוב הכלים ובהידור המלכותי של בגדי הכוהנים.
היופי כערך עליון מופיע במקורות רבים שכולם קשורים למצוות ולקדושה. "התנאה לפניו במצוות", הכהן הגדול צריך שיהא גדול מאחיו אף בנוי. הדבר תמוה מאוד. אך באמת רואים שהדברים התקיימו בהצלחה באהרן, שכל דמותו נועם ואהבת הבריות. הפיוט "מה נהדר היה כהן גדול בצאתו מבית קודשי הקודשים" לא רק שמחדד את תכונת היופי אלא אף את התקשרותה עם שיא הקדושה, קודשי הקודשים – בזמן (ביום הכיפורים) ובמקום. גם רבים מגדולי האומה ומצדיקיה מתוארים במקראות ובמדרש כיפים, החל משרה ורחל אמותינו, המשך ביעקב אבינו ויוסף בנו ועד שאול המלך, ר' יוחנן ועוד.
הפרדוקס בין המסר הטמון במקורות אלה ובין הפסוק במשלי נפתר בעליל בחתימת "אשת חיל": "אישה יראת ה' היא תתהלל". לפי מפרשי משלי ובראשם הגר"א, האישה היא רמז לתורה ולמצוות. גם דעת האומר בגמרא (בסוף מסכת תענית) שאין אישה אלא ליופי מכירה מסתמא את משלי. הכוונה בעליל היא שאם יש יראת שמיים מובטחת, היופי מצטרף לערך מוסף חשוב. יתר על כן, בענייני קדושה ומצוות הוא אף הופך למצרך הכרחי.

אור הנשמה
לצערנו מושגים אלו אינם שולטים כיום בחוגים רבים. תרבות הרחוקים, במיוחד בתקופתנו, סוגדת להבל שביופי ולשקר שבחן, אשר מייצגים חיצוניות גסה וטמאה.
זה פשר שייכות פרשת העגל לסוגיית המשכן. העגל הוא בנו של השור, שעל פי ברכת משה לשבט יוסף מייצג הדר: "בכור שורו הדר לו" (דברים לג, יז). עצם היווצרות העגל, לפי המדרש (רש"י לשמות לד, ד), התאפשרה בשימוש בכוח היופי של יוסף, שרשעי האספסוף זרקו לאש טס עם כיתוב "עלה שור" – תווית הזיהוי שלו. מטס זה, שמשה העלה עמו את ארון יוסף מהיאור, נוצר העגל. המעורב באסון זה היה אהרן הכהן שמידתו הוד, תיוג דומה לשל יוסף. במעשה זה נתקבצו אלמנטים של כוח היופי שקדושי עליון התעלו באמצעותו, אך כאן בגלל הערב-רב הפך הכול לרועץ. בהיעדר יראת ה', שתגן ותרומם את כוחות ההוד וההדר לתנא דמסייע לקדושה, הכול קרס. הסיכוי שביופי הפך לסיכון שבמציאות העגומה.
בקשר שבין העגל ומעשה המשכן נחלקו הספורנו (בסוף פרשת משפטים) והרמב"ן. הראשון נוקט שהמשכן אינו אלא מענה בדיעבד למורגלים המגושמים בעבודה זרה, הזקוקים לאמצעי מתווך בעבודת ה'. הספורנו סובר כרש"י, שציווי המשכן היה אחר חטא העגל ואין מוקדם ומאוחר בתורה. אך הרמב"ן, אשר מקפיד על רצף הפרשיות, רואה במשכן את הסיבה לחטא. החשיפה המועצמת ליופי ורוב כסף וזהב בלבלו את הערב-רב וגרמו לסגידה לקליפה ולהתעלמות מהפנימיות. הם לא צלחו בהכלת "יפייפיותו של יפת באוהלי שם" (וראו כוזרי, אשר מסנגר על תהומות החטא).
אף בימינו, למרבה הצער וההפתעה, יראי ה' במגזרים ובמחנות רבים מתעלמים מכוחות היופי באופנים שונים ומשונים. הדבקות בצניעות ובפשטות לפעמים לובשת מימדים קיצוניים, סגפניים ואף פראיים. דבר זה עלול להתבטא בלבוש, באורחות החיים, בהתנהגות הנוער, בדיור, בסגנון סביבת העבודה, בסדר ובניקיון הפרהסיא ועוד, עד כדי הזנחה מזלזלת לפעמים. מאידך גיסא פולחן המוחשי ובקשת גורמי תיווך משגשגת דרך התמכרות לאישים, לרבנים, לבאבות, לחפצים וכיו"ב. שביל הזהב בתחום, שיכול להביא לתהילה אך גם לשלילת ההבל והשקר, עדיין ממתין להתרקמות גואלת.
תפיסת היופי הנכונה מבוססת על האמונה שה' לא ברא כוחות ואנרגיות אלא להיטיב. חלילה להתייחס דווקא לאסתטיקה כדבר שנברא ח"ו לבטלה, קל וחומר להבל ולריק, לשקר ולקלקול. כשהרב נויבירט בנה מקווה וגילה כסף עודף בקופת המגבית, הוא שאל את הרב אברמסקי, ה"גדול" של בית וגן: האם לממן מנגנון הידור הלכתי מיוחד שיענה גם על דרישות המחמירים, או לצפות את חדרי ההמתנה והטבילה בחרסינה איטלקית? איני מבין את השאלה, ענה ה"גדול". פשיטא שחרסינה איטלקית.
תפקיד המקווה לא רק ליצור אלא אף לשווק ולהנעים קדושה וטהרה, שכן מושגים אלו מרתיעים. אימת שבת על עם הארץ. אם לא יצטיין המקווה מבחינת ההלכה במקסימום, לא נורא. מצוות הטבילה תתקיים. אבל צורה עלובה והיעדר ניקיון, אלגנטיות והדר עלולים להפוך את ביקור הניסיון של האישה הרחוקה לאחרון.
מו"ר בספרו מציין הגדרה נוספת, משלימה לאסתטיקה: "אור הנשמה" המשתלב ומקרין מפני אנוש נשגבות אלוקית מרוממת (שם, אות ה). גם אפלטון ולימים יהודה בן דון יצחק אברבנאל האריכו בכיוון זה. מסתבר שתיקון הדור בימינו נזקק גם ובמיוחד להגדרה האחרונה הקובעת שהמוטיב החוזר הוא אור הראשית, השמימיות שבטבע.

מתוך העיתון בשבע.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il