לדף מיוחד לכבוד פסח

קשיא: ספק הסבה להקל?

כיצד אנו פוסקים מספק להחמיר להסב בכל ד' כוסות הרי ספק דרבנן לקולא? והתשובות שלכם משבוע שעבר

גודל טקסט
תקציר החידה הקודמת: מדוע מי שכפאוהו לאכול מצה יצא ידי חובתו, הרי נפסק שיש לכוון במצוות והוא לא כיוון?
2552.jpg
צילום: חופשי


כוונה על ידי הכפייה

היום תרועה (ר"ה כח. ד"ה אמר רב אשי) תירץ שלמרות שהאדם עצמו אינו מכוון לקיים את המצווה, על ידי כפיה נחשב כאילו כיוון. הוא מוכיח כשיטתו מכך שגם בי"ד רשאים לכפות על האדם לקיים מצווה כנגד רצונו (עיין כתובות פו), ונחשב הדבר כאילו כיוון משום שכוונת הכופה לעשיית המצווה מספיקה.

מצד שני, רוב מוחלט של האחרונים חלקו על שיטת היום תרועה וכתבו שיש לחלק בין כפייה על ידי גויים. כאשר בית דין של ישראל כופה לקיים את המצווה, האדם רוצה לשמוע בקול חכמים ולכן אנו אומרים שנחשב שכיוון למצווה. אבל, במקרה שגויים כופים על האדם את המצווה לא ניתן לומר שהאדם רוצה לשמוע בקולם וממילא לא תועיל הכפייה לכוונת המצווה.

מצוות באכילה אינן צריכות כוונה

המגיד משנה (הלכות שופר ב,ד), וכן תירץ יעקב בתגובה, כותב שיש לחלק בדין כוונה במצוות בין מצוות שופר לבין אכילת מצה. בעשיית מצוות ישנם שני סוגי כוונות- כוונת הלב לכוון בעשיית המצווה (כגון כוונה בקריאת שמע ובתפילה) או בטעמי המצווה, וכן קיימת כוונה נוספת שהאדם מתכוון לקיים את המצווה. על מנת לצאת ידי חובת המצווה יש צורך בכוונה השניה, שיכוון לעשות את המצווה וכך יוכל לקשר אליו את מעשה המצווה. אדם שעושה מעשה ללא כוונה מאחוריו, מוגדר כמתעסק  ואין המעשה מקושר אליו (כמו בהלכות שבת).

לכן, בעוד בתקיעת שופר יש צורך בכוונה מיוחדת על מנת לקשר אליו את מעשה המצווה של שמיעת קול השופר, באכילת מצה אין צורך בכוונה זו. במצוות התלויות באכילה אין צורך בכוונה בשביל לקשר את מעשה המצווה אל האדם אלא עצם זה שגופו נהנה הוא מקושר אל המעשה וממילא יצא ידי חובה כמו ש"המתעסק בחלבים ועריות חייב"- שהרי גופו נהנה.

והשבוע:

בגמרא בפסחים (דף קח.) מובאת מחלוקת לגבי אילו כוסות מד' כוסות בליל הסדר חובה להסב. יש האומרים שצריך להסב בשתי הכוסות הראשונות משום ששותים אותן בעת אמירת ההגדה וגאולת מצרים ויש להסב בהם דרך חירות. מצד שני, החולקים סוברים שיש להסב דווקא בשתי הכוסות האחרונות משום שאותן שותים לאחר מעשה ההגדה שאנו כבר לאחר מעשה ההגדה ובשעת החירות. למסקנה, הגמרא פוסקת שמכיוון שלא נפשטה המחלוקת- יש צורך להסב בכל ארבעת הכוסות, וכן נפסק בשו"ע.

מצד שני, בגמרא בברכות וכן במקומות רבים מובא הכלל העקרוני שיש להקל בכל ספק דרבנן משום ש"ספק דרבנן לקולא". ממילא, מכיוון שמצוות ד' כוסות היא מדרבנן, היינו חושבים שיש להקל בספק זה ולפטור מהסבה את כל הכוסות ומדוע הגמרא החמירה להסב בכולן?

מוזמנים להחכים אותנו בתשובות שלכם בתגובות

לקשיא הקודמת

לכל השאלות והתשובות הקודמות