בית המדרש

  • שבת ומועדים
  • שיחות לשלשת השבועות
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

הרב אברהם שפירא זצ"ל

מפורענות לנחמה

על הקשר שבין תקופת בין המצרים לתקופת עשרת ימי-תשובה, יחסי הורים וילדים - האהבה הקיימת גם בעת העונש.

undefined

הרב אליהו ממן

תמוז תשס"ח
13 דק' קריאה
אבלות, נחמה, תשובה
חז"ל הקדושים סידרו לנו דרך לעבודה מימי בין המצרים עד יום הכיפורים - במנהגי הימים, ובהפטרות לשבתות, על דרך זו: אבלות - בהפטרות, קריאת שלוש הפטרות של פורענות, ולנהוג שלושה שבועות מנהגי אבלות. נחמה - לקרות שבע הפטרות של נחמה. וימי תשובה - אלול ועשרת ימי תשובה, ובשתי הפטרות של תשובה.
והביאור בזה הסדר הוא כך: שאבלות, פירושו, ידיעת והכרת ההפסד לאשורו, איזה טוב היה לנו בעבר, ומה הפסדנו כיום. וכתוצאה מזה באה הרגשה של שיברון לב, בכי והספד.
נחמה, פירושו, לראות מה הם הנקודות הטובות שנותרו בידנו, ולראות שאפשר לבנות על ידם מחדש, והתבוננות זו גורמת לעידוד ולנחמה.
ותשובה, זו היא הצורה איך לבנות מחדש, לעזוב את הדרך שבגללה הפסדנו, ולבחור בדרך חדשה שעל ידה נוכל לבנות מחדש
ודרך עבודה זו היא מוכרחת הן לחורבן הפרטי, והן לחורבן הכללי.
(ע"פ הספר "שערי בית ה'", עיי"ש באורך בעמ' מ - מב)


מפורענות לנחמה
שמו של חודש אב מזכיר לנו שהצרות הרבות שאירעו לכלל ישראל בחודש זה, באו בתורת תוכחה שהאב נותן לבנו, עם הכוונה שהבן יתעורר לעשות תשובה וכמו שנאמר (דברים ח', ה'): 'וידעת עם לבבך כי כאשר ייסר איש את בנו ה' א-לוהיך מייסרך' (ע"פ ספר זיכרון "יד אביגדור", עי"ש עמ' תשכד - תשכה).
וכך כתב רבינו יונה ("שערי תשובה" תחילת ש"א), שכאשר צרה באה על האדם חס ושלום, עליו להכיר כי הצרה היא תולדת חטאיו וצריך לעשות תשובה, ואם אינו מכיר כך, הרי מוסיף הוא חטא על חטאו הראשון (וכמו הגנב העומד לפני הדיין לקבל דינו ואינו מתחרט על גנבותיו, ודאי שעונש אותו הגנב יהיה קשה עד מאוד). ומביא רבינו יונה (שם ש"ב, אות ב'), כי כל התכלית של הייסורין אינה אלא כדי לעורר את האדם אל התשובה. וכמו שכתב שלמה המלך ע"ה (משלי ג', י"ב): "כי את אשר יאהב ה' יוכיח וכאב את בן ירצה". מגיד לנו שלמה המלך שכמו שאין האב מייסר את הבן אלא אם כן יודע שיש בכוח הבן להיטיב את מעשיו, כמו כן אין הקב"ה מביא ייסורין על האדם אלא אם כן יודע שיש בכוחו לקבל את התוכחה.
כתוב (שם שם, י"א - י"ב): "מוסר ה' בני אל תמאס ואל תקוץ בתוכחתו: כי את אשר יאהב ה' יוכיח וכאב את בן ירצה". ופירש הגר"א וזו לשונו: "'מוסר ה'' - שהן הייסורין שבאין עליך. 'אל תמאס' - לא תקבל באהבה ובחיבה. 'ואל תקוץ בתוכחתו' - תוכחה היא בדיבור. מה שמוכיחין אותך, אל תקוץ בהם. 'כי את אשר יאהב ה' יוכיח' - כי אין דרך להוכיח, רק לאוהב, אשר ליבו דואג על רעתו, ורואה שהולך בדרך אשר אינו טוב לו, הוא מוכיחו. וכן מסתמא (מן הסתם) כאשר מוכיח אותך הקב"ה, מסתמא (מן הסתם) אוהב אותך. [כי יתרון האהבה, מאוהב לנאהב, ניכר ביתרון תוכחה, כמו שנאמר (שם): 'אשר יאהב ה' יוכיח'. וכן אהבת האב לבנו, אף כי גדלה אהבתו לבנו אהבה בתענוגים, מכל מקום מכה את בנו ומוכיחו בגלוי תמיד. לא כן שאר קרוביו, לא יכוהו, אך יוכיחוהו. ושאר בני אדם, אף לא יוכיחוהו. והוא כי כל שאהבתו גדולה אליו, תוכחתו גדולה. שמכוון ליישר מידותיו ולתקנו בתוכחתו. והוא משלימות האהבה. וכן בקב"ה וכו' (מפירושו שם כ"ז, ה')].
'וכאב את בן ירצה' - הוא נגד המוסר, שאל תמאס. כי אין דרך לייסר, רק אב לבנו. ואפילו לאוהב, אם אינו שומע לתוכחתו אז הוא עוזב אותו לילך בדרך אשר חפץ. אבל אב את בנו, אם אינו שומע לתוכחתו, אף-על-פי-כן אינו עוזבו, אלא מוכיחו בייסורין עד שעוזב הדרך הרע. והיינו מחמת אהבתו אשר גדלה עליו יותר מן הכל, כן ליבו כאב על רעתו וחפץ בהיצדקו, על כן מייסר אותו להיטיב לו. והסימן שמחמת אהבה הוא, שאחר כך כאשר יסיר שבטו ממנו, חפץ למלאות רצונו ומדבר לו תנחומין לפייס דעתו. זה שאמר שאל תמאס את הייסורין, כי כאשר מייסר אותך בייסורין מסתמא (מן הסתם) אתה חביב עליו כבן. ואחר כך כאב את בנו ירצה אותך וימלא רצונך". עד כאן פירוש הגר"א.
דברי הגר"א, שלאחר שהאב מייסר את בנו, הוא חפץ למלאות רצונו ומדב לו תנחומין לפייס דעתו, הוא דבר הנראה וידוע. והוא החילוק הנראה בעליל, בין האב המייסר את בנו, מתוך אהבתו אליו, לבין שונא המכה את שונאו, מתוך כעס ושנאה. כי המכה את שונאו, כאשר גומר להכותו, עוד מוסיף לדבר אליו דברים חריפים, ומבזהו ואף מקללו, ומאיים עליו שפעם הבאה יכהו יותר ויותר, ואולי אף ימיתהו. מה שאין כן האב המייסר את בנו, כשגומר לייסרו, מפייסו בדברי תנחומין, ומבטיח לו מתנות אם ייטיב דרכו, ואומר לו שמקווה לראות נחת רב ממנו וכו'.
אומנם עדיין הדבר צריך הסבר. כי אף-על-פי שדברי ריצוי ותנחומין מהאב לבנו לאחר שמייסרו, המה סימנים שמחמת אהבתו ייסר אותו, מכל מקום עדיין לא הוסבר לנו טעם הדבר, רוצה לומר מאיזה טעם מדבר האב דברי ריצוי ותנחומין לבנו, לאחר שמייסרו. כי מסתבר שהדיבורים האלה שמדבר האב לבנו אינם סתם הבעת רגשי האב המצטער על זה שהיה נאלץ להכות את בנו האהוב לו. זה אינו מסתבר. כי הלא הנמשל בענין הזה, הוא ענין הייסורים שמביא הקב"ה על כלל ישראל, או על יחידים מישראל. וברור הוא, שכל רצונו יתברך, הן בייסורים והן בתנחומים, הוא להחזיר את האדם והעם למוטב. ואם כן, יש להבין איזה טובה הוא לבן, כשאביו מדבר לו תנחומין לאחר שמייסרו.
והנה אף-על-פי שהאב המעניש ומייסר את בנו, עושה כן מתוך אהבה ורצון שיטיב דרכיו, מכל מקום יש סכנה מסויימת בדבר. כי הבן עלול חס ושלום להישבר לגמרי מכאב המכות שהוכה מאביו, ולהתייאש לגמרי מלהיות טוב. ואם כן למרות רצונו של האב להיטיב עם בנו על-ידי זה שמייסרו, למעשה תצא רעה ולא טובה. ולפי זה יש לומר שהוא הטעם לדברי תנחומין ופיוסין שהאב מדבר לבנו, לאחר שמייסרו. כי כוונת האב המייסר את בנו, היא להחזירו למוטב. אומנם יתכן מאוד שהבן ישבר לגמרי ויתייאש לגמרי מחמת כובד העונש שענשו אביו. על כן, לאחר שמייסרו, מיד חוזר ומנחמו, ומפייסו, ומראה לו חיבה יתרה, ומסביר לו שאינו שונאו חס ושלום, רק מגודל אהבתו אליו ייסרו, כדי שיעזוב דרכו הרעה, ויחזור לטוב, ויוכל לזכות לעתיד הגדול והמלא הצלחה אמיתית, העומד בפניו. ואז יוצא מהמוסר שייסר האב את בנו, רק טוב ולא רע חס ושלום [עיין במאמרנו (משבת זו בפינת "שואל כענין ומשיב כהלכה") - "יחסי הורים וילדים: "שמאל דוחה וימין מקרבת" - האהבה הקיימת גם בעת העונש"].
חכמים שקדו על תקנת בית ישראל, ותיקנו לנו סדר הפטרות מי"ז בתמוז עד עשרת ימי תשובה, כדי שנתעורר על-ידי חורבן בית-הקדש ופורענותן של ישראל, לחזור בתשובה שלימה לפניו יתברך שמו, כפי שיתבאר להלן בס"ד.
מובא בגמרא (מגילה לא:): "ראש חודש אב שחל להיות בשבת, מפטירין (בישעיה א'): 'חודשיכם ומועדיכם שנאה נפשי, היו עלי לטורח' (שהוא "חזון ישעיהו")". וכתבו שם התוספות, וזה לשונם: "ואין אנו עושים כן, אלא מפטיר בירמיה (ב'): "שמעו דבר ה'", ובשבת שלפני תשעה-באב "חזון ישעיהו". והטעם, לפי שאנו נוהגין - על-פי הפסיקתא - לומר ג' דפורענותא (שלוש הפטרות של פורענות) קודם תשעה-באב, ואלו הן: "דברי ירמיהו" (ירמיה א'), "שמעו דבר ה'", "חזון ישעיהו". ובתר (ואחר) תשעה-באב שב דנחמתא [שבע הפטרות של נחמה (אשר את הראשונה שבהן קראנו בשבת שעברה - שבת "נחמו" - בה קראנו את פרשת ואתחנן)], ותרתי דתיובתא (ושתי הפטרות של תשובה) וכו' עיי"ש. והיינו, שלפני תשעה באב מפטירין שלוש של פורענות, ואחרי תשעה-באב מפטירין שבע הפטרות של נחמה, ובעשרת ימי תשובה מפטירין שתי הפטרות של תשובה: "דִרשו ה' בהימצאו" (ישעיה נ"ה) בצום גדליה (למנהג האשכנזים), ו"שובה ישראל" (הושע י"ד) בשבת תשובה.
לכאורה צריך עיון בזה. הלוא ג' הפטרות של הפורענות, שאנו קוראים בין י"ז בתמוז לתשעה-באב, המה דברי תוכחות על העוונות שגרמו חורבן בית-המקדש וגלותן של ישראל. ומטרתם, כידוע, להחזירנו בתשובה שלימה לפני אבינו שבשמיים. ועצם תקופת "בין המצרים" (הלכותיה ומנהגיה), אשר בה נבקעה העיר ונחרב הבית, עונשי שמיים אין לשער, והרי גם בימנו עדיין לא נבנה הבית, הלוא תקופת של פורענות זו גם היא צווחת שנחזור בתשובה. ואם כן לכאורה, לאחר שלוש הפטרות של פורענות, צריכים היינו לקרוא שתי הפטרות של תשובה. ואם כן למה הפסיקו חז"ל בין שלוש הפטרות של פורענות לשתי הפטרות של תשובה, בשבע הפטרות של נחמה?
אומנם לפי מה שכתבנו למעלה, לכאורה מובן. כי מכל תקופת "בין המצרים", והלכותיה ומנהגיה בתענית ובאבלות עם שלוש הפטרות של פורענות, עלול האדם להתעצב חס ושלום ולהתייאש חס ושלום מהגאולה השלימה העתידה. ובפרט כשמתבונן ורואה אריכות הגלות, עם רוב צרות ורדיפות שסובלים בני עמנו, והירידה העצומה ברוחניות, המחרידה לב ונפש, עלול האדם להישבר ולהתייאש חס ושלום, כדוגמת הבן שייסרו אביו ועלול להתייאש לגמרי מחמת כובד העונש שענשו אביו, כמו שנתבאר למעלה.
על כן באו ז' הפטרות של נחמה, בבחינת "וכאב את בן ירצה", לנחמנו ולפייסנו ולדבר על ליבנו - "נחמו נחמו עמי" (ישעיה מ'), "אנֹכי אנֹכי הוא מנחמכם" (שם, נ"א) - להודיענו כי יבוא קץ לצרותינו ולגלותנו ונזכה לגאולה השלימה עם קיום כל הבטחותיו יתברך שמו הכתובות בתורה ובספרי הנביאים, ואם כן העונשים הגדולים שסבלו ושסובלים ישראל קדושים במשך כל הדורות, כל אלו לטובתנו המה, כדי לכפר על עוונותינו ולטהרנו עד שנהיה ראויים לקבל את האור הגדול, העצום, והנפלא שיאיר לנו כשיבוא לציון גואל, ויקויים בנו מה שכתוב (תהלים קכ"ו, ה'): "הזורעים בדמעה - ברינה יקצורו", "אז ימלא שחוק פינו ולשוננו רינה" (שם שם, ב'). וכל הנחמות האלו שומרות עלינו בל נישבר חס ושלום ובל נתייאש חס ושלום מתוקף עונשי חורבן הבית וגלותנו בין העמים, ומחזקות ומטהרות את ליבנו לקבל את מוסר ה' ותוכחתו, ולהפיק תועלת רב מעונשי החורבן והגלות, להִזדרז ולהתאמץ לחזור בתשובה שלימה לפניו יתברך. ואז, תיקנו לנו חז"ל לקרות שתי הפטרות של תשובה, בעשרת ימי תשובה. כי אז מוכנים אנו לתשובה, והימים מסוגלים מאוד לתשובה - "'דִרשו ה' בהימצאו' - ... עשרה ימים שבין ראש-השנה ליום הכיפורים" (ר"ה יח.). ונמצא לפי זה, שתקופת בין המצרים קשורה לתקופת עשרת ימי תשובה, והיא היא הגורמת ומעוררת ומזרזת אותנו - על-ידי מוסר ה' ותוכחתו בחורבן בית מקדשנו - לחזור בתשובה שלימה, בלב שלם, בימי התשובה.
(נלקט ונערך בעיקר מתוך הספר "ימי רצון", עמ' נג - נז לג"ר שלמה ברעוודה שליט"א


אהבת ישראל שנתגלתה בתוך החורבן
את גילוי האהבה בתוך תכלית הכעס יכולים אנו ללמוד מדרכיו יתברך בעת החורבן. אמרו חז"ל: "אמר ריש לקיש: בשעה שנכנסו נכרים להיכל, ראו הכרובים מעורים זה בזה, הוציאם לשוק" וכו' (יומא נד.).
מצב זה שמצאו בו השונאים את הכרובים, הוא המייצג את תכלית האהבה בין ישראל לאביהם שבשמיים, כמו שאמרו (שם): "בשעה שישראל עולין לרגל מגללין להם הפרוכת ומראים להם את הכרובים שהיו מעורים זה בזה ["מדובקים זה בזה ואחוזין ומחבקין זה את זה" (רש"י)], ואומרים להם: ראו חיבתכם לפני המקום כחיבת זכר ונקיבה".וזה בזמן שעושין רצונו של מקום, אבל בזמן שאין עושין רצונו של מקום הכרובים מסירים את פניהם מאיש אל אחיו, ועוברים למצב של "פניהם לבית" (ב"ב צט.).
לכאורה, אין לך מצב של "אין עושין רצונו של מקום" כזמן החורבן, וכיצד מצאו האויבים את הכרובים, כשהן מעורין זה בזה. אלא שכך היא מידתו של אב רחום, שדווקא בזמן העונש והכעס, הוא מראה מצד אחר את תכלית האהבה, ואין בכך כל סתירה, שהרי העונש לא בא אלא לתקן ולקרב מיד.


האהבה הקיימת גם בעת העונש
תנאי העונש
יחס של תקיפות או עונש לילד, לעולם נזקו בצידו, ולכן אף שלפעמים יש הכרח לנהוג בו, חובה לתקן את הקרע שהוא יוצר ביחסי הורים וילדים, ולמתק את הרפואה המרה. בלא השתדלות מיוחדת בנושא זה, עלול להיות הפסדו של העונש גדול משכרו, ותחת להגן על המסגרת הרוחנית של הילד, הוא ישבור את מסגרת ההשפעה של ההורים עליו.
העונש והתקיפות לא יוכלו להשיג את המטרה החינוכית לבדם. הם חלק מהתהליך הרחב של השפעת ההורים על ילדם, שעיקרה הקשר והאהבה. ולכן לא יתכן לקבוע מצב של תקיפות האומר, שעד שיתקן הבן את מעשיו, הוא יהיה תחת שבט העונשים. דוגמת מאמא יוסף לאחים: "לא תראו פני בלתי אחיכם אתכם" (בראשית מ"ג, ה'). גם במצב הדורש התקיפות, יש להורים לעסוק בשמירת קשר האהבה עם הילד, וההשפעה החינוכית תבוא מימין ומשמאל.
אלו הן הנחות היסוד לתנאי העונש, שנביא להלן. ויש לדעת שתנאים אלה נוהגים באופן טבעי ביחס של אב לבנו, אשר מסוגל לשאת בעת ובעונה אחת את האהבה עם התקיפות.

הכעס אינו סתירה לאהבה
התנאי העיקרי לתקיפות ועונש הוא, שההורים והילד יבינו, שאין בהם כל סתירה לאהבה וקשר עם ההורים. להיפך האהבה היא שהביאה לתקיפות, ואל האהבה המחנך חוזר. ככתוב בדרכי ה': "כי את אשר יאהב ה' יוכיח, וכאב את בן ירצה" (משלי ג', י"ב). ופירש הגר"א (שם): "הסימן שמחמת אהבה הוא, שאחר כך כאשר יסיר שבטו ממנו חפץ למלא רצונו, ומדבר לו תנחומים לפייס דעתו" [עיין במאמרנו (משבת זו בפינת "תנא דבי אליהו") - "על הקשר שבין תקופת "בין המצרים" לתקופת עשרת ימי-תשובה"].
כדי לשמור את האהבה יש להקפיד על הזמניות והריגעיות של התקיפות. בבחינת "כי רגע באפו חיים ברצונו" (תהלים ל', ו'). התקיפות נעלמת מיד בסיומה, ואינה משאירה רושם על המשך הקשר.
יש לנהוג לאחר העונש כאילו לא אירע דבר! האב נשאר אוהב בליבו בתוך הכעס, ומיד לאחריו הוא מבטא זאת בבירור - בנשיקה, במגע של חיבה ולפחות במילה טובה.
למרות שהילד עדיין לא חזר בו, יחס אבהות צריך להישמר, כפי שנאמר בדרכי ה' יתברך: "בין עושים רצונו של מקום בין לא עושים רצונו של מקום - קרויים בנים" (קידושין לו.). ונאמר על מלכות בית דוד: "אני אהיה לו לאב והוא יהיה לי לבן. אשר בהעוותו (זרע דוד) והוכחתיו בשבט אנשים ובנגעי בני אדם - וחסדי לא יסור ממנו" (שמואל ב ז', י"ד).

הביטחון בהארת פנים לאחר הכעס
משה רבינו אומר לישראל לאחר דברי הברית (דברים כ"ט, ט'): "אתם ניצבים היום כולכם" - "כיום הזה שהוא קיים, והוא מאפיל ומאיר, כך האיר לכם וכך עתיד להאיר לכם, והקללות והייסורים מקיימים אתכם" (רש"י שם שם, י"ב).
מבואר כי כמו שאדם אינו נבהל מהלילה, שכן הוא בטוח שלמחרת יאיר היום, כך על ישראל לדעת, שהתוכחות והייסורים הם דבר חולף, ואילו האהבה בעינה עומדת. גם הילד צריך להרגיש כך, ולהיות בטוח בליבו, שכעס האב הוא - "כיום שהוא מאפיל ומאיר", ואין כל קביעות לריחוק.
[אומנם אדם הראשון פחד מהלילה, כאומרם (ב"ר י"ב, ו'; פ"ב, ט"ו; פסיקתא רבתי כ"ג): "כיון ששקעה חמה במוצאי-שבת, התחיל החושך ממשמש ובא, באותה שעה נתיירא אדם הראשון ואמר: שמא בשביל שחטאתי חשך עלי העולם".
מבחינה זאת הילד הוא כאדם הראשון, אין לו נִסיון, ובעת שהאב משנה את פניו ונוהג עימו בתקיפות, הוא נבהל וחושב, שחשך עליו עולמו. ולכן צריך האב להדגיש במפורש יחד עם התקיפות ובסמוך לה, שהאהבה נשארת בעינה, וההענשה לא באה אלא מתוך האהבה וכדי להיטיב עימו. דברים אלה צריכים להיות כה ברורים, עד שלא יהיה בלב הילד כל ספק, כשם שאין לו ספק שבסיום הלילה יבוא היום].
אנו מוצאים בדברי כל הנביאים, שבסמוך לתוכחות הקשות ביותר, נאמרים דברי הנחמה הנפלאים, עד שהלומד תמה כיצד נהפכו פני הנביא מזעם לחסד, וללא כל סיבה והקדמת דברים פותח הנביא בדברי נחמה.
אין זאת אלא כי כך הוא יחס אב המוכיח את בניו, שמיד בסיום התוכחה הוא מתחיל לעסוק בחידוש האהבה ובדברי נחמה. וכפי שעמדו חז"ל (במדב"ר ב', ט"ו) על הסתירות שבהושע (א') האומר: "כי אתם לא עמי", ומיד חוזר ואומר "אמרו לאחיכם עמי", וביארו את הדבר: משל "לבן מלך שאמר לו אביו: לך לבית הספר. הלך לו לשוק והיה מתחיל משחק עם הנערים. ידע אביו שלא הלך לבית הספר - מקללו ומשמיעו דברים רעים. אחר כך אמר לו: רחוץ ידיך ובוא סעוד עימי".

"ימין מקרבת" מיד לאחר "שמאל דוחה"
ההנהגה עם הילד היא: "ימין מקרבת" - באופן תמידי, "שמאל דוחה" - בעת הצורך, ומיד הימין חוזרת ומקרבת. פעולתה התמידית של הימין נדחתה מתוך הכרח לתיקון הילד, בחינת "השיב אחור ימינו מפני אויב" (איכה ב', ד'), אך היא שואפת לחזור לפעולתה ומתגברת וחוזרת להארת הפנים.
מיד כשהילד עובר לכיוון של חרטה ונכונות לתיקון, יש לתת לו להרגיש שהעבר נמחק, וחזרה האהבה הראשונה, כדין האמור במלקות: "כיון שלקה הרי הוא כאחיך" (מגילה ז/ב: רשע הסופג מלקות, נתכפר ודינו כישראל כשר).
ולא עוד אלא שראוי לפצותו על צערו בעת הכעס, "לדבר לו תנחומים לפייס דעתו" (גר"א שם). וכמו שנאמר (ישעיה נ"ו, י"ח. ועיין יואל ב', כ"ה): "בעוון בצעו קצפתי ואכהו ... דרכיו ראיתי וארפאהו ואנחהו ואשלם ניחומים לו ולאבליו". וככל הבטחות העתיד בנביאים, הבאים לנחם ולפייס את ישראל על צערם בגלות.

פיצוי הילד לאחר עונש
יש להיזהר, שהפיוס לא ייחשב כהִתנצלות או בקשת סליחה, על-ידי זה יאבד העונש את תועלתו, הילד יראה את הוריו כהפכפכים ויאבד את ביטחונו. ולכן ההורים לא יבקשו את הפיוס מתוך רגשי אשמה, אלא מתוך הזדהות ודאגה כנה לבן, היקר להם בכל מצב. כך אנו מוצאים ביחסו של דוד לאבשלום, בזמן שמרד בו וביקש להורגו, מצווה דוד ליואב: "לאט לי בנער באבשלום" [שמואל ב י"ח, י"ז (עיי"ש)].
כשם שילד בזמן מחלה מקבל תוספת יחס וחיבה כדי לעוררו להתגבר. כך בזמן עונש, הילד צריך את הנחמה, (שאין בה את הצדקת מעשיו). ויצויינו בזה דברי הרש"ר הירש בפירוש לחומש (בטעם אהבת יצחק לעשיו): "ילד החולה בנפשו, ונגעה בו דרך רעה, זקוק לאהבה וחום, יותר מילד החולה בגופו".
אפשר גם, שהורים יתחלקו בתפקידים מנוגדים אלו, אחד מהם יראה פנים של כעס ותקיפות, והשני מצד אחר יאהב וינחם. (בתנאי, שלא יראה הדבר כשתי דעות מנוגדות). לעומת זאת מצב בו שני ההורים מתקיפים את הילד ועומדים נגדו, הוא בִלתי נסבל מבחינת הילד.
וכן למדנו מדרכי ה', אמרו בגמרא (ברכות סג.) על פרישת משה רבינו מישראל לאחר חטא העגל: "ומשה יקח את האהל ונטה לו מחוץ למחנה ... ושב אל המחנה, ומשרתו יהושע בן נון נער ..." (שמות ל"ג, ז' - י"א) - "אמר רבי אבהו: אמר לו הקב"ה למשה: עכשיו יאמרו הרב בכעס ותלמיד בכעס, ישראל מה תהיה עליהם? אם אתה מחזיר את האהל למקומו - מוטב, ואם לאו - יהושע תלמידך משרת תחתך".
וכן הוא במדרש (שמו"ר מ"ה, ב'): "'ודיבר ה' אל משה פנים אל פנים' (שמות ל"ג, י"א) - אמר הקב"ה: תרתין אפין מוזגין רותחים?! (משני הצדדים נשפכים מים רותחים?!), לא כן אמרתי (לך), כשאהיה בכעס אתה מרצה אותי, וכשתהיה בכעס אהיה מרצך (אני מרצה אותך)".
מבואר, שאסור להגיע למצב שהאב והאם יכעסו על הילד יחד. אלא כשם שהקב"ה מבקש ממשה, שיעמוד מולו ויצנן את מידת הדין, כך על ההורים לנהוג, ולבקש זה מזה, כי כאשר האחד מקפיד על הילד, יבוא השני וייטיב את האווירה ויקרב מצידו את הילד.

הבעת צער על הצורך בתקיפות
ענין נוסף המחוייב לבוא בצמוד ליחס של תקיפות, הוא הבעה מפורשת, שצר לאב להתייחס כך לבנו, וכאבו גדול בהנהגה זאת. גם דבר זה אנו מוצאים בסיום הברית של הקב"ה עם ישראל: "ושב ה' א-לוהיך את שבותך" (דברים ל', ג'). וברש"י (שם): "היה לו לכתוב 'והשיב את שבותך'! רבותינו למדו מכאן, כביכול שהשכינה שרויה עם ישראל בצרת גלותם, וכשנגאלין הכתיב גאולה לעצמו, שהוא ישוב עימהם".
ענין זה מפורש במקומות רבים: "בכל צרותם - לו צר" (ישעיה ס"ג, ט'). "'על שבר בת עמי השברתי' (ירמיה ח', כ"א) - משל לבן מלך שביקש להגביה אבן, כיון שבא להגביה אותה נפלה עליו ושברתו, ושמע המלך שנשבר בנו, התחיל אומר: נשברתי!" (ילקוט שמעוני ירמיה רמז רע"ט. ועיין שם: תתר"ט, תתרל"א. ובספר "נפש החיים" ש"ב, פי"א).
מאמרים אלה ורבים כמותם, באים ללמד. שעל אף שהעונש נראה למקבלו כפנים של כעס, הרי באמת הקשר קיים בעינו, וצער ה' יתברך עם ישראל מוכיח על אהבה עמוקה יותר.
הורים ההולכים בדרכי ה' יתברך, הרי כאשר עליהם להגיב בתקיפות וכעס, ידעו להביע במפורש את צערם וכאבם על כך.
הבן עלול לחשוב, שהכעס והתקיפות הם דרכם הטִבעית של ההורים, מחשבה זו יכולה להרחיק אותו מהם. אך כאשר האב משתף עצמו יחד עם הבן, כנפגע מן ההכרח לכעוס, הבן מבין, שלא מרצונו של האב באה התקיפות. כאמור על הקב"ה: "כי לא עינה מליבו ויגה בני-איש" (איכה ג', ל"ג) - "ליבו של הקב"ה אינו רוצה לענות ברואיו, ואינו רוצה להעציב בני איש ('ויגה' לשון יגון), אדרבה, רצונו לשמח בריותיו ויעבדוהו בשמחה ובטוב לבב" (אלשיך).
הרגשת הבן, שהאב רוצה בטובתו, ומצפה לרגע שיוכל לשמוח עם בנו, מחזירה את הבן לקשר עם הוריו. מתעורר אצלו רצון עז לתקן את דרכו, כדי שלא לצער את האב, שכל רצונו להיטיב עימו.
[סוּפר על אחד מזקני ירושלים, שאחד מבניו לא אבה ללמוד, בכל פעם שהיה מראה חוסר ידיעה, היה האב משדלו בדברים ומוכיחו על התרשלותו. אך הבן לא שינה את דרכו. ומספר הבן: "פעם אחת בראות אבי את חסרון ידיעותיי, לא הגיב דבר. הוא נכנס לחדר הפנימי ובכה. אותו יום חל מפנה בחיי, כשראיתי מה גדול צערו של אבא - התחלתי ללמוד!"].

[נלקט ונערך מתוך הס' "אהל יעקב ולאה" - מצות חינוך ויחסי הורים וילדים, עמ' 133 - 129 (עיי"ש באורך עד עמ' 146). ועיין עוד שם בהקדמה עמ' 19 - 17].
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il