בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • האזינו
לחץ להקדשת שיעור זה

ענייני הדין והתשובה

ארבעה דברים מקרעים גזר דינו של אדם ◆ גדולה תשובה ◆ כל המעביר על מידותיו ◆ מדקדקים עם צדיקים כחוט השערה ◆ אמירת וידוי ◆ תשובה וייסורים ◆ מדרגות בתשובה ◆ שמחת תורה בישיבה

undefined

הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א

התשס"ג
11 דק' קריאה 38 דק' צפיה
ארבעה דברים מקרעים גזר דינו של אדם
אנחנו בצאת השבת, פחות ממעת לעת, לקראת יומא רבה, יום הכיפורים. נראה כמה מאמרי חז"ל מענייני תשובה ויום הדין. נאמר במסכת ראש השנה (טז ע"ב):
אמר רבי יצחק: ארבעה דברים מקרעין גזר דינו של אדם, אלו הן: צדקה, צעקה, שינוי השם, ושינוי מעשה. צדקה דכתיב: "וצדקה תציל ממות" (משלי י, ב), צעקה דכתיב: "ויצעקו אל ה' בצר להם וממצקותיהם יוציאם" (תהלים קז, כח), שינוי השם דכתיב: "שרי אשתך לא תקרא את שמה שרי כי שרה שמה" (בראשית יז, טו), וכתיב: "וברכתי אתה וגם נתתי ממנה לך בן" (שם, טז), שינוי מעשה דכתיב: "וירא האלקים את מעשיהם" (יונה ג, י), וכתיב: "וינחם האלקים על הרעה אשר דבר לעשות להם ולא עשה" (שם). ויש אומרים: אף שינוי מקום, דכתיב: "ויאמר ה' אל אברם לך לך מארצך" (בראשית יב, א), והדר: "ואעשך לגוי גדול".
ארבע דברים מקרעים גזר דינו של האדם. צדקה - מפני שהאדם מציל אחר, נותן צדקה ומקיים חיים, זוכה בעצמו למידה כנגד מידה, שגם ריבונו של עולם עושה צדקה אתו ומקיים את חייו.
צעקה - 'גדולה צעקה בין קודם גזר דין בין לאחר גזר דין' (ראש השנה טז ע"א). מה כוחה של צעקה, מה המיוחד בצעקה - המיוחד בצעקה זה שאדם לא אומר דברים בעלי תוכן. הוא לא מסביר את עצמו או מבקש, אלא הוא צועק. המעלה היא שהוא לא פונה אל מידת הדין, אלא פונה אל מידת הרחמים. מר לו והוא צועק, ולצעקה יש ערך יותר גבוה מאשר דיבור, מפני שהיא משהו כללי מאוד, בלי תוכן מסוים ומוגדר. משהו מעומקא דליבא, וזה מעורר רחמי שמים, כי הוא נתלה בריבונו של עולם, הוא צועק אליו, הוא זועק לישועה. הוא לא מסביר, כי אם הוא יסביר ויפרט אפשר לשאול אותו קושיות: 'למה אתה בכל זאת לא השתדלת?' ורק אם הוא יסביר את עצמו, יתנצל ויתרץ אפשר יהיה לסלוח לו, אבל אם אדם צועק, הוא לא טוען שום טענה וזה מעורר רחמי שמים מיוחדים במינם.
שינוי השם - אדם משנה את שמו. יצא גזר דין על אדם והוא שינה את שמו, אז זה לא אותו אדם. שינוי השם הוא כאילו שינוי המציאות. לכן יש נוהגים כשיש חולה מסוכן עושים לו שינוי השם. גזר הדין שיצא על החולה עכשיו הוא לא עליו, כיוון שזה לא אותו בן אדם. שם זה מהות, השם שקוראים לאדם הוא מהותו. הגמרא במסכת ברכות (ז ע"א) שואלת למה קראו לרות רות - מפני שיצא ממנה דוד שריווהו לקב"ה בשירות ותשבחות. כל שם מבטא את המהות, ואם משנים את השם זו כאילו מהות חדשה.
אותו דבר שינוי מעשה – אם אדם החליט להשתנות לחלוטין, לנהוג הנהגה אחרת, וממש להיות בן אדם אחר, גזר הדין כבר לא חל עליו כי זה לא אותו בן אדם.

גדולה תשובה
עוד אומרת הגמרא (ראש השנה יז ע"ב):
אמר רבי יוחנן: גדולה תשובה שמקרעת גזר דינו של אדם, שנאמר: "השמן לב העם הזה ואזניו הכבד ועיניו השע פן יראה בעיניו ובאזניו ישמע ולבבו יבין ושב ורפא לו" (ישעיה ו, י)
אמר ליה רב פפא לאביי: ודלמא לפני גזר דין? - אמר ליה: "ורפא לו" כתיב, איזהו דבר שצריך רפואה - הוי אומר זה גזר דין. מיתיבי: השב בינתים (בין ראש השנה ליום כיפור) - מוחלין לו, לא שב בינתים, אפילו הביא כל אילי נביות שבעולם - אין מוחלין לו! - לא קשיא; הא - ביחיד, הא - בצבור.
הגמרא חזרה בה ממה שאמרה מקודם שגדולה תשובה שקורעת גזר דין, ואומרת שרק לציבור היא קורעת גזר דין, אבל ליחיד היא לא קורעת גזר דין. לכן הזמן שאפשר לשוב זה בינתיים - בין ראש השנה ליום הכיפורים, אבל אחר כך יחיד לא יכול לתקן.
בהמשך הגמרא (יח ע"א) דנה בדבר ומגיעה למסקנה שוודאי שתשובת רבים מקרעת גזר דין, ויש מחלוקת תנאים אם גדולה תשובה שמקרעת גזר דינו של אדם יחיד:
דתניא: היה רבי מאיר אומר: שנים שעלו למִטה וחוליין שוה, וכן שנים שעלו לגרדום לידון ודינן שוה, זה ירד וזה לא ירד, זה ניצל וזה לא ניצל. מפני מה זה ירד וזה לא ירד, זה ניצל וזה לא ניצל, זה - התפלל ונענה, וזה התפלל ולא נענה. מפני מה זה נענה וזה לא נענה? זה התפלל תפלה שלימה - נענה, וזה לא התפלל תפלה שלימה - לא נענה.
שניהם התפללו, אבל אחד כיוון בתפילה והשני לא כיוון, ויש מדרגות בתפילה, יש כוונה שטחית ויש כוונה עמוקה. אחד התכוון, התפלל תפילה שלמה ונענה, וזה לא התפלל תפילה שלמה ולא נענה. אנחנו מדברים כאן באדם שיצא עליו כבר גזר דין, הוא כבר עלה לגרדום או שהוא כבר חולה.
רבי אלעזר אמר: כאן - קודם גזר דין, כאן - לאחר גזר דין.
רבי אליעזר חולק וסובר שההבדל בין האנשים הללו הוא שזה לפני גזר דין וזה לאחר גזר דין. אבל תנא קמא סובר שאין הבדל בין לפני גזר ובין לאחר גזר דין. לפי תנא קמא גדולה תשובה שמקרעת גזר דינו של אדם, אפילו אחרי גזר דין.
כל המעביר על מידותיו
יש עוד עצה: "כל המעביר על מדותיו מעבירין לו על כל פשעיו, שנאמר: "נשא עון ועבר על פשע" (שמות לד, ז). למי נושא עון - למי שעובר על פשע" (ראש השנה יז ע"א). מי שמעביר על מידותיו, הקב"ה דן אותו במידה כנגד מידה, לא לפי מידת הדין, אלא כפי שהוא מוותר לאחרים כך ריבונו של עולם נוהג כלפיו. ממשיכה הגמרא:
רב הונא בריה דרב יהושע חלש. על רב פפא לשיולי ביה (לשאול בשלומו). חזייה דחליש ליה עלמא (נחלש עולמו, נוטה למות). אמר להו: צביתו ליה זוודתא (הכינו לו צידה, תריכים). לסוף איתפח (הבריא), הוה מיכסיף (התבייש) רב פפא למיחזייה. אמרו ליה: מאי חזית? אמר להו: אין, הכי הוה (כן, כך היה). ואמר להו הקדוש ברוך הוא: הואיל ולא מוקים במיליה - לא תקומו בהדיה, שנאמר: "נשא עון ועבר על פשע" (שם), למי נושא עון - לעובר פשע.
רב הונא בריה דרב יהושע כבר היה בעולם האמת, כבר עמד בדין, והקב"ה אמר: 'האדם הזה מוותר על מידותיו אז תוותרו לו' והוא הבריא וחזר. שנאמר: "נשא עוון ועובר על פשע" (שם) למי נושא עוון? למי שעובר על פשע, למי שמעביר על מידותיו. לפעמים ללכת לפנים משורת הדין, מסלק מהאדם את מידת הדין.

מדקדקים עם צדיקים כחוט השערה
עם צדיקים מדקדקים כחוט השערה (בבא קמא נ ע"א). ונשאלת השאלה: למה - הרי כל אחד יכול להיות צדיק. בגלל שהאדם התעצל מלהיות צדיק, להתעסק בתורה, לעלות במעלות הקודש ולא נהיה צדיק, מוותרים לו, ולעומת זאת עם אלו שהתעלו מדקדקים כחוט השערה?! אומר הרב שזה ממידת טובו של הקב"ה. הרי ראשית דינו של האדם הוא על דברי תורה (קידושין מ ע"ב). דנים אותו למה לא למדת - זו לא השאלה הראשונה שהוא נשאל, אלא זה העונש הראשון שהוא מקבל.
כך גם בדיני המשפט. אם אדם פגע בשני וקטע לו איבר, לא דנים כמה האדם היה יכול להרוויח עם האיבר הזה במשך כל ימי חייו, אלא כמה האדם שווה עם האיבר וכמה בלי, גם בשֶבֶת משלמים עד שהאדם נעשה בריא, ובריא הכוונה ללא אותו איבר. כלומר המזיק משלם תשלום חד פעמי על הנזק שעשה. כך ריבונו של עולם דן את האדם. ראשית כל דנים אותו על דברי תורה, ואחרי שמענישים אותו על מה שהוא לא למד, כבר אין מקום להעניש אותו על זה שהוא לא התעלה במדרגות התורה כיוון שהוא קיבל כבר את העונש על דברי תורה. אבל צדיקים שלמדו תורה והם במדרגה עליונה, מדקדקים איתם כחוט השערה, גם על המדרגות הגבוהות.
אמירת וידוי
ממשיך הרב ודן בשאלה נוספת. היה אדם ששאל את הרמב"ם: 'אף פעם לא מרדתי בריבונו של עולם, איך אני יכול להגיד וידוי? אשמנו בגדנו גזלנו... מרדנו.. הרי מרד זה במזיד, לעשות משהו נגד ריבונו של עולם, הרי לא עשיתי, וחס וחלילה גם לא אעשה משהו של מרד, ואיך אשקר לומר לפני ה' כך?' אפשר ליישב בדוחק שאנחנו לא אומרים את הווידוי באופן אישי בלבד, אלא על כלל ישראל, שהרי אנחנו מתוודים בלשון רבים. אך בכל זאת הדברים צריכים ביאור.
אומר הרב שכל חטא תלוי במדרגה שבה האדם נמצא. אדם שלמד מעט ובגלל זה לא הבין את ערך קיום המצוות וחומרת האיסורים ונכשל בעבירה, כששב בתשובה ומבין שעשה שלא כהוגן ולא היה צריך לחטוא, חטאו נחשב כשוגג, שהרי הוא לא היה מודע לדבר ולכן נכשל. יש מדרגה נוספת. לפעמים אנשים לא רוצים לעשות עבירות, והם יודעים שהדבר אסור, אלא שהם לא יכולים להתגבר על יצרם. נכשלים ולא מצליחים להימנע מהעבירה. זו לא עבירה במזיד, אבל זו עבירה בידיעה. הרי אם הם היו יותר מתעסקים בקדושה, מתעלים למדרגות גבוהות ומפתחים בעצמם כוחות של קודש, זה לא היה קורה להם, כי הם היו מתגברים, אז כאשר הם שבים בתשובה הם צריכים לשוב בתשובה למצב שבו היו צריכים להיות. כאשר אדם שב בתשובה הוא צריך לשוב בתשובה שלמה: הוא היה יכול להיות יודע תורה, מכיר את חומרת העבירות וממילא לא נכשל בשוגג, וכאשר הוא היה מתעלה יותר הוא לא היה נכשל אפילו כאשר יצרו תוקפו, כי הוא היה מצליח להתגבר על העבירה. והוא יכול היה להשיג מדרגה עוד יותר גבוהה, שהוא בכלל לא יכול להגיע לידי חטא.
אדם צדיק שנמצא במדרגה כזו גבוהה ונכשל, זה כמו מרד. ומחדש הרב שהיות ועניינו של האדם לשוב בתשובה למקום שבעצם הוא יכול היה להיות, למדרגה יותר עליונה, אז כלפי המדרגה הגבוהה ביותר כל עבירה זה מרד. וצריך האדם לומר 'מרדנו', כי הוא היה יכול להיות במדרגה גבוהה שלגביה זה מרד. זה שהוא לא שם זה לא בסדר. לכן כל אדם יכול לומר 'מרדנו', כי כל אדם ראוי היה להגיע למדרגה עליונה, למדרגה של צדיקות עליונה.
יש דעה בגמרא שבכל שנה ושנה אדם חוזר ומתוודה על עבירות שהתוודה עליהם בשנה שעברה (על פי יומא פו ע"ב). אמנם יש דעה בגמרא שלא יעשה כך כי זה ככלב השב על קיאו, כלומר אין זה ראוי שאדם יזכיר עוונות. אם מוכרחים לבקש מחילה - יבקש, אבל אחרי שביקש והתוודה כבר לא יזכיר. דעה שנייה אומרת שכן חוזר ומתוודה, כי כמו שביום כיפור עצמו אנחנו מתוודים עשר פעמים וזה לא מיותר, כי כל וידוי מוחק עוד שכבה של לכלוך, אנחנו הולכים ומטהרים בעשר מדרגות: וידוי בלחש, ואז וידוי בקול בחזרה, גם בערבית שאין בה חזרה אומרים וידוי יחד בציבור, וכך בכל חמשת התפילות, בכל פעם, באריכות, כך הולכים ומטהרים ומזדככים, על אותן עבירות! ולשנה הבאה אדם צריך שוב להתוודות. למה - כי האדם נמצא במדרגה יותר גבוהה, הוא מבין עוד יותר כמה חמורות העבירות שעשה. בשנה שעברה הוא לא היה במדרגה הזו. ולכן לגבי המצב שלו כרגע הוא לא התוודה מספיק על מה שהיה בשנה שעברה. אכן עניינו של האדם לעלות ממדרגה למדרגה. לפי מה שאמרנו ביום כיפור עצמו אנחנו עולים ממדרגה למדרגה ועל כל עליה צריך וידוי מחדש. כך עולים ומזדככים עד שמגיעים למוצאי יום הכיפורים צחים וזכים. אלו מדרגות בתשובה השלמה.

תשובה וייסורים
פעם שאלתי את מורנו ורבנו הרב צבי יהודה, בבניין הישן, על הכתוב (יומא פו ע"ב) שמי ששב בתשובה מאהבה הזדונות נהפכות לזכויות, ומאידך גיסא נאמר (שם ע"א) שיש ארבעה חילוקי כפרה: מי ששב בתשובה על מצוות עשה מוחלים לו מיד, על לא תעשה תשובה תולה ויום הכיפורים מכפר, על לא תעשה שיש בו כרת ומיתות בית דין תשובה ויום הכיפורים תולים וייסורים מכפרים, ועל עבירה שיש בה חילול ה' תשובה, יום הכיפורים וייסורים תולים ורק המיתה מכפרת. אז אם אדם שב בתשובה מאהבה, אז למה תשובה תולה ויום הכיפורים תולה וייסורים או מיתה מכפרים? הרי הוא שב בתשובה מאהבה ועוונות נהפכים לזכויות, אז למה צריך לחכות ליום כיפור הרי על זכויות לא צריכים מחילה ולא ייסורים. הרב צבי יהודה ענה לי שיש שתי בחינות. מבחינה מסוימת העבירות נהפכים לזכויות ומבחינה אחרת צריך עוד מירוקים. כלומר שניהם יתכנו, ובוודאי שהוא צודק. גם ייסורים יכולים להיות ייסורים מועטים, הגמרא אומרת שאם אדם הכניס ידו לכיסו כדי להוציא מטבע גדול ויצא לו מטבע קטן הרי זה ייסורים, גם זה סוג של ייסורים. תארו לעצמכם אדם בלי ייסורים בכלל, הוא פותח את הגמרא בדיוק בדף הנכון, כל מה שהוא עושה הוא מצליח, זה האדם המושלם, הכול הולך לו באופן חלק והוא לא צריך לחזור על עצמו, הכול בשלמות. ואם קורים דברים שלא מסודרים זה ייסורים, זה לא הסדר הנכון, המצב שצריך להיות הוא שהאדם חי וכל תנועה שהוא עושה הצליחה. ואם אדם לא התנהג בשלמות הוא צריך להזדכך ויש מדרגות בזיכוך, אם אדם עשה תשובה מאהבה אז הוא מאוד התעלה על ידי התשובה אבל בכל זאת צריך עדיין מירוקים, הם יכולים להיות ייסורים קלים, אבל חייב לעבור ייסורים.
הרב צבי יהודה גם אמר לי שזה מבחינת הנשמה וזה מבחינת הגוף. הגוף נכתם וצריך לשפשף אותו, הנשמה התעלתה וכל הזדונות נהפכו לזכויות. אדם ששב בתשובה מאהבה נמצא כל הזמן בתנופת התקדמות כי העבירה שהוא עשה בעצם מקדמת אותו כל הזמן, וגורמת לו להתקרב עוד ועוד, ונמצא שזה שהוא נפל נותן לו עכשיו כוח לעלות, העבירה נהפכה לזכות. אבל בכל זאת הייתה עבירה, לכן צריך מירוק.
יש מבארים שבאמת התשובה של ארבעה חילוקי כפרה היא לא התשובה מאהבה, מדובר שם בתשובה מיראה. אבל תשובה מאהבה העבירות נהפכים לזכויות לגמרי. אבל אנחנו מקבלים את דברי מורנו ורבנו.

מדרגות בתשובה
יש מדרגות שבהם האדם מחליט להיות בסדר לגמרי, להתגבר ולנצח ולא ליפול עוד. ועכשיו באמת הוא יעמוד בכל המשימות ויחזיק עצמו חזק ולא יכשל באף עבירה בשום פנים ואופן, וגם אם אי פעם יעמוד בפני פיתויים הוא ינצח אותם. האדם צריך להכין את עצמו לכך כי לפעמים האדם עומד בפני פיתויים ואם הוא לא מוכן הוא יכול להיכשל חס וחלילה. האדם לא רק צריך לברוח מאפשרות של גירויים שמשפיעים עליו לא לטובה, מחברה לא טובה, ממצבים שגורמים לו להיכשל, אלא להיות גיבור כזה שגם אם הוא ייפגש עם מצבים שלא לרצונו, הוא יתמודד וינצח. זו מדרגה אחת של תשובה. אבל יש מדרגה יותר גבוהה של תשובה, שהאדם מהפך בקרבו את תכונותיו. לא שהוא משתלט על עצמו אלא שהוא משנה את כל הנטיות של עצמו, הוא לא צריך להתגבר על הנטיות, לעצור ולחסום אותם ולמנוע את עצמו מלהיכשל בהם, אלא הוא הפך אותם לטובה. העבירות נעשו שנואות עליו, לעשות משהו שלא לרצון ה' מבחינתו זה מגעיל. זה לא ייתכן, זה מאוס, זה בלתי אפשרי. מאכל אסור, זה מאכל שנודף ממנו ריח רע, הוא מרגיש בזה טעם לא טוב. כמובן שהכוונה לטעם רוחני, לא שהמאכל לא טעים, "אל תאמר אי אפשי בבשר חזיר אלא אפשי ואפשי" (מכילתא קדושים כ), הוא טעים פיזית אבל כיוון שזה אסור זה מגעיל אותו, האיסור מגעיל אותו, לא הטעם של הבשר. המדרגה הרוחנית שלו גבוהה עד כדי כך שדבר איסור הוא בלתי נסבל, ואילו לדבר מצווה הוא נמשך, הוא אוהב את זה, זה כל כך נחמד לעשות את רצון הקב"ה, הוא אוהב את ריבונו של עולם אהבת נפש. האהבה ממלאת את ליבו, והוא חפץ לעשות כל מה שהקב"ה רוצה, כל נחת רוח שהוא יכול לעשות לריבונו של עולם הוא עושה. הוא כבר לא נמצא במאבקים, הוא לא צריך לפתח את הכוחות של הגבורה והשליטה, הוא פשוט נוטה לטובה.
אדם שנמצא במצב כזה כבר לא יכול ליפול. אין לו מאבקים. על אדם שיש לו מאבקים אמרו חז"ל: "אל תאמין בעצמך עד יום מותך" (ברכות כט ע"א), יכולים להיות לו כישלונות. אבל כשהמאבקים הסתיימו זאת תשובה מאהבה. אי אפשר לקפוץ למדרגה הזאת בבת אחת, זה תהליך, ויש מצבי ביניים - האדם כבר פיתח בקרבו את כוחות האהבה, ובהרבה תחומים הוא כבר מוחזק ואוהב ונוטה לטוב ומואס בדברים הלא טובים, ואומנם עדיין יש חלקים שבהם הוא לא חזק, והוא צריך לעשות מולם מלחמה. אי אפשר לעשות את הקפיצה הזו בבת אחת ולהגיע למעלה, אבל זאת המגמה, וכל הזמן צריך להתקדם בה, לשוב בתשובה מאהבה.
זו עניינה של התשובה של דור הגאולה, דורו של משיח. לעבוד את ה' מתוך משיכה, מתוך חפץ, מתוך הכרה עמוקה, מתוך תחושה של דביקות נפלאה, וממילא ריחוק מכל מה שהוא לא לרצון הקב"ה. זו המטרה שאליה צריך לשאוף. לא לנסות לדלג ולעבוד את ה' רק עם חשק. צריך להרגיש שייכות וקשר ולעבוד את ה' בכל מצב, ורק כאשר מגיעים למדרגה אחת בשלמות אפשר להגיע למדרגה השנייה. אנחנו יודעים את המטרה, אנחנו יודעים את השיא, והדרך להגיע לשם היא על ידי כיבוש הכוחות, על ידי יצירת כוחות גבורה שגם כאשר האדם נתקל בקושי הוא מתגבר עליו. והדברים נכונים בין 'בסור מרע' ובין 'בעשה טוב'. יש קשיים גם ב'עשה טוב' - אדם מתעצל לעמול על התורה. הוא כבר יושב ולומד אבל אם יש קושיא אין לו כוח להתאמץ, הוא בורח ממנה ועוקף אותה. זו גם כן עצלות שאולי לא פחות חמורה מעצלות כמותית. צריך בשביל זה כוחות גבורה, ורק אחרי שהאדם מתגבר בא החשק ובא הרצון העצום להבין ולהעמיק. זה מאוד מושך הלימוד העמוק, אבל בשלב ראשון אדם צריך לדעת להתגבר על החולשות, וזאת עבודת ה' מיוחדת במינה שיש לה המעלות שלה.

שמחת תורה בישיבה
עם ההכנות האלה אנחנו באים לקראת יום הכיפורים, היום הגדול, הבא עלינו לטובה. מתעלים משלב לשלב, מראש השנה ליום הכיפורים, מיום הכיפורים לסוכות שהוא "זמן שמחתנו" עבודת ה' מאהבה, ומסיימים את סוכות בשמיני עצרת שזה שיא העלייה של חודש תשרי. עצרת זה יום מיוחד. אין בו שום מצוות חג מיוחדת, לא לולב ולא סוכה, לא צום ולא תקיעת שופר, וזה מה שמיוחד ביום החג הזה ואותו קבעו חכמים ליום שמחת התורה.
אנחנו רגילים תמיד במוצאי שבת זו, כשכל התלמידים נמצאים, להזכיר לתלמידי השנה הראשונה שהם עדיין לא יודעים מה הסדר פה, שאי אפשר לוותר על שמחת תורה בישיבה. אנחנו לא תובעים את זה, אנחנו מודיעים שמי שלא יבוא לא יאמר אחר כך 'למה לא אמרתם?'... שמחת תורה זה חג של התורה, חג של בני הישיבה, שהם חוגגים את זה יחד, יחד עם התורה. זו לא שמחה חיצונית, אלא זו שמחה פנימית מאד של לומדי התורה שהגיע היום של סיומה של תורה שבכתב, ואנחנו מתעלים בו למדרגות מיוחדות. מבטאים את השייכות שלנו לתורה בצורה היותר עליונה שאפשר, בשמחה גדולה ועצומה. זה מרומם אותנו ונותן לנו כוחות חדשים ומיוחדים להמשך הלימודים במשך כל השנה הבאה עלינו לטובה. לשנה השנייה אני לא אומר שום דבר, הם פשוט יבואו כולם כאחד... וכמובן שבאים גם בוגרי הישיבה.
אני ממליץ לאף אחד לא לוותר, לא להפסיד את היום הגדול הזה בישיבה, נהייה כולנו יחד ונתרומם מעלה מעלה. ראש השנה היה מאד מרומם ובעזרת ה' יום כיפור יהיה עוד יותר מרומם ובעז"ה בשמחת תורה נתעלה עוד יותר. נעלה ממדרגה למדרגה, ונזכה שבעז"ה השנה הבאה עלינו תהיה שנה של שמחה, שמחת גאולה, שנזכה לבניין בית המקדש, נזכה לקיבוץ גלויות ונזכה ל"ותן חלקנו בתורתך".
⦿⦿⦿
לקבלת השיחה כל שבוע במייל או בווצאפ,
שלחו הודעה לכתובת bogrim@yeshiva.org.il , או למספר 0547881227
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il