הרב שלמה גורן (כ"ד בחשוון)
לקט סיפורים מרתקים וזיכרונות לדמותו ולזכרו של מו"ר הגר"ש גורן זצ"ל הרב הצבאי הראשי ורבה של מדינת ישראל
8 דק' קריאה
לקט סיפורים וזיכרונות:
"לא תגורו מפני איש":
סיפרה נכדתו, הגב' אפרת שפירא-רוזנברג: כשבגרתי, הייתה לי הזכות וההזדמנות לא רק להביט בו מהצד ולספוג באופן פסיבי מדמותו, אלא אף לקיים אתו שיחות ארוכות על הספה בסלון, במטבח תוך כדי הכנת ארוחה משותפת או בחדרו מאחורי הררי הספרים, ואגב כך להרהר בייחודיות ובמורכבות של דמותו. דמות של אדם מלא סתירות פנימיות וניגודים. לשמוע אותו מטיח כלפי שמיא, שנה אחר שנה לפני כל תפילת נעילה ביום כיפור, איך הקב"ה חרץ במשך חמש שנים את גורלם של מיליון וחצי ילדים ותינוקות ללא משפט, ותובע ממנו להעמיד אותנו למשפט מתוך ביטחון מוחלט שנצלח בו, ושבוע אחר כך לראות אותו מפזז ומכרכר לפני ארון הקודש בשמחת התורה הנלהבת, האנרגטית והסוחפת ביותר שלה הייתי עדה בחיי ושכמותה לא הצלחתי לשחזר מאז מותו.
לשמוע אותו מדבר בפלפול ליטאי עמוק על סוגיה במסכת פסחים עם פתיחת ליל הסדר המשפחתי, אבל שעות אחר כך לחזות בו בשירה חסידית אקסטטית על גבול המיסטית של "שבשפלנו זכר לנו ויפרקנו מצרינו" תוך כדי ריחוף לאורך הסלון כולו עם סיום ליל הסדר. לשמוע ממנו, בגוף ראשון, על המחויבות הערכית והאנושית העמוקה להתרת עגונות וממזרים ועל האומץ ההלכתי שנדרש לכך, אך לראות את הנפש שלו יוצאת מהגוף ומרחפת מעל כשהוא מתאר את הכניסה להר הבית עם שחרור הכותל. לשמוע אותו נוזף בתקיפות במישהו שעליו חלק, אבל דקות אחר כך לראות אותו מסתגר בחדר עם נדכה וחסר תקווה שבוכה על כתפו.
כמי שגדלה בקרבה כל כך גדולה אליו, הרגשתי שאני מצליחה לפענח את דמותו המורכבת. אבל לציבור זה לא תמיד היה קל. סבא היה "זאב בודד" שלא ראה את עצמו כמייצג או מחויב לאף אחד; לא למגזר, לא למפלגה ולא לדרך. האמת הפנימית שלו, זו ההלכתית, הערכית, הרוחנית והאישית – היא שהדריכה אותו, ולא הצורך למצוא חן בעיני אף אדם או גוף. המשפט ששמענו מפיו יותר מכל משפט אחר, המנטרה של חייו שאותה העביר לנו, ילדיו ונכדיו, הייתה: "'לא תגורו מפני איש' - אני מפחד רק מהקב"ה".
ובאמת, החרדים ראו בו מעין בוגד שחצה את הקווים, הציונות הדתית בימיה של המפד"ל ראתה בו לוויין שסטה מחללית האם בגלל עצמאותו ההלכתית שלא יישרה קו עם עמדת המפלגה, השמאל ראה בו ימני, והימין התאכזב מפסיקתו בנוגע לרמת הגולן ולחבל סיני. כאבתי את בדידותו וחשתי תסכול עמוק על כך שאולי אינו מוערך מספיק. אבל ככל שנקפו השנים הבנתי שזו הייתה דרכו: רב ללא תלמידים, שבמידה רבה כולם תלמידיו. לא שייך לאף מגזר, אבל במידה רבה על-מגזרי ומייצג את כולם. שכלתן, רציונליסט וחד מחשבה, ובד בבד, חסיד חם וסוחף. גאון ענק בתורה שמתפלפל עם גדולי הפוסקים, אבל יודע ואוהב להמציא סיפורים לנכדים ולדהור איתם על סוסים ביערות הר כנען. תקיף, עוקר הרים וטוחנם זה בזה, אבל רגיש, אוהב אדם, צוחק ומצחיק, שאכן לא גר מפני איש. איש של ניגודים.
גדול וגיבור:
סיפר הרב הראשי לצה"ל, הרב איל קרים: בעיצומה של מלחמת שלום הגליל, עמדנו החל משעות הבוקר מפקד החטיבה, קצין הארטילריה ואני, על גג החפ״ק מזרחית לעיר ביירות. כל אותו יום שישי, עסקנו בהנחתת אש ארטילרית, על ארגוני המחבלים באזור אצטדיון ביירות. מעל עשרה גדודי חת״מ הוקצו לטובת החטיבה, ונאלצנו לטווח גם אחרי כניסת השבת. זמן מועט לפני בין השמשות חשתי נגיעה בכתפי. הבטתי לאחור והנה מולי ניצב הגאון הרב שלמה גורן ז״ל (אז, הרב הראשי לישראל). הוא תבע לדעת: "מה עושים כאן?" השבתי: מטווחים ארטילריה על ביירות משעות הבוקר". הוספתי: "מה כבוד הרב עושה כאן?" הוא השיב: "באתי לבדוק את הבעיות ההלכתיות בשדה הקרב" שאלתי: "כיצד כבוד הרב חוזר הביתה לשבת?" הוא השיב: "הרמטכ״ל ואני יחד באותו מסוק".
ערב שבת בין השמשות בשעה שגדולי הדור בודקים אם האוכל על הפלטה, בשעה שגדולי הדור בודקים אם עישרו או עירבו, הוא בדק דבר אחר לחלוטין. הוא בדק מהן הבעיות בשטח. אכן, הוא לא היה גדול הדור, אלא הגדול והגיבור שבדור (מובא בפתח, שו"ת קשרי מלחמה ח"א, ירושלים, תשנ"ט וראה בספר 'בעוז ובתעצומות' את תמונתו של הגר"ש בעת מלחמת שלום הגליל, בעודו לבוש בבגדי הרה"ר לישראל יורה פגזים מתוך סוללת תותחים).
"...מצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד" (דניאל, יב, ג):
סיפר הרב אריה שלום, נהגו ותלמידו של הרב: הרב ומשפחתו יצאו בכל שנה לערוך את "הסדר המרכזי" של צה"ל באחד מבסיסי הצבא הגדולים, ל"סדר" זה הוזמנו הרמטכ"ל, אלופי צה"ל. האורחים היו צריכים להימנע מלנסוע בחג בתוך הבסיסים. עד כדי כך, שבמקרה שאחד האלופים נסע בחג בבסיס וזו לא הייתה נסיעת חירום או מסיבה ביטחונית, הרב לקח ממנו את מפתחות הרכב והשאירו במקום עד צאת החג . מידי שנה, לפני הימים הנוראים, קיים הרב "מסע התעוררות" בבסיסי צה"ל . המעמד היה מרשים וברוב עם. הרב היה מתקבל לבסיס במסדר כבוד מלווה באופנועי המשטרה הצבאית שלוותה את כל המעמד. ממש מלכות ותפארת וקידוש שם שמים ברבים. באופן קבוע רגיל היה לצאת למחנות צה"ל גם בחגים ובעיקר ביום הכיפורים להתפלל עם החיילים . מדי שנה הצטרפתי אליו לתפילות יום הכיפורים במחנה הטירונים של הנח"ל. בשאר ימות השנה, בערבים, היה נוהג לערוך חופות לכל חייל ובכל מקום על אף שהיה יכול לבקש מרבנים אחרים שימלאו משימות אלו, מעולם לא סירב, אלא, אם כן, היה צורך בטחוני חשוב שנדרש אליו. הרב חיבר תפילות מיוחדות לחיילי צה"ל, כגון: תפילה לפני יציאה לקרב, אותה היינו מחלקים לכל החיילים בעת הקרבות, תמיד היינו מצוידים ב"אלפי" תפילות כאלה, עבור החיילים שדרשו לקבל תפילה זו שתיאמר בפיהם ושתהא קרובה לליבם. הרב דאג להוצאת עלון תורני בשם "מחניים" כאשר בכל קובץ פסקי הלכה ומאמרים תורניים של הרב שהופצו לכל מחנות צה"ל (מתוך מאמרו "אשרי אדם עז לו בך, מסילות בלבבם", חורף תשע"ז, אתר החמ"ד).
תורה ומדינה:
הרב גורן היה רגיל ללמד שבמקרה של התנגשות בין ההלכה לפקודת המפקד, כל זמן שאין מדובר בשעת קרב או במצב של חשש פיקוח נפש, יש לסרב פקודה ולקיים את ההלכה. על עניין זה התעמת עם הרמטכ"ל לסקוב, עד שראש הממשלה ושר הביטחון דאז מר דוד בן גוריון הכריע לטובתו ונזף ברמטכ"ל. בהיותו נשיא ישיבת הר ברכה, זכינו שהכין את שני המחזורים הראשונים בישיבה (הר- ברכה) לקראת גיוסם לצבא, בסדרה של שיעורים. נוכחנו לדעת עד כמה עמדה זו הייתה עקרונית בעיניו. את השיעור הראשון הקדיש למצוות הגיוס, ואת השני הקדיש לחובה לסרב פקודה כשהיא מנוגדת להלכה (הרב אליעזר מלמד, 'בשבע', 'רביבים', ט"ז בחשון תשע"ז).
מעשה ברב אלוף ורמטכ"ל:
סיפר הרב אריה שלום, נהגו ותלמידו המסור של הרב גורן: כאשר עדיין היה הרב גורן זצ"ל רב ראשי בצה"ל, היה צריך להעלות בפני הרבנים הראשיים לישראל את נושא היעדרה של הצוללת "דקר" בעניין תיק העגונות. תוך כדי עלייתנו במדרגות בניין משרדי הרבנות הראשית לישראל, שמקום מושבה היה אז בבניין "היכל שלמה" בירושלים, ירד לקראתנו הרמטכ"ל דאז רב אלוף יצחק רבין ז"ל. שאף הוא היה אצל הרבנים הראשיים בעניין דומה... יחסיו של הרמטכ"ל עם מו"ר הרב גורן היו מצוינים והדוקים ואף נהגו מדי פעם לבקר ביקור משפחתי זה אצל זה, בעיקר באירועי שמחה למיניהם. השניים נפגשו על גרם המדרגות ושמחו זה לקראת זה כפי שלא התראו מזה זמן רב. (יום קודם לכן ישבו בישיבת מטה משותפת). הרמטכ"ל הקדים את פני הרב באומרו: "שלום כבוד אלוף הרב גורן". מיד הרב תיקן אותו ואמר שיש לומר "רב אלוף גורן"! השיחה הקצרה הזאת התנהלה די ברצינות ולא חשתי שיש כאן בדיחה כלשהי. הרמטכ"ל שוב חוזר ומתקן: "אתה. אלוף הרב גורן, אני, רב אלוף, מדוע אתה טוען שאתה רב אלוף גורן"?! משיב לו הרב: "אתה הרמטכ"ל ואני רב אלוף!" הרמטכ"ל אינו מוותר ובמבט של חיוך על פניו מבקש הסבר לדברי הרב. פונה אליו הרב ואומר לו שהוא מוכן להסביר לו את הדברים, אך הוא חייב להבטיח לו שיזכור אותם היטב לעתיד לבוא כאשר יישא בתפקידים ממלכתיים אחרים. הרב הסביר שאמר את דבריו כפי שאמר מכיוון ש"כתר תורה קודם לכתר מלכות" את זה צריך לזכור תמיד ולכן, רב קודם לאלוף ...(בעז רוחו, חוברת מאמרים לכבודו ולזכרו של הרב שלמה גורן, המכינה הקדם צבאים קריית מלאכי, סיון תשע"ז, עמ' 48-49).
פעם אחת הגיע לרב גורן מכתב אנונימי מחייל שסיפר שמחייבים את החיילים בבסיס חיל האוויר לשתות חלב אחרי בשר, כיוון שהרופאים אמרו ששתית החלב מועילה לבעיות אבק שהיו קיימות שם. הרב גורן החליט להגיע לשם בהפתעה. כיוון שהבסיס היה במקום סודי, הרב גורן ביקש מנהגו להמתין במקום מסתור בסביבת הבסיס, וכשהגיע רכב צבאי עם עוקב מים, הורה לנהגו לנסוע אחריו עד שהגיעו לבסיס. כשנכנס הרב גורן למטבח סיפרו לו שאכן פוקדים על החיילים לשתות חלב בסיום ארוחה בשרית. כשבירר מי נתן את הפקודה, הגיע אל המג"ד, שאמר לו שאלו הפקודות ואין אפשרות לשנות אותן. הרב גורן אמר לו שהוא זה שמכתיב את הפקודות, ומכיוון שהיה בזה צורך רפואי, התיר לשתות את החלב שעה לאחר סיום הארוחה הבשרית. לאחר מכן יצא מהבסיס והלך לומר תהלים בקבר רשב"י. לאחר שהעריך שסיימו שם את ארוחת הצהרים, הורה לנהגו לחזור לבסיס ומצא ששוב פקדו על החיילים לשתות חלב מיד לאחר הארוחה הבשרית. בעקבות זאת זימן את המג"ד למשפט בקריה בפני הרמטכ"ל יצחק רבין. המג"ד הודיע לרבין שאם יעמידו אותו למשפט יעזוב את הצבא. הרמטכ"ל ביקש מהרב גורן שיוותר על המשפט, ואף ציין שמדובר במג"ד ממשפחה חשובה מאוד. אבל הרב גורן התעקש שיעמידו את המג"ד לדין גם אם בעקבות זאת יעזוב את הצבא. וכך היה, יצחק רבין ז"ל שפט אותו והמג"ד עזב את הצבא (הסיפור מהרב אריה שלום).
פעם אחרת, מג"ד אחד רצה לבדוק אם חייליו הדתיים יצייתו לפקודתו, והורה להם לטפל בטנקים בשעת סעודה מפסקת שלפני יום הכיפורים, וכך נכנסו לצום בלי שאכלו בצורה מסודרת. הרב גורן לא הסכים לשום פשרה זולת סילוקו המידי של אותו מג"ד מהצבא. וכך נהג תמיד, יחד עם הידידות העמוקה שהייתה לו עם קצינים רבים, כשהגיעו הדברים לידי פגיעה במצוות התורה – לא ויתר. לא מעט קצינים הודחו או שקידומם נעצר בעקבות פגיעה בקודשי ישראל ובקיום המצוות. עמדתו הייתה שקצין אשר קדושת מסורת ישראל אינה בראש מעייניו אינו ראוי להיות מפקד בצה"ל ולשלוח חיילים להילחם למען עם ישראל (הרב אליעזר מלמד, בשבע, רביבים, כ"ד בטבת תשע"ב).
ספר התורה בראש מחנה ישראל:
סיפר הרב אריה שלום: בראש מחנה ישראל היוצא לקרב הולך ארון ברית ה', לרב היה מאוד ברור וחיוני שספר התורה יוביל את מחנה ישראל לניצחון בקרב. ספר התורה בראש הטור מעודד את כל החיילים בעת הקרבות ומרומם את רוחם. בשופר שהרב היה נוהג להחזיק בידו השנייה, היה מדי פעם תוקע בו לעורר את "הנרדמים" "וכי תבואו מלחמה - והרעותם". לכן דרש ממפקדי היחידות אליהן הגיע בעת הקרבות, להיות משובץ תמיד בראש הטור, ביחידה הפורצת . פעמים, שהמח"טים והמג"דים חששו לאשר את שיבוצנו ביחידה הפורצת, אבל הרמטכ"ל יצחק רבין ז"ל היה מודע לחשיבות העניין ואישר תמיד את בקשתו של הרב. לעומתם, היו מג"דים ומח"טים שביקשו שהרב יהיה משובץ בחטיבותיהם ויהיה מן המובילים את רוח הקרבות כגון מוטה גור ז"ל מפקד חטיבת הצנחנים במלחמת ששת הימים.. כאשר נשאל הרב, לא פעם, ע"י מפקדי הצבא כיצד הוא יוצא לקרב בלי שמחזיק בידו כלי נשק כלשהו או לבוש בשכפ"ץ ובכובע פלדה? תשובתו הייתה אמתית ונוקבת עד מאוד, בגינה העריכו והעריצו את הרב כל מפקדי הצבא על עוז רוחו ואמונתו החזקה בביטחון ישראל על ידי צור ישראל וגואלו, וכך הייתה תשובתו: לידי, וצמוד אליי הולך איתי נהגי אריה לכל מקום, ועמו תת מקלע "עוזי" לשעת הצורך... שיהיה... אין לנו ספק שספר התורה שבידי מגן עליו ועל כל חיילי צה"ל בכל שעה ובכל רגע שאנחנו נמצאים ומובילים את המחנה ואם צריך בכל זאת גיבוי מכלי נשק, הרי הנשק נמצא בידיים טובות שניתן לסמוך עליהם. לפיכך, בכל ימי העיון וההשתלמויות שקיימה הרבנות הצבאית, הורה הרב לכל היחידות ובראשם לרבנים הצבאיים ולקציני הדת, להוביל את המחנה. תמיד להיות הראשונים ולא חלילה, הנגררים אחרי כוחות החילוץ, כפי שהיה נהוג קודם לכן. תמיד הרב אמר: "מנהיג צריך להוביל את כולם ולא להיגרר אחרי כולם" (מתוך מאמרו "אשרי אדם עז לו בך, מסילות בלבבם", חורף תשע"ז, אתר החמ"ד).
לשיעור המלא על דמותו הפלאית לחצו כאן!
"לא תגורו מפני איש":
סיפרה נכדתו, הגב' אפרת שפירא-רוזנברג: כשבגרתי, הייתה לי הזכות וההזדמנות לא רק להביט בו מהצד ולספוג באופן פסיבי מדמותו, אלא אף לקיים אתו שיחות ארוכות על הספה בסלון, במטבח תוך כדי הכנת ארוחה משותפת או בחדרו מאחורי הררי הספרים, ואגב כך להרהר בייחודיות ובמורכבות של דמותו. דמות של אדם מלא סתירות פנימיות וניגודים. לשמוע אותו מטיח כלפי שמיא, שנה אחר שנה לפני כל תפילת נעילה ביום כיפור, איך הקב"ה חרץ במשך חמש שנים את גורלם של מיליון וחצי ילדים ותינוקות ללא משפט, ותובע ממנו להעמיד אותנו למשפט מתוך ביטחון מוחלט שנצלח בו, ושבוע אחר כך לראות אותו מפזז ומכרכר לפני ארון הקודש בשמחת התורה הנלהבת, האנרגטית והסוחפת ביותר שלה הייתי עדה בחיי ושכמותה לא הצלחתי לשחזר מאז מותו.
לשמוע אותו מדבר בפלפול ליטאי עמוק על סוגיה במסכת פסחים עם פתיחת ליל הסדר המשפחתי, אבל שעות אחר כך לחזות בו בשירה חסידית אקסטטית על גבול המיסטית של "שבשפלנו זכר לנו ויפרקנו מצרינו" תוך כדי ריחוף לאורך הסלון כולו עם סיום ליל הסדר. לשמוע ממנו, בגוף ראשון, על המחויבות הערכית והאנושית העמוקה להתרת עגונות וממזרים ועל האומץ ההלכתי שנדרש לכך, אך לראות את הנפש שלו יוצאת מהגוף ומרחפת מעל כשהוא מתאר את הכניסה להר הבית עם שחרור הכותל. לשמוע אותו נוזף בתקיפות במישהו שעליו חלק, אבל דקות אחר כך לראות אותו מסתגר בחדר עם נדכה וחסר תקווה שבוכה על כתפו.
כמי שגדלה בקרבה כל כך גדולה אליו, הרגשתי שאני מצליחה לפענח את דמותו המורכבת. אבל לציבור זה לא תמיד היה קל. סבא היה "זאב בודד" שלא ראה את עצמו כמייצג או מחויב לאף אחד; לא למגזר, לא למפלגה ולא לדרך. האמת הפנימית שלו, זו ההלכתית, הערכית, הרוחנית והאישית – היא שהדריכה אותו, ולא הצורך למצוא חן בעיני אף אדם או גוף. המשפט ששמענו מפיו יותר מכל משפט אחר, המנטרה של חייו שאותה העביר לנו, ילדיו ונכדיו, הייתה: "'לא תגורו מפני איש' - אני מפחד רק מהקב"ה".
ובאמת, החרדים ראו בו מעין בוגד שחצה את הקווים, הציונות הדתית בימיה של המפד"ל ראתה בו לוויין שסטה מחללית האם בגלל עצמאותו ההלכתית שלא יישרה קו עם עמדת המפלגה, השמאל ראה בו ימני, והימין התאכזב מפסיקתו בנוגע לרמת הגולן ולחבל סיני. כאבתי את בדידותו וחשתי תסכול עמוק על כך שאולי אינו מוערך מספיק. אבל ככל שנקפו השנים הבנתי שזו הייתה דרכו: רב ללא תלמידים, שבמידה רבה כולם תלמידיו. לא שייך לאף מגזר, אבל במידה רבה על-מגזרי ומייצג את כולם. שכלתן, רציונליסט וחד מחשבה, ובד בבד, חסיד חם וסוחף. גאון ענק בתורה שמתפלפל עם גדולי הפוסקים, אבל יודע ואוהב להמציא סיפורים לנכדים ולדהור איתם על סוסים ביערות הר כנען. תקיף, עוקר הרים וטוחנם זה בזה, אבל רגיש, אוהב אדם, צוחק ומצחיק, שאכן לא גר מפני איש. איש של ניגודים.
גדול וגיבור:
סיפר הרב הראשי לצה"ל, הרב איל קרים: בעיצומה של מלחמת שלום הגליל, עמדנו החל משעות הבוקר מפקד החטיבה, קצין הארטילריה ואני, על גג החפ״ק מזרחית לעיר ביירות. כל אותו יום שישי, עסקנו בהנחתת אש ארטילרית, על ארגוני המחבלים באזור אצטדיון ביירות. מעל עשרה גדודי חת״מ הוקצו לטובת החטיבה, ונאלצנו לטווח גם אחרי כניסת השבת. זמן מועט לפני בין השמשות חשתי נגיעה בכתפי. הבטתי לאחור והנה מולי ניצב הגאון הרב שלמה גורן ז״ל (אז, הרב הראשי לישראל). הוא תבע לדעת: "מה עושים כאן?" השבתי: מטווחים ארטילריה על ביירות משעות הבוקר". הוספתי: "מה כבוד הרב עושה כאן?" הוא השיב: "באתי לבדוק את הבעיות ההלכתיות בשדה הקרב" שאלתי: "כיצד כבוד הרב חוזר הביתה לשבת?" הוא השיב: "הרמטכ״ל ואני יחד באותו מסוק".
ערב שבת בין השמשות בשעה שגדולי הדור בודקים אם האוכל על הפלטה, בשעה שגדולי הדור בודקים אם עישרו או עירבו, הוא בדק דבר אחר לחלוטין. הוא בדק מהן הבעיות בשטח. אכן, הוא לא היה גדול הדור, אלא הגדול והגיבור שבדור (מובא בפתח, שו"ת קשרי מלחמה ח"א, ירושלים, תשנ"ט וראה בספר 'בעוז ובתעצומות' את תמונתו של הגר"ש בעת מלחמת שלום הגליל, בעודו לבוש בבגדי הרה"ר לישראל יורה פגזים מתוך סוללת תותחים).
"...מצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד" (דניאל, יב, ג):
סיפר הרב אריה שלום, נהגו ותלמידו של הרב: הרב ומשפחתו יצאו בכל שנה לערוך את "הסדר המרכזי" של צה"ל באחד מבסיסי הצבא הגדולים, ל"סדר" זה הוזמנו הרמטכ"ל, אלופי צה"ל. האורחים היו צריכים להימנע מלנסוע בחג בתוך הבסיסים. עד כדי כך, שבמקרה שאחד האלופים נסע בחג בבסיס וזו לא הייתה נסיעת חירום או מסיבה ביטחונית, הרב לקח ממנו את מפתחות הרכב והשאירו במקום עד צאת החג . מידי שנה, לפני הימים הנוראים, קיים הרב "מסע התעוררות" בבסיסי צה"ל . המעמד היה מרשים וברוב עם. הרב היה מתקבל לבסיס במסדר כבוד מלווה באופנועי המשטרה הצבאית שלוותה את כל המעמד. ממש מלכות ותפארת וקידוש שם שמים ברבים. באופן קבוע רגיל היה לצאת למחנות צה"ל גם בחגים ובעיקר ביום הכיפורים להתפלל עם החיילים . מדי שנה הצטרפתי אליו לתפילות יום הכיפורים במחנה הטירונים של הנח"ל. בשאר ימות השנה, בערבים, היה נוהג לערוך חופות לכל חייל ובכל מקום על אף שהיה יכול לבקש מרבנים אחרים שימלאו משימות אלו, מעולם לא סירב, אלא, אם כן, היה צורך בטחוני חשוב שנדרש אליו. הרב חיבר תפילות מיוחדות לחיילי צה"ל, כגון: תפילה לפני יציאה לקרב, אותה היינו מחלקים לכל החיילים בעת הקרבות, תמיד היינו מצוידים ב"אלפי" תפילות כאלה, עבור החיילים שדרשו לקבל תפילה זו שתיאמר בפיהם ושתהא קרובה לליבם. הרב דאג להוצאת עלון תורני בשם "מחניים" כאשר בכל קובץ פסקי הלכה ומאמרים תורניים של הרב שהופצו לכל מחנות צה"ל (מתוך מאמרו "אשרי אדם עז לו בך, מסילות בלבבם", חורף תשע"ז, אתר החמ"ד).
תורה ומדינה:
הרב גורן היה רגיל ללמד שבמקרה של התנגשות בין ההלכה לפקודת המפקד, כל זמן שאין מדובר בשעת קרב או במצב של חשש פיקוח נפש, יש לסרב פקודה ולקיים את ההלכה. על עניין זה התעמת עם הרמטכ"ל לסקוב, עד שראש הממשלה ושר הביטחון דאז מר דוד בן גוריון הכריע לטובתו ונזף ברמטכ"ל. בהיותו נשיא ישיבת הר ברכה, זכינו שהכין את שני המחזורים הראשונים בישיבה (הר- ברכה) לקראת גיוסם לצבא, בסדרה של שיעורים. נוכחנו לדעת עד כמה עמדה זו הייתה עקרונית בעיניו. את השיעור הראשון הקדיש למצוות הגיוס, ואת השני הקדיש לחובה לסרב פקודה כשהיא מנוגדת להלכה (הרב אליעזר מלמד, 'בשבע', 'רביבים', ט"ז בחשון תשע"ז).
מעשה ברב אלוף ורמטכ"ל:
סיפר הרב אריה שלום, נהגו ותלמידו המסור של הרב גורן: כאשר עדיין היה הרב גורן זצ"ל רב ראשי בצה"ל, היה צריך להעלות בפני הרבנים הראשיים לישראל את נושא היעדרה של הצוללת "דקר" בעניין תיק העגונות. תוך כדי עלייתנו במדרגות בניין משרדי הרבנות הראשית לישראל, שמקום מושבה היה אז בבניין "היכל שלמה" בירושלים, ירד לקראתנו הרמטכ"ל דאז רב אלוף יצחק רבין ז"ל. שאף הוא היה אצל הרבנים הראשיים בעניין דומה... יחסיו של הרמטכ"ל עם מו"ר הרב גורן היו מצוינים והדוקים ואף נהגו מדי פעם לבקר ביקור משפחתי זה אצל זה, בעיקר באירועי שמחה למיניהם. השניים נפגשו על גרם המדרגות ושמחו זה לקראת זה כפי שלא התראו מזה זמן רב. (יום קודם לכן ישבו בישיבת מטה משותפת). הרמטכ"ל הקדים את פני הרב באומרו: "שלום כבוד אלוף הרב גורן". מיד הרב תיקן אותו ואמר שיש לומר "רב אלוף גורן"! השיחה הקצרה הזאת התנהלה די ברצינות ולא חשתי שיש כאן בדיחה כלשהי. הרמטכ"ל שוב חוזר ומתקן: "אתה. אלוף הרב גורן, אני, רב אלוף, מדוע אתה טוען שאתה רב אלוף גורן"?! משיב לו הרב: "אתה הרמטכ"ל ואני רב אלוף!" הרמטכ"ל אינו מוותר ובמבט של חיוך על פניו מבקש הסבר לדברי הרב. פונה אליו הרב ואומר לו שהוא מוכן להסביר לו את הדברים, אך הוא חייב להבטיח לו שיזכור אותם היטב לעתיד לבוא כאשר יישא בתפקידים ממלכתיים אחרים. הרב הסביר שאמר את דבריו כפי שאמר מכיוון ש"כתר תורה קודם לכתר מלכות" את זה צריך לזכור תמיד ולכן, רב קודם לאלוף ...(בעז רוחו, חוברת מאמרים לכבודו ולזכרו של הרב שלמה גורן, המכינה הקדם צבאים קריית מלאכי, סיון תשע"ז, עמ' 48-49).
פעם אחת הגיע לרב גורן מכתב אנונימי מחייל שסיפר שמחייבים את החיילים בבסיס חיל האוויר לשתות חלב אחרי בשר, כיוון שהרופאים אמרו ששתית החלב מועילה לבעיות אבק שהיו קיימות שם. הרב גורן החליט להגיע לשם בהפתעה. כיוון שהבסיס היה במקום סודי, הרב גורן ביקש מנהגו להמתין במקום מסתור בסביבת הבסיס, וכשהגיע רכב צבאי עם עוקב מים, הורה לנהגו לנסוע אחריו עד שהגיעו לבסיס. כשנכנס הרב גורן למטבח סיפרו לו שאכן פוקדים על החיילים לשתות חלב בסיום ארוחה בשרית. כשבירר מי נתן את הפקודה, הגיע אל המג"ד, שאמר לו שאלו הפקודות ואין אפשרות לשנות אותן. הרב גורן אמר לו שהוא זה שמכתיב את הפקודות, ומכיוון שהיה בזה צורך רפואי, התיר לשתות את החלב שעה לאחר סיום הארוחה הבשרית. לאחר מכן יצא מהבסיס והלך לומר תהלים בקבר רשב"י. לאחר שהעריך שסיימו שם את ארוחת הצהרים, הורה לנהגו לחזור לבסיס ומצא ששוב פקדו על החיילים לשתות חלב מיד לאחר הארוחה הבשרית. בעקבות זאת זימן את המג"ד למשפט בקריה בפני הרמטכ"ל יצחק רבין. המג"ד הודיע לרבין שאם יעמידו אותו למשפט יעזוב את הצבא. הרמטכ"ל ביקש מהרב גורן שיוותר על המשפט, ואף ציין שמדובר במג"ד ממשפחה חשובה מאוד. אבל הרב גורן התעקש שיעמידו את המג"ד לדין גם אם בעקבות זאת יעזוב את הצבא. וכך היה, יצחק רבין ז"ל שפט אותו והמג"ד עזב את הצבא (הסיפור מהרב אריה שלום).
פעם אחרת, מג"ד אחד רצה לבדוק אם חייליו הדתיים יצייתו לפקודתו, והורה להם לטפל בטנקים בשעת סעודה מפסקת שלפני יום הכיפורים, וכך נכנסו לצום בלי שאכלו בצורה מסודרת. הרב גורן לא הסכים לשום פשרה זולת סילוקו המידי של אותו מג"ד מהצבא. וכך נהג תמיד, יחד עם הידידות העמוקה שהייתה לו עם קצינים רבים, כשהגיעו הדברים לידי פגיעה במצוות התורה – לא ויתר. לא מעט קצינים הודחו או שקידומם נעצר בעקבות פגיעה בקודשי ישראל ובקיום המצוות. עמדתו הייתה שקצין אשר קדושת מסורת ישראל אינה בראש מעייניו אינו ראוי להיות מפקד בצה"ל ולשלוח חיילים להילחם למען עם ישראל (הרב אליעזר מלמד, בשבע, רביבים, כ"ד בטבת תשע"ב).
ספר התורה בראש מחנה ישראל:
סיפר הרב אריה שלום: בראש מחנה ישראל היוצא לקרב הולך ארון ברית ה', לרב היה מאוד ברור וחיוני שספר התורה יוביל את מחנה ישראל לניצחון בקרב. ספר התורה בראש הטור מעודד את כל החיילים בעת הקרבות ומרומם את רוחם. בשופר שהרב היה נוהג להחזיק בידו השנייה, היה מדי פעם תוקע בו לעורר את "הנרדמים" "וכי תבואו מלחמה - והרעותם". לכן דרש ממפקדי היחידות אליהן הגיע בעת הקרבות, להיות משובץ תמיד בראש הטור, ביחידה הפורצת . פעמים, שהמח"טים והמג"דים חששו לאשר את שיבוצנו ביחידה הפורצת, אבל הרמטכ"ל יצחק רבין ז"ל היה מודע לחשיבות העניין ואישר תמיד את בקשתו של הרב. לעומתם, היו מג"דים ומח"טים שביקשו שהרב יהיה משובץ בחטיבותיהם ויהיה מן המובילים את רוח הקרבות כגון מוטה גור ז"ל מפקד חטיבת הצנחנים במלחמת ששת הימים.. כאשר נשאל הרב, לא פעם, ע"י מפקדי הצבא כיצד הוא יוצא לקרב בלי שמחזיק בידו כלי נשק כלשהו או לבוש בשכפ"ץ ובכובע פלדה? תשובתו הייתה אמתית ונוקבת עד מאוד, בגינה העריכו והעריצו את הרב כל מפקדי הצבא על עוז רוחו ואמונתו החזקה בביטחון ישראל על ידי צור ישראל וגואלו, וכך הייתה תשובתו: לידי, וצמוד אליי הולך איתי נהגי אריה לכל מקום, ועמו תת מקלע "עוזי" לשעת הצורך... שיהיה... אין לנו ספק שספר התורה שבידי מגן עליו ועל כל חיילי צה"ל בכל שעה ובכל רגע שאנחנו נמצאים ומובילים את המחנה ואם צריך בכל זאת גיבוי מכלי נשק, הרי הנשק נמצא בידיים טובות שניתן לסמוך עליהם. לפיכך, בכל ימי העיון וההשתלמויות שקיימה הרבנות הצבאית, הורה הרב לכל היחידות ובראשם לרבנים הצבאיים ולקציני הדת, להוביל את המחנה. תמיד להיות הראשונים ולא חלילה, הנגררים אחרי כוחות החילוץ, כפי שהיה נהוג קודם לכן. תמיד הרב אמר: "מנהיג צריך להוביל את כולם ולא להיגרר אחרי כולם" (מתוך מאמרו "אשרי אדם עז לו בך, מסילות בלבבם", חורף תשע"ז, אתר החמ"ד).
לשיעור המלא על דמותו הפלאית לחצו כאן!