מרפסת חשוכה

עלינו להבחין בין סוג האישורים שמקבלים בעת ביצוע כל הליך שהוא, ובנידון שלנו בתחום הבנייה. כשם שכולנו מודעים לכך שאישור וטרינרי אינו מעיד על הכשרות, והיתר בנייה אינו מהוה אישור על הביצוע ואישור עקרוני לא יעיד על האישור הסופי. כן נבחן אם אישור מוועדת תכנון ובנייה מהווה היתר בנייה גם מהפן ההלכתי. כלומר, האם גם לאחר הנפקת אישור מהעיריה, ידרש הבונה לבחון את מגבלותיו ההלכתיות בשל בנייתו. 

 
בגיליון זה נעסוק בתביעה כנגד שכן שלאחר קבלת היתר בניה, התחיל בעבודות להוציא מרפסת שלטענת השכן התחתון הינה מחשיכה את דירתו באופן ניכר, והוא מבקש להוציא צו מניעה שלא יאפשר לשכנו להמשיך בבנייתו, ואף להרוס את שבנה עד כה. מנגד, הבונה מציג את האישור שהונפק לו, וטוען כי מהעובדה שלא טרח שכנו לערער בוועדה העירונית על ההיתר, משמע שהוא מחל על זכותו ועל תביעה לה היה זכאי לכאורה.

ראשית נבחן את מהות התביעה, מקור דין טענת החשכה ומיעוט האורה וגבולותיה, ואילו זכויות מוקנות למחזיק בטענה זאת.

נדון במשקלו של אישור מהוועדה לתכנון ובנייה העירונית, האם החלטות וועדה זאת מחייבות וחלוטות, או שמא ניתן לערער על סמכותם אליבא דהילכתא. וכנגזרת מכך, האם בכך שהשכן לא הגיש ערר, יש בכך כדי להוות מחילה על זכותו לערער על הבנייה. ונחדד מהי נקודת הזמן שבו מחוייבת להיות המחאה, בזמן הוצאת האישורים, או בעת המפגע בפועל.

נברר את המניע שמחמתו לא ניגש השכן התחתון להגיע ערר לוועדת תכנון ובנייה, ונראה שאין באישור עירוני זה להתיר את הזכות ההלכתית להחשיך את המקום, ונציין, שמנהגי המקום מחייבים את הצדדים.