בית המדרש

  • שבת ומועדים
  • י"ט כסליו
לחץ להקדשת שיעור זה

והריחו ביראת ה'

לפתע הפסיק האדמו"ר הזקן את דבריו, קם על רגליו ואמר: "אני מרגיש ריח של טומאה במקום הזה!"

undefined

עודד מזרחי

כסלו תשע"ג
3 דק' קריאה
בסערת הרדיפות נגד החסידים, הלשינו כמה מתנגדים לחסידות לשלטונות הרוסיים על רבי שניאור זלמן, לפי היתר מפורש שנכלל בחרם על החסידים. הם טענו כי הוא שולח כספים לחסידים שעלו לארץ ישראל ובכך מסייע לאימפריה העות'מאנית, אשר הייתה יריבת רוסיה הקיסרית. כתוצאה מדיווח זה נלקח רבי שניאור זלמן לחקירה וישב במאסר בפטרבורג מיום כ"ד בתשרי תקנ"ט (1798). בהשתדלות החסידים שוחרר בי"ט בכסלו, ותאריך זה צוין בחסידות חב"ד כחג הגאולה.

בשנת תקס"א נעצר שוב לאחר שקהילת פינסק דיווחה לשלטונות כי תורת החסידות כוללת בתוכה יסודות חתרניים נגד שלטון הצאר. ממעצר זה שוחרר הרב באותה שנה בחג החנוכה.

עד למאסרו בשנת תקס"א התגורר רבי שניאור זלמן בעיירה ליאזני שליד העיר ויטבסק. לאחר ששוחרר ממאסרו, אסרו עליו השלטונות לחזור לליאזני ואילצו אותו להישאר בפטרבורג. בהשתדלותו של הנסיך ליובאמירסקי, שהיה מקורב לשלטון, אפשרו לו לעבור לעיירה ליאדי, הנמצאת על גבול בלרוס-רוסיה.

בליאדי ישב רבי שניאור זלמן במשך אחת עשרה שנה. למחבר ספר התניא ומייסד חסידות חב"ד היו שם חסידים רבים. היו ביניהם תלמידי חכמים גדולים, ומאידך היו גם יהודים פשוטים. רבי שניאור זלמן היה נוהג לומר לחסידיו הלמדנים דברי חסידות עמוקים, ואילו ליהודים הפשוטים אמר מפעם לפעם בעיתים לא קבועות דברי חסידות לפי הבנתם. החסידים כינו את דברי החסידות הפשוטים כ"חסידות צעירה". זקני החסידות ידעו כי "החסידות הצעירה" מכוונת לחסידים פשוטים וצעירים, ואילו להם לא היתה רשות להיות נוכחים בעת שהרבי השמיע את דברי החסידות הפשוטים יותר.

פעם אחת גברה סקרנותו של אחד מזקני החסידים והוא ביקש לשמוע את דברי החסידות הצעירה. הוא ביקש מהשמש שיודיע לו כאשר הרבי יאמר לו לקרוא לצעירי הצאן כדי לומר בפניהם דברי חסידות.

אחר צהריים אחד החסיד הזקן שכב בביתו ונמנם קמעא. לפתע השמש הגיע לביתו, העירו משנתו ואמר לו שהרבי עומד בעוד זמן קצר לומר דברי תורה לחסידים הצעירים. מרוב חיפזון שכח החסיד הזקן ליטול את ידיו לאחר שנתו והוא רץ מיד לבית המדרש שבו עמד הרבי להשמיע את דבריו. הוא נכנס לאולם יחד עם הקהל והתחבא בפינה סמויה, במקום שבו הרבי לא יוכל להבחין בו.

האדמו"ר הזקן נכנס לאולם ומיד החל להשמיע דברי חסידות. הוא החל להסביר את עניינן של שבע המידות על פי הקבלה ואמר שיש שבע מידות טובות - חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד ומלכות - שמוצאן מהנשמה האלוקית שיש לכל יהודי; ולעומתן יש שבע מידות לא טובות שמוצאן מהנפש הבהמית והיצר הרע. זה כנגד זה עשה האלוקים. המידות הטובות מושכות את האדם לאלוקות, לאהבת ה', ליראת שמיים ולעשיית מעשים טובים, ואילו המידות הלא טובות מושכות את לב האדם לחומריות ולארציות, למילוי תאוות ולשאר מרעין בישין.

בתוך דבריו הסביר הרבי כי שבעת עממי כנען המוזכרים בתורה - הכנעני, החיתי, האמורי, הפריזי, החיווי, היבוסי והגרגשי - הגשימו וגילמו באישיותם את שבע המידות הלא טובות, עד כדי הזדהות מוחלטת עימן, וכי כל יהודי חייב לנהל מלחמה במידות הלא טובות השוכנות בו, כדי לשרש אותן ולבטל אותן מן העולם. החסיד הזקן היה מרותק במחבואו לדברים ששמע.

רבי שניאור זלמן דיבר בניגון המיוחד לו שסיגל מאז היותו מגיד בליאזנה, והמשיך לבאר: "החיתי, מלשון חת ופחד, הוא הפחדן הפוחד שמא יצחקו ממנו. הוא חושש להתחיל איזה דבר טוב שמא ייכשל ולכן תמיד הוא קופא על שמריו. לעומת זאת האמורי הוא הדברן האומר תמיד, כלומר היצר הרע שכל היום אומר לאדם מה לעשות. כאשר האדם הולך ברחוב הוא אומר לו להסתכל איפה שלא צריך ולשמוע מה שאינו צריך..."
לפתע הפסיק האדמו"ר הזקן את דבריו, קם על רגליו ואמר: "אני מרגיש ריח של טומאה במקום הזה!"
כל שומעיו נדרכו. הרבי החל ללכת בעקבות ריח הטומאה והגיע למקום הנסתר שבו עמד הזקן ששכח ליטול את ידיו לאחר שנת הצהריים.
המאזין הלא קרוא נאלץ לעזוב את המקום בבושת פנים, אבל את דברי החסידות ששמע וגם את מה שאירע בסופם לא שכח עד יומו האחרון.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il