ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

אכילת המוציא בשבת למי שרגיש לגלוטן | שאלות ותשובות | אתר ישיבה

Bookmark and Share RSS לנושא זה Rss אפשרויות חיפוש
שלום אורח, ( התחבר / הרשם )


כ"ז כסלו תשע"ח

אכילת המוציא בשבת למי שרגיש לגלוטן


הרב עזריה אריאל

שאלה:
שלום, ערכתי בדיקת דם מיוחדת, וגיליתי שאני רגישה לגלוטן, וכל הסוגים שלו- חמשת מיני דגן( לא רגישות כמו צליאק של סכנת חיים, אך תופעות לא נעימות אחרות) בשביל לבדוק את הרגישות אני נמצאת בתקופה של כחודשיים בה אני נמנעת מגלוטן ומוצריו לחלוטין, על מנת לבדוק את הרגישות אליו, ולנקות את הגוף ממנו. השאלה היא האם ניתן לא לאכול מן החלה בשבת? שהרי זה גלוטן, ואין תחליף אחר שמתאים לתזונה שלי. אני מדגישה כי לא מדובר בסכנת חיים, אך נדרשת הימנעות מוחלטת בשביל לבדוק את הרגישות. תודה ושבת שלום!

תשובה:
לשואלת, חנוכה שמח ורפואה שלמה!
מכיוון שזהו צורך רפואי ואת סובלת מהגלוטן (או לפחות זקוקה לתקופה ארוכה ורצופה לבדיקת העניין), מותר להימנע מהגלוטן למרות שאין בו סכנת חיים.
התחליפים המוצעים הם לפי סדר העדיפות הבא: א. לחם משבולת שועל, שאין בו גלוטן. ב. מאכלים אחרים שאת רגילה אליהם ומשביעים, כמו פריכיות אורז. ג. לשתות כחצי כוס חד פעמית יין או מיץ ענבים.

הרחבה:
הדין הרגיל הוא שבשתי הסעודות הראשונות בשבת יוצאים ידי חובה רק בלחם ממיני דגן (שו"ע הרב סי' רעד ס"ה). כמו כן, את הקידוש בערב ובבוקר צריך לומר דווקא בסמוך לסעודה (דין זה נקרא "קידוש במקום סעודה" - לא במובן של "כתחליף" אלא במובן של "באותו מקום"), וגם לעניין זה ה"סעודה" לכתחילה היא ממיני דגן דווקא.
המצווה לאכול לחם בשבת היא משום עונג שבת, ולכן מי שהאוכל מזיק לו אינו צריך לאכול, כפי שכתב השולחן ערוך (או"ח סי' רפח ס"ב): "יש אומרים שאדם שמזיק לו האכילה, שאז עונג הוא שלא לאכול, לא יאכל" (הניסוח "יש אומרים" נובע מכך שדין זה נאמר על ידי אחד הראשונים ואינו מפורש ברובם, אבל אין פירוש הדבר שהוא שנוי במחלוקת. השולחן ערוך לא מביא דעה חולקת).
לכן, אם ניתן להשיג לחם משבולת שועל, שהוא ממיני דגן ואין בו גלוטן, הרי זה הטוב ביותר.
יש אומרים שניתן לצאת ידי חובת הסעודה גם בלחם ללא גלוטן, או במאכלים אחרים שהחולה רגיל אליהם (פריכיות אורז, או עוגיות על בסיס קמח תפוחי אדמה ותירס), מפני שעבור החולה זוהי סעודתו (כך מסר הרב חיים קנייבסקי שליט"א ב'צהר' טז עמ' תקלד בשם החזון איש). גם לדעתו הברכה היא "שהכל" ו"בורא נפשות" (כפי שכתב שם), אבל טעמו, כנראה, שהדין לקדש בסמוך לסעודה נלמד מהפסוק "וקראת לשבת עונג", שהזכרת השבת בקידוש תהיה שלובה בעונג שבת, ולכן יש מקום להגדרה סובייקטיבית של ה"עונג", ועבור החולה לחם זה הוא עונג השבת שלו.
בהגהות יעב"ץ (פסחים קיד ע"א) חידש יותר מזה, שגם מי שבדרך כלל אוכל לחם, אם כעת אין לו לחם והוא אוכל רק פירות וכדומה יכול לקיים בזה "קידוש במקום סעודה", מפני ש"לחם" הוא כינוי למושג הסעודה בכלל, וכעת זוהי סעודתו.

בלית ברירה, ניתן לקיים את הדין של "קידוש במקום סעודה" על ידי שתיית יין או מיץ ענבים בשיעור "רביעית" (כחצי כוס חד פעמית) ובשעת הצורך גם זה נחשב כ"סעודה" לעניין זה (שו"ע סי' רעג ס"ה ומשנה ברורה ס"ק כה-כו). ואם את מקדשת בעצמך - רצוי לשתות רביעית מלבד הקידוש עצמו, בפרט בקידוש של הלילה (משנה ברורה שם ס"ק כז ושער הציון ס"ק כט; נשמת אברהם ח"א עמ' רטו).
מכיוון שיש דרגות שונות של חולי צליאק, ויש כאלה שיכולים לאכול כמות קטנה של דגן (באישור הרופא כמובן), אציין שלענ"ד ניתן לסמוך במקרה זה על הדעה המקילה ש"כזית" הוא בנפח של הזית המוכר לנו, בסביבות 5-7 סמ"ק, שזה פחות מעשירית פרוסת לחם (נפח פרוסה ממוצעת הוא למעלה מ- 100 סמ"ק). במקרה זה יש ליטול ידים ללא ברכה (שו"ע סי' קנח ס"ב).


ברצוני לשאול שאלה בהמשך לתשובה זו





את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il