בית המדרש

  • משפחה חברה ומדינה
  • עסקאות, חוזים והסכמים
לחץ להקדשת שיעור זה

החזרת מוצר תוך 14 יום

undefined

הרב אבישי נתן מייטליס

תשרי תשע"ז
6 דק' קריאה
המקרה
אדם קנה פלאפון וחזר לביתו, אך בטרם השתמש בו ראה שמכשיר זה נמכר במחיר זול יותר במקום אחר והתחרט על הרכישה שביצע, וביקש להשיב את הפלאפון שרכש לחנות. המוכר ביקש להניאו מחזרתו.
טענת המוכר: אין יכולת להשיב את המקח לאחר שנעשה קניין בין שני הצדדים, מה גם שלא מצא במכשיר שנרכש כל פגם. עוד טען, שהוא כבר הכניס את הרווח מעיסקה זו בתחשיב החודשי ואף ביצע על סמך זאת הליך מסוים, וכעת עם ביטול הרכישה יוסב לו נזק כבד.
טענת הקונה: מכיון שעל פי החוק ישנה יכולת החזרת המקח, על בעל החנות לקבל מידו את המכשיר שרכש.
תשובה
רשאי הקונה להחזיר את המוצר שרכש, כנהוג וכמקובל.
נימוקי הדין
פעולת הקניין פועלת את המקח
הגמ' בב"ב בדף קנב: אומרת: 'אין אחר קנין כלום', כלומר - לא ניתן לחזור מביצוע עיסקה ורכישה לאחר שנעשה הקניין. וכן פסקו הרמב"ם בהלכות זכיה ומתנה פ"ט והשו"ע בסי' רנ סעי' יג. וזה לשון השו"ע בסי' קפט: 'ולאחר שנגמר המקח כל אחד לפי קניינו, אין שום אחד מהם יכול לחזור בו'.
יסוד הדין מבוסס על כך שהמקח נעשה ע"פ גמירות דעת בין המוכר לקונה. ונחלקו האחרונים אם חלוט הקניין מתבצע בפעולת המקח, או שמא גמירות הדעת יוצרת את חלוט הקניין 1 ופעולת המקח מגדירה שאין זה מעשה שחוק והיטול. ולכאורה הצדק עם המוכר, שאין הלוקח יכול לחזור בו, ואינו מחוייב לקבל את המכשיר הסלולרי חזרה.
קללת 'מי שפרע' על החוזר בו מהמקח
הגמ' במסכת בב"מ דף מד. אומרת: 'נתן לו מעות ולא משך הימנו פירות, יכול לחזור בו. אבל אמרו מי שפרע מאנשי דור המבול ומדור הפלגה, הוא עתיד להפרע ממי שאינו עומד בדבורו'. וכן פוסק הרמב"ם בהלכות מכירה פ"ז ה"א: 'מי שנתן הדמים ולא משך הפירות... כל החוזר בו בין לוקח בין מוכר לא עשה מעשה ישראל, וחייב לקבל מי שפרע'. וכן פסק השו"ע בסי' רד סעי' א. כל שכן בנידון שלנו, שכבר רכש וביצע את כל הקניינים, יעבור לכאורה על קללה זו באם ישיב את שקנה.
השו"ע בסי' רד סעי' ד תאר את סדר הקללה על שעבר על 'מי שפרע': 'כיצד מקבל מי שפרע, אוררין אותו בב"ד ואומרים מי שפרע מאנשי דור המבול ומאנשי דור הפלגה ומאנשי סדום ועמורה וממצרים שטבעו בים, הוא יפרע ממי שאינו עומד בדבורו'. והרמ"א הוסיף שי"א שאומרים זאת ברבים.
הסמ"ע שם סק"ח והבאר היטב שם בארו את נוסח הקללה שמציינת את דור המבול והפלגה ואנשי מצרים: 'משום דבהן נתפרסם השגחת הש"י על מעשים הרעים דבני אדם, ופרע להן בפומבי לפי מעשיהן. ומשום האי טעמא נמי אמרו וממצרים שטבעו בים, מפני שזה היה גדול שבניסים, ובדרך ההשגחיית שבדבר שזדו להשליך בני ישראל, במים בא עליהם'. כלומר, ישנה השגחה אלוקית על מעשה בני האדם, הכוללת ענישה מתאימה על הסורר מדרך הישר.
הדברים אמורים כשחוזר בו בלא סיבה מיוחדת, ובלא שיש מום שפוגם במהות המקח. אומנם לגבי דין חזרה מהמקח כשטרם נתן דמים, ישנה מחלוקת ראשונים במצב שמוצא את אותו מוצר בזול יותר אם עובר על 'מחוסרי אמנה', אך אם כבר נתן דמים עובר על מי שפרע אף כשמוצא בזול יותר.
חומרתה של קללה זו
הב"י ביו"ד בסי' רסד הביא תשובת מהר"ם בענין מי שנולד לו בן זכר והתחייב לחבירו שיהיה מוהל, דלכתחילה לא יחזור, ומיהו אם חזר הוי חזרה, ואין בית דין יכולים לעכבו, אך מותר לקרותו רשע. ובספר האגודה ב"מ פ"ד אות סו כתב שכמו שהחוזר מן המקח חייב לקבל מי שפרע ומפרסמים דינו ואומרים לו ברבים מי שפרע מאנשי דור המבול וכו' הוא יפרע ממי שאינו עומד בדיבורו, כך גם מי שמיפר את הבטחותיו מפרסמים ברבים שהוא מחוסר אמנה ואין רוח חכמים נוחה הימנו.
ובתשובות והנהגות ח"ה סי' שעד תמה על דין זה, שאף אם שילם מעות מקללים אותו במי שפרע אם חזר בו, שהרי מעיקר הדין מותר לחזור בו ומדוע מקללים אותו. ואף שבגמ' ב"מ בדף מח: מבואר שהטעם הוא שאינו עושה מעשה עמך, ומפרש רש"י שם דכתיב 'שארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב': 'תמוה שבשביל זה שדיבר פעם אחת כזב, אפילו במזיד, הותר דמו לקללו ברבים... כיון ש'אינו עושה מעשה עמך' יותר גם לקללו?'
והשיב בתשובות והנהגות שם: 'ולענ"ד נראה דהא דהתירו לגנות ולקלל את החוזר בו והמיפר הבטחותיו, היינו היכא שאנו מצפים שיפחד מהפרסום והקללה, ויעמוד בדיבורו. וחילקו חז"ל דהיכא שנותן דמים וחוזר, שחמור יותר, מותר לקללו, והיכא שמיפר הבטחותיו שקל יותר, מותר לבזותו, אולם ההיתר לבזותו ולקללו הוא על דבר זה בלבד ולא על שאר מעשיו, אבל היכא שברור שאין היכי תימצי שיעמוד בדיבורו באמת אין לבזותו ולקללו'.
הט"ז ביו"ד בסי' רסד סק"ה הביא לגבי דין מחוסרי אמנה את דברי הב"י שם בשם הריב"ם: 'משום שארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב, ומותר לקרותו רשע', וכל שכן שיהא בדין 'מי שפרע'. במשפטי שלום הביא משמיה דהראנ"ח שיש לבי"ד למנוע חזרה זו ולקרותו עבריינא, ויתרו בו ויביישוהו ברבים. ומדינא סבר שמכים אותו עד שתצא נפשו, אלא שבזה"ז אין כח בי"ד יפה. ודלא כעין יצחק תניינא אהע"ז סוסי' לד ס"ק כז שאין כופין על כך אף במילי.
תוקפו ההלכתי של החוק
בשנת תשע"א-2010 נעשה תיקון בחוק תקנות הגנת הצרכן (ביטול עסקה), מכח סעיף 14(ו) לחוק הגנת הצרכן. התקנה אפשרה לצרכן לחזור בו מקיום העיסקה, והעניקה לצרכן המבטל החזר כספי מלא במזומן, בניכוי דמי ביטול בשיעור מסויים (שם 5א). פרק הזמן שבתוכו ניתן לבטל את העסקה הינו, ברוב המוצרים, 14 יום. מטרת החוק לעודד מסחר הוגן, לאפשר לרוכש מוצר שאינו זקוק לו לחזור בו, ומאידך להגדיל את אחוזי הקנייה, שכן הלקוח לא יירתע לבצע עיסקה כשיודע שיכול לבטלה.
יש לדון בתוקפו של חוק זה מבחינה הלכתית, שהרי 'דינא דמלכותא דינא' לא נאמר אלא בחוקים שהם בגדר 'תקנת הציבור' ולרווחתו, ויש לפקפק האם האפשרות הגורפת לבטל עסקה הינה בגדר 'תקנת הציבור'. זאת משום שהחוק לא מבדיל בין מצב שהלקוח מעוניין לחזור בו בשל טעות בגמירות הדעת בשעת המקח, לבין מצב שהלקוח מעוניין לבטל את העיסקה משיקולי כדאיות עיסקית, עובדה שגורמת פקפוק בדבר היות החוק רווחת הציבור, אלא יש כאן החלת חוק שיש בו קביעה משפטית של אופי העיסקאות בשוק.
אמנם, כיון שהחוק מאפשר לקונה לחזור בו, הרי זה כאילו התנו כך במפורש לפני ביצוע העיסקא, ועל כן אין כאן איסור וקללת 'מי שפרע' שהרי על דעת כן התבצע המקח.
דיני המנהג
הגמ' בב"ב בדף ח: הביאה את דין כוחו של מנהג: 'רשאין בני העיר להתנות על המדות ועל השערים ועל שכר פועלים ולהסיע על קיצתן'. וכיון שהתנו כן אנשי העיר, מחויבים בכך. והמשנה בריש ב"ב אף בארה שיכול לכוף על שכנו את נהלי ומנהגי אנשי העיר.
ישנה מחלוקת לגבי התוקף שיש למנהג;
א. הרמב"ם בהלכות מכירה פט"ו ה"ה כתב: 'כל שהסכימו עליו בני המדינה שהוא מום שמחזיר בו מקח זה מחזירין, וכל שהסכימו עליו שאינו מום הרי זה אינו מחזיר בו, אלא אם פירש. שכל הנושא ונותן סתם על מנהג המדינה הוא סומך'. וכן מצוי הוא בשו"ת רשב"א ח"ב סי' רסח: 'והמנהג בעניני דיני הממונות: כל מנהג שהנהיגו ביניהם בני המדינה בהסכמת גדוליהם היא הסכמה, ודנין עליה כשל תורה'. הרי שיסוד החיוב הינו, שהמנהג מבטא את הסכמה של הנוגעים בדבר לגבי קיום המקח.
ב. בשו"ת הרי"ף בסי' יג כתב: 'המנהג שעושין על פיו והוא שרוב הקהל יתייעצו עם זקני הקהל ויתקנו תקנה כמה שיתקנו ויקיימו אותה זהו המנהג'. ולא תלה את המנהג בידיעתם ובהסכמתם, דבר המורה על תוקף המנהג שמחייב מכח תקנת הציבור.
אולם ישנה הגבלה למנהג המקום, שלא יהא 'מנהג גרוע', כן כתב רבינו תם בתוס' בריש ב"ב בד"ה 'בגויל': 'ונראה לר"ת דדוקא בהוצא ודפנא (יכול לכוף על מנהג זה), אבל פחות מכאן, אפילו נהגו, מנהג הדיוט הוא. ומוכיח מכאן, דיש מנהגים שאין לסמוך עליהם, אפילו היכא דתנן הכל כמנהג המדינה'. כלומר, המנהג צריך להיות בר תועלת והגון ואין משמעות למנהג חסר אחריות.
מנהג שמקורו בחוק
ישנה מחלוקת בקרב הפוסקים בדורנו אם החוק יכול להוות הגורם למנהג, או שאין לתת למנהג ע"פ החוק תוקף הלכתי, וראה בתחומין לב הרחבה בדבר.
הרשב"א בשו"ת ח"ו סי' רנד כתב ביחס לאלו שביקשו לאמץ את דיני הירושה הנהוגים במקומם, שאין לקבל טענה שמקבלת באופן גורף את כל מערכת החוקים האזרחי, שכן בכך ייווצר תחליף למערכת המשפטית של התורה. אולם, הוא לא שלל לחלוטין אפשרות שיקבל אדם או ציבור על עצמו חוק מסוים.
כן מבואר גם בש"ך, שכתב שאין היתר לקבל באופן כללי את חוקות הגויים, ואין תוקף למנהג שכנגד דין תורה, אבל אם ידע על מנהג מסוים וקיבל עצמו את מנהג זה – מחוייב בו. ולכן סבר הש"ך בסי' כב ס"ק טו ששני צדדים יכולים להסכים על נכרי מסוים שידון ביניהם, אבל לא יוכל לקבל על עצמו חוקות הגויים באופן כללי.
לאור כל זאת, כיון שרוב מוחלט של הציבור מודע לחוק זה שמאפשר החזרת מוצר לאחר הקנייה, והכל פועלים על פיו, יש לו תוקף הלכתי, והוא מבטל את קללת 'מי שפרע' כיון שנעשה בהסכמה גמורה.




^ 1.כן לשון החזו"א בחו"מ סי' נא הידועים: 'כלל גדול יהיה לך בקניינים, דעיקר הקניין הוא שיגמור בליבו להקנות הדבר לחבירו, וחבירו יסמוך עליו בדעתו'.



את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il