ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט
סופ"ש "העצמה אישית". הירשמו לפני שהחדרים אוזלים!

לא יוצא ממני

בית מדרש פרשת השבוע חומש ויקרא צו Bookmark and Share
גירסת הדפסה
שלח לחבר

ניסן תשע"ז

לא יוצא ממני


נערך על ידי הרב

מוקדש לעילוי נשמת
ר' אברהם בן דוד ז"ל

לא יוצא ממני
בפרשה התורה מלמדת אותנו שאם בישלנו בשר של קרבן חטאת בכלי נחושת, צריך לשטוף אותו בצורה יסודית, ואם הבשר בושל בכלי חרס - הכלי צריך שבירה.
מה שמאחורי הדינים הללו: בשר חטאת מותר לאכול ביום הקרבתו ובלילה שאחריו. לאחר מכן הוא נעשה "נותר", ויש לשרוף אותו (ספר החינוך מסביר שזה חלק מכבוד הקרבן לה‘ שהוא ייאכל כשהוא עוד טרי וטעים, ולא לאחר זמן, כשהוא על סף קלקול).
בשר שמתבשל פולט את הטעם שלו לכלי שבו הוא התבשל. כלי מתכת כמו נחושת, יכול לפלוט חזרה את הטעם שבלע כשיחזרו וישטפו אותו במים חמים, אבל כלי חרס - גם אם הוא יוציא מתוכו טעם, משהו תמיד יישאר בפנים ולא ייצא. לאחר תום זמן אכילת החטאת הכלי נעשה בלוע מ"נותר" ולכן יש לשבור אותו. אי אפשר להשתמש בו.
עד כאן דיני הכשרת כלים (שאגב, תקפים גם לגבי בליעת חמץ: כלי חרס שבלע חמץ אי אפשר להכשיר, והאשכנזים מכלילים בכך גם את כלי הזכוכית), וכאן הבן שואל: פינת ההלכה נמצאת בעמוד הקדמי, אז למה כל זה כתוב פה?!
אף אתה אמור לו: כל הלכה בעולם מיוסדת על רעיון פנימי כלשהו. לפעמים הרעיון מוחש, ולפעמים הוא מאוד נסתר ולא מתגלה במבט ראשון. אבל כל הלכה היא ביטוי והגשמה מעשית של רעיון רוחני אלוקי. ואם יש הלכה שכלי מתכת פולט את כל הטעם שבלע, ואילו כלי חרס לא - אפשר לראות בכך הזמנה לנסות להעמיק לרעיון שמאחורי הדברים.
אינני מדען ואיני יודע מדוע מבחינה כימאית החרס אוצר בתוכו רושם בל יימחה מהטעם ואילו המתכת לא. אוכל להציע רעיון על סמך השערה, ונקווה שהוא נכון. אולם גם אם מבחינה מדעית הוא לא נכון, מבחינה רעיונית הוא כן, ונוכל ללמוד ממנו לעצמנו.
בעוד שהחרס, קרקע הלקוחה מהאדמה, מורכב מגרגירים גרגירים, המתכת הינה מקשה אחת. כשאתה מורכב מגרגירים רבים, משהו יכול להיכנס, לחלחל ולהתאזרח ביניהם. כשאתה מקשה אחת, יכולת החדירה הרבה יותר קשה, והדרך החוצה תישאר פתוחה.
גם אנו, כמו הכלים, קולטים רשמים. לפעמים המאורעות מלווים בחוויות רגשיות עזות שמטביעות עלינו את חותמן (בדומה לחום האש של הבישול). אבל האם החוויות האלה יצאו כלעומת שבאו או שמשהו מהן יישאר? תלוי בנו.
אם אני קולט את עצמי כאישיות יצוקה, מגובשת ו"מוכנה", יכולת הקליטה והפתיחות לשינויים תהיה קטנה בהרבה מאשר במקרה שאני קולט את עצמי כאישיות צומחת, הולכת ונבנית.
אם אני תופס את עצמי כאישיות יסודית שהולכת ומתעשרת כל הזמן מחוויות שונות שגם הן מרכיבות אותי, אזי אני פתוח לכל חוויה להטביע עלי את חותמה.
מה עדיף? להיות טיפוס מתכתי או חרסי? תלוי אם מדובר בחוויה ורושם של דבר חיובי (כמו קרבן), או של דבר שלילי (כמו חמץ).
ואולי זו לא שאלה של עדיפות אלא של אופיים. יש כאלה ויש כאלה.
וייתכן שאפשר לבנות לעצמנו אישיות כזו שביחס לדברים הטובים היא יותר חרס, וביחס לשליליים - מתכת. איך? שאלה טובה. אפשר לשאול בליל הסדר. ואולי התשובה תלויה גם בהבנה שאני באמת אדם טוב, והרע שבתוכי הוא צד חיצוני יותר. ואולי משהו אחר.


חג החירות או חג החומרות?

ישראל מחבבים את המצוות, ומהדרים בהן. במיוחד במצוות חג הפסח. אבל איזו חירות זו לאסור על עצמך כל מיני דברים, ולפעמים להילחץ מכך ולהלחיץ את הסביבה?
כנראה שיש חומרות ויש חומרות. תלוי מה המקום הנפשי ממנו מגיעה החומרה.
חומרות יכולות להיעשות מעצבנות ויכולות לבוא בשמחה. לפעמים יש לחץ נפשי שאפילו לא קשור לדת, אבל כשהאדם נפגש בעניינים דתיים, הלחץ מופיע והוא נלחץ מהם ויש לו "עצבנות דתית".
אבל השבוע פגשתי מקרה שהבהיר לי קצת כיוון אחר לגבי חומרות.
הלכתי לחבר ותוך כדי הביקור ראיתי מאכל מסוים, טעים. חשבתי לבקש ממנו, אבל חשתי שזה מגיע ממקום לא מתוקן אצלי בנפש. רציתי להיות במקום נפשי משוחרר יותר, שלא מתרגש מכל מה שהוא רואה. נכון שיש פה דבר כזה, אבל אני גדול מכדי להתמגנט אליו. ולא כי צריך או ראוי, אלא כי פשוט אני לא מתעסק בזה. כמו חבר שמגיע לחתונה של חבר שלו ולא עסוק בשאלה היכן הוא יישב והאם יש לו מנה. כי משהו אחר מעסיק אותו, משהו גדול יותר.
ואולי מהמקום הזה מגיעה החומרה הטובה. כי יכול להיות שאוותר על משהו בגלל הרצון לעשות את רצון ה' לפי כל הדעות, אבל אני לא משועבד לאותו דבר. אני מוכן ואפילו שמח להשקיע ולוותר עליו בשביל משהו יותר גדול.
ומהמקום הזה, היכולת להחמיר קשורה לחירות מאוד גדולה, חירות מצמצומים ושעבודים לדברים מסויימים, וחירות להתחבר ולהתרכז במשהו הגדול ביותר.
שנזכה להיות חירותיים!
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il