ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

ויחי התשע"ח מדברי הרב אליהו זצוק"ל

בית מדרש פרשת השבוע חומש בראשית ויחי Bookmark and Share
גירסת הדפסה
שלח לחבר

טבת תשע"ח

ויחי התשע"ח מדברי הרב אליהו זצוק"ל


שוכתב על ידי תלמידים

מוקדש לעלוי נשמת
הרב אליהו זצוק"ל

מנהיג עם רחמנות ועם עוצמה
דואג לעצמו או דואג לאחרים - כשהתורה הקדושה מספרת לנו בפרשתנו על משה רבנו ע"ה, היא אומרת: "ומשה היה רועה את צאן יתרו... ויבא אל הר האלקים חורבה". ומה עשה משה בהר חורב? רעה את הצאן במדבר, כדי שלא ירעו בשדות זרים ויהיה זה גזל (רש"י). זה אולי הדבר החשוב ביותר שצריך לומר על מנהיג – נזהר בממונם של אחרים, אע"פ שהם רחוקים ממנו ולא יכולים לראותו. זה סיפור הרקע לבחירתו של משה. המשך להתנהגותו של יעקב אבינו שבנה את בית ישראל על רקע הזהירות הגדולה שלו בממונם של אחרים.
סיפור הרקע לבחירת משה מסופר על-ידי חכמינו ז"ל במעשה המוכר כל כך על הגדי שברח מהעדר לבריכה של מים ושם נעצר לשתות. כשהגיע משה אל הגדי, אמר: לא ידעתי שרצת מפני שצמא היית. הרימו משה ונשאו על כתפו, עד שהחזירו אל העדר. ראה זאת הקב"ה ואמר למשה: יש לך רחמים לנהוג צאנו של בשר-ודם, חייך שאתה תרעה את צאני – ישראל (מדרש רבה פרשה ב', ג').
הסיפור הזה הוא הרקע לבחירתו של משה כמנהיג ישראל. ולמה זה כל כך חשוב? כי יש רועי צאן שאוהבים את הצאן כדי שיהיה להם יותר כסף ממכירתם. יש רועים שאוהבים את הצאן. משה חמל על הגדי לא מפני שהייתה לו ממנו הנאה כספית, אלא בשביל הגדי ולמענו. "והנה גמילות חסדים הוא עיקר גדול לחסיד... ובכלל העניין הזה, שלא לצער שום בריה, אפילו בעלי חיים, ולרחם ולחוס עליהם" (מסילת ישרים). כך יש גם שני סוגי מנהיגים. יש מנהיג שחושב על טובת עצמו, ויש מנהיג שכל כולו הוא טובת הציבור. משה נבחר למנהיג בדיוק בגלל התכונה הזאת. ולכן זה היה הרקע לבחירתו.
רחמנות או אכזריות - מצינו במשה רבנו גם את מידת הרחמנות, גם אם צריך בשביל זה כוח ועוצמה. כך היה כשגדל ויצא לראשונה אל אחיו לראות בסבלותם, ראה "איש מצרי מכה איש עברי מאחיו". משה לא יכול היה לסבול מציאות שכזו, וכשלא יכול היה להצילו בדרך הטבע, הרגו בשם המפורש. כך היה גם ביום שאחריו, כשראה "שני אנשים עברים ניצים", והוכיח את הרשע במילים קשות. וכך היה כאשר הגיע למדיין וראה כי הרועים מגרשים את בנות יתרו. אזר כוח וקם להושיען ולהצילן מיד הרועים

כוחה של אהבה
ההצלחה של משה רבנו בהוצאת ישראל ממצרים, נעשית רק כשהוא אוהב אותם כמו בנים. רק כשהוא מסתכן בעצמו כדי להציל אותם. רק כשהוא לומד להאמין להם. כשהוא נושא אותם על כפיים, "כאשר יישא האומן את היונק". כשהוא מתפלל עליהם ומודיעם מה שאבד להם כשהוא מתפלל עליהם ומוכן למסור למענם את כל מה שיש לו, גם בעולם הזה וגם בעולם הבא. כשהוא מאיר להם פנים "כפני חמה".
בכוח האהבה הגדולה הזאת מצליח משה להושיע את ישראל. להוציאם ממ"ט שערי טומאה. להביאם למתן תורה, למדרגה של מלאכי השרת, למדרגה של "נעשה ונשמע", ולהגיעם אל שערי ארץ ישראל.
חכמינו למדו מכאן, שכל מי שאוהב את התורה ורוצה להידבק באלוקים, צריך ללכת בדרכו של משה, לאהוב את ישראל כנפשו וכמאודו, להתפלל עליהם ולגרום להם שיעלו מדרגה אחר מדרגה. כי "אין הקב''ה אוהב, אלא למי שאוהב את ישראל! וכל מה שאדם מגדיל אהבתו לישראל, גם הקב''ה מגדיל עליו. ואלה הם הרועים האמיתיים של ישראל שהקב''ה חפץ בהם הרבה, שמוסרים עצמם על צאנו, ודורשים ומשתדלים על שלומם וטובתם בכל הדרכים, ועומדים תמיד בפרץ להתפלל עליהם ולבטל הגזירות הקשות ולפתוח עליהם שערי הברכה. הא למה זה דומה? לאב שאינו אוהב שום אדם יותר ממי שהוא רואה שאוהב את בניו אהבה נאמנת והוא דבר שהטבע יעיד עליו"
מסופר על הרה"ג הצדיק חכם רבי יהודה צדקה, עליו השלום, שהיה ראש ישיבת "פורת יוסף" והיו לו מאות תלמידים, שחלקם הרים מאשפתות והיה מנהיגם לתורה במסירות רבה. פעם אחת בא אליו אחד מתלמידיו שהיה בעצמו רב בישיבה, וביקש רשות לסלק מהישיבה את אחד הבחורים: "הוא מפריע ומזיק לאחרים, עשינו כבר הכול ולא הועיל", טען אותו רב.
שאל הרב צדקה: "האם התפללת עליו? האם צמת עליו? האם מסרת נפשך עליו?". יצא אותו רב מבית הרב צדקה וקיבל על עצמו תענית ותפילה למען אותו תלמיד, וראו זה פלא – "מהפך". רוח טובה החלה לנשב בתלמיד, והוא התחיל לאהוב את לימוד התורה, ללמוד, להבין ולהצליח. את הדרך הזאת למד הרב צדקה, וכן למדו כל מנהיגי ישראל, מדרכו של משה רבנו, עליו השלום. בדרך זו צריך ללכת כל מי שאוהב את ישראל ורוצה לראותם שבים בתשובה שלמה.
ויש נוסח שתיקן רבנו האר"י זצ"ל לאומרו בתפילה בתוך ברכת "השיבנו", קודם חתימת הברכה, וזה מסוגל להשיב הרשעים בתשובה: "יהי רצון מלפניך ה' אלוקינו ואלוקי אבותינו, שתחתור חתירה מתחת כסא כבודך, וקבל בתשובה את (פלוני בן פלונית), כי ימינך פשוטה לקבל שבים", ויסיים את הברכה כרגיל: "ברוך אתה ה', הרוצה בתשובה" (שער רוח הקודש, כה:).

פת במלח ובתורה אתה עמל

כאמור, עם פטירתו של האבא, חכם סלמאן אליהו, נשבר מטה לחמה של המשפחה, וגם את הדירה שגרו בה עד אז בתוך חצר ישיבת "פורת יוסף" בעיר העתיקה נאלצו לעזוב. כך נותרו ללא האבא הגדול, ללא בית וללא פרנסה.
הרבנית מזל ע"ה עברה עם שבעת ילדיה לגור בדירת חדר ומחצה בשכונת שמואל-הנביא. בבית שררה עניות גדולה. כל המשפחה גרה בחדר אחד, שתי נפשות במיטה, והרב חלק את מיטתו עם אחיו שמעון. הרב היה חוזר הביתה מהישיבה, ואמו ע"ה מגישה לו מעט אוכל. הרב היה אומר לאמו שתיתן את האוכל לשמעון, וכשהיא הייתה משיבה ששמעון כבר אכל אמר לה הרב: הוא צריך לאכול עוד, ואני כבר אכלתי. לשאלת האם, מה הוא אכל, השיב הרב: אכלתי כמה דפים של גמרא. וכך היה הרב הולך לישון, רעב.

לולא תורתך שעשועי
לעתים הרב היה נשאר בבית הכנסת עד מאוחר בלילה, ולא חוזר הביתה על מנת לא לצער את אמו שאין לה מה ליתן לו לאכול לשובע נפשו. הוא ישב בבית הכנסת על תלמודו, מתוך צער ודוחק, והתנחם והשתעשע בדברי התורה.

שִבתי בבית ה'
בבית המשפחה לא היו הרבה ספרים, ובהיכל ישיבת "פורת יוסף" הייתה ספרייה גדולה מאוד ובה ספרי קודש רבים, ראשונים ואחרונים. הרב, בשקידתו המופלאה בתורה, ביקש וקיבל מגבאי הישיבה רבי בן-ציון חזן ע"ה מפתח של הספרייה, והיה מסתגר שם שעות ארוכות בעמלה של תורה מדי ערב עד שעת לילה מאוחרת.

נושא בעול
הרב נעים החל לכתוב מזוזות, וכל בוקר היה יושב וכותב מזוזה, כשהקלף מונח על ירכו, ומוכר אותה באמצעות חכם משה סופר ע"ה, וכך מרוויח לצורך המשפחה כמה גרושים ביום. כשהרב נעשה בר-מצווה, החל לתייג ספרי תורה. יריעות שהיה מביא חכם שרהבני, היה הרב מתייג כל בוקר שתי עמודות והולך לדרכו לישיבת "פורת יוסף" בעיר העתיקה.

ודברת בם
שמעון, אחיו של הרב, היה אומר לו שהולך הוא לשחק עם חברים. הרב היה אומר לו: לא להיות בטל, לא להיות חופשי לרגע, העיקר ללמוד, תהילים, גמרא, משניות, ללמוד וללמוד.

מה יפו פעמייך בנעלים
פעם קנתה הרבנית מזל ע"ה נעליים חדשות לרב בחנותו של חכם אליהו אבא שאול ע"ה. הרב התעקש שייקנו לו נעליים שגדולות במידה אחת ממה שהוא צריך, כדי לחסוך מאמו קנייה נוספת בשנה הבאה. בדרכם הביתה פגשה הרבנית מזל את אחת משכנותיה, שסיפרה לה שבנה יושב כבר כמה ימים בבית ולא מוכן ללכת לישיבה, כי אין לו נעליים שיוכל ללכת בהן. הרב שמע את השיחה, ומייד בטוב לבו אמר: הנה, שייקח את הנעליים האלה, החדשות! צריך לזכור, שהמצב היה כזה שהרב לא היה מקבל נעליים חדשות בכל שנה. אותו ילד, בנה של השכנה, היה גדול מהרב, אבל היות שבהתחשבותו באמו קנה הרב מידה יותר גדולה, התאימו הנעליים למידת רגליו של השכן, שלימים נעשה רב גדול בישראל. כשנודע הסיפור למוכר הנעליים, מכר לרבנית מזל זוג נעליים נוסף בחצי מחיר.

סימן לג טלטול מנורה חשמלית בשבת
1. האם מותר לטלטל בשבת מנורה ניידת המחוברת לחשמל או המופעלת על-ידי בטריות?
2. האם טלטול זה דומה לטלטול שעון אלקטרוני המותר בשבת?

אסור לטלטל מנורה ניידת או מאוורר בשבת דהוי מוקצה מחמת איסור1 2, וכן יש חשש שמא יינתק החוט ממקומו3. עיין בספר "שלמי יהודה" על הל' מוקצה, שאוסר לטלטל גם פנס כיס.

סימן לד אופן הנחת תפילין לכותב בשתי ידיו מריחת משחה בשבת המתנה בין גבינה קשה לאכילת בשר, ועוד
א. אדם הכותב בשתי ידיו או שהיה כותב ביד אחת, והתחיל לכתוב גם ביד השנייה, על איזו יד הוא צריך להניח תפילין?
ב. אדם הסובל מאגזמה וצריך למרוח משחה, שאם לא כן דבר זה יזיק לו, האם מותר לו למרוח משחה זו בשבת?
ג. כמה זמן צריך להמתין בין אכילת גבינה קשה לאכילת בשר?

א. מי שכותב בשתי ידיו, אליבא דכ"ע מניח תפילין ביד שמאל של כל אדם. עיין בשו"ע או"ח סי' כ"ז סע' ו'. אין הדבר משנה ממתי התחיל לכתוב בשתי ידיו.
ב. אסור בשבת למרוח משחה על גופו1. תינוק או מי שסובל ממחלה או אגזמה, כמו שהזכרת בשאלתך, יכול למרוח בע"ש משחה על ניילון או בד ובשבת יוכל להניחו על גופו במקום שבו סובל ממחלה וכו'.
ג. לדעת הבא"ח בגבינות קשות וישנות יש להמתין שעה על כל חודש שהגבינה עמדה. בימינו שהגבינות הן רכות ונמצאות זמן רב במקרר, אע"פ שעבר זמן רב מיום גיבונן - מספיק אם ממתינים שעה אחת. אמנם, גבינות קשות כגבינה צהובה וכד', צריך להמתין שעה עבור כל חודש מזמן הייצור, ובכל אופן לא ימתין יותר מ-6 שעות. עיין בבא"ח פר' שלח ש"ש אות ט"ו, וכמובן שצריך לרחוץ ידיו ופיו כמוזכר בשו"ע יו"ד סי' פ"ט סע' ב'.


סימן קעה
הרוצה להדליק נרות שבת בברכה בנוסף לאשתו, ועוד
בלומדנו בספר הקדוש, בן איש חי (פר' נח, ש"ש, הלכה ב'), ראינו שכתב: אשה המדליקה נרות שבת בחדר בו אוכלים והבעל רוצה להדליק בחדר השינה, הוא רשאי להדליק ויוצא בכך ידי חובה, אך אינו יכול לברך הואיל ואשתו מברכת על הנרות המונחים על השולחן. לעומת זאת, בספרו תורה לשמה סימן ע"ח כתב, שבמקרה זה הבעל רשאי להדליק וגם לברך.
כמו כן, מצאנו עוד בבן איש חי (פר' ויחי ש"ש הלכה י"ט), שכתב: המכבס את בגדו בשבת במזיד, אסור לו לעולם וכו', כיצד יעשה? יחזור ויטנפם בחול, ויחזור ויכבסם, ואז מותר לו להשתמש בו, וכן כתבתי ברב פעלים ח"ג סי' ט"ז, ע"כ. בדקנו ברב פעלים שם, ואדרבה, נראה שם שדעתו לאסור אפילו אם יחזור וילכלך את הבגד ואח"כ יכבסו בחול, וזה סותר את דבריו בזה.
ועוד רצינו לברר מה שכתוב, שבתפילת שמונה עשרה יניח ידיו כנגד ליבו, אך אנו רואים שהרבה רבנים ואנשים ההולכים לפי דרך הסוד, מניחים את ידיהם כפותים זה על זה כנגד הטבור, ולא מצאנו מקור לזה.
בכל השאלות הנ"ל לא נדע מה נעשה, ואמרנו: "יהא מונח עד שיבוא אליהו", ויורנו הדרך אשר נלך בה והמעשה אשר נעשה.
בברכת התורה
א. כתב הבא"ח ש"ש פר' נח אות ב', שהבעל אינו מברך על נרות שבת אפי' אם הוא מדליק בחדר אחר, מאחר שאשתו הדליקה בברכה על הנרות שבשולחן ששם עיקר ההדלקה. אמנם, אם ירצה הבעל להדליק בחדר אחר, יכול להדליק אך בלא ברכה.
ועיין ברב פעלים או"ח ח"ב סי' נ', שהאריך והרחיב בדין זה, והביא פוסקים רבים שלדעתם יכול הבעל לברך על הדלקת הנרות, ואין נפ"מ מתי ידליק הבעל. אך כ': "אך אנא עבדא, איני מתיר אלא היכא שיקדים לפני שתברך אשתו".
והמשיך שם הר"פ "ושו"ר בס' תורה לשמה כת"י שאלה כזאת דניד"ד ממש". משמע מדבריו, שהשאלה בס' הנ"ל בסי' ע"ח כוונתה היא, שהבעל ידליק לפני האשה ורק בזה יש מקום להתיר בדוחק.
ב. עיין בר"פ ח"א סי' י"ג וח"ג סי' ט"ז, משמע משם שדין מבשל ובורר שווה לדין מכבס, מכאן, שאין מועיל טינוף בחול (אם כבס את הבגדים בשבת), כיון שאין זה עוקר את מעשהו הראשון.
ועיין בר"פ ח"א הנ"ל שמשמע, שבנטיעה בשבת, אם עקר בחול, לא יטע שוב, ולכאורה לא מובנת ראייתו מהתוי"ט בתרומות פ"ב מ"ג.
אולם, כיון שמקובל אצלנו, שדברי הבא"ח נכתבו אחר דבריו בר"פ, על כן יש לפסוק כמו דבריו בבא"ח1, וצריך לבאר שזוהי גם כוונתו בר"פ. ואולי יש לפרש, כיון שהכל הוא מדין קנס ולא מצד הדין, יש לחלק בין בישול בשבת, שאין כל דרך לעקור את הבישול שנעשה בשבת, לבין לכלוך המטפחת בחול, שזה כעין עקירת המעשה הראשון וכעין פנים חדשות באו לכאן, ולכן יש להקל בזה. וה"ה לנטיעה שיכול לחזור ולנוטעו, דכיון שזהו מדין קנס אפשר להקל ולומר פנים חדשות באו לכאן. יתכן וזוהי כוונתו בבא"ח.
ג. עפ"י הקבלה צריך אדם להניח את ידיו כפותות זו על זו כנגד לבו בתפילת שמונה עשרה2. אך י"א שכל עוד אינו משלב ידיו וזרועותיו זה על זה, מותר אפי' כנגד הטבור. ועי' בכה"ח סי' צ"ה ס"ק י"ב.
יה"ר שתזכה לברכה והצלחה ברוחניות ובגשמיות, אכי"ר.
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il