ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

הָרֹפֵא לִשְׁבוּרֵי לֵב וּמְחַבֵּשׁ לְעַצְּבוֹתָם - תיקון העצבות בשובבי"ם ;">

בית מדרש פרשת השבוע חומש שמות משפטים Bookmark and Share
גירסת הדפסה
שלח לחבר

כ"א שבט תשע"ח

הָרֹפֵא לִשְׁבוּרֵי לֵב וּמְחַבֵּשׁ לְעַצְּבוֹתָם - תיקון העצבות בשובבי"ם

פרשת משפטים תשע"ח



נערך על ידי הרב

מוקדש לעילוי נשמת
ר' אברהם בן דוד ז"ל

עת לתיקון הברית
שובבי"ם – קיום ברית הדדי
מובא בשם הא"רי ז"ל (קומץ המנחה ב עט), שפרשיות שמות, וארא, בא, בשלח, יתרו ומשפטים, שראשי התיבות שלהן הם שובבי"ם, הן "עת לתיקון הברית". נוהגים לפרש שמדובר בתיקון קלקולי עריות. הטעם לכן הוא, כי בתקופה הזאת אנו קוראים בתורה על קיום הבריתות שאלוקים כרת עם האבות; על היציאה ממצרים; על השראת שכינה במתן תורה ואחריה – "לִהְיוֹת לְךָ לֵאלֹהִים וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ"; על השפעה עולמית שיש לעם ישראל – "וְהָיִיתָ לְאַב הֲמוֹן גּוֹיִם".
על כן גם אנחנו צריכים למלא את חלקנו בשמירת הברית. כך היה בברית שאלוקים כרת עם נח וצאצאיו. אלה ששמרו על חלקם בברית – נכנסו לתיבה וה' קיים בהם את בריתו: "וַהֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתְּכֶם וְלֹא יִכָּרֵת כָּל בָּשָׂר עוֹד מִמֵּי הַמַּבּוּל וְלֹא יִהְיֶה עוֹד מַבּוּל לְשַׁחֵת הָאָרֶץ" (בראשית ט יא). ואלה שלא שמרו על הברית והשחיתו את דרכם – נשחתו. כך גם קורה בברית שאלוקים כורת עם אברהם. מצד ה' - "אֲנִי הִנֵּה בְרִיתִי אִתָּךְ וְהָיִיתָ לְאַב הֲמוֹן גּוֹיִם". מצד אברהם - "וְאַתָּה אֶת בְּרִיתִי תִשְׁמֹר אַתָּה וְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ לְדֹרֹתָם".
תיקון קליפת העצבות
עצבות – בכייה לדורות
אחד התיקונים החשובים שיש בימי השובבי"ם הוא תיקון העצבות. האיסור להיות עצובים לא נאמר במפורש בתורה בלשון זו, אבל כשהתורה אומרת כי הגלות באה "תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב מֵרֹב כֹּל", אנו מבינים כי העצבות מסוכנת מאוד, כי היא מביאה גלות. גם סיפור הבכייה של חינם בחטא המרגלים מלמד שהעצבות והבכיינות עלולים לגרום עיכוב בירושת ארץ ישראל וגם בכייה לדורות.
הַרְבָּה אַרְבֶּה עִצְּבוֹנֵךְ, בְּעִצָּבוֹן תֹּאכֲלֶ֔נָּה
העצבות מופיעה בתורה שלוש פעמים בעקבות חטא אדם הראשון. "אֶֽל־הָאִשָּׁ֣ה אָמַ֗ר הַרְבָּ֤ה אַרְבֶּה֙ עִצְּבוֹנֵ֣ךְ וְהֵֽרֹנֵ֔ךְ בְּעֶ֖צֶב תֵּֽלְדִ֣י בָנִ֑ים וְאֶל־אִישֵׁךְ֙ תְּשׁוּקָתֵ֔ךְ וְה֖וּא יִמְשָׁל־בָּֽךְ". עצבות בעת ההיריון והלידה. בעת יצירת החיים. גם האיש קולל בעצבות דווקא בעת שהייתה אמורה להיות חדוות יצירה: "אֲרוּרָ֤ה הָֽאֲדָמָה֙ בַּֽעֲבוּרֶ֔ךָ בְּעִצָּבוֹן֙ תֹּֽאכֲלֶ֔נָּה כֹּ֖ל יְמֵ֥י חַיֶּֽיךָ " (בראשית ג טז-יז). הקללה הזאת עוברת לכל צאצאיו של אדם הראשון, כל זה בגלל שהוא הפסיד את מעלתו והוא לא יכול להוריש לבניו מה שהיה לו לפני החטא.
עצבות מולידה רוּחִין וְשֵׁדִין וְלִילִין
כדי להתאושש מהעונש הזה נדרשו לאדם הראשון לא פחות מ-130 שנה. רק אחרי 130 שנה אדם וחוה מסכימים להמשיך ליצור ולהביא ילדים לעולם: "וַיְחִי אָדָם שְׁלֹשִׁים וּמְאַת שָׁנָה וַיוֹלֵד בִּדְמוּתוֹ כְּצַלְמוֹ" (בראשית ה'). רק אחרי 130 שנה הוא מוכן להתמודד עם העיצבון שכרוך ביצירה ולהפוך אותו לשמחה. "הַזֹּרְעִים בְּדִמְעָה בְּרִנָּה יִקְצֹרוּ" (תהילים קכו ה).
הבריחה של אדם הראשון מיצירה לא באמת פותרת את הבעיות. בכל שנות הרווקות שאדם בחר מרצון, הוא לא יוצר ילדים אבל הוא יוצר מזיקים רבים. "וְאָמַר רַבִּי יִרְמִיָה בֶן אֶלְעָזָר, כָּל אוֹתָן שָׁנִים שֶׁהָיָה אָדָם הָרִאשׁוֹן בְּנִידּוּי, הוֹלִיד רוּחִין וְשֵׁדִין וְלִילִין, שֶׁנֶּאֱמַר (שם ה) 'וַיְחִי אָדָם שְׁלֹשִׁים וּמְאַת שָׁנָה וַיוֹלֵד בִּדְמוּתוֹ כְּצַלְמוֹ', מִכְּלָל דְּעַד הָאִידְּנָא לָאו 'כְּצַלְמוֹ' אוֹלִיד" (עירובין יח:).
חסיד גדול ועצוב
חכמינו מספרים שהפרישה של אדם הראשון מאשתו נחשבה אצלו כמו תשובה. "מֵיתִיבֵי, הָיָה רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, אָדָם הָרִאשׁוֹן - חָסִיד גָּדוֹל הָיָה. כֵּיוָן שֶׁרָאָה שֶׁנִּקְנְסָה מִיתָה עַל יָדוֹ, יָשַׁב בְּתַעֲנִית מֵאָה וּשְׁלֹשִׁים שָׁנָה, וּפֵירֵשׁ מִן הָאִשָּׁה מֵאָה וּשְׁלֹשִׁים שָׁנָה, וְהֶעֱלָה זַרְזֵי תְּאֵנִים עַל בְּשָׂרוֹ מֵאָה וּשְׁלֹשִׁים שָׁנָה". אם אדם התנהג בחסידות, לבש בגד העשוי עלה תאנה להזכיר את החטא, ישב בתענית ונהג בפרישות - למה מאשימים אותו ביצירת המזיקים בעולם?
עונה הגמרא ואומרת, שיצירת המזיקין באה בלי כוונה. "כִּי קַאָמְרִינָן בְּשִׁכְבַת זֶרַע דְּחַזָא לְאוֹנְסֵיהּ". אונס שבא בגלל שהוא התמכר לעצבות. רק אחרי 130 שנה הוא מבין שצריך להתמודד עם תוצאות החטא, לחזור אל חוה ולהפוך אותה ל"אֵם הַבָּנִים שְׂמֵחָה", להוליד את שת שממנו נולדו לימים נח ובניו, חצי מהאנושות וביניהם אברהם, משה וכל בית ישראל.
עֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע – עירוב טוב ברע
התיקון של חטא אדם הראשון מתחיל בלידת שת אבל לא מסתיים שם. האר"י ז"ל מסביר שהקלקול הגדול באכילת עֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע הוא עירוב של טוב ברע. והתיקון הוא הבירור וההפרדה שלהם שמתרחשת לאורך כל הדורות. "וכן הענין בנשמות כי בחטאו של אדה"ר נתערב טוב ברע ובפרט בניצוצות האלו של הקרי שהוליד בק"ל שנים". מאז ועד היום אנו עוברים תהליך של זיכוך וניקוי הנשמות הטובות מהרע שדבק בהן. "וצריך שתדע כי ענין הנשמות הם כענין הזהב הנוצר בבטן האדמה וכשמוציאין אותו הוא מלא טינוף וסיגים דבר אשר לא ישוער, ולא תואר זהב לו ולא הדר עד יתחכם הצורף להגות סיגים מכסף פעם אחר פעם, זיכוך אחר זיכוך, לא ראי זה כראי זה. ובכל זיכוך מזדכך לאט לאט עד אשר כל הסיגים נפרדים מן הזהב. ואחר כך ניכר היותו זהב" (שער הכוונות דרושי הפסח דרוש א).
נח מתקן את עבודת האדמה ומתקן את העצבות
נח ממשיך לתקן את חטא אדם הראשון ומוריד מעט מהיגיעה של האדם בעבודת האדמה. "וַיִּקְרָ֧א אֶת־שְׁמ֛וֹ נֹ֖חַ לֵאמֹ֑ר זֶ֠֞ה יְנַחֲמֵ֤נוּ מִֽמַּעֲשֵׂ֙נוּ֙ וּמֵעִצְּב֣וֹן יָדֵ֔ינוּ מִן־הָ֣אֲדָמָ֔ה אֲשֶׁ֥ר אֵֽרְרָ֖הּ הֽ'" (בראשית ה כט). ואומר על כך המדרש (תנחומא בראשית): "עד שלא נולד נח עושין מלאכה בידיהם לכך כתיב וּמֵעִצְּב֣וֹן יָדֵ֔ינוּ. נולד נח התקין להם מחרשות ומגלות וקרדומות וכל כלי מלאכה". לפי המדרש, אפשר להבין שכל פיתוח טכנולוגי שמוריד מהעצבות בעבודת האדמה הוא תיקון קללת אדם הראשון. המצאת הטרקטור, הקומביין, הטפטפות, וכד' – כולם המשך לתיקון שהתחיל על ידי נח (כן גם הפיתוחים שמורידים את צער ההיריון והלידה וכד').
דורו של נח לא הולך בדרכו. הוא בוחר ברע וממשיך להשחית: "וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת הָאָרֶץ וְהִנֵּה נִשְׁחָתָה כִּי הִשְׁחִית כָּל בָּשָׂר אֶת דַּרְכּוֹ עַל הָאָרֶץ" (בראשית ו יב). לכן הם נמחים עם תרבותם. נח, לעומתם, נשאר עם דרכו והעולם נתקן עוד קצת. אחריו בא דור הפלגה ואחריו מצרים. "ועל דרך זה היו אלו הניצוצות הולכות ונתקנות לאט לאט עד אשר התחילו להתקן ולהראות בחינת הזהב שבהם. וזה היה בדור מצרים" (האר"י שער הכוונות פסח א).
עָרֵי מִסְכְּנוֹת – בנייה של עצבות
מצרים עובדים את האדמה וממשיכים בזה את דרכו של נח, אבל הם לא מתקנים את העצבות. להפך, הם הופכים אותה לדרך חיים. על מטרת השיעבוד של המצרים בבני ישראל נאמר שהיא הצער בעצמו. מדובר פה על רשעות לשמה. "וַיָּשִׂימוּ עָלָיו שָׂרֵי מִסִּים לְמַעַן עַנֹּתוֹ בְּסִבְלֹתָם" (שמות א יא). לא לצורך הכסף, אלא לצורך העינוי. זו כנראה כוונת חז"ל שמספרים לנו כי בניית פיתום ורעמסס לא נועדה לשם הבניין, שלא היה לו שום קיום. "וַיִּבֶן עָרֵי מִסְכְּנוֹת לְפַרְעֹה אֶת פִּתֹם וְאֶת רַעַמְסֵס" – "רב ושמואל. חד אמר פיתום שמה ולמה נקרא שמה רעמסס שראשון ראשון מתרוסס. וחד אמר רעמסס שמה ולמה נקרא שמה פיתום שראשון ראשון פי תהום בולעו" (מדרש רבה שמות א י). מכאן נבין קצת למה פרעה מצווה את המיילדות להרוג את הילדים; לזרוק בנים ליאור לטרף התנינים ולרחוץ בדם תינוקות – הכול אכזריות. הכול להרבות עצבות בעולם.
כִּי חָיוֹת הֵנָּה – שמחה של חיים
עם ישראל ממאן להיכנע לקליפת העצבות הזאת, ולכן הוא מנצח. המצרים מנסים להביא דיכאון לעם ישראל, שיפרשו מנשותיהם ולא ילדו יותר ילדים. אבל בנות ישראל ממשיכות ללדת ילדים למרות הגזירות ומביאות חיים לעולם. "כִּי חָיוֹת הֵנָּה". מרים מעודדת את אביה להמשיך בחיים. משה נולד, והבית כולו מתמלא אורה. פניו עתידים להגביר אור ולהיות כפני חמה. בנות ישראל יוצרות תופים לשמחה, ובני ישראל יוצאים ממצרים ביד רמה ושרים בשמחה על ים סוף.
עבודה זרה ושמה עֲצַבִּים
קליפת העצבות קיבלה מכה אנושה ביציאת מצרים. הזהב מתברר מהסיגים וניכר. אבל קליפת העצבות לא מוותרת. היא נמצאת בעיקר בעבודה זרה הקשה ביותר, זאת שנקראת "עֲצַבִּים". "הֲלֹא כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי לְשֹׁמְרוֹן וְלֶאֱלִילֶיהָ כֵּן אֶעֱשֶׂה לִירוּשָׁלִַם וְלַעֲצַבֶּיהָ" (ישעיה י יא. וראה מלבי"ם שם שמסביר את ההבדל בין אלילים לעצבים שנקראים על שם מלאכתם). עצבי ירושלים נמצאים בגיא בין הינם, שם הם עושים את הצער הגדול ביותר: "וַיִּֽשְׁפְּכ֨וּ דָ֢ם נָקִ֡י דַּם־בְּנֵ֮יהֶ֤ם וּֽבְנוֹתֵיהֶ֗ם אֲשֶׁ֣ר זִ֭בְּחוּ לַעֲצַבֵּ֣י כְנָ֑עַן" (תהלים קו לח).
הצער הוא שיטה לעבוד את העצבים הללו, וכך הדבר נראה בימי יחזקאל ש"הַנָּשִׁים ישְׁבוֹת מְבַכּוֹת אֶת הַתַּמּוּז" (יחזקאל ח יד). כך כותב ירמיהו על עובדי עבודה זרה שמעציבים אותה: "עָשִׂ֨ינוּ לָ֤הּ כַּוָּנִים֙ לְהַ֣עֲצִבָ֔ה וְהַסֵּ֥ךְ לָ֖הּ נְסָכִֽים" (ירמיהו מד יט). זאת הסיבה שבגללה היו פוצעים את עצמם עובדי הבעל בימי אליהו הנביא "וַיִּקְרְאוּ בְּקוֹל גָּדוֹל וַיִּתְגֹּדְדוּ כְּמִשְׁפָּטָם בַּחֲרָבוֹת וּבָרְמָחִים עַד שְׁפָךְ דָּם עֲלֵיהֶם" (מלכים א פרק יח כח). הכול כדי להגביר את העצבות.
והעצבות היא הקליפה היותר קשה מכולם
בימינו נשארה מעט מעבודת העצבים הזאת. המוסלמים השיעיים מצליפים בעצמם בצום העשורא ופוצעים את עצמם ואת ילדיהם. שאריות מהקליפה הזאת נמצאים גם בעצבות, שלפעמים אנשים חושבים שיש בה תועלת. "והעצבות היא הקליפה היותר קשה מכולם שהרי העבודה זרה נקראת על שמה (תהלים קטו, ד) 'עַצַבֵּיהֶם כֶּסֶף וְזָהָב מַעֲשֵׂה יְדֵי אָדָם'. ומאמר (הושע ד, יז) 'חֲבוּר עֲצַבִּים אֶפְרָיִם הַנַּח לוֹ'. וכן אין לה שייכות עם השי"ת כמאמר (דברי הימים א' טז, כז) 'הוֹד וְהָדָר לְפָנָיו עֹז וְחֶדְוָה בִּמְקֹמוֹ' ואין השכינה שורה אלא מתוך שמחה". כפי שאומרת הגמרא (שבת ל ע"ב. פרי הארץ מטות ומסעי).
אסור להתפלל בעצבון, ואם נעשה כך אין נפשו יכול לקבל האור העליון
תיקון חטא אדם הראשון הוא לסלק את העצבות הזאת. ולכן כותב האר"י ז"ל (תחילת שער הכוונות): " אסור לאדם להתפלל תפילתו בעצבון, ואם נעשה כך אין נפשו יכול לקבל האור העליון הנמשך עליו בעת התפילה. אמנם בעת שמתודה הוידוי ומפרט חטאיו אז טוב להתעצב בלבד, אבל בשאר התפילה נמשך לו נזק נפלא גדול על ידי עצבותו. אבל צריך להראות לפניו יתברך הכנעה גדולה באימה ויראה, אמנם תהיה בשמחה יתירה וגדולה בכל האפשר כדמיון העבד המשמש את רבו בשמחה יתירה, ואם משמשו בעצבות עבודתו נמאסת לפניו, וכמעט שעיקר המעלה והשלמות והשגת רוח הקודש תלויה בדבר זה , בין בעת תפילתו ובין כשעושה איזה מצוה משאר המצות וכמו שאמרו בגמרא מההוא דהוה קבדח טובא כו' ואמר תפילין קא מנחנא. ואל תבוז לענין זה כי שכרו גדול מאד ".
צריך לשמוח במצווה יותר מכאשר מוצא אלף דינרי זהב
וכתב האר"י בשער רוח הקודש: "הנה צריך האדם בעת קיומו כל מצוה ומצוה, או בהתעסקו בתורה, או כשמתפלל התפלה, להיותו שמח וטוב לב, יותר מכאשר מרויח או מוצא אלף אלפים דינרי זהב וכמו שמצינו (ברכות ל' ע"ב) על החכם ההוא אביי ע"ה, דהוה קאים קמיה דרבה והוא קא בדח טובא ואמר תפילין קא מנחנא וכו' וזהו פי' הפסוק 'תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה ובטוב לבב מרוב כל' (דברים כ"ח), פי' תשמח יותר, מכאשר תרויח רוב כל ממון שבעולם, וזה 'מרוב כל', פירוש יותר מכאשר הוא רב כל" (שער רוח הקודש דף ח עמוד ב).
אין דבר שמונע רוח הקודש יותר מעצבות וכעס
והעצבות הזאת מגונה בכל עת ועת ומסלקת את רוח הקודש מהאדם, כפי שממשיך וכותב האר"י ז"ל: "גם מדת העצבות בעצמה, היא מדה מגונה מאד, ובפרט הרוצה להשיג חכמה ורוח הקדש, ואין דבר גורם מניעת ההשגה, אפי' אם יהיה ראוי אליה, כמו מדה של העצבות. והעד בזה, מה שאמר הכתוב וְעַתָּה קְחוּ לִי מְנַגֵּן וְהָיָה כְּנַגֵּן הַמְנַגֵּן וַתְּהִי עָלָיו יַד ה' (מלכים ב' ג') וכמה ראיות אחרות".
הכעס היא מידה שקרובה לעצבות, וגם היא גורמת לאדם לאבד את כל המדרגות הרוחניות שהשיג בעמל רב. ועליה אמרו ש"כל הכועס כאילו עובד עבודה זרה". עליה כותב האר"י הקדוש: "גם מדת הכעס, מלבד מה שמונעת ההשגה לגמרי, וכמו שמצינו על פסוק 'ויקצף משה על אלעזר ועל איתמר' (ויקרא י') וארז"ל: כל אדם שכועס אם נביא הוא נבואתו מסתלקת ממנו וכו'. האמנם יתר רעה יש לו מדבר הנז' כמו שנבאר, והנה מורי ז"ל היה מקפיד בענין הכעס, יותר מכל שאר העבירות, אפי' כשהוא כועס בשביל מצוה, וכענין משה כנז"ל, והיה נותן טעם לזה ואומר, כי הלא כל שאר העבירות אינם פוגמים אלא כל עבירה ועבירה פוגמת אבר אחד, אבל מדת הכעס פוגמת כל הנשמה כלה, ומחליף אותה לגמרי וכו'".
בַיּוֹם הַהוּא אַכְרִית אֶת שְׁמוֹת הָעֲצַבִּים מִן הָאָרֶץ
כל התיקונים הללו לחטא אדם הראשון מתקיימים במקביל לשיבת עם ישראל לארצו. גם תיקון עבודת האדמה, שנעשית יותר ויותר קלה. גם התיקון לנשים שהיו מתות בשעת לידתן. גם התיקון במעמד האישה. גם תיקון העצבות שנעשה על ידי בניין ירושלים - משוש כל הארץ "בּוֹנֵ֣ה יְרוּשָׁלִַ֣ם ה֑' נִדְחֵ֖י יִשְׂרָאֵ֣ל יְכַנֵּֽס: הָ֭רֹפֵא לִשְׁב֣וּרֵי לֵ֑ב וּ֝מְחַבֵּ֗שׁ לְעַצְּבוֹתָֽם" (תהלים קמז ב). "וְהָיָה֩ בַיּ֨וֹם הַה֜וּא נְאֻ֣ם׀ ה֣' צְבָא֗וֹת אַכְרִ֞ית אֶת־שְׁמ֤וֹת הָֽעֲצַבִּים֙ מִן־הָאָ֔רֶץ וְלֹ֥א יִזָּכְר֖וּ ע֑וֹד וְגַ֧ם אֶת־הַנְּבִיאִ֛ים וְאֶת־ר֥וּחַ הַטֻּמְאָ֖ה אַעֲבִ֥יר מִן־הָאָֽרֶץ" (זכריה יג ב).
בניין המשפחה – תיקון חטא אדם הראשון

יהדות ארה"ב עדיין בדרך לתיקון חטא אדם הראשון
תיקון בניין המשפחה הוא גם חלק מתיקון חטא אדם הראשון, תיקון לקלקול הגדול שיצר אדם הראשון ב-130 שנות פרישות מאשתו. ביטוי לחטא הזה נמצא בעיקר ביהדות הגלות. מחקר שנעשה בארה"ב מגלה כי 7% מהיהודים שם שומרים תורה ומצוות ומתחתנים כדת משה וישראל. 93% הנותרים, שהם רפורמים וקונסרבטיבים וכד', לא כל כך מאמינים במוסד הנישואין. רק חצי מהם מתחתנים, ורובם בגיל מאוחר. השאר מעדיפים לחיות ברווקות, אם כי לא בנזירות.
הם מאמינים בקריירה ובהצלחה חומרית. לא מאמינים ביכולת של שני אנשים להכיל זה את זה. לא מאמינים בקידושין ובקדושה. 29% מאלה שכן בוחרים להתחתן, מתחתנים עם נוכרים או נוכריות. רק 21% מתחתנים עם יהודיות, וממוצע הילודה אצלם הוא 1.2 למשפחה.
בניין מוסד הנישואין – בניין ירושלים
התרבות הזאת היא תרבות של כיליון. תרבות של הווה בלי עתיד. יש ארגונים שמנסים להחדיר את הקליפה הזאת גם למדינת ישראל. אנשים וארגונים שונים שמנסים לעודד גירושין במכלול שלם של חוקים. מעודדים רווקות מאוחרת לשם לימודים. מעודדים נישואים חד-מיניים בשם החופש. מעודדים תשלומים גבוהים לחד-הוריות בשם הרחמים. ובסך הכול מנסים להרוס את מוסד הנישואין. ולמה הם עושים כן?
תיקון מעמד האישה
תִּקְרְאִי אִישִׁי וְלֹא תִקְרְאִי לִי עוֹד בַּעְלִי
חלק מתיקון חטא אדם הראשון הוא תיקון הקללה של "והוא ימשול בך". בימינו העולם משתחרר והולך מהקללה הזאת, כשם שהוא משתחרר מקללות אחרות. נשים קיבלו שוויון הזדמנויות בהשכלה ובתעסוקה. בפני הנשים נפתחו הזדמנויות שהיו סגורות בפניהן עד כה. והרי הכישרונות של האדם לא קשורים למינו. אישה שיש לה הכישרונות לכך יכולה להיות רופאה מצוינת, כל עוד תקבל הכשרה כמו זו שמקבלים הגברים. התיקון הזה הוא חלק מתיקון חטא אדם הראשון.
הגל השני – פירוק המשפחה
ואולם למרות פתיחת כל המוסדות בפני נשים, נוצר מצב שהן התקשו לממש את יכולותיהן, בגלל המטלות שהן נדרשו למלא בגידול הילדים ובהחזקת הבית. ישנן תמיד יחידות סגולה, שמצליחות להספיק גם-וגם-וגם, אבל התופעה הזאת היא נדירה. הרוב המוחלט של בני האדם לא יודעים ולא מצליחים לעשות הכול. על כן הכריזו פמיניסטיות בגל השני שלהן מלחמה על מוסד הנישואין.
במהלך עשרות השנים האחרונות עובר מוסד הנישואין טלטלות אדירות. דחיית גיל הנישואין, מיעוט הבאת הילדים וריבוי הגירושין – נובעים כולם מן ההבנה של הפמיניסטיות שהבית הוא בעיה, הוא מחסום הניצב בפני האישה בבואה לממש את עצמה כמו גבר. ובאמת הן טועות לחשוב שאישה תיחשב מצליחה כשהיא תהיה כמו גבר. הצלחתה האמיתית תהיה בשילוב העשייה עם בניין הבית, כמו המתואר ביופי רב ב"אשת חיל".
הגל השלישי - שינוי האופי הנשי
הניסיון להרוס את מוסד הנישואין לא עשה את הנשים למצליחות כמו גברים. הרבה נשים שלא התחתנו, או שהתחתנו והזניחו את הבית והילדים, לא הגיעו להצלחות ולהישגים כמו הגברים. הגל השלישי של הפמיניזם הצביע על "הבעיה" באופי הנשי. אופי שמותאם לגידול ילדים – עדין ושקט יותר, מכיל יותר, אצילי יותר ולוחמני פחות. השוק הכלכלי, לעומת זה, מתנהל כמו במלחמה, 24 שעות ביממה, 365 ימים בשנה. כדי להצליח בשוק העבודה האכזר דרוש אופי לוחמני.
הפמיניסטיות הלוחמניות הבינו שאין ברירה אלא לעשות שינוי באופי הנשי, והכריזו עליו מלחמה. הן קבעו ש"אישה אינה נולדת אישה, אלא נעשית אישה. שום גורל ביולוגי, נפשי או כלכלי אינו חורץ את דמותה של הנקבה האנושית בחֶברה; המכלול התרבותי הוא שמעצב את תוצר הביניים הזה, הנמצא בין הגבר לסריס והמוגדר כנָשי" (סימון דה בובואר). לדעתם אפשר להפוך את האישה למשהו גברי. סוג של ניתוח לשינוי מין בנפש. הן הבינו שהשינוי הזה לא יתרחש מעצמו, והחליטו לעשות מהפכה בשביל לחולל אותו.
צבא ההגנה לשוויון
צה"ל אימץ את הגישה הפמיניסטית היותר רדיקאלית שיש. במסמך רשמי של צה"ל כותבת היוהל"ם (יועצת הרמטכ"ל לענייני מגדר): "בהתאם לקודים החברתיים, נשים מצופות להיות 'נשיות', קרי, מונעות מרגש, נעימות ועדינות וכן להיות מזוהות עם המרחב הפרטי – בית, ילדים ומשפחה. לעומתן, גברים מצופים להיות 'גבריים' ולכן לפעול על פי ההיגיון, להיות דומיננטיים, כוחניים, שאפתניים ותחרותיים וכן להימצא במרחב הציבורי – בעבודה, בפוליטיקה ובמסחר".
המסמך של צה"ל אומר שאין שום הבדל אמיתי בין תכונות הגברים לתכונות הנשים, על כן נחנך את כולם שאין הבדל כלל בין גבר לאשה:"היות ודפוסי ההתנהגות והחשיבה של גברים ונשים אינם נובעים מההבדלים הפיזיולוגיים ביניהם, אלא הם תוצר של הייחוסים החברתיים שיש לנו כחברה אודותיהם, אזי אלה אינם אלא תבניות חברתיות שניתנוֹת לשינוי דרך פעולה חברתית" .
המסמך המכונן של צה"ל מתעלם מההבדל הגופני שבין גברים לנשים. הבדלים שניכרים בכל ענפי הספורט ובכל מבחני הכושר הגופני שנערכו לגברים ולנשים גם בצה"ל וגם בצבא האמריקאי. הוא מנסה לשלב בכוח נשים בכל המקצועות הגבריים שיש, למרות שגם צה"ל וגם הנשים משלמות על כך מחירים יקרים.
המחשבה הזאת מנוגדת לבריאה. מנוגדת לטבע שאלוקים טבע בנו וסופה ליפול. בינתיים חובה לעצור אותה, כי היא מבטלת את האישיות הנשית, ומביאה נשים למחוזות שבהם הן יאבדו את אישיותן. על זה בדיוק נאמר בתורה "לֹא יִהְיֶה כְלִי גֶבֶר עַל אִשָּׁה וְלֹא יִלְבַּשׁ גֶּבֶר שִׂמְלַת אִשָּׁה". והתורה שומרת בשביל התופעה הזאת את המילה תועבה: " כִּי תוֹעֲבַת ה' אֱלֹהֶיךָ כָּל עֹשֵׂה אֵלֶּה " (דברים כב). בגמרא למדו שעל עירוב גברים ונשים בצבא הדברים אמורים. עירוב שמנסה להקנות לנשים אופי גברי ומרבה פריצות. אנו צריכים לזכור כי ניצחון עם ישראל מול אויביו יבוא ממקום של נוכחות אלוקית במחנה ישראל ולא ממקום הפוך. "כִּי ה' אֱלֹהֶיךָ מִתְהַלֵּךְ בְּקֶרֶב מַחֲנֶךָ לְהַצִּילְךָ וְלָתֵת אֹיְבֶיךָ לְפָנֶיךָ וְהָיָה מַחֲנֶיךָ קָדוֹשׁ וְלֹא יִרְאֶה בְךָ עֶרְוַת דָּבָר וְשָׁב מֵאַחֲרֶיךָ" (דברים פרק כג טו). ויהי רצון שיתקיים בנו הכתוב. "כִּי ה' אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". אמן.
חלק מהשיעור מיוסד על החוברת החדשה של הרב יגאל לוינשטיין. להורדה- https://tinyurl.com/y8kyy4o


סיפורים
הָפַכְתָּ מִסְפְּדִי לְמָחוֹל לִי
סיפר הרב אלעד רגב, רב שכונת איביקור, צפת: פעם נסעתי לירושלים לשאול את הרב שאלה לאחר תפילת ותיקין. כשנכנסתי לבית הכנסת ראיתי אדם שיש לו כתם מכוער על פניו, והוא יושב מכווץ בפינה מוסתרת בבית הכנסת. ניכר היה בו שהוא מתבייש, מנסה להסתיר את עצמו ככל האפשר מפני המתפללים.
בסוף התפילה, כשכולם ניגשו לרב לקבל ברכה או תשובה לשאלה, הוא המתין בפינתו בחוסר ביטחון גמור. כשרוב האנשים הלכו, הוא אזר אומץ ועמד בתור כדי לשאול את שאלתו, מנסה להיבלע כמה שיותר בין האנשים שנשארו, שלא ירגישו בכתם הפרוס על פניו.
כשהוא הגיע לרב, הוא הגיש פתק עם שאלה. אבל הרב לא הסתכל על הפתק, אלא הסתכל על הכתם הכואב שהיה על פני האיש, קימט את מצחו ושאל אותו: מה קרה לך? האיש, שהיה נבוך ממילא, הסמיק ביותר לשאלה הישירה של הרב ז"ל, גמגם ואמר שבהיותו ילד קטן, נשפכו עליו מים רותחים. הרב המשיך ואמר לו: אתה בוודאי נורא מתבייש להסתובב כך ברחוב. אנחנו, ששמענו את השיחה, לא הבנו לאן הרב חותר. האיש מסמיק עד שורשי שערותיו מרוב בושה, והרב ממשיך לשאול שאלות כאלה מביכות. האיש בלע את רוקו. צבע הפנים שלו הפך להיות יותר אדום, והוא השיב לרב: כן, בוודאי. בקושי באתי לפה. כולנו ראינו שהאיש נבוך. כמעט בוכה. הרב אמר לו: עברת גיהינום בעולם הזה, בוודאי לא יהיה לך גיהינום בעולם הבא. אחר כך הוא הסתכל בפתק ועליו השאלה של האיש, כתב לו תשובה ועבר לשואל הבא.
היהודי שמע את הדברים ולא ממש עיכל אותם. הוא הלך אחורה וחזר לשבת במקומו, מנסה לעכל את הדברים ששמע מהרב. בינתיים ניגשו אל הרב עוד ועוד אנשים. כעבור כמה דקות ניגש האיש ועמד בסוף התור פעם נוספת, כאשר הגיע אותו אדם אל הרב, הוא שאל: האם הבנתי את הרב נכון? האם לא יהיה לי גיהינום בעולם הבא? הרב ענה לו: כן, הבנת נכון. לא יהיה לך גיהינום. האם זה בגלל הסבל שאני סובל כאן מהבושה? כן, ענה הרב, והעצבות שהייתה על פני האיש החלה להיעלם. האם באמת אני אלך ישר לגן-עדן? כן, ענה הרב. תודה, אמר האיש כשפניו מחייכות, כנראה לראשונה מזה שנים רבות.
התור של האנשים המשיך. האנשים שואלים שאלות, והאיש בעל הכווייה כנראה הרגיש צורך לחלוק את רגשותיו עם אנשים אחרים. הוא ניגש אלי ואמר: אני מאושר. לא יהיה לי גיהינום בעולם הבא. אחר כך הוא שאל: תגיד לי, האם שמעת את הדברים שהרב אמר לי? קצת לא היה לי נעים ששמעתי. אבל עמדתי קרוב אליו ובוודאי שמעתי. אמרתי לו: כן, כך הרב אמר. במפורש. אתה בטוח? הוא שאל, להתחזק בהבנתו. כן, בוודאי שאני בטוח! אתה הולך ישר לגן-עדן, אמרתי לו, והחיוך על פניו הלך והתרחב. כך הוא הלך מאדם לאדם, שאל את אותה שאלה וקיבל את אותה תשובה. כל פעם כשמישהו אישר לו את מה שהוא שמע מהרב, חיוכו הלך והתרחב יותר ויותר, עד שהוא פצח בריקוד.
"הרב אמר שאני הולך ישר לגן-עדן", הוא רקד ושר, תוך כדי כך הוא משך גם אותנו לריקוד שלו. והנה אנחנו מוצאים את עצמנו רוקדים איתו בחצר בית הכנסת של הרב. ריקוד שמח שלא זכור לי שמח כמוהו מיום שאני זוכר את עצמי עד היום הזה. ריקוד שמח כל כך לאיש שלפני כמה דקות היה האומלל באדם, גמור, דחוי, מסכן ועצוב – אחרי דקה אצל הרב הוא פתאום הפך להיות איש שמח ומאיר פנים. מי שלא ראה את האיש הולך לביתו בפנים מאירות באותו יום, לא ראה פנים מאירות מימיו.

תשובה כהלכה

אהבת עולם אהבתיך. איך אפשר להתגבר על העצבות, שנותנת לאדם תחושה שהוא עם דימוי עצמי נמוך?
א] תברך ברכות השחר כל בוקר בכוונה ובשמחה. ב] כדאי לשנן היטב את הספר "יש לך כנפי רוח" וכן "אהבת עולם אהבתיך". ג] ממליץ לך לעשות רשימה של כל הדברים הטובים והבריאים שה' חנן אותך בהם ולומר לה' תודה כל בוקר על הרשימה הזאת.

לא להתייאש.איך אפשר להסביר את הפסוק "הרופא לשבורי לב ומחבש לעצבותם"?
בחטא אדם הראשון האדם קולל "כי בזיעת אפך תאכל לחם". וכן "בעצב תלדי בנים". לכן כל תהליך של יצירה הוא בקשיים כמו לידה וכמו עבודת האדמה. על כן בגאולה יש הרבה קשיים. וכמו שאנחנו רואים, הקשיים לא מצליחים לעצור את הגאולה מלהתקדם. התפקיד שלנו הוא לראות את הטוב של הגאולה ולשמוח בו ולצמוח ממנו. מה שמפריע לגאולה זה הייאוש. כי מי שמאמין בגאולה, כמו יוסף שהיה בכלא, וכמו דוד המלך וכמו רבי עקיבא ואחרים, לא מתייאש.



חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il