ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט
סופ"ש "העצמה אישית". הירשמו לפני שהחדרים אוזלים!

חפצא של מעשים טובים ;">

בית מדרש סיפורים ותולדות צדיקים תולדותיהם של צדיקים מאמרים נוספים Bookmark and Share
גירסת הדפסה
שלח לחבר

תשרי תשע"ט

חפצא של מעשים טובים

רבי חיים מבריסק 100 שנים לפטירתו



נערך על ידי הרב

מוקדש לעילוי נשמת
ר' אברהם בן דוד ז"ל

ההנחלה בשיטת בריסק
הרמב"ם מגדיר את מצוות תלמוד תורה "ללמוד וללמדה" ואת הלכות תלמוד תורה פתח בחיוב של ללמד תורה לבנים ולתלמידים. בבית המדרש הבריסקאי מהווה ההנחלה השלמה לשיטה עצמה והיא נתפסת כחלק בלתי נפרד ממנה. את ההנחלה עושים בבריסק במחשבה תחילה תוך שימוש בשיטות דידקטיות קפדניות. איך מנחילים? איך מנחילים שיטת לימוד בלי להגדיר אותה? איך מלמדים את ההשקפה הנכונה על היהדות וקיום מצוות התורה בלי לגעת בפילוסופיה יהודית, בלי להתייחס להיסטוריה של החשיבה היהודית לדורותיה? לבריסק פתרונים!
בבריסק לא עוסקים בתיאוריות, לא דנים בשאלות היפותטיות ולא עוסקים בשאלות יסוד אנושיות, מוסריות, יהודיות ותורניות. בבריסק מרוכזים בכאן ועכשיו, במה שכתוב ובמה שצריך לעשות. תפיסה זו באה לידי ביטוי גם בהנחלת שיטת הלימוד הבריסקאי. לא מדברים על שיטת הלימוד, פשוט לומדים ותוך כדי לימוד מנחילים את צורת הלימוד. על מה עומדים, איך שואלים, מה לא שואלים, מה כואב ומה מיישב, מה מדגישים וממה מתעלמים. שמיעת מאות רבות של שיעורי הרב, עושות את שלהם והתלמיד קולט את צורת החשיבה הבריסקאית.
גם את השקפתם על התורה והמצוות לא מנחילים בדיון מופשט ותיאורטי. ההנחלה נעשית דרך התחברות לסיטואציות היסטוריות בהם נאמרו אמירות ונעשו מעשים המשקפים את תפיסת עולמם הייחודית שאותה רוצים להנחיל. כך נולד בבריסק מסורת של סיפורי מעשיות, בהם מתוארים עובדות היסטוריות בדקדוק רב ובמרכזם אמירה או מעשה של גדולי עולם בכלל, ושל בית בריסק בפרט. פרטי הסיפור נלמדים, האמירות מחודדות, המעשים הרלוונטיים נצבעים בצבעים עזים, וכך מתבארת מהם ההשקפה הרצויה. אפשר לומר שאוסף הסיפורים הבריסקאיים המבוארים, הן הם תורת בריסק המהווה משענת אידיאולוגית של רבבות שומרי דת והוגי בתורת משה, במעגלים שונים, ואשר משפיעה ומשליכה על היהדות התורנית כולה.

מעשה המביא לידי תלמוד
בבית מרן הגרי"ז התקיימה שמחת ברית מילה. הגאון רבי איסר זלמן מלצר שהשתתף בשמחה, ניגש לאבי הבן ובירכו "תזכה לגדלו לתורה ולחופה" והשמיט את המעשים טובים. נענה הגרי"ז ואמר, אכן וודאי שאין מציאות של מעשים טובים בנפרד מהתורה, אבל מה נעשה שכך הוא הנוסח בגמרא, בתוספתא וברמב"ם. הוסיף הגרי"ז "שכתוב כאן שישנה חפצא של מעשים טובים ואשר כך הם נעשים בתורת מעשים טובים ולא כמעשה מצווה בעלמא".
התלמיד הבריסקאי בשמעו סיפור זה מפנים בעוצמה רבה את העיקרון שאין ערך חוץ מהתורה, ומעשים טובים ללא תורה כמעשה קוף בעלמא הוא. תלמיד פיקח מבין שתפיסה זו הייתה חרוטה על מצחו של הרב מבריסק עד שרבי איסר זלמן פחד להוציא לידו את המלים 'מעשים טובים' בנפרד מהתורה. התלמיד מפנים כמו כן את שיטת ההגדרות שמאפשרת להתעלם מרוח הדברים, ולהסתפק בהגדרה שמשאירה את הרעיון באופן המינימאלי שלה.

העקרון הבריסקאי הראשון

התפיסה שאין ערך חוץ לתורה, משקפת את האווירה בוואלוזין, והיא כתובה באש שחורה על גבי לוח לבנה בספר נפש החיים. יסודה של תפיסה זו היא ברמב"ם שמסביר בכמה מקומות שלמידות האנושיות החיוביות, כמו רחמנות וחסד, אין ערך עצמי אישי וכל מטרתם היא ברובד החברתי, שזוהי הדרך ליצירת חברה יעילה ונוחה שתהווה מצע לאדם היחיד להתפנות מעיסוקי העולם ולהתמקד ביעד הנכסף והיחיד, שהוא ידיעת ה'. אלא שבבריסק החליפו את ידיעת ה' העיוני פילוסופי, בלימוד התורה שבעל פה ויצא המצע הלזה: הערך הוא לימוד התורה. מצוות התורה חייבים לקיים בשלמותם. חסד וצדקה, מעשים מחויבים הם מכוח התורה, ורק כך יש לקיימם.

העקרון הבריסקאי השני
החלק הנוסף של בריסק הוא העיסוק האין סופי בהגדרות וההסתפקות בו ללא נגיעה ברעיונות עצמם, בטעמי המצוות, בנסיבות התהוותם של הלכות ובכלל, בכל מה שמריח רוח הלכה. גם כאן הלכו בעקבותיו של הרמב"ם שאימץ את התפיסה האריסטוטלית בשבח החוק הקבוע והיציב לשמירה על החברה, ובמיוחד הדגש של הרמב"ם בשלילת הנצרות, האסלאם וגרוריהם, בכך שהתורה היא חוק אחד ויחיד, שלא ניתנת לשינוי ולגמישות, כי ניתנה בנבואה בדרגה האלוקית הגבוהה ביותר שהיא נבואת משה. קשיחות החוק התורני הוא אבן יסוד בתורת הרמב"ם. ומכאן הזיקה בין הבריסקאי שמקדש את מה שלפניו ומפחד לגעת בטעמי המצוות, לבין הרמב"ם שביצע הפרדה בין טעמי המצוות לבין ההלכות המבוססות על הגדרות קשיחות.

רבנו חיים הלוי האיש
אבל כל זה איננו שווה לי ואף כי יש דברים בגו, עדיין הם בגדר אפולוגטיקה. זו גם תחושתי כלפי המסה הענק 'איש ההלכה' שערך הרב סולוביציק מבוסטון על תורתו של רבי חיים, שאין זה משקף את מה שהתרחש בד' אמותיו של רבי חיים. בעיני הכהות, הכרת רבי חיים האיש, בית גידולו ותפיסתו הדתית והאינטלקטואלית, מחויבת, כדי לעמוד על משמעות העיון התורני האדיר שייצר, כמעט יש מאין היסטורי-תורני.
באימה ופחד, בבושה וכלימה, בגוף רועד ונפש מבוהלת, אתקרב לגחלתו של גאון ישראל ואעיז פניי להציץ לאישיותו הכבירה ולעמוד במקומו. אדם בעל ראש כביר עם יכולות אנאליטיות חריגות, חריף שכל. חדור אמונה פשוטה 1 , ספוג בחינוך של יראת שמים טהורה, גדל על ברכי לימוד התורה ללא גבול וקיום מצוותיה ללא סייג. נטול אנוכיות, חסר אגו, מחוק תועלתנות אישית, מוקדש ומקודש לכל מטלה נעלה, ממוקד מטרה מבלי להביט ימין ושמאל למה יאמרו הבריות. כאשר האיש הלזה נעצר לשבריר שנייה וחושב עם עצמו "מה אעשה במספר ימי שנות חיי?" מה הוא עונה לעצמו?
הרמב"ם כותב שגם בעלי השיטה שהנבואה אינה תוצאה של חכמה, יסכימו שהנביא לא יכול להיות סכל. נדמה שעל אף שרבי חיים לא עסק בפילוסופיה, האינסטינקט הבריא שלו לא נתן לו לחשוב שדבקות בתפילה או הרדיפה לעשות חסד וצדקה בארץ, היא המטרה העליונה שבגינה הגיע האדם לעולם.
רבי חיים הבין שעל האדם לעסוק במושכלות, כי זה מותר האדם מהבהמה. באיזה מושכלות לעסוק? במורה נבוכים? אפשר להציץ בו, אבל לקבוע בו לימוד, פחד פחדים! הלא הגאון כתב את מה שכתב בהגהות הגר"א. אני משער שרבי חיים הריח שתורת הסוד, אף שקבל אותה ללא סייג כמסורת אבות מבית מדרש הגר"א, אבל להפוך אותו לתחום עיוני, זה לא בשבילו וזה גם מסוכן כמו הפילוסופיה. אומרים בשם רבי חיים שאפילו הלכות יסודי התורה פחד ללמוד, שמא יעלה במחשבה תוך כדי לימוד צד שהוא כפירה, אז עאכו"כ שלא יהפוך את עיסוקו הקבוע לפילוסופיה אלוקית ו/או תורת הסוד.
להיות פוסק, את זה הוא השאיר לרבי יצחק אלחנן ולר' שמחה זליג. רבי חיים ידע שהוא לא יכול להבליג כל הדרך אל הפסק, מהגמ' והראשונים דרך השו"ע ונו"כ. אני משער שהוא לא רצה לשנות ציבורית את דרכי הפסק, אף שכאשר הוכרח לפסוק הלכה, עשה זאת רדיקלית, ובדק בגמרא ורמב"ם בלבד. ללמוד ולחזור על כל הש"ס ולהיות "בקי סיכה", נו, באמת.
רבי חיים לא חשב במונחים של יצירת פילוסופיה תורנית חדשה או מחודשת. רבי חיים ישב ולמד גמרא וראשונים בעיון עוד כשינק משדי אמו, הוא חי מתוך ההנחה שאין בחוץ משהו ראוי לענות בו, ברור היה לו שהפוך בה והפוך בה דכולה בה. אבל מה נמצא בה? לא דרכי חיים, לא פילוסופיה של המשפט, לא אוסף ידיעות לשם ידיעה. בנקודה מחשבתית זו התרחש המפץ התורני הגדול ביותר בהיסטוריה התורנית שאחר התלמוד, כאשר רבי חיים מצא בתורה שבעל פה את עצמה! הוא צלל עמוק בכל כוחו בדברי התורה עצמם במאמץ אדיר לדעת "מה כתוב כאן" (וואס שטייט דא!) לא במובן הטקסט, שהוא לדרדקי. אלא במובן של התוכן. אבל איזה תוכן? לא תוכן פילוסופי אשר אין עליו מסורת (ואשר אני מניח שרבי חיים בחושיו ידע שהתלמוד עצמו היה רחוק ממנו), אז מה כן?
רבי חיים קבל מאבותיו את ההשקפה שדברי התורה קדמו לעולם, הם נצחיים וקיימים לעד ואינם תלויים בחיי אנוש עלי חלד. כאן מצא בקעה רחבה שתמצה את כוחו ומוחו, והוא העיון בפנימיות דברי התורה דרך העיסוק במושכלות התורניות המופשטות (בלשון אחרת: באידיאות התורניות האפלטוניות). רבי חיים עשה את זה על ידי יצירת מושגים מופשטים מתוך הטקסט ההלכתי, לנקותם מכל טשטוש, לפרק אותם לכמה מושגים, או מושגי משנה, ללטש כל מושג בפני עצמו, לצחצח אותו, להצביע על מיקומו ביחס לחבריו, להזיזו, לשנותו, לחברו לאחר, להרוס ולבנות מחדש וחוזר חלילה. זה היה עסק התורה של רבי חיים, לצלול בעיונו לעולם של מושגי ההלכה, ומנקודה זו יצאה תורה ואורה לעולם הישיבות ויצרה מערכת מושגים תורנית חדשה עד היום הזה.
אמשיך במסע לעולמו הפנימי של רבנו ואציץ לתוך מוחו מזווית נוירולוגית. הגאון ג'ף הוקינס בספרו 'על האינטליגנציה' משער שדרך החשיבה האנושית היא בהגדרות ומוחו של האדם עוסק כל היום ביצירת הגדרות. כל התנסות חדשה, כל חוויה, כל ידיעה, יוצרת מושג חדש שמסייעת לאדם לעשות בו שימוש להמשך עיסוקיו בחיים הארציים, בלי שיצטרך לחטט אחר מקורות המושג והרכבו. כאשר האדם חושב על 'מכונית' הוא לא חושב על חלקיו, אלא על המושג 'מכונית' שהוא יצירה מוחית נטו. אולם נראה שבעוד המוח הרגיל יוצר מושגים על ידי חיבורים בין מושגים קיימים ויצירת מושגים כוללים, הרי שגאונים אנליטיים עושים עבודה בכיוון ההפוך. הם מחדדים מושגים קיימים, מפרקים אותם, בוחנים אותם מחדש, מגלים סדקים ועיגולי פינות, מגדירים אותם מחדש וחוזר חלילה עד שהמושגים שלהם יותר נקיים, משקפים טוב יותר את המציאות וכך מגיעים לפעמים לתגליות שרוב בני אדם לא היו מסוגלים להגיע להם.
בבריסק אומרים, שרבי חיים התנהל עם סברות (כלומר, הגדרות) כעם אבני בניין מוחשיים: חיבר, פירק, בנה, סתר, שינה צורתם, הפך אותם מצד לצד, חיבר מחדש, בנה בהם מגדלים וחוזר חלילה בבחינת שעשוע היו לי חוקיך ולעונג היה לי סידורם ושיבוצם, והן הן הדברים.
רבי חיים בחיי חיותו השיל מעצמו כל עול והיה חסר אכפתיות גשמית ותועלתנית. הוא שקע במחשבות, צלל לעולם המושכלות והגיע לפסגת החשיבה של האדם בפירוק מושגים והגדרתם מחדש, ועשה את זה במושכלות התורה שבעל פה, שהן מהות התורה שניתנה בסיני. בכך דבק רבי חיים בשכינה העליונה שהיא מקור החיים ויסוד הבריאה כולה. אשרינו מה טוב חלקנו רק על המחשבה לחיים שכאלו.




^ 1."על תפיסת התמימות בעבודת ה' בביתו של אביו, בעל "בית הלוי" אפשר להתרשם מדבריו בפרשת לך לך: "אף על גב שמכירים אנחנו מה חובתנו ומה יפה וטוב לנו לעשות רצונו יתברך, אעפ"כ נמשכנו אחריך כבהמה בלא שום צירוף דעת עצמינו רק בשביל ציוויך ואדעתא דידך קעבידנא... דזהו הבחינה הגדולה שבתמימות והוא ביטול רצון עצמו לגמרי, רק מקושר לרצונו יתברך", ע"כ.
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il