במסכת מגילה 1 מובאת המשנה הקובעת את סדר קריאת ארבעת הפרשיות, וזה סדרן: בשבת שלפני ראש חודש אדר קוראים בפרשת "שקלים", בשבת השניה "זכור", בשלישית "פרה אדומה" וברביעית "החודש הזה לכם". בגמרא 2 מובאת ברייתא המוסיפה שעל קריאה זו של "החודש הזה לכם" יש להפטיר בספר יחזקאל פרק מ"ה החל מהדברים: "כה אמר ה' אלוהים בראשון באחד לחודש" 3 . קריאת ארבעת פרשיות אלו יש בה משום הכנת ישראל למצוות העתידות לחול בקרבת זמן קריאתם. כמו שקבעו את קריאת פרשת "שקלים" לשם הכנת הבאת מחצית השקל למקדש, וכן קבעו את פרשת "זכור" לשבת הסמוכה לפורים לסמוך מחיית עמלק למחיית המן שבא מזרעו. ענין פרשת פרה הוא להזהיר את ישראל לטהר את עצמם שיעשו פסחיהם בטהרה 4 . ומכאן, כי קריאת פרשת "החודש הזה לכם" הוא להכין את הקרבת קרבן הפסח.
על כך יש לשאול שאלות אחדות. ראשית, אם עיקר ענין קריאה זו הוא להזכיר את קרבן הפסח, מדוע פתחה הקריאה במילים: "החודש הזה לכם", שענינה מצות קידוש החודש ולא קרבן הפסח? שמא נבוא ונאמר כי בגלל הלכות הקריאה (שלא להתחיל או לסיים קריאת התורה במרחק של פחות משלושה פסוקים מהפסקת הפרשה), לא ניתן להתחיל מאוחר יותר. אם כן, מדוע תיקנו את קריאת קרבן הפסח מפרשה זו ולא מפרשת "ראה" 5 ששם נצטווינו על הפסח, או בפרשת "בהעלותך" ששם נאמר: 6 "ויעשו בני ישראל את הפסח במועדו"? כי הרי בקריאה של פרשת "החודש" שאנו קוראים נזכר ענין פסח מצרים שאיננו נוהג לדורות, כמו שמבואר שם. המצוה בפסח מצרים היתה לקחת את הפסח בעשור לחודש, וידוע שפסח דורות פטור מקיחת יום העשור, וכן נזכרו בפסח מצרים מצוות אחדות שאינם נוהגות לדורות, כמו: נתינת הדם על המזוזות ועל המשקוף, מצות אכילתו כאשר האוכלים מוכנים ליציאה מיידית, כנאמר 7 : "וככה תאכלו אותו מותניכם חגורים, נעלכם ברגלכם ומקלכם בידכם, ואכלתם אותו בחפזון". כל הפרטים הללו אינם בפסח דורות, ועל כן לכאורה היה עדיף לקרוא בפרשת "ראה" ששם נמצאת מצות הפסח לדורות.
כמו כן יש לשאול בענין ההפטרה. גם היא מתחילה במצות האחד לחודש הראשון, מצוה שהיא זמנית בהוראת הנביא ואיננה קבועה כמצוות התורה. במצוה זו נזכר כי יש לחטא (לטהר) את המקדש על ידי הזאת דם חטאת אל מזוזות הבית ולארבע פינות העזרה, ועל מזוזת שער החצר הפנימית. וכן, מצוה זו נזכרת כחיוב בשבעה בחודש. והנה, כל אלו אינם מן התורה ואינם נוהגים לדורות. רק לאחר כל הפירוט הנ"ל באה מצוות הפסח, וגם אז ההתייחסות לקרבן הפסח מועטה, ועיקר הדברים הנאמרים הם ביחס לחיובו של הנשיא להקריב קרבנות פרים ואלים במשך שבעת ימי החג, שגם זו הדרכה שאין מקורה בתורה והיא הוראת שעה בלבד. מתוך הדברים ניכר שקרבן הפסח איננו הנושא העיקרי שעל פיו סדרו חז"ל את הקריאה בפרשת "החודש". שכן, גם המשך הדברים בהפטרה קשור עם מצוות הקרבנות של הנשיא בשבת ובראש חודש, וסדר כניסתו ויציאתו במקדש, שהן דרך אולם השער לעומת כניסת עם הארץ שהיא דרך שער צפון או שער הנגב.
תמיהה נוספת שקיימת בדברי ההפטרה היא על כך שהנשיא מקריב קרבנות ביום השבת, דבר שהוא בניגוד לידוע לנו כי אין קדושת קרבן יחיד דוחה את כבוד השבת. קשה עוד יותר להבין את נוסח ההפטרה המקובל בקהילות אשכנז, שנוסף לכל הקריאה הקודמת, נוספת קריאת פסוקים אחדים העוסקים במתנה ונחלה שהנשיא נותן לבניו ולעבדיו- ומה בין זה לקרבן פסח? שאלה נוספת, הפותחת לנו פתח להבנת קושיותינו, מובאת בדברי רש"י 8 , והיא בשם הירושלמי: בדין הוא שתקדים פרשת "החודש" את פרשת "פרה", כי הרי באחד בניסן הוקם המשכן ורק אחר כך נשרפה הפרה, ומכאן שלכאורה היה צורך לאחר את פרשת "פרה" לתוך ניסן. כתשובה לכך מובאים דברי ר' חמא האומר: "מפני מה הקדימוה? שהיא טהרתן של ישראל". כלומר, חשיבות הטהרה הכוללת קודמת לסדר הענינים הארציים.
בזכות דברים אלו נוכל להיכנס לעובי הקורה ולענות על שאלותינו הנזכרות. אולם לפני כן נקדים בירור נוסף: מדוע בפרשת פסח מצרים מצאה התורה להקדים את מצות החודש, והרי שתי מצות אלו מצוות שונות הם. היה מקום לייחד למצות החודש פרשה בפני עצמה? ומדוע נתחברה דוקא עם ענין הפסח? על שאלה זו יש להמליץ את דברי חכמינו 9 : לא המקום מכבד את האדם אלא האדם מכבד את המקום. והכוונה, הערכים הכוללים את המסגרת העולמית הכללית, כמו המקום והזמן, אינם קובעים באמת את חשיבות התוכן העובר דרכם, אלא אדרבא התוכן הוא העיקר. אדם חשוב נותן ערך למקומו ולתארו, הרבה מעבר למה שהמקום והתואר נותן לו. וכן אמרו חכמים 10 : גדול מרבי רבן וגדול מרבן שמו. כלומר, אנשים גדולים ביותר גדולתם נעלה לאין ערוך מהתואר שמצמידים לשמם. רק הבינונים והקטנים זקוקים לתוארי כבוד ומקומות מכובדים על מנת להתפאר בהם.
כך הוא הדבר גם בעניננו. אמנם גדולה חשיבות הזמן בעונות השנה, בזאת שהוא מאפשר את עבודת האדם ואת לקיטת הפרי מן השדה. על פי הסתכלות זו, תחילת השנה נקבעת בא' תשרי עם פתיחת עונת הסתיו שבה מתחיל זמן החריש, הפותח את סדרת העבודות החקלאיות. מתחילת השנה דרך הזרע הקודם לימי הגשמים, דרך האביב- זמן הפריחה ועד הקיץ- זמן קציצת הפירות והבאתם אל שולחן האדם. כל זאת ראיה נכונה אם נחשוב כי לחם האדם הוא מרכז החיים, באשר חיי הגוף תלויים בו, וזו עיקר תפיסת האדם את עולמו. אמנם, לאיש המעלה, או לעם הקודש, שערכי רוח האדם הם המרכז בחייהם. כן באמת יאות לנברא בצלם אלוהים ומחונן מאיתו בדעת והשכל, האיש (-"כי זה משה האיש" 11 ) הזוכה במעלות רוחו לעלות אל השמים לשרות שם עם מלאכים, ומשם להביא אל העולם חמדה גנוזה, ובזאת לרומם את מעלת הארץ, אשר בה תשכון השכינה בזכות תורת ה' הנתונה בה. איש קודש זה ועמו המנשא אותו על גביו, והולך לאורו באורחות חייו, לא יתן לגופו ולצרכי החומר התלויים בו את מקום הבכורה בעולמו. בגרותו הרוחנית ויכולתו הנפלאה להשתחרר מגבולות מצרי החומר היא נקודת המוקד בחוג חייו ובתפיסתם.
על כן כאשר הגיעו ישראל, תחת הדרכת משה רבנו ואהרן הכהן- אנשי הקודש המתוארים כמלאכים עליונים בדברי הכתוב 12 , לא יכלו להמשיך לראות את חודש תשרי כחודש הפותח את השנה. דבר זה אינו למדרגתם של ישראל, עם הקודש החי את תורת ה' העליונה בחיי היום יום שלו, ובזכותה ועל ידה איננו משועבד למצרי החומר ולתרבות הגויים הכפופים אליו. שכן, לא לחינם נקראה מצרים, המשועבדת לחיי החומר, בשם המעיד על הצרוּת הקשורה בחיים אלו. תרבותה של מצרים עמדה ככוח מוביל ומכוון לכל תרבויות הגויים, והיא היתה הממלכה העתיקה שהפיצה תרבות מסודרת בעלת ערכים מורכבים בחיי העולם העתיק. על כן, ראויים ישראל לקביעת ראשית שנתם במועד המתאים לאור הרוח הבוקע מבין המיצרים ופורץ את גדרות החומר הכולא את רוח האדם. זמן האביב, זמן יציאתם של ישראל לחרות עולם, נקבע כראשית השנה הראויה לישראל. עם יציאתם מעבדות לחרות וקביעת חרות זו כמרכז החיים, אשר ממנה יזרמו תהלוכות המחשבות והמעשים, רצון ה' הטוב ומטיב ללא גבול וללא חשבון, זהו הזמן הראוי לפתוח את שנתם ואת תוכנית החיים המעשית הראויה לשנה זו. רק בתפיסת עולם כזאת נוכל להבין עד כמה חשובים דברי התורה, מצוותיה וחוקיה בחייהם של ישראל.
מתוך ראיה זו, הקובעת ביחס למלך ישראל את דברי הכתוב: "שויתי ה' לנגדי תמיד" 13 , נוכל להבין את מצות המצה שאין בה תערובת זרה, ואת הזהירות מחמץ הנותן לטבע חומריותו להתנשא. וכן נוכל להבין את מצות הפסח המחייב עבודת ה' בסגנון משפחתי- ציבורי הקורא לנו לקבוע גם את חיי הציבור שלנו מסביב לנקודת האור שבנשמת האדם. כך ברור מדוע הקדימה התורה למצוות הפסח את ההודעה והמצוה כי חודש זה ראוי להיות ראש חודשים. זאת, מתוך המשמעות הגדולה הטמונה בו לחיינו, מהותם ואורחותיהם, ומתוך כך לעולם כולו.
מכאן נבוא להבנת דברי הנביא בקריאת ההפטרה שקבעו לנו חז"ל לפרשה זו. חזונו של יחזקאל עוסק בתקופת הגאולה האחרונה, שבראשה יעמוד המשיח המכונה "נשיא" בדברי החזון. אולם, שונה היא הגאולה האחרונה מהגאולה הראשונה, וזאת אף על פי שהיא נסמכת עליה ומתפתחת מתוכה. כך נאמר בדברי ישעיה 14 על הגאולה האחרונה: "כי לא בחפזון תצאו ובמנוסה לא תלכון", לעומת יציאת מצרים שעליה נאמר: "כי בחפזון יצאת מארץ מצרים" 15 . וכן נאמר בספר ירמיה 16 : "לכן הנה ימים באים... ולא יאמר היום חי ה' אשר העלה את בני ישראל מארץ מצרים כי אם חי ה' אשר העלה את בני ישראל מארץ צפון ומכל הארצות אשר הניחם שם". ביציאת מצרים, אשר בזמנה עדין לא הבשיל כוחם של ישראל להתגבר בעצמם על חולשות החומר ולהשתחרר שחרור פנימי מהשעבוד הרוחני לתרבות הנוכרית הכבולה באזיקי הדם והבשר, נזקקו ישראל ליד ה' החזקה ולזרועו הנטויה. בכוחה הנשגב של יד ה' נשברו אזיקי מצרים, ויצאנו משם בחיפזון כדי שלא תשוב הטומאה המנוולת ותאחז בנו בציפורניה. לא כן יהיה בזמן העתיד הגדול. באותם ימים יהיו ישראל רוויים אלפי שנים באורות התורה, שנספגו בעבודת יומם ולילה של אלפי מלאכים קטנים, תלמידי חכמים ממשיכי דרכם של משה ואהרן, שהחדירו אורות אלו בכל פינה ובכל סתר בחדרי נפשותינו. גם באותם המקומות הצפונים מן העין, בהם חזקה השפעת משיכת החיים החומריים, גם לשם הגיעה אורה של תורה והאירה את המחשכים הצפונים. על כן מתוארת גאולת העתיד כגאולה מארצות הצפון. הכוונה היא לגאולה ממקומות צפוּנים, שנזדככו בתוקף זוהר אורה של תורה, ובמשך אלפי שנות מצוקות וייסורים זיככו אותנו מכל משיכה וזיקה אל תאוות העולם הזה, אחרי שראינו בעין פקוחה לאן הובילה דרך חיים מעוותת זו את הגויים ההולכים בדרכה.
דברי הנביא הנקראים בהפטרה עניינם להכיננו בימים אלו, בהם אנו מתחילים להרים את הראש והגוף שהיו טבועים ביְוֵון המצולה, אל מרחב האור והזוהר הנשקפים מן השמים לעם הנגאל ועולה מחדש אל חוף מבטחים באדמת חייו. זאת היא המטרה שלשמה אנו עוסקים בתיאור דרכיו ומעשיו של המלך המשיח בראש חודש ניסן, ראש החודשים. דברים אלו עניינם לרוממנו אל המבט הגדול שבעולם הנגאל המתחדש. ראשית מעשיו של המלך עוסק בטהרת המקדש, מקום האורה הגדולה שנתכסה בעובי הטיט והרפש של אלפי שנות שהותנו בין הגויים מחד, ושלטונם ודריסתם את ארץ הקודש מאידך. תפקיד הנשיא הוא כפול. ראשית, לרומם מחדש את ערך המקדש וקדושת האומה בכללה. ושנית, לרומם את האנשים הפרטיים היחידים, כנאמר 17 : "וכן תעשה בשבעה בחודש מאיש שוגה ומפתי". לטהרה זו נקבעו ארבעה עשר יום- שבעה ימים לטהרת המקדש, ושבעה ימים לטהרת היחידים שנטמאו וטימאו מחוסר דעת.
מכאן ואילך מלמד הנביא על עבודת הקודש של הנשיא, המתרוממת מתוך ערכה הפרטי של האישיות הדגולה אל מעלת האומה ועבודת חייה המכוונת כלפי שמים. על כן, עולה עבודת הנשיא- המשיח, לדרגת עבודת הכלל, וקרבנותיו דוחים את יום השבת כקורבנות המוספים של כלל ישראל. בזכות הקרבתו הגדולה, למען טהרת העם, יש לייחד את מקום כניסתו המיוחדת לפני ה'- דרך אולם השער הבנוי לכבוד כניסה זו. זאת לא כעם הארץ, הנכנס בשערים רגילים כפי שמתאים לעבודת חייו הפרטית. הנשיא זוכה בכניסתו לעבור דרך אולם שער מיוחד המלמד על מעלת כוחו, המרכזת בנשמתו את נשמת האומה כולה.
על פי הדברים נוכל לראות כי מצאנו פשר לשאלות שהקדמנו, ולמדנו כי הכנתנו היום לקראת חודש ניסן איננה מקופלת במצוה אחת או במצוות רבות. אלא, היא פרוסה על פני אופק רחב ומרומם של תמונת הגאולה המאירה את העולם ומלואו.
עד כאן היו הדברים הכלולים בנוסח ההפטרה הרגילה אצל עדות ספרד. ישנה תוספת, כפי שהזכרנו, בנוסח הרגיל בעדות אשכנז, ובתוספת זו עוסק הנביא במתנות שיתן הנשיא לבניו או לעבדיו. ענינה של תוספת זו שייך לכל הבנת תמונת הגאולה הכוללת. פעמים במשך הדורות נצטיירה הגאולה כדברי חזון מיסטיים, שאינם שייכים לעולמנו. המשיח נראה כרוכב על ענן, הוא כולו רוחני ללא לבוש בשר, ונטול קשר מעשי אל דרכי העולם הזה. על מנת לברר לנו כי אין בין ימות המשיח לעולם הזה אלא שעבוד מלכויות, על כל המשתמע מכך, אך לא ביטול הטבע והריסת חוקי השמים והארץ, בא הנביא ועוסק בצד הפרטי של אישיות המשיח, אשר הינו בעל משפחה ובעל רכוש, הכוללים בנים ועבדים מסדרי החיים של קנין ומשא ומתן שרויים בעולמנו זה. כך מתברר שההתעלות הרוחנית איננה מבטלת או שוברת את עולמנו, המוכר לנו, והיא רק מרוממת אותו בדרך הישר המובילה אל הר האלוהים ולשמיעת דבריו. בזאת אנו מאפשרים ליצור חיבור בין הגאולה הנכספת אל ימינו אלה, עם כל חיי החומר המאפיינים אותם.
אשרינו שזכינו לחכמינו שתיקנו לנו את הקריאות המכשירות אותנו אל הימים הגדולים העומדים לפנינו. אשרי העם שככה לו, אשרי העם שה' אלוהיו.
^ 1 דף כט ע"א ^ 2 דף ל ע"א ^ 3 שם, פסוק יח ^ 4 רש"י, מסכת מגילה שם ^ 5 דברים פרק טז ^ 6 במדבר ט, ב ^ 7 שמות יב, יא ^ 8 מסכת מגילה דף כט ע"א ^ 9 מסכת תענית דף כא ע"ב ^ 10 ע"פ התוספתא במסכת עדויות פ"ג ה"ד ^ 11 שמות לב, א ^ 12 על משה נאמר בפרשת "חקת": "וישמע קולנו וישלח מלאך ויוציאנו ממצרים" (במדבר כ, טז), ואילו על אהרן נאמר בספר מלאכי (ב, ז): "שפתי כהן ישמרו דעת... כי מלאך ה' צבאות הוא". ^ 13 תהילים טז, ח ^ 14 פרק נב, יב ^ 15 דברים טז, ג ^ 16 פרק טז, יד ^ 17 יחזקאל מה, כ
החודש
הדפסה