מי צריך פסק זמן? בשפות האירופיות מתחילים משפט באות גדולה. בעם ישראל מתחילים פרקי זמן ביום גדול: ראש חודש, ראש השנה. מטרתה של התחלה בגדול היא אחת לעורר תשומת לב, להזכיר שהמשפט או הפרק הקודם נגמר, וכעת מתחיל משהו חדש. החדש עשוי להיות המשך של מה שהיה לפניו, ויכול להיות שונה בתכלית, או אפילו סותר, אבל צריך בכל אופן לציין את הדבר בבירור, להודיע, ועוד יותר להיוודע.
יש המשכיות וקביעות בחיים. השטף והזרימה של חיי יום יום, קובעים מעצמם מסגרות ודפוסי חיים מסוימים. היום הוא כמו אתמול, והמחר איננו אלא המשך (או אפילו חזרה) של היום שעבר. החיים עוברים, ולעתים קרובות מתמסמסים כליל, בתוקפם של אילוצים שאדם נכנס אליהם מרצונו ושלא מרצונו. מסגרות שאדם חי בהן, מעשים שהוא עושה, העבודה שהוא עוסק בה ואף הבילויים שהוא מבלה בתור יציאה מן השיגרה נעשים גם הם שיגרה. אין זמן ואין פנאי לשאול שאלות יסודיות עקרוניות, משום שכולם עסוקים מדי בפתרונן של בעיות משניות ומזדמנות. השאלות החשובות של "מפני מה?", ועוד יותר מזה "לשם מה?" נדחקות הצידה. הכל רצים ואף הפרט רץ עמם, נדחק ומתחרה במירוץ, עד שאין שעתו פנוייה לברר לאן בעצם מובילה ריצה זו. כך מבטא זאת קהלת "גם את העולם נתן בלבם מבלי אשר ידע האדם את המעשה... מראש ועד סוף" 1 .
לשם בירור זה, נועדו ראשי הפרקים שבזמן. לא רק על מנת לקבוע נקודה וסוף פסוק, אלא כדי למצוא תחילתו של פרק חדש. אכן, לפני שמתחילים יש צורך למיין, לברר ולסכם. שנה חדשה איננה מתחילה בעבור אדם, אלא אם כן הוא מסוגל לסיים את השנה הקודמת.
זיכרון הנשכחות כשלב ראשון, לפני כל דיון ולפני כל מסקנה, יש הכרח לזכור. בסדור התפילה, מופיע ראש השנה בכינוי אחד "יום הזיכרון הזה". לפני עריכת חשבון ולפני חריצת דין, יש חובה קודמת של זיכרון.
ידוע לכל, כי זכירה היא מעצם טבעה סלקטיבית. יש דברים שזוכרים בקלות, יש דברים שרוצים לזכור, ויש לא מעט דברים שרוצים לשכוח. מה שאדם זוכר, הוא במדה רבה מבחן של מהותו ושל אופיו. סיפרו על חכם אחד, שהיה נוהג לשאול את הבאים אליו רק שאלה זו: "מה אתה זוכר?", ולפי התשובה היה מעריך את טיבו של אדם.
אחת הבעיות של זכרונות מכל סוג שהוא, היא שהם נוטים לעוות את העבר כדי להתאים אותו אל ההווה. משום כך, עצם השקיעה וההרהור בזכרונות איננה תמיד מפרה את הנפש. לא פעם ה"חכמה שלאחר מעשה" איננה מאירה ואינה מבהירה דבר.
ניתן אמנם להביא לידי כך, שהזיכרון אכן יהיה מקור של הבנה מרובה יותר, כאשר האדם נוקט בדרכו של הקב"ה בענין זה "זוכר כל הנשכחות", וכדרך שביארו חכמים ביטוי זה: הקב"ה זוכר את הדברים שהאדם שוכח אותם. מי ששוכח את חטאותיו הקב"ה זוכרם לו, וכן להיפך מי ששוכח את זכויותיו, יש מי שזוכר לו אותן.
יש לכך גם משמעות כללית יותר: נהוג בעולם לזכור בתאריכים מיוחדים, מאורעות חשובים שארעו, ודברים גדולים ומרעישים שהתרחשו. אלא שלא פעם מתברר, כי מן הראוי לבדוק ולהזכר ביתר שאת בנשכחות, באותם פכים קטנים של מציאות, בפרטים הקטנים שמהם נארגים בדרך כלל החיים. לא להתעלם מהדברים שרוצים ומנסים לשכוח אותם בטעויות, במישגים ובכשלונות.
תהליך זה של היזכרות, פותח את הפתח לבחינה מחודשת של מה שהיה, ועל כן גם לאפשרות של ראיה אחרת של העתיד. הנטיה שלא לזכור טעויות ומכשולים (מלבד אלה של אחרים, כמובן), גורמת להנצחה של הנתיב הקיים. רק בחינה חוזרת של הדברים שנשמטים מן הזיכרון, של דברים שאין רוצים להיזכר בהם, מאפשרת באמת לפתוח פתח אחר, לבחור בנתיב שונה.
העמדת קנה מידה הזדמנויות של זיכרון מצויות בשעות שונות, הן לגבי הפרט והן לגבי הכלל, אולם לא פעם הן אינן מביאות לידי כל שינוי או תפנית. לא די בזיכרון בלבד, יש צורך גם ברקע מתאים, ועוד יותר בקנה מידה שלעומתו נמדדים הדברים. כל עוד משמש אדם לעצמו וכשלעצמו, קנה המידה היחיד, אין הוא יוצא מתוך בעיות היסוד שלו. כפי שחילוק מספר בעצמו יביא תמיד לתוצאה מושלמת וחיובית, כך נשארת תמיד אותה התוצאה, גם כאשר הגדלים האמיתיים הולכים ומשתנים בלי הרף.
אותה קביעות ושיגרה ואותה ההליכה בעקבות אותן שגיאות עצמן, אינן תלויות רק בחוסר הבחנה לגבי העבר. יש להן סיבה עמוקה יותר: כאשר ממשיכים לדבוק באותם מושגי יסוד, כאשר המגמות והמטרות נקבעות על ידי הרגלי העבר, אין סיכוי לראיה מחודשת. לכל היותר אפשר להבחין אז בשגיאות טקטיות שונות שנעשו בעבר, אבל האסטרטגיה הבסיסית עומדת בעינה.
התחדשות של ממש, פרק שהוא באמת חדש, יכול לצמוח רק מתוך מדידה מחודשת של קני המידה עצמם. רק כך אפשר להעלות את השאלות שמעבר לתחום הביצועים המעשיים: "מה צריך באמת לעשות?". לשם כך, יש להשקיף על דברים מנקודה מרוחקת בהרבה בחינתם של משתנים, צריכה להעשות על רקעם של דברים שהם קבועים באמת, בחינתן של מטרות אל מול הערכות יסוד, בחינתה של מדיניות על רקע של אומה, ובמכלול בחינתו של העולם אל מול הנצח.
ראיית הדברים בצורה זו, עשויה להחשב כמידה של בריחה מבעיות הקיום הממשיות של העולם, לעבר תלישות רוחנית מופשטת. אך אין הדבר כן; כל אחיזה יתירה בתוך "מעשיות", לא רק שאינה מרוממת את האדם, אלא שאף איננה מעשית כל עיקר. בכל התחומים למדו זה מכבר מן הנסיון, שחוסר יכולת להקדיש זמן, פנאי ומשאבים לחקירתן של שאלות יסוד, לבדיקת עקרונות מקובלים (או ל"מחקר בסיסי"), סופן להביא כליה של עיוורון והתנוונות. יותר משצריך לבדוק שאלות אלה לגבי ציודם של מפעלים, או שיטות אימון של צבא, ראוי לשאול אותן לגבי מטרות של חיים.
מובן שאי אפשר לצפות, שכל אדם יעשה חשבון עקרוני ויסודי כזה בכל יום, ודווקא משום כך חשוב שיהיו "ראשי פרקים" בזמן, ושראשי זמנים אלה יוקדשו לבירור מהותי ועקרוני.
משמעות "יום הדין" בשל הצורך לבחון את הנחות היסוד באופן אובייקטיבי, צריך שלפני ה"זכרונות" יבואו ה"מלכויות", ואין אלה רק שמות של תפילות. רק לאחר שאדם פרטי או אומה שלמה מעמידים עצמם אל מול המלכות האלוקית, יכולים הם לבדוק את הזכרונות. וכך, פעם אחת בשנה לפחות, יש להחליף את השאלה "במה זה טוב לי?", בשאלה מסוג אחר: "במה אני, אנחנו, טובים בשביל מכלולה של המציאות?".
מטעם זה, למרות שראש השנה הוא "יום הדין", אין מזכירים בו חטאים או עוונות. אין זה משום שאין לנו חטאים, אלא משום שיום הדין הוא גדול, ואף נשגב בהרבה מן הדיון על פגמים או פשעים פרטיים. אין כאן רק שקלול של מעשים טובים מול מעשים רעים, אלא הסתכלות על כלל המטרות והמגמות, העומדות מול קנה מידה הנמצא הרחק, מעל ומעבר לחולף ולרגעי.
יום הדין הוא בעצם העמדת שאלת היסוד, לא בתחום של "מה מגיע לי?" אלא "מה נדרש ממני?". עמידה כזו איננה קלה כל עיקר, וה"נורא" שב"ימים הנוראים" הוא בעצם הנסיון להביט פעם לא רק הצידה, אלא גם לראות את עצמנו במבט מלמעלה. הסתכלות כגון זו, יש בה חויה מפחידה לא פעם היא גורמת תחושה של התגמדות, של שינוי דראסטי בפרספקטיבה, ושל התקת נקודת המרכז.
אמנם במבט מלמעלה, יש גם צדדים אחרים. כשם שאין אנו מסוגלים להבחין בעיוותי יסוד, כאשר אנו מצויים ושקועים בתוך פרטי הבעיות, כך אי אפשר לגלות גם צדדים של טוב הקיימים סביבנו. כמו בצילומי אוויר, מתגלים לעתים במבט מלמעלה תוואים נסתרים, של אוצרות תת קרקעיים. שהרי, ככל שאדם מצוי בתחושת "מגיע לי" כללית, בהרגשת של "אני בסדר" פרטי או קולקטיבי, אין הוא מבחין כלל או שאינו מגיע להערכה של דברים טובים ויפים בתוך המציאות. לעתים, כשמגביהים למעלה, רואים שעל פני הקרקע יש לא רק רפש, אלא גם נקודות של אור. זכירת הנשכחות, יכולה להעלות גם דברים קטנים וגדולים, שמחמת ההרגל או בגלל התיימרות יתרה אין רואים את הצד היפה שבהם.
ראש לעתיד ההתבוננות ב"מלכויות", נקודת הראות של מעלה כביכול, איננה רק הכרחית להבנה נכונה של הזכרונות, של סיכום ודיון, אלא אף לגבי העתיד. יתרה מזו, חשיבותה לגבי העתיד גדולה מזו של חשבון העבר. היכולת לקבוע מטרות ומגמות ולגרום לשינוי מהותי בכיוון, תלויים בכך שראש השנה יהיה אכן יום של "ראש", של חג, ושל יכולת להגיע לידי עימות עם מה שמעבר למציאות היום יומית.
משום כך, באים לבית הכנסת בראש השנה לא רק המתפללים בכל השנה כולה, אלא גם אנשים רבים אחרים. יתכן שאין כל הבאים נותנים לעצמם דין וחשבון מפני מה הם באים, אבל יש להם הבנת לב זהו הרצון לעשות את ראש השנה יום חג, וזוהי השאיפה (בגלוי או בסתר הלב) לשעת רצון של הארה, של התגלות המלכות.
--------------------- מתוך החוברת "באור פני מלך" ניתן לרכוש במחיר 15 ש"ח בטלפון: 5110028 - 052.
ענינו של ראש השנה
הדפסה