יום א', י"ד תשרי ה'תשע"ט
אתר ישיבה / בית מדרש

הרב דומה למלאך


 עודד מזרחי (סוכם על ידי תלמידים)


מוקדש להצלחת עם ישראל
 עודד מזרחי
 עודד מזרחי

בי"ז באייר תש"מ, ערב שבת קודש פרשת אמור, נערכו תושבי בית הדסה בחברון לכניסת שבת.

יהודה ליבמן היה ילד בן תשע, שמשפחתו הצטרפה ליישוב היהודי בעיר האבות.
לפני חודש היה ילד בקריית ארבע הסמוכה, וכעת ילד יהודי בתוככי חברון המוקפת ערבים. חיים חדשים ומלאי ענין נפתחו בפניו.

שנה לפני כן חדרו במבצע נועז באישון ליל קבוצת אימהות וילדים לגאול את בית הדסה משממונו. כל הניסיונות ליישב את חברון באופן ממלכתי וממוסד תחת ממשלת בגין לא צלחו, וכמו בימי ההעפלה העפילו הנשים והילדים בסולם שהוצב על משאית ברחוב שמתחת לבית הדסה, ומתחת לאפם של החיילים ששהו בקומה העליונה, חדרו למבנה ומאז הם שם. ושבו בנים לגבולם.

כילדים, רצו יהודה ואחיו הבכור אליהו להצטרף להולכים לקבל את השבת במערת המכפלה. אביהם, הרב מנחם ליבמן, דרש בתוקף שיישארו לצדו בתפילה שהתקיימה בבית הכנסת המאולתר בקומה העליונה של המבנה, בינות לחדרי חיילי המילואים שהיו נחמדים מאוד.
בתום התפילה כולם המתינו להגעת המתפללים ממערת המכפלה. אלה נהגו להגיע עם עשרות בחורי ישיבת ההסדר 'ניר' בשירה וריקודים כדי לשמח ולחזק את המשפחות. זה היה האות לתחילת הסעודה המשותפת שהתקיימה באולם המרכזי, שסביבו שכנו חדרי המגורים של משפחות בית הדסה.
כילדים, יצאו בדרך כלל לקבל את פני הבחורים בשער המבנה, לשוחח עם החייל השומר ולהצטרף לשמחה ולריקודים. באותו יום החליטו משם מה לשחק בכדור בחצר למטה.
לפתע נשמעו קולות נפץ אדירים וכל השמיים הוארו מהבזקי אור רועמים. יהודה ואליהו רצו בבהלה פנימה. בתוך המבנה היו בעיקר נשים וילדים, ובראש השולחן הענק ישב הרב משה לוינגר, האבא של כולם.
אישה אחת צעקה בהשראת יום העצמאות שהיה לא מכבר: "מה קרה?! אולי אלו זיקוקים..."
לפתע נשמעו צעקות מלמעלה: "התקפת מחבלים! להסתתר כולם!"
הרב משה דרש מכולם להיכנס לחדרים ולנעול את הדלתות.
אמם רחל נכנסה איתם לחדר וכולם נכנסו מתחת למיטות ונדרשו לשתוק פן המחבלים ייכנסו למבנה.
יהודה ספר את בני משפחתו וחשב בלבו: מי איתנו בחדר? אמא ושבעה ילדים, כמו חנה ושבעת בניה... ומי חסר? אבא שנשאר ללמוד בבית הכנסת למעלה ואחותי איילה שהלכה למערת המכפלה וכנראה שהיא בחוץ מול המחבלים...
לפתע קרא הרב משה בקולו הרם שאפשר לצאת ושחלפה הסכנה. בחוץ היו נפגעים רבים ומרים לוינגר, הרבנית בלבן, אחות מוסמכת, יצאה עם תיק עזרה ראשונה לסייע בטיפול בנפגעים.
יהודה פנה לאמו: "מה עם אבא ועם איילה?"
"איני יודעת, ומקווה שה' ירחם עלינו".
"האם נישאר בחברון אחרי מה שקרה?" המשיך לשאול.
"צריך להתפלל, ולקוות שה' יעזור לנו להתגבר על הכול ולהישאר בחברון לנצח".
נכנסו אנשים מוכרים לבושים בבגדי שבת ופניהם עצובות. מראה מוזר. מישהו בישר לרחל שבעלה נמצא למעלה בריא ושלם.
אז נכנסה בבכי איילה, הבת הקטנה, שעדיין לא מלאו לה שמונה. כל הניסים שבעולם אירעו לה ולחברותיה. הן סיפרו כי לצדן הלך בחור אמריקאי, אלי הזאב שמו, שנשא נשק. מאחוריהם הופיע המחבל, ואלי נפגע מיד ונפל. בחורה מבוגרת הדפה אותן אל מתחת למיכל מים שעמד בסמוך ושכבה ממש עליהן, גוננה עליהן בתוך התופת. הן הרגישו שהכול נוזל סביבן, עד שהבינו שמיכל המים מעליהן נפגע מכדורים. מלאך ה' שמר עליהן והן לא נפגעו כלל, אך סביבן גנחו מכאב עשרות פצועים.
נכנס מנחם בית הלחמי, איש אהוב שכל חולצתו מוכתמת בדם, והסביר לכולם שלא נפצע אלא טיפל בפצועים כחובש קרבי. הגיעו שמועות שיש הרוגים והרבה פצועים. יהודה חשב לעצמו: היכן מלאכי השבת שמלוים את היהודי לביתו?! עדיין לא הספקנו לשיר להם, ובמקומם הופיעו מלאכי חבלה, בכי ויללה?!
לפתע רעם קולו של הרב משה שנדמה כמלאך. הוא השתיק את כולם, דרש לשבת סביב שולחן השבת והחל לשיר: "שלום עליכם מלאכי השרת, מלאכי עליון, ממלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא". הוא עבר בין כולם ועודדם בשירה שגברה על הבכי כי שבת היום וגדולה השבת יותר מכול.
"בואכם לשלום מלאכי השלום, ברכוני לשלום מלאכי השלום, מלאכי עליון". אפילו הילדים התגברו על ההלם והצטרפו לשירה הרועמת שנדמה שבקעה מפי עליון...
הרב משה הצליח ברגעים הללו לגרש את החושך והאימה, הבכי והצער ולרומם את כולם לשיא של קדושה ושלווה. ממש ראו את המלאכים ממלאים את האולם ופניהם שוחקות ואומרות: "ישמח משה במתנת חלקו כי עבד נאמן קראת לו". בקידוש ובנטילת ידיים הרב לא ויתר לאף אחד, כי שבת היום לה' והם לא יגזלו מאיתנו את קדושת השבת. ומי יכול לסרב לרב שנדמה למלאך?!
באמצע הסעודה נכנסו רא"ל רפאל איתן ומפקד כוחות צה"ל ביו"ש תא"ל בנימין בן אליעזר. לפתע השתנו פניו של הרב לפני המלאך גבריאל והוא החל לשאוג על כבוד ישראל שהושפל בין האומות ושדם היהודים שנשפך נמצא על ידיהם של מנהיגי הערבים בחברון שמסיתים לרצח. הוא תבע מהם שילכו עוד הלילה לראש הממשלה ולשר הביטחון ויפעלו לכך שיהודים יוכלו להתגורר בחברון בלי פחד, ועד שלא הבטיחו שכך יעשו לא פסק.
אז חזר לשולחן השבת ופניו חזרו לפני שבת. הילדים עוד ניסו להירדם בלילה הזה לקול השירה שלא פסקה: "מחבלי משיח יוצלו לרווחה, פדותנו תצמיח ונס יגון ואנחה..."
השיעור הועבר בתאריך תמוז תשע"ה