יום ג', י"ב כסליו ה'תשע"ט
אתר ישיבה / בית מדרש

מחלוקת שאינה לשם שמים – קרח וכל עדתו (מתוך 'קול צופייך' גיליון 405)


הגאון הרב מרדכי אליהו זצ"ל (סוכם על ידי תלמידים)


מוקדש לרפואת יהודה בן הדסה הינדה מלכה
הגאון הרב מרדכי אליהו זצ"ל
הגאון הרב מרדכי אליהו זצ"ל
המשנה במסכת אבות אומרת (פרק ה' משנה יז): "כל מחלוקת שהיא לשם שמים, סופה להתקיים. ושאינה לשם שמים, אין סופה להתקיים. איזו היא מחלוקת שהיא לשם שמים? זו מחלוקת הלל ושמאי; ושאינה לשם שמים? זו מחלוקת קרח וכל עדתו".

שואל על כך בעל "התוספות יום טוב": ולמה לא הזכיר התנא את הצד השני של המחלוקת, הרי היה צריך לומר "זו מחלוקת קרח עם משה", כשם שהזכיר קודם את שני הצדדים: "זו מחלוקת הלל ושמאי", ומדוע אמר "קרח וכל עדתו"? וביאר, לפי שבמחלוקת הלל ושמאי שני הצדדים שווים הם, אבל כאן אינם שווים, שהרי משה ואהרן כוונתם לשמים היתה, ולא היתה בהם שום בחינה שלא לשם שמים, לכן לא הזכיר התנא את משה ביחד עם קרח.

ויש מפרשים, קרח ועדתו - פירושו של דבר: שכל העדה וכל מאתיים וחמישים ראשי סנהדראות דנו את משה והחלו מהקטן, כי ידוע שבדיני נפשות מתחילים מהקטן, ואחר כך מונים מה הרוב. ואם כולם מחייבים, הנאשם פטור, כי אין "והצילו העדה", ועל כן כולם אמרו "חייב". וכשהגיעו לקורח, אם היה אומר "חייב" היה משה רבנו פטור. ועל כן הוא חלק על עדתו ואמר "זכאי" וכוונתו לחייב את משה - ולכן נקראה מחלוקת "קרח וכל עדתו".

רש"י כינה את קורח בשם "פיקח היה" (במדבר טז, ז), ולמעשה הוא היה טיפש גדול. כתוב שביקשה חנה "ונתתה לאמתך זרע אנשים" (שמו"א א, יא). שואלת הגמרא (ברכות ל"א ע"ב): "מאי זרע אנשים? אמר רב גברא בגוברין, ושמואל אמר זרע שמושח שני אנשים ומאן אינון שאול ודוד וכו' כי אתא רב דימי אמר לא ארוך ולא גוץ ולא קטן ולא אלם ולא צחור ולא גיחור ולא חכם ולא טפש". ולכאורה מה אכפת לחנה שיהא לה בן חכם ? ופירש"י שם: "ולא חכם יותר מידי שלא יהיה תימה בעיני הבריות ומתוך שנדברים בו שולטת בו עין הרע". ואילו ב"עין יעקב" כתוב "ואולי יאמר שאפשר שלרוב חכמתו יבעט באמונה". אמרה חנה, צא וראה מה קרה לקרח שפיקח היה, ולכן אינני רוצה ילד חכם או פיקח גדול, אלא שיהא במידה בינונית. אחרת יהא כמו קרח, והרי שמואל הנביא מבני בניהם (חששה מגנטיקה).

ויקח קרח
בתחילת הפרשה נאמר (במדבר טז, א) "וַיִּקַּח קֹרַח בֶּן יִצְהָר בֶּן קְהָת בֶּן לֵוִי וְדָתָן וַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב וְאוֹן בֶּן פֶּלֶת בְּנֵי רְאוּבֵן". כותב רש"י: "ויקח קרח - משך ראשי סנהדראות שבהם בדברים".

ויש לשאול, כיצד משך קורח מאתיים חמישים אנשים צדיקים גמורים שהיו ראשי סנהדראות בדברים?
אומר רש"י, וז"ל: "מה עשה? עמד וכנס מאתים חמישים ראשי סנהדראות, רובן משבט ראובן שכיניו, והם אליצור בן שדיאור וחביריו וכיוצא בו, שנאמר נשיאי עדה קריאי מועד, ולהלן הוא אומר אלה קרואי העדה, והלבישן טליתות שכולן תכלת. באו ועמדו לפני משה. אמרו לו טלית שכולה של תכלת חייבת בחוט תכלת בציצית או פטורה. אמר להם חייבת. התחילו לשחק עליו, אפשר טלית של מין אחר חוט אחד של תכלת פוטרה, זו שכולה תכלת לא תפטור את עצמה" עכ"ל.

ומובא עוד ששאל אותו גם על בית מלא ספרים אם חייב במזוזה או לא, ואמר לו משה שחייב, וגם על זה טענו שבמזוזה יש רק שתי פרשיות מהתורה (הכוונה מפרשיות פתוחות וסתומות) ובית שכולו ספרי תורה ודאי פטור ממזוזה.

מדוע לעג קרח על ציצית ומזוזה?
ויש לשאול, מדוע טען קרח את טענותיו מטלית ומזוזה דווקא ?

הפשט הוא, כיון שנסמכה פרשת קרח לפרשת שלח שמסיימת במצות ציצית, בהם לעג קורח ועדתו.

ועוד נראה לבאר, לפי שקרח רצה לפרוק מעליו כל עול של שמירת מצוות, ורצה להראות לכולם שהוא אינו זקוק לשמירה חיצונית כלל ועיקר. כי מהותה של מצות ציצית היא שמירה המגוננת על האדם לבל יאונה לו כל רע, ועליה הפסוק אומר (תהלים לד, ח) "חונה מלאך ה' סביב ליראיו ויחלצם", וגם המזוזה היא שמירה לבית ושומרת על האדם שלא יחטא, לא בסתר ולא בגלוי.

ואומרים חז"ל (מנחות דף מג ע"ב): "כל שיש לו תפילין בראשו ותפילין בזרועו וציצית בבגדו ומזוזה בפתחו הכל בחיזוק שלא יחטא שנאמר והחוט המשולש לא במהרה ינתק ואומר חונה מלאך ה' סביב ליראיו ויחלצם".

ביסוד המצוות הללו יש הרגל של יראת שמים טהורה וקיום מצוות, שכן בציצית רמוזים תרי"ג מצוות, ובמזוזה שאדם מנשק בכניסתו וביציאתו הוא חורט על לוח לבו יראת ה' ומביע את רצונו העז לקיים את כל מצוותיו.

האדם מועד לחטוא, כמו שנאמר (בראשית ח, כא) "כי יצר לב האדם רע מנעוריו", ודאגה התורה לשמירה על האדם שלא יחטא ולא יפול ברשתו של היצר האורב לו בכל עת, והמזוזה והציצית הם בכלל אותם שומרים - קורח היה בעל גאווה גדולה, והיה מתרברב שהוא אינו צריך שמירה, ולכן השתמש דוקא באותם דברים ועיוות את ההלכה על מנת ללעוג למשה ואהרן.

מזוזה אינה קמיע
לדעת הרמב"ם אסור לאדם לקחת מזוזה ולהתייחס אליה כקמיע, וז"ל (בפ"ה מהלכות תפילין הלכה ד'): "מנהג פשוט שכותבים על המזוזה מבחוץ כנגד הריוח שבין פרשה לפרשה שדי ואין בזה הפסד לפי שהוא מבחוץ. אבל אלו שכותבין מבפנים שמות המלאכים או שמות קדושים או פסוק או חותמות הרי הן בכלל מי שאין להם חלק לעולם הבא. שאלו הטפשים לא די להם שבטלו המצוה אלא שעשו מצוה גדולה שהיא יחוד השם של הקב"ה ואהבתו ועבודתו כאילו הוא קמיע של הניית עצמן כמו שעלה על לבם הסכל שזהו דבר המהנה בהבלי העולם".

מזוזה מביאה לידי יראת שמים
ועוד כתב הרמב"ם (שם בפרק ו' הלכה י"ג): "חייב אדם להזהר במזוזה מפני שהיא חובת הכל תמיד. וכל זמן שיכנס ויצא יפגע ביחוד השם שמו של הקב"ה ויזכור אהבתו ויעור משנתו ושגיותיו בהבלי הזמן וידע שאין דבר העומד לעולם ולעולמי עולמים אלא ידיעת צור העולם, ומיד הוא חוזר לדעתו והולך בדרכי מישרים. אמרו חכמים הראשונים כל מי שיש לו תפילין בראשו ובזרועו, וציצית בבגדו, ומזוזה בפתחו, מוחזק הוא שלא יחטא שהרי יש לו מזכירין רבים והן הם המלאכים שמצילין אותו מלחטוא שנאמר 'חונה מלאך ה' סביב ליראיו ויחלצם'".

ואין שתי ההלכות הנ"ל סותרות אחת את השניה, אלא האדם צריך לקיים את המצוה כי כך ציוה ה', ואם היא ממילא שומרת עליו, אין בזה חסרון.

מה יקר ממרגלית יקרה ?
מסופר על ארטיבן (הקיסר), ששמע על רבי יהודה הנשיא שבאר"י שחכם גדול הוא ועשיר מאד, ורצה לשלוח לו מתנה יקרה, ונתן לו מרגלית שלא נמצא כמוה ליופי. שלח לו רבנו הקדוש מזוזה כשרה בנרתיק נאה. התרעם המלך מאד על המתנה, ושלח לרבנו: מה זאת עשית, אני שלחתי לך דבר שאין שווה לו בעולם, ואתה שולח לי דבר שאפשר לקנותו במטבע אחד. ענה לו רבי: חפצי וחפציך לא ישוו בה, ולא עוד, אלא אתה שלחת לי דבר שעלי לשומרו, שלא יגנב, שהרי כל העולם שמע שהקיסר שלח לי מרגלית יקרה עד מאד ואצטרך לשמור עליה מגנבים, אבל אני שלחתי לך מזוזה שקובעים בפתח הבית והיא תשמור עליך גם כשאתה ישן, שנאמר 'בהתהלכך תנחה אותך' - בעולם הזה, 'בשכבך תשמור עליך' - בשעת המיתה, 'והקיצות היא תשיחך' - לעתיד לבא". (ירושלמי פאה פ"א דף ד' ע"א, ומובא גם בבר"ר פרשה לה ד"ה את קשתי) מכאן אנו למדים על גודלה ועוצמתה של המזוזה ששומרת על כל בית בישראל.

מחלוקת קרח עוררה קטגוריא על ישראל
כשניגשו קרח ועדתו למחלוקת, הם עוררו קטגוריא גדולה על ישראל.
כתוב (במדבר טז, ג - ד) "וַיִּקָּהֲלוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם רַב לָכֶם כִּי כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים וּבְתוֹכָם ה' וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל קְהַל ה'. וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה וַיִּפֹּל עַל פָּנָיו". וכותב רש"י וז"ל: "רב לכם - הרבה יותר מדאי לקחתם לעצמכם גדולה. כולם קדושים - כולם שמעו דברים בסיני מפי הגבורה. ומדוע תתנשאו - אם לקחת אתה מלכות לא היה לך לברר לאחיך כהונה, לא אתם לבדכם שמעתם בסיני אנכי ה' אלקיך, כל העדה שמעו", עכ"ל.

מבאר גאון עוזנו ותפארתנו בעל הבא"ח זיע"א, שמשה רבנו תמיד היה נזהר מאוד לסנגר על עם ישראל, וכשחטאו בעגל, אמר לו הקב"ה (שמות לב, ז) "לך רד כי שחת עמך", מייד עמד משה רבנו וסינגר על ישראל ואמר להקב"ה: מדוע אתה כועס עליהם שהם עובדים ע"ז, והרי רק לי אמרת "אנוכי ה' אלקיך" ו"לא יהיה לך אלוקים אחרים על פני", ולא להם! שהרי אני קבלתי את הציווי בלשון יחיד! ואמר לו הקב"ה "סלחתי כדברך".

אבל בשעה שבא קרח ואמר למשה שכולם שמעו את מה שאמר הקב"ה "אנוכי ה' אלקיך", מייד התעוררה שוב קטיגוריא על עם ישראל מחדש, והתחדשה התביעה עליהם מדוע עבדו ע"ז.

ולפי זה מבוארים דברי רש"י שכתב: "ויפול על פניו - מפני המחלוקת, שכבר זה בידם סרחון רביעי, חטאו בעגל ויחל משה, במתאוננים ויתפלל משה, במרגלים ויאמר משה אל ה' ושמעו מצרים, במחלוקתו של קרח נתרשלו ידיו. משל לבן מלך שסרח על אביו ופייס עליו אוהבו פעם ושתים ושלש, כשסרח רביעית נתרשלו ידי האוהב ההוא. אמר עד מתי אטריח על המלך, שמא לא יקבל עוד ממני", עכ"ל.

מכאן אנו שוב למדים על חומרת המחלוקת ועד כמה היא מסוגלת לגרום נזק שיכול להיות בלתי הפיך.

עדיפה מיתה לרשעים מכל חולאים שבעולם
משה רבנו אומר להקב"ה על קרח ועדתו (במדבר טז, כט) "אם כמות כל האדם ימותון אלה ופקודת כל האדם יפקד עליהם".

אומרת הגמרא במסכת נדרים (דף לט ע"ב): "אמר ריש לקיש רמז לביקור חולים מן התורה מנין? שנאמר: 'אם כמות כל האדם ימותון אלה ופקודת כל אדם' וגו' מאי משמע? אמר רבא: אם כמות כל האדם ימותון אלה, שהן חולים ומוטלים בעריסתן ובני אדם מבקרים אותן, מה הבריות אומרים לא ה' שלחני לזה".

והנה יש לשאול, מדוע רצה משה רבנו שקורח וכל עדתו ימותו דוקא, ומה אכפת לו שיהיו חולים ויבקרו אותם?

אלא, משה רבנו לא רצה שתיזקף לזכותם מצות ביקור חולים. שהרי המבקר את החולה מקיים מצוה, ועל ידי שביקר, גם לחולה יש מצוה כי הוא גרם שחברו יקיים מצוה, ומשה רבינו לא רצה שלקרח ועדתו יהיו עוד מצוות.

( עיקר מצות ביקור חולים - להתפלל על החולה: עיקר מצות ביקור חולים אינה ביקור ידידותי, אלא תפילה ובקשת רחמים על החולה. וכשנפטר מלפני החולה, לא יאמר לו "תהיה בריא" ודיו, אלא יש להתפלל עליו, ויאמר לו "יהי רצון שהקב"ה ישלח לך רפואה שלמה" - עיין לשו"ע יו"ד סי' שלה ובב"י שם).

זאת ועוד, התורה לא מפרטת את נושא המחלוקת של קרח ועדתו, אבל רש"י מבאר זאת (במדבר טז, ז), וז"ל: "וקרח שפקח היה מה ראה לשטות זה? עינו הטעתו ראה שלשלת גדולה יוצאה ממנו, שמואל ששקול כנגד משה ואהרן אמר בשבילו אני נמלט וכ"ד משמרות עומדות לבני בניו כולם מתנבאים ברוח הקודש שנאמר (דה"א כה, ה) 'כל אלה בנים להימן', אמר אפשר כל הגדולה הזאת עתידה לעמוד ממני ואני אדום?! לכך נשתתף לבא לאותה חזקה ששמע מפי משה שכולם אובדים ואחד נמלט. אשר יבחר ה' הוא הקדוש טעה ותלה בעצמו ולא ראה יפה לפי שבניו עשו תשובה ומשה היה רואה", עכ"ל רש"י.

לכן ביקש משה שהמיתה תהא חטופה לפני שיספיק לחזור בתשובה, כדי שלא יאמר אח"כ קרח: 'אתם רואים חלקתי על משה ואני חי'.

חכמת נשים בנתה ביתה
שלמה המלך ע"ה אומר במשלי (יד, א) "חכמות נשים בנתה ביתה ואולת בידיה תהרסנו". אומרים חז"ל: "חכמות נשים בנתה ביתה" - זו אשתו של און בן פלת, "ואולת בידיה תהרסנו" - זו אשתו של קרח ועדתו. בעל הבא"ח תיאר את הדברים כך (וכך שמעתי מפיו של חכם מנשה שלו ששמע מפיו של בעל ה'בן איש חי' זיע"א), בתחילה היתה אשתו של קורח עשירה מאוד, שהיה לבעלה אוצרות מלאים כסף וזהב, והיתה מתקשטת בצמידים מזהב מכף ידה ועד כתפה לאורך כל הזרוע, והיתה מתפארת בפני כל נשות ישראל על יופי התכשיטים ועל עושרה. וכשהיתה פוגשת את ציפורה אשת משה, היתה לועגת לה ואומרת: ראי לאן בעלי הגיע ולאיזה רמת חיים הביאני, ואילו את אין לך אפילו טבעת קלה. אמרה לה ציפורה שהיא זכתה בעושר הגדול ביותר בעולם, וזוהי התורה של משה רבנו שנקראת על שמו, ולגלגלה על הדברים. והנה בשעה שביקש הקב"ה לכתוב את התורה על לוחות האבנים, הביא למשה רבנו את הלוחות מאבן סנפיריון שהוא האבן היקרה ביותר בעולם. אמר לו הקב"ה "פסול לך", את הפסולת תשמור לך. לקח משה את הפסולת ולא ידע עד כמה היא יקרה, והביא זאת לציפורה ואמר לה לכי ותעשי לך טבעת אצל אהליאב. כשראה אהליאב את האבן נדהם ואמר לה שזה היהלום היקר ביותר בעולם, ונתפרסם הדבר. כשענדה ציפורה את הטבעת, עזבו כל הנשים את אשתו של קורח ורצו לראות במו עיניהן את האבן המיוחדת בטבעת של ציפורה. נעלבה אשתו של קורח וחמתה בערה בה עד להשחית, ומיד היא רצה לבעלה והתחילה לצעוק עליו ראה מה הבאת לי וכו', ומאותה קינאה הסיתה אותו ויצא למחלוקת.

לעומתה, אשתו של און בן פלת, שהיה מראשי הסנהדרין, מנעה ממנו להגרר אחרי מחלוקתו של קרח, בזה שישבה על פתח אוהלה וסירקה את שער ראשה, וכשראוה אנשי קרח ברחו משם, כי היו רוצים להראות את צדקותם בפרהסיא. אשתו של און בן פלת טענה לבעלה מה לו ולמחלוקת זו, והרי בכל מקרה קרח יהיה מעליו ומה לו ולזה? אמר לה און, שיש בינו לקרח הסכם של רוטציה, והוא יקבל את התפקיד הרם בתורו, והיא תהיה אשת הנשיא. כששמעה כך אמרה לו שאם כך הדבר הרי צריך לעשות משתה, והשקתה אותו יין עד שהשתכר ונרדם.

שער מכוסה מביא לכהונה
שואל בעל הבא"ח, מדוע אשתו של און בן פלת הבריחה את ראשי בעלי המחלוקת על ידי שסירקה שערה בפתח ביתה, והלוא יכלה למנוע מהם מלהכנס לבית על ידי נעילת הדלת וכדומה? ויש לבאר על פי המסופר בגמרא על קמחית (כך שמה) ששבעת בניה שמשו בכהונה גדולה והעידה על עצמה שזכתה לכך משום שמעולם לא ראו קורות ביתה את שערות ראשה (עיין יומא דף מ"ז ע"א). אמרה אשתו של און לבעלה, קמחית זכתה לכהונה גדולה בגלל שקורות ביתה לא ראו את שערות ראשה, והנה אני מגלה את שערות ראשי לעין כל, ובגלל זה לעולם לא תזכה לכהונה. ועל זה נאמר "חכמות נשים בנתה ביתה".

ויצא פרח ויצץ ציץ ויגמול שקדים
אחרי שיצאו ישראל בערעור על סמכותו של אהרן, ציוה הקב"ה לעשות אות ומופת על ידי המטות. וכך כתוב (במדבר יז, טז - כד) "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְקַח מֵאִתָּם מַטֶּה מַטֶּה לְבֵית אָב מֵאֵת כָּל נְשִׂיאֵהֶם לְבֵית אֲבֹתָם שְׁנֵים עָשָׂר מַטּוֹת אִישׁ אֶת שְׁמוֹ תִּכְתֹּב עַל מַטֵּהוּ. וְאֵת שֵׁם אַהֲרֹן תִּכְתֹּב עַל מַטֵּה לֵוִי כִּי מַטֶּה אֶחָד לְרֹאשׁ בֵּית אֲבוֹתָם וכו' וְהָיָה הָאִישׁ אֲשֶׁר אֶבְחַר בּוֹ מַטֵּהוּ יִפְרָח וכו' וַיְהִי מִמָּחֳרָת וַיָּבֹא מֹשֶׁה אֶל אֹהֶל הָעֵדוּת וְהִנֵּה פָּרַח מַטֵּה אַהֲרֹן לְבֵית לֵוִי וַיֹּצֵא פֶרַח וַיָּצֵץ צִיץ וַיִּגְמֹל שְׁקֵדִים. וַיֹּצֵא מֹשֶׁה אֶת כָּל הַמַּטֹּת מִלִּפְנֵי ה' אֶל כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּרְאוּ וַיִּקְחוּ אִישׁ מַטֵּהוּ". עניין המטה היה להראות לכל ישראל כי השושלת של הכהונה נתונה לאהרן הכהן דוקא מאז ומעולם, כשם שיש על המטה פרח עם ציץ ועם שקדים, למרות שיש כאן סתירה, כי אין פרח עם ציץ, ואין ציץ עם שקדים, ודבר פלא הוא, ללמדך שכבר נבחר אהרן להיות בעל שושלת הכהונה לעולם.

ורמז נוסף יש בזה, שצריכים ללמוד תורה וללמד לילדים קטנים שהם פרחי כהונה ופרחי עם ישראל, וגם לגדולים - "ויצץ ציץ", וגם לגדולים יותר - "ויגמול שקדים".

פרשת המקושש
בסוף פרשת שלח נאמר (במדבר טו, לב - לד): "ויהיו בני ישראל במדבר וימצאו איש מקושש עצים ביום השבת. ויקריבו אותו המוצאים אותו מקשש עצים אל משה ואל אהרן ואל כל העדה. ויניחו אותו במשמר כי לא פרש מה יעשה לו".

וביאר רש"י: "כי לא פרש מה יעשה לו - לא היו יודעים באיזו מיתה ימות אבל יודעים היו שהמחלל שבת במיתה". ואמר להם ה' שחייב סקילה, ולכן כתוב "וירגמו אותו באבנים וימות".

איזו מלאכה עשה המקושש?
בתרגום אונקלוס תרגם "מקושש עצים" - " מגבב אעין ביומא דשבתא". מגבב, פירושו: אוסף, מעמר.
בתרגום יונתן בן עוזיאל כתב: "איזיל ואתלוש קיסין ביומא דשבתא ויחמון יתי סהדיה ויתָּנון (ויגידו) למשה ומשה יתבע אולפן מן קדם ה' וידון יתי, ובכן אשתמודע קנסא לכל בית ישראל ואשכחו סהדא ית גברא כד תליש ועקר קיסין ביומא דשבתא. וקריבו יתיה בתר דאתרו ביה".

ואומרת הגמרא במסכת שבת (דף צו ע"ב): "אמר רב יהודה אמר שמואל מקושש מעביר ארבע אמות ברה"ר הוה. במתניתא תנא תולש הוה. רב אחא ברבי יעקב אמר מעמר הוה" וכו' עי"ש.

ולפי דברי חז"ל (שם) המקושש היה צלפחד בן חפר, ורצה ללמד לעם ישראל כמה חמורה מצות שבת שהמחללה חייב סקילה.

ואמרו המפרשים, חשב משה רבינו: מקושש זה התכוון ללמד תורה ואת חומרת השבת, וא"כ זו מלאכה שאינה צריכה לגופה? אמר לו הקב"ה: כל אחד שמחלל יאמר כן.

מעמר
אם נתפזרו לו גרעינים או גרגרי חומוס וכדו' (היינו גידולי קרקע וכדברי הגמרא בשבת דף ע"ג ע"ב שאין מעמר אלא בגידולי קרקע) על הרצפה - מותר לו לאספם בשבת.

אבל אם נפלו לו גרעינים או בוטנים וכדו' בחצר או בגינת המשחקים שיש שם עפר - אסור לו לאספם משום מעמר כי זה מקום גידולם. אבל ליטול אחד אחד ולאכול - מותר (עיין לשו"ע סי' של"ה ס"ד).

ומה שזורקים סוכריות בשבת בר מצוה או בשבת חתן בבית הכנסת - מותר לילדים לאסוף אותם ואין בזה משום מעמר, כיון שאין הסוכריות גידולי קרקע, וגם רצפת בית הכנסת מרוצפת (עיין לכה"ח שם ס"ק ל"ה).

זהירות מחמץ
בזמנם היו נוהגים בחתונות לזרוק חיטים על החתן והכלה, אבל כיום יש שזורקים חתיכות נייר.
ואני רגיל לספר, פעם ערכתי חופה וקידושין בחתונה של אחינו האשכנזים, ובין הנוכחים היה אחד האדמור"ים, וזרקו שם חיטים על החתן והכלה וגם עלי זרקו, וחיטה אחת נפלה לתוך הכפלים שבכובע שעל ראשי, ומיד הוצאתי אותה. אמרתי לאדמו"ר שיזהר שלא יפלו חיטים לתוך הכובע שלו, ושבערב פסח יבדוק את השטריימל שלו מחמץ שמא נשארו בתוכו חיטים, אך הוא לא שמע לדברי. בליל פסח בעודו יושב ליד השולחן ומתנענע ואומר "מה נשתנה הלילה הזה" וכו', והנה נופלת חיטה אחת על השולחן, אמר אותו אדמו"ר זוהי הקללה של הרב מרדכי אליהו שקילל אותי. אני יושב בביתי, והנה באו חסידי אותו אדמו"ר ואמרו לי כך וכך אירע מהקללה שלי. אמרתי להם אני חסיד של הבבא סאלי זיע"א והוא לימד אותי רק לברך ולא לקלל ואמר לי שאם אני לא אוהב מישהוא שלא אקלל אותו אלא אשתוק. ואמרתי להם שיגידו לאדמו"ר שלהם שיניח את השטריימל שלו מיד עם כל החמץ כי יש לו בכובע עוד חמץ.
השיעור הועבר בתאריך סיוון תשס"ז