בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • צו
לחץ להקדשת שיעור זה
שיחת מוצאי שבת צו תשע"ו

פרשת צו תשע"ז

קרבן התמיד ◆התורה והקרבנות ◆מעלת לימוד פרשיות הקרבנות ◆לימוד התורה כולל גם שכל וגם רגש ◆מעשה האדם פועל בכל העולמות ◆חשיבות הלימוד בישיבה .

undefined

הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א

ט"ז אדר ב' תשע"ז
12 דק' קריאה 41 דק' צפיה
קרבן התמיד
קראנו השבת את פרשת צו. נאמר בפרשה: "צַו אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו לֵאמֹר זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה הִוא הָעֹלָה עַל מוֹקְדָה עַל הַמִּזְבֵּחַ כָּל הַלַּיְלָה עַד הַבֹּקֶר וְאֵשׁ הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד בּוֹ" (ויקרא ו, ב). ציווי על קרבן העולה, קרבן התמיד. קרבן התמיד זה קרבן של כל הציבור כולו. קרבן אחד שעולה כל יום ויום.
חז"ל אומרים: "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" (ויקרא יט, יח) זה כלל גדול בתורה. ויש כלל גדול מזה: "אֶת הַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד תַּעֲשֶׂה בַבֹּקֶר" (שמות כט, כח), זה כלל יותר גדול מ'ואהבת לרעך כמוך'. אנחנו מבינים ש'ואהבת' זה כלל גדול, כי הוא כולל את כל המצוות שבין אדם לחברו ובעצם כולל את הכול. כשהאדם אוהב את חבריו הוא יעשה הכל לטובתם. וכמובן שלא יפגע בהם, ואף יקיים את כל המצוות שבין אדם לחברו. והעומק שבזה שכולנו בעצם בני ריבונו של עולם ויש לנו יסוד משותף, היחד הזה מאחד אותנו. יש כאן הכרה של אמונה וזה כולל את כל התורה כולה. אבל קשה מדוע 'את הכבש האחד תעשה בבוקר' זה כלל גדול מאד בתורה - אולי זה מה שכבר אמרנו והדגשנו שקרבן התמיד מקשר ומחבר את כל ישראל יחד. ויש כאן נקודה נוספת חשובה בעבודת ה', עניין התמידיות. תמיד ויחד - החיבור המושלם לריבונו של עולם.
"אֵשׁ תָּמִיד תּוּקַד עַל הַמִּזְבֵּחַ לֹא תִכְבֶּה" (ויקרא ו, ו), את קרבן התמיד מקריבים רק בבוקר, והאש שעל המזבח צריכה להיות אש תמידית, גם כאשר אין קרבנות האש צריכה לדלוק. למה, מה המטרה של האש הזו - אלא שהמזבח מבטא את הקשר בין ישראל לבין הקב"ה והאש הזו היא אש הדבקות, אש ההקרבה, האש הפנימית, האש שבלב. היא תוקד על המזבח לא תכבה. המציאות הנגלית לא תמיד נמשכת. אדם אוהב את ריבונו של עולם וזה מתבטא במעשים, המעשים לא כל הזמן נעשים, הם נעשים כשיש דרך לבטא את האהבה. אבל הלב צריך להיות מחובר לקב"ה בלי גבול והפסק. ואת זה מבטאת האש על המזבח שלא כבתה. אש הקודש הזו, האש שמבטא את אש הדבקות של ישראל בריבונו של עולם, תוקד על המזבח ולא תכבה.
אני חושב שגם כאשר המקדש חרב, ואי אפשר להקריב קרבנות, ואין מזבח שאש דולקת בו, האש הפנימית, מה שהאש על המזבח ביטאה, קיימת. עם ישראל כאומה, כמציאות כללית, לא פסק לעולם מלדבוק בקב"ה. פרטים התרחקו, לפעמים אף פרטים רבים. אבל האומה כאומה נשארה תמיד נאמנת. לפעמים רק יחידי סגולה ייצגו את האומה, אנשי קודש, אנשי אמונה, אבל הם לא ייצגו את עצמם, הם ביטאו את דרכה של האומה. אש התמיד שהייתה על המזבח, לא כבתה. האש הפנימית של עם ישראל, 'תמיד תוקד על המזבח לא תכבה'.
ראיתי שהזוהר מסביר שתפקידה של האש על המזבח היא לשרוף, אם מישהו נכשל ובערה בו אש של תאווה, של רצון לא טוב, האש הזו תשרוף. הוא מדייק את זה מהמילה 'צו' בפסוק, ואין צו אלא לשון עבודה זרה, כך מדייקים חז"ל מהמילה צו על איסור עבודה זרה בשבע מצוות בני נח. אם יש למישהו חס וחלילה איזה כישלון ובערה בו אש זרה, התיקון של זה הוא להעביר אש קודש. אש שורפת אש. אש קודש כנגד אש של קלקולים. זה עניינו של קרבן העולה, הוא בא לכפר על הרהורי הלב. קרבן העולה זה קרבן שבו הכול קרב. הוא מעלה אותנו למדרגה עליונה שמעל המציאות. הוא מחבר אותנו להתבטלות מוחלטת בפני הגדולה האלוקית. אנחנו מוסרים את הכול, הקרבן כולו עולה במקום ישראל, הקרבן מבטא את המסירות הגדולה, עד הקצה האחרון. וזה מתקן את ההרהורים הקטנים שאין בהם ממשות, כביכול, שהם נמצאים לפני ולפנים, אותם קרבן עולה מתקן.

התורה והקרבנות
אחר כך כשיש סקירה של כל הקרבנות התורה אומרת: "זֹאת הַתּוֹרָה לָעֹלָה לַמִּנְחָה וְלַחַטָּאת וְלָאָשָׁם וְלַמִּלּוּאִים וּלְזֶבַח הַשְּׁלָמִים" (ויקרא ז, לז). אומרת הגמרא בסוף מסכת מנחות (קי ע"א):
אמר ריש לקיש מאי דכתיב: 'זאת התורה וכו''? כל העוסק בתורה כאילו הקריב עולה מנחה חטאת ואשם.
לימוד התורה שקול כנגד כל הקרבנות.
אמר רבא: הי 'לעולה למנחה' 'עולה ומנחה' מיבעי ליה?
אם אתה אומר שהוא כאילו הקריב קרבנות היה לכתוב בלי ל' - 'זאת התורה עולה מנחה חטאת אשם', כי התורה היא כאילו כל הקרבנות!
אלא אמר רבא: כל העוסק בתורה אינו צריך לעולה לחטאת וכו'.
מה נקודת ההבדל - ריש לקיש אומר שאם אדם לומד את התורה וצריך להקריב קרבנות, הלימוד שלו נחשב כאילו הוא הקריב את כל הקרבנות. בא רבא ואומר שמי שעוסק בתורה בכלל לא צריך להקריב קרבנות. הוא כל כך דבוק בקב"ה, כי התורה היא השורש שמבטא את הקרבה של האדם לריבונו של עולם. אז כל העוסק בתורה לא נכשל בשום חטא ועוון והוא לא צריך להביא שום קרבן לא חטאת ולא עולה שמכפרת על הרהורים, כי הוא מרומם. ממשיכה הגמרא:
רבי יצחק אומר: מאי דכתיב: 'זאת תורת החטאת? זאת תורת האשם?' כל העוסק בתורת חטאת כאילו הקריב חטאת וכל העוסק בתורת אשם כאילו הקריב אשם.
רבי יצחק בא להוסיף שיש תורה מיוחדת לחטאת ולאשם. אתם ודאי מכירים שהרב זצ"ל דייק מהמילה 'עוסק' שאין הכוונה שהוא רק קורא את הפרשה, אלא הוא מעיין בה, הוא לומד את מסכת זבחים, הוא עוסק בה. ואז כאילו הוא הקריב את אותו קרבן. הווה אומר שלימוד התורה הוא השורש של כל המצוות כולם. כשאדם עוסק בלימוד התורה הוא כאילו קיים את כל המצוות כולן. אומנם לא כתוב שכל העוסק בהלכות סוכה כאילו קיים מצוות סוכה או כל העוסק בהלכות שופר כאילו תקע בשופר. הביטוי הזה נאמר רק בקרבנות כי עניינם של הקרבנות הוא קרבה לריבונו של עולם, יש להם תפקיד מאוד מיוחד, והתורה היא השורש של כל הקרבה.

מעלת לימוד פרשיות הקרבנות
אם אדם עוסק בתורת חטאת, הוא מתחבר לקב"ה דרך הסוגיה הזו וזה נחשב כאילו הקריב חטאת. האם זה אומר שממש נחשב שהקריב חטאת ואם התחייב בקרבן חטאת ויגיד פרשת חטאת הוא יצא ידי חובת ההקרבה? בהר צבי יש דיון בנושא הזה.
הטור (אורח חיים, סימן א) אומר שכאשר אדם אומר את פרשת הקרבנות, כשיסיים פרשת עולה יאמר: "ריבון העולמים יהי רצון מלפניך שיהא זה חשוב ומקובל לפניך כאילו הקרבתי עולה בזמנה"... ואחר פרשת החטאת לא יאמר כן לפי שאינה באה נדבה". כלומר, יכול להיות שהוא לא מחויב בחטאת והוא לא צריך להגיד את הפרשה. שואל הבית יוסף:
ואם תאמר: מאחר שאינו אומר אחר קריאת פרשת חטאת יהי רצון שיהא זה חשוב וכו' אם כן למה כתב רבינו שקורא פרשת החטאת - יש לומר דהא ודאי קריאת פרשת חטאת מכפרת קצת, ואם חטא חטא שחייבין עליו חטאת ואפילו אם אינו יודע שחטא יקרא מספק, ואם חטא תכפר עליו, ואם לא חטא הא מיהא יתנו לו שכר כקורא בתורה.
הבית יוסף אומר שהקריאה הזו קצת מכפרת ואם חטא יכפר עליו קצת. שואל ההר צבי: מה זאת אומרת מכפר קצת? הרי הגמרא במסכת תענית (כז ע"ב) ובמסכת מגילה (לא ע"ב) אומרת:
אמר (אברהם) לפניו: ריבונו של עולם, תינח בזמן שבית המקדש קיים, בזמן שאין בית המקדש קיים מה תהא עליהם? אמר לו: כבר תקנתי להם סדר קרבנות, כל זמן שקוראין בהן מעלה אני עליהן כאילו מקריבין לפני קרבן, ומוחל אני על כל עונותיהם.
והגמרא במסכת מנחות אומרת (קי ע"א):
אמר רבי יצחק, מאי דכתיב: "זֹאת תּוֹרַת הַחַטָּאת" (ויקרא ו, יח) "וְזֹאת תּוֹרַת הָאָשָׁם" (ויקרא ז, א)? כל העוסק בתורת חטאת כאילו הקריב חטאת, וכל העוסק בתורת אשם כאילו הקריב אשם.
אם כן למה אומר הבית יוסף שזה מכפר קצת. הרי כתוב כאילו הקריב חטאת, זה יותר מ'קצת'! אומר ההר צבי שלא ייתכן שפירוש הביטוי "כאילו הקריב חטאת", שהכוונה שממש הקריב. שהרי הגמרא אומרת (שבת יב ע"ב) שרבי ישמעאל בן אלישע הטה את הנר בשבת בשוגג וכתב בפנקסו שכשיבנה בית המקדש הוא יביא חטאת שלמה. למה היה צריך לכתוב כך, שיאמר פרשת חטאת ויתכפר לו, אז מה עושה האמירה הזו? אומר ההר צבי חידוש יפה. האמירה עושה את העונש לחטא כתלוי ועומד. כל עוד הוא לא יכול להקריב קרבן והוא אמר את פרשת החטאת אין לו עונש עליו, יש כאן דחייה של העונש עד שיביא את הקרבן, כמו שאנחנו אומרים שאדם שעשה תשובה על עבירה של לאו, התשובה תולה ויום הכיפורים מכפר. מה הכוונה שהתשובה תולה, היא מכפרת או לא, ראיתי שהנודע ביהודה מסביר 'שתשובה תולה' הכוונה שיש כאן דחייה עד שבא יום הכיפורים ומכפר. ומי שעשה עבירה שיש בה כרת התשובה תולה ויום הכיפורים תולה והייסורים מכפרים וכן הלאה. כך גם אמירת פרשת חטאת תולה את העונש. כרגע לא דורשים ממנו את הבאת הקרבן עד שיתאפשר לו.
הים של שלמה אומר שאדם יכול להגיד את פרשת חטאת בתנאי, שאם הוא חטא האמירה תהיה כאילו הקריב ואם לא חטא שהאמירה תהיה כמו קריאה בתורה. שואל המגן אברהם: הרי כל דין הקרבת חטאת הוא רק אם נודע לו אחר כך. אבל אם לא נודע לו אחר כך, אפילו שהביא חטאת היא לא מכפרת עליו גם אם הוא באמת חטא, שנאמר: "אוֹ הוֹדַע אֵלָיו חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא" (ויקרא ד, כח) רק אם נודע לו עליו להביא קרבן. אז מה התנאי יועיל, הרי הוא לא יודע אם חטא, כך שואל המגן אברהם על המהרש"ל.
על פי זה אומר ההר צבי הסבר נוסף. יש שלוש דרגות בתיקון החטא. אם אדם הביא קרבן התיקון שלם. אם נודע לו והוא אמר יהי רצון זה כאילו הקריב חטאת, זה תולה. ואם לא נודע לו והוא בכל זאת אומר את פרשת החטאת, לזה מתכוון הבית יוסף שמכפר קצת, בכל זאת זה מכפר קצת, לא כמו באם נודע לו והוא מחויב בחטאת, שאז הוא אומר את הפרשה וזה תולה לו.
יש דיון שלם על האמירה הזו, שיש לה כוח כאילו הקריב. לא ממש הקריב אבל כמו. כוח הדיבור של האדם בפרשת חטאת, עם כוונה באמירה שהוא היה מוכן להביא את הקרבן אם היה יכול, נחשב כאילו הקריב קרבן. יש לזה משמעות חזקה, זה כמו שאנחנו אומרים: 'יהי רצון שיהא שיח שפתותינו חשוב ומקובל ומרוצה לפניך". כוח הדיבור של האדם אמיתי ופועל. בכוח הדיבור שלו יש לאדם כוח ליצור מציאות, לקבוע עובדות, כאילו להקריב קרבן.
הב"ח אומר (על הטור שם) שאסור להגיד "יהי רצון" בקרבן חטאת כי אולי הוא לא חייב בה ואם הוא אומר "יהי רצון" נחשב כאילו הוא הביא חולין לעזרה. לכאורה יש לשאול הרי לא ה'יהי רצון', אלא אמירת הפרשה עם הכוונה הנכונה פועלת - מסביר ההר צבי שאם צדיק מתפלל על דבר שלפי דעתו הוא טוב, הקב"ה עושה את בקשתו למרות שיכולה לצמוח לו מזה רעה. צדיק מבקש והקב"ה "רְצוֹן יְרֵאָיו יַעֲשֶׂה" (תהלים קמה, יט) אף על פי שזה לא לטובתו, הקב"ה עושה מה שהצדיק מבקש.
מעין זה מצינו בדוד המלך שביקש מהקב"ה: "בְּחָנֵנִי ה' וְנַסֵּנִי" (תהלים כו, ב), שהקב"ה ייתן לו ניסיון אף על פי שהיה גלוי וידוע לבורא יתברך שאינו כדאי לו, וכמה צער היה אחר כך לדוד המלך שניסה אותו. וראיתי מפרשים הפסוק: "רְצוֹן יְרֵאָיו יַעֲשֶׂה וְאֶת שַׁוְעָתָם יִשְׁמַע וְיוֹשִׁיעֵם" (תהלים קמה, יט) שלכאורה זה כפל, אלא שה' עושה את רצון יראיו למרות שזה לא לטובתם, ואז הם צועקים, אז את שועתם ישמע ויושיעם מהצרה שהם ביקשו עליה.
ולעניינו, אם אדם ביקש שהאמירה שלו תהיה כמו קרבן חטאת והוא לא חייב קרבן, הוא כאילו הקריב דבר שהוא לא חייב בו וזה ממש אסור. אלו דברי הב"ח. אם הוא אומר את הפרשה ולא אמר 'יהי רצון', הפרשה יכולה להיחשב כאילו הוא קורא בתורה. אבל אם הוא אומר 'יהי רצון' שהפרשה שלו תהיה כאילו הקריב קרבן, זה כאילו הקריב חולין. כל ההתבוננות הזו מלמדת אותנו דבר אחד חשוב, שאם אדם מתכוון שהאמירה שלו תהיה כאילו הקריב קרבן, יש לאמירה כוח פעולה ואם לא הייתה עליו חובה להביא קרבן, זה מזיק. לכן הב"ח אומר שלא יאמר את ה'יהי רצון', אלא אם כן הוא יודע שהוא חייב. אפשר להסביר שכשאדם אומר יהי רצון אם אני חייב, כמו שהים של שלמה אומר, הוא מתכוון שהאמירה תועיל כקרבן, במקרה שפעם נזכרתי ועכשיו שכחתי. כמו לדוגמה שאדם זכר בשבת שהוא עשה עבירה ואחרי כמה ימים שכח שעשה עבירה בשבת, ואז האמירה תכפר. כוח הדיבור של האדם הוא מציאות, הוא כוח פועל. ואם אדם אומר את פרשת חטאת עם המשמעות העמוקה שלה נחשב כאילו הקריב חטאת.

לימוד התורה כולל גם שכל וגם רגש
הגמרא במסכת מנחות אומרת (קי ע"א):
"שִׁיר הַמַּעֲלוֹת הִנֵּה בָּרֲכוּ אֶת ה' כָּל עַבְדֵי ה' הָעֹמְדִים בְּבֵית ה' בַּלֵּילוֹת" (תהלים קלד, א) - מאי בלילות? אמר רבי יוחנן: אלו תלמידי חכמים העוסקים בתורה בלילה, מעלה עליהן הכתוב כאילו עסוקים בעבודה.
זאת אומרת, מי שלומד תורה בלילה נחשב כאילו עוסק בעבודת המקדש. אך יש כאן סתירה. כתוב כאן 'העומדים בבית ה' בלילות', ובבית ה', בבית המקדש, עובדים את עבודת הקרבנות רק ביום, לא בלילה. נכון הכוהנים לא מקריבים קרבנות בלילה, אלא לומדים תורה, ומכיוון שעיקר הלימוד הוא בלילה, כמו שלימדו אותנו חכמים במקומות אחרים, זה כאילו הקריבו קרבן.
לפני כן ראינו שלימוד התורה יותר גדול ממי שמקריב קרבן, שהרי רבא אמר שמי שלומד תורה לא צריך להביא קרבן. אז מדוע כתוב שכל מי שלומד תורה כאילו הקריב קרבן, אלא שחז"ל רוצים ללמד אותנו שכוח התורה הוא כוח כפול. לכאורה תורה לחוד ועבודה לחוד. כמו שחז"ל אמרו לנו: זמן תורה לחוד וזמן תפילה לחוד (שבת י ע"א). תורה זה חיי עולם ותפילה זה חיי שעה. אלו שני סוגים של עבודת ה'. תורה זה שהאדם קולט ומתמלא באור ה', וממלא את עצמו ברצון האלוקי שבתורה. ובתפילה האדם פונה לריבונו של עולם. אלו שני סוגים של קשר בין ישראל לאביהם שבשמים. יש אור שהקב"ה מאיר עלינו ובו אנחנו הפאסיביים, ויש סוג קשר שבו אנחנו פונים אל הקב"ה. התפילה זה רגש, זו שירה. ולימוד התורה זה שכל. ופה הגמרא רוצה ללמד אותנו שהתורה כוללת את שני הדברים, התורה נקראת גם שירה. התורה היא לא רק שכל יבש, קר וחד, חריף ועמוק, הבנת רצון ה', בפרטים ודקדוקים, הכל מסודר בסדר קבוע, וכאילו יבש. לא כן הדבר, התורה זו שירה, התורה זה חיים.
הרב צבי יהודה הסביר פעם את הגמרא (חגיגה ט ע"א) שאומרת שאינו דומה השונה פרקו מאה פעמים לשונה מאה ואחד, ונסמך על הפסוק: "בֵּין עֹבֵד אֱלֹקִים לַאֲשֶׁר לֹא עֲבָדוֹ" (מלאכי ג, יח) אומרים חז"ל שמי שלומד מאה ואחת פעמים הוא עובד ה' ומי שלומד רק מאה פעמים עוד לא עבדו. הסביר הרב צבי יהודה שעד מאה פעמים זה הממוצע בחזרות. יש כאלה שחוזרים עשרות פעמים ויש כאלה שחוזרים מאות פעמים, יש מי שחוזר 'ארבעין זמנין' ויש כאלה ארבע מאות פעם. הממוצע זה מאה. כל פעם שאדם חוזר על לימודו מתחדשים לאדם עוד חידושים. אחרי מאה פעמים הוא פחות או יותר השיג את כל מה שאפשר להבין בעניין. ומה הוא עושה כשהוא חוזר עוד פעם - זו עבודת ה' של דבקות בתורה, לא מתחדש לו שום חידוש והוא דבק. הוא גם יזכור את זה הרבה יותר טוב. התורה נהיית עבודת ה'. אולי זה הסבר הגמרא שדורשת את הפסוק 'העומדים בבית ה' בלילות' התורה היא עבודה, שירה, דבקות בכל המובנים.

מעשה האדם פועל בכל העולמות
אני רוצה להשלים את הדברים עם דברי מרן הרב. יש שתי דרכים להשפיע על אחרים. דרך גלויה, שהאדם מסביר ומשפיע בכל דרך שהיא, מורה או מלמד. זה יכול להיות בהסברה, בכתיבת ספרים, בתקשורת ועוד. דרך נוספת שהיא לא פחות משפיעה, זו ההתעלות של האדם בעצמו. הרב באורות הקודש (חלק ג, עמ' שיד), כותב שכאשר לאדם יש השקפה אמיתית אחדותית על המציאות, שהוא מכיר אותה בהכרה פנימית, אז:
יודע הוא האדם בשעה ששפע רוח הקודש שופע על נשמתו, שבכל עת שהוא מרומם את עצמו על ידי מעשים טובים, על ידי התעוררות עליונה לחשק האלוקות, החכמה, הצדק, היופי, המישרים, הוא משכלל בזה את התוכנה הרוחנית של הוויה כולה
כשאדם מתעלה, הוא לא רק מתעלה בעצמו אלא הוא גם משכלל את ההויה הרוחנית כולה. ואז:
האנשים כולם נעשים לו טובים בסתר ליבם על ידי ההטבה עליונה של אחד מהם,
אדם עושה טוב, אדם מהרהר בליבו טוב, אוהב לעשות טוב, ועושה טוב. על ידי ההטבה העליונה של אחד, האנשים כולם נעשים טובים יותר בסתר ליבם,
כמה יגוני רוח יגונם נעשה נח
אנשים עצובים נעשים קצת פחות עצובים,
הוא מהול בנטפי נוחם על ידי התעוררות נחמת אל שנשמה אחת בחזקה
אם אחד עסוק בנחמה, נחמו נחמו, זה משפיע באופן רחב מאוד.
אפילו החיות הטורפות וכל היצורים המזיקים נעשים יותר נוחים. ארסן מתרכך מעט על ידי ההכרעה הכללית של הנשמה המתענגת על ה'.
הארס של החיות לא מתבטל, תלוי באיזה עוצמות הטוב הזה מתגלה. הרב אומר שכל טוב שמופיע משפיע על כל המציאות. אחר כך הרב ממשיך ואומר שזה לא משפיע רק על העולם הזה אלא על כל העולמות. זה נובע מתוך התפיסה האחדותית.
עם זה התחלנו, עם קרבן התמיד. העולם כולו אחד, ובתוך העולם האחד הזה יש משהו שהוא עוד יותר אחד וזה עם ישראל. כשאדם עושה פעולה היא לא שייכת רק לו אלא היא שייכת לכל המציאות כולה. וכאשר האדם מודע לזה זה יותר משמעותי ועמוק, וממילא ההשפעה של הדברים שהוא עושה יותר גדולה. הוי אומר שזה שייך גם לכוונה. האדם צריך לדעת שכשהוא מתרומם ונדבק בריבונו של עולם אז העולם כולו דבוק יותר בריבונו של עולם. כשהוא עושה טוב, מופיע טוב בעולם. וככל שהוא מבין את זה יותר, והוא יודע את המשמעות העצומה של כל מעשה שהוא עושה, הוא עושה את המעשים יותר טוב. הערך מתגדל וממילא הוא מתאמץ יותר, ואז המעשים יותר פועלים ואז הוא יותר מתאמץ, וחוזר חלילה. האדם צריך להכיר שכל ישראל הם אחד, ולא רק כל ישראל אלא כל העולם.

חשיבות הלימוד בישיבה
צריך לדעת שלמרות שכל אחד ואחד שלומד תורה בישיבה בחשק ובהתלהבות, נראה כאילו הוא לומד באופן אישי ואגואיסיטי, באמת זה פועל על כל העולם כולו. אי אפשר להיות אגואיסט, כי האדם מחובר לכלל. זה הגודל של החיבור לכלל, זה לא מבטל את האישיות, אלא זה מגדיל אותה שהיא חלק מהמציאות כולה. הדבר הכי גדול שהאדם יכול לעשות בעולם, יותר מכל המצוות כולן, זה ללמוד תורה. בני הישיבה מוכרחים לדעת את הגודל של הפעולות שהם עושים, וככל שמכירים את זה יותר, הפעולות נעשות יותר משמעותיות. ואז כמובן שהאחריות על הגדלת האור והטוב יותר גדולה.
הלימוד בישיבה לא צריך להיות 'אחר כך נצא מהישיבה, נשפיע, נהיה חזקים ונעבור את החיים יותר טוב'. הלימוד הוא לא אמצעי בשביל מטרה עתידית, אלא הוא פועל את פעולתו יותר מכל המעשים שהאדם יעשה בעתיד. על ההכרה הזאת אנחנו צריכים לחזור כל הזמן. עכשיו הגיע סוף הזמן, אלו השבועיים האחרונים של הזמן. אחרי חמישה וחצי חודשים של לימוד, יש לפעמים תחושה שצריך לצבור כוחות מחדש... צריך לעשות את השבועיים האלה לשבועיים של שקידה גדולה מאוד, והדרך לעשות את זה היא למצוא דברים שאוהבים ללמוד ולהרבות בהם. למצוא את כל האמצעים על מנת שהסיום יהיה בעליה, לא בחולשה וצפייה לסוף הזמן, אלא לומר הזמן קצר והמלאכה מרובה, נשארו רק שבועיים, צריך להשלים כל מה שאפשר.
אני רוצה לאחל לכם שהשבועיים האלה יהיו פוריים מאוד, של עליה בקודש בעזרת ה'.

֎ ֎ ֎
לקבל השיחה כל שבוע במייל או בווצאפ,
שלחו הודעה לכתובת bogrim@yeshiva.org.il , או למספר 0547881227
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il