בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • מטות
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

רחל בת יקוט

שיחה לפרשת מטות - מסעי תש"ע

איך בונים את בית המקדש?

לראות את הקב"ה בכל מקום! * האחריות על הסביבה * השראת השכינה - היא הקדושה * קביעות של עליה * חשיבותו של התוכן הפנימי * הדרישה מאתנו בימים האלה

undefined

הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א

כ"ח תמוז תש"ע
11 דק' קריאה 32 דק' צפיה
לראות את הקב"ה בכל מקום!
כבר כמה שבועות אנחנו מלווים את עם ישראל שיוצא ממצרים והולך במדבר ממקום למקום, מתחנה לתחנה, מלווה במשברים, אבל משברים בונים. היו נפילות וזה לא פלא, עם ישראל יצא ממצרים אחרי שהיה שם בגלות ארוכה תחת השפעה חזקה של זרים, ולא קל לצאת בבת אחת מהמציאות הקשה הזאת, גם מבחינה רוחנית וגם מבחינה הגשמית. עם ישראל הולכים במדבר ולאט לאט לומדים ועולים במעלות הקודש, מתעלים ממדרגה למדרגה וממשבר בונה אחד למשבר בונה אחר. אנו לומדים מכאן שלא צריך לפחד ממשברים, משברים הם תמיד בונים, זה הלימוד שיש לנו בסיום הפרשה שלנו ובסיום ספר דברים, בסיום פרשת מטות - מסעי.
ספר "אור המאיר" (לר' זאב וולף מז'יטמיר, פרשת יתרו, ד"ה לכם החיוב), אחד מתלמידי המגיד ממעזריטש, מדריך אותנו שאדם צריך לחיות כל הזמן חיי אמונה, כל הזמן לזכור את ריבונו של עולם ובכל מאורע שקורה לאדם לראות את דבר ה' המדבר אליו. הרי כל המציאות היא מציאות של בריאה אלוקית ושל דבר ה'. גם כשאדם שומע דיבורים של סתם אנשים ברחוב הוא צריך להתבונן מה אפשר ללמוד מזה לעבודת ה', לא יתכן שהוא שמע דברים בעלמא, ודאי שזה בא ללמד את האדם לימוד כלשהו. כמו שאומר הפסוק: "וַיָּשֶׁב מֹשֶׁה אֶת דִּבְרֵי הָעָם אֶל ה'" (שמות יט, ח), 'דברי העם' כוונה להמון העם, ואת כל הדברים האלה שמשה היה שומע הוא היה מעלה אל ה'. משה רבנו הוא הדעת, בכל אחד מישראל יש בחינה של דעת ועם כוח הידיעה הזה כל אחד צריך להתבונן בכל דבר שהוא פוגש וצריך לראות מה ריבונו של עולם מדבר אליו מתוך המאורע הזה.
גם בפרשה שלנו רואים את הרעיון הזה. הפסוק הראשון בפרשה הוא: "וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה'" (במדבר ל, ב), ו"אור המאיר" מפרש את המילים: "וידבר משה", שכל תלמיד חכם בכל דור ודור כביכול נקרא משה ובעיקר ראשי העם כמו שאומרת הגמרא: "משה שפיר קאמרת" (שבת קא, ב. סוכה לט, א. ביצה לח, ב), בכל אחד מישראל יש בחינת הדעת שהייתה למשה, ועל ידי הבחינה הזאת אפשר לראות מה ציווה ה' בכל דבר ודבר, "זה הדבר אשר ציווה ה'". 'אשר ציווה' מלשון של צוותא, חיבור, את הדיבור הזה צריך לצוות ולחבר אל ריבונו של עולם, לדעת וללמוד מה ריבונו של עולם רוצה מאיתנו. זה יסוד גדול. אם אדם קונה את הקניין הזה, קניין האמונה, חייו הם חיים של אמונה והוא רואה בכל מקום ובכל דבר את ריבונו של עולם. הוא כל הזמן לומד, כל דבר שהוא פוגש מלמד אותו, מקדם אותו והוא עולה במעלות הקודש.
אומרת התורה: "אִישׁ כִּי יִדֹּר נֶדֶר לַה' אוֹ הִשָּׁבַע שְׁבֻעָה לֶאְסֹר אִסָּר עַל נַפְשׁוֹ לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ" (במדבר ל, ג), ו"אור המאיר" מבאר את הפסוק על פי נדרו של דוד המלך: "אשר נשבע לה' נדר לאביר יעקב, אם אבוא באהל ביתי... עַד אֶמְצָא מָקוֹם לַה'" (תהילים קלב, ב-ה), דוד המלך נדר שכל דבר ודבר הוא יחבר אל ריבונו של עולם. זה הסבר הכפילות בפסוק "אִישׁ כִּי יִדֹּר נֶדֶר לַה' אוֹ הִשָּׁבַע שְׁבֻעָה לֶאְסֹר אִסָּר עַל נַפְשׁוֹ", אדם צריך לידור נדר שתמיד הוא יראה את ריבונו של עולם בכל דבר, ומי שלא יכול לעמוד בזה שלפחות ישבע שבועה לאסור איסר - שהוא אוסר על עצמו לעשות מעשים לא ראויים. כלומר לא מדובר רק על נדרים ושבועות אלא יש כאן מבט כללי, מסר כללי - אדם צריך לחיות כל הזמן חיי אמונה.

האחריות על הסביבה
רעיון זה ניתן ללמוד גם מסיום הפרשה. בסוף פרשת מסעי אנו לומדים הדרכה למי שמחויב גלות. חז"ל אומרים שתלמיד שגלה מגלים רבו עימו (מכות י, א), ולומדים זאת מהמלה: "וָחָי" (דברים ד, מב), התלמיד צריך לחיות בעיר המקלט ותלמיד שלומד תורה ללא רבו - חייו אינם חיים. לכן מגלים את רבו עימו לעיר המקלט! התורה זה חיים, בלעדיה אי אפשר לחיות. מי שהרג בשוגג צריך להיות בעיר המקלט עד מות הכהן הגדול, וחז"ל מבארים (מכות יא, א) שהקשר למות הכהן הגדול הוא שלכהן הגדול יש אחריות על כל ישראל, ומי שהרג בשגגה זה קשור גם לכהן הגדול. הגמרא מספרת על רבי יהושע בן לוי שבתוך י"ב מיל מהמקום שהוא גר אריה טרף בן אדם. רבי יהושע בן לוי היה רגיל לראות את אליהו הנביא כל יום – והנה במשך שלושה ימים אליהו לא התגלה אליו (שם). ולא מובן: מה רבי יהושע בן לוי אשם שהאריה טרף? אלא שלא יכול להיות שבסביבתו של רבי יהושע בן לוי יפגע מישהו, הוא צריך להיות במדרגה כזאת שכל הסביבה כולה מוגנת בזכותו, ואם קרה שלא הייתה הגנה מלאה יש לו אחריות על כך ואליהו לא מתגלה אליו. ניתן ללמוד מכך שעל כל אדם יש אחריות, בייחוד יש אחריות לבני תורה שהם בבחינת כהנים (נדרים סב, א), ובני תורה גדולים צריכים להיות כמו כהנים גדולים - יש להם אחריות שלא יקרו אסונות בסביבתם, יש להם אחריות על כל הסביבה.

השראת השכינה - סיבת הקדושה
כעת אני רוצה לעסוק בענייני דיומא, ענייני שלושת השבועות. חז"ל אומרים לנו (תענית כו, א) שחמישה דברים אירעו את אבותינו בי"ז בתמוז, ואחד מהם הוא שנשתברו הלוחות בגלל חטא העגל. מסביר ה"משך חכמה" (שמות לב, יט) שמשה רבנו שבר את הלוחות כי הוא ראה שישראל עדיין לא הגיעו למדרגה של אמונה טהורה בריבונו של עולם והם זקוקים למשהו מגושם כדי להיות מחוברים דרכו אל ריבונו של עולם. משה רבנו חשב שגם אם הוא ישרוף את העגל ישראל יאמינו בלוחות ויחשבו שבלוחות יש כוח רוחני ואלוקי שאם מתקשרים איתו באות כל הישועות, השפע והברכה. לכן משה שבר כדי להודיע שאפילו הלוחות, לוחות הברית שכתובות באצבע אלוקים - לא בהם מאמינים אלא בריבונו של עולם, וצריך לזכור לפנות אל ריבונו של עולם שהוא מעל הכול ולא לשום אמצעי, אפילו לא לאמצעי שהתקדש, כי עדיין הוא רק אמצעי. משה שובר את הלוחות, כדי ללמד להאמין אמונה שלמה וטהורה רק בריבונו של עולם, וכשרואים דבר קדוש צריך לזכור שהקדושה היא השפע האלוקי שנמצא בו והדבר עצמו הוא רק כלי הוא רק אמצעי.
ממשיך ה"משך חכמה" ואומר שכשבית המקדש היה בקדושתו השלמה, אם היה נכנס ביום הכיפורים אל קודשי הקודשים כהן גדול שלא היה ראוי לעשות את העבודה, אם הוא לא היה במדרגה הנכונה, נשמתו הייתה מסתלקת ממנו והיה צריך לגרור אותו בשלשלות של ברזל החוצה. אך כשקדושת בית המקדש נסתלקה - טיטוס נכנס עם זונה לבית קדשי הקדשים ולא קרה לו דבר! (גיטין נו, ב) איך יכול להיות שלא קרה לו כלום? הרי הוא היה במקום של שיא הקדושה, מקום השראת השכינה, איך זה שלא ארע לו דבר?! התשובה היא כי השכינה הסתלקה משם. המקום היה קדוש בגלל השכינה, כל הקדושה שהייתה במקדש היא בגלל השכינה ששרתה בו וזה לא שעצם המקום קדוש. צריך לזכור את העניין הזה, לדעת להאמין בריבונו של עולם ולא להאחז בשום אמצעים, אפילו אמצעים כביכול קדושים, לדעת לטהר את המחשבות ולהישאר בקדושה העליונה. הטבע של בני האדם הוא שהם מתרגלים לעבוד את ה' דרך אמצעים, ואז הם שוכחים את המטרה ומתחברים אל האמצעי. הרמב"ם אומר שזה שורש כל העבודה זרה (הל' עבודה זרה א, ב) - הוא אומר שהעבודה זרה התחילה מכך שבני אדם עשו פסלים וצורות כדי לעבוד את ה' דרכם, ובמשך הזמן הם שכחו שהפסלים הם כדי לעבוד את ה' והם התחילו לעבוד לפסלים, שכחו את המטרה ואחזו באמצעי. מזה צריך זהירות גדולה, כי אכן כל הורדה והגשמה של האמונה זו בחינה של עבודה זרה.

קביעות של עליה
בי"ז בתמוז גם בטל התמיד. המהר"ל (נתיב אהבת הרע, א) מביא מדרש (מובא בהקדמת עין יעקב) שדן מהו הכלל הגדול בתורה:
בן זומא אומר: מצינו פסוק כולל יותר והוא "שמע ישראל". בן ננס אומר: מצינו פסוק כולל יותר "ואהבת לרעך כמוך". שמעון בן פזי אומר: מצינו פסוק כולל יותר והוא "את הכבש האחד תעשה בבוקר". עמד רבי פלוני על רגליו ואמר: הלכה כבן פזי, דכתיב: "ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן וכן תעשו".
בן זומא אומר כלל נפלא: "שמע ישראל" - זה כלל גדול בתורה. השורש של כל עבודת ה' הוא שאדם מקבל עליו עול מלכות שמים. בא בן ננס ואומר: יש כלל עוד יותר גדול: "ואהבת לרעך כמוך". למה זה כלל יותר גדול? הרי "שמע ישראל" הוא הכלל הכללי, והפסוק "ואהבת לרעך כמוך" כביכול פרטי עוסק רק בבין אדם לחברו, וצריך הסברים ותירוצים איך גם בין אדם למקום נכנס בתוך הפסוק הזה. המהר"ל מסביר שמשמעות הפסוק 'ואהבת לרעך כמוך' הוא כי גם בך וגם בחבר שלך יש נשמה אלוקית, הצד המשותף הוא האלוקי וזו הסיבה שצריך לאהוב אחד את השני, כי בכל אחד יש ניצוץ אלוקי ונשמה אלוקית. הוי אומר, שבעצם "ואהבת לרעך כמוך" מלמד אותנו שהאדם הוא אלוקי, וזה כלל גדול בתורה. אדם צריך להכיר את עצמו, לדעת שהמהות שלו היא אלוקית, יש בו נשמה אלוקית ועניינו הוא לממש את הכוחות שלו, להיות מה שהוא. ומהותו של האדם זה לקיים תורה ומצוות.
בא בן פזי ואומר שיש כלל עוד יותר גדול: 'את הכבש האחד תעשה בבוקר', ובא ר' פלוני, נעמד על רגליו, ואומר שהלכה כבן פזי. צריך להתבונן, למה זה כלל גדול בתורה יותר מהכללים הקודמים? אלא המסר בכלל הזה הוא הקביעות. עבודת ה' צריכה להיות בקביעות, בהתמדה, ברציפות, בשקידה בלי הפסקות. "אֶת קָרְבָּנִי לַחְמִי לְאִשַּׁי רֵיחַ נִיחֹחִי תִּשְׁמְרוּ לְהַקְרִיב לִי בְּמוֹעֲדוֹ" (במדבר כח, ב), הלשון 'תשמרו' צריכה הסבר, כי פירוש המילה לשמור היא לא לעשות דבר רע, 'כל הישמר, פן ואל אינו אלא בלא תעשה' (עירובין צו, א ועוד), אבל כאן מדובר על קרבן תמיד שהוא מצוות עשה, אז מה פירוש 'תשמרו'? קרבן תמיד זה קרבן שעניינו הוא לקדם את עם ישראל באופן מתמיד, עולָה ועוד עולָה ועוד עולָה, להיות כל הזמן במהלך של עליה. אם אין מהלך של עליה ממילא יש מהלך של ירידה, אין מצב ביניים. יש באדם כוח נפשי שכל הזמן מושך אותו למעלה ויש גם כוח הפוך שמושך אותו למטה אל הגשמיות, אל התאוות ואל היצרים - ואם לא עולים יורדים. העליה היא שמירה מפני הירידה, לשמור על המצב של עליה מתמדת. "אֶת קָרְבָּנִי לַחְמִי לְאִשַּׁי רֵיחַ נִיחֹחִי תִּשְׁמְרוּ לְהַקְרִיב לִי בְּמוֹעֲדוֹ", תמיד צריך להיות מהלך של עליה.

בקרבן התמיד יש עוד נקודה מרכזית - קרבן התמיד בא על ידי כלל ישראל, כל ישראל יחד מביאים קרבן אחד והוא מאחד את כל ישראל. זה קרבן עם משמעות עצומה, כלל ישראל מביאים קרבן ועל זה היה מאבק קשה מאוד בין החכמים ובין הצדוקים (מנחות סה, א). הצדוקים אמרו שהפסוק: "אֶת הַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד תַּעֲשֶׂה בַבֹּקֶר" (שמות כט, לט) הוא בלשון יחיד, ופירושו של דבר הוא שאפשר להביא קרבן תמיד פרטי, אדם יכול לקחת קרבן מכספו ולקיים את מצוות קרבן תמיד. חכמים אמרו שקרבן התמיד צריך להיות מהשקלים, מכלל ישראל, אי אפשר להביא את קרבן התמיד מאדם פרטי כי הקרבן חייב להיות מכל ישראל. היה זה מאבק חריף שהוכרע באחד בניסן, ועל זה חכמים קבעו במגילת תענית שמונה ימים שבהם לא מספידים ולא מתענים. אנחנו נוהגים היום שלא לומר תחנון כל חודש ניסן. המנהג הזה מתחיל ממגילת תענית וזו הסיבה לשמונת הימים הראשונים. אחר כך היה עוד מאבק בין החכמים לצדוקים על הזמן של חג השבועות, כשהמאבק הוכרע נקבע שלא מתענים מהשמיני של חודש ניסן עד אחרי החג, חג הפסח, ומכיוון שברוב החודש כבר לא מתענים אנחנו נוהגים בכל חודש ניסן לא לומר תחנון. היה מאבק חריף ועקרוני מאוד ממה בא קרבן התמיד, עד שחכמים ניצחו וקרבן התמיד בא דווקא מכלל ישראל. כלומר, בקרבן הזה יש עוצמה מיוחדת של כלל ישראל. זה כלל גדול בתורה, כולנו, כלל ישראל ביחד עובדים את ריבונו של עולם. לא כל אחד עובד לבד, כל אחד הוא חלק מהכלל כולו ויש מציאות כזאת שכל הכלל כולו עובד כאחד. זה מבטא את היות ריבונו של עולם אחד ועם ישראל אחד "אתה אחד ושמך אחד ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ" (מנחה של שבת).

חשיבותו של התוכן הפנימי
לכאורה, למה בטל התמיד? את קרבן התמיד הקריבו יום אחרי יום עד שהגיע י"ז בתמוז של אותה שנה ואז בטל התמיד. הם עדיין הקריבו קרבנות ועדיין עבדו את ריבונו של עולם, אז למה בטל התמיד? הפסוק אומר: "לָמָּה לִּי רֹב זִבְחֵיכֶם" (ישעיהו א, יא), יש לפעמים מצב כזה שהקב"ה לא רוצה את הקרבנות כי הקרבנות לא באים מהמקום שהם צריכים לבוא. קרבן התמיד צריך לבטא את הדבקות הקבועה והמתמשכת של עם ישראל בריבונו של עולם - וזה לא היה המצב. הייתה עבודת קרבנות אך היא הייתה חיצונית. עבדו, התכוונו ברצינות, אבל ההתנהגות והמעשים של ישראל לא היו בדבקות לריבונו של עולם. להקריב קרבן זה לא מספיק. הם שמרו על החיצוניות ושכחו את העיקר, את היסוד, את השורש, את הדבקות בריבונו של עולם.
כמו קרבן התמיד כך גם התפילות, חז"ל אומרים שאת התפילות תיקנו כנגד הקרבנות (ברכות כו, ב), והקב"ה אומר: "גַּם כִּי תַרְבּוּ תְפִלָּה אֵינֶנִּי שֹׁמֵעַ" (ישעיהו א, טו), בני ישראל מרבים תפילה! עומדים, מבקשים, מתחננים, מוסיפים בכל ברכה וברכה בקשות על גבי בקשות - והקב"ה אומר: "אֵינֶנִּי שֹׁמֵעַ". למה? למה הקב"ה לא שומע - מפני שאין כיסוי לבקשות האלו. מבקשים מהקב"ה ולא מתאמצים, לא עובדים את הקב"ה בכל מערכות החיים, בכל המציאות ובכל הדבקות. אסור לעבוד את ריבונו של עולם רק בחיצוניות, רק באמצעים, רק בכלים. צריך לעבוד בעמקות, בפנימיות ומתוך הנשמה - וכמובן שאז גם ההתנהגות מתאימה. באמת, כשהרבה מתפללים בכל הלב הקב"ה מקשיב. חז"ל אומרים לנו (ברכות לב, ב) שמיום שחרב בית המקדש ננעלו שערי תפילה, ולומדים זאת מהפסוק: "גַּם כִּי אֶזְעַק וַאֲשַׁוֵּעַ שָׂתַם תְּפִלָּתִי " (איכה ג, ח), אבל הגמרא שם ממשיכה ואומרת שאף על פי ששערי תפילה ננעלו - שערי דמעה לא ננעלו. אם בוכים, אם זה אמיתי והתפילה באה מעומקא דליבא, שערי דמעה לא ננעלו, וזה נלמד מהפסוק: "שִׁמְעָה תְפִלָּתִי ה' וְשַׁוְעָתִי הַאֲזִינָה אֶל דִּמְעָתִי אַל תֶּחֱרַשׁ" (תהילים לט, יג). דמעה הרי רואים ולא שומעים, הקב"ה רואה את הדמעה - אך הפסוק אומר ' האזינה דמעתי', זאת אומרת שאנו מבקשים שהקב"ה יראה את הדמעה אך גם יאזין לה ויענה לה. זאת הבקשה, והתפילה הבאה מעומקא דליבא פותחת את שערי התפילה ונכנסת פנימה.
כמו שאמרנו מקודם, בניין בית המקדש זו לא מסגרת חיצונית, גם אם עובדים שם זה לא מספיק, צריך דבקות פנימית. הדבקות הזאת צריכה לבוא לידי ביטוי בעבודת בית המקדש, בקרבנות, בתפילה, וכשהתפילה היא ביטוי אמיתי של דבקות האדם בריבונו של עולם, דבקות של עם ישראל בריבונו של עולם - אז כמובן שהתפילה נשמעת והיא מתקבלת. הגמרא אומרת (ברכות לב, ב) שמיום שחרב בית מהקדש נפסקה חומת ברזל בין ישראל לאביהם שבשמים, מי יצר את החומה הזאת "עֲוֹנֹתֵיכֶם הָיוּ מַבְדִּלִים בֵּינֵכֶם לְבֵין אֱלֹהֵיכֶם" (ישעיהו נט, ב), אנחנו עשינו, עם ישראל יצר את החומה הזאת. כבר הזכרנו שלרבי יהושע בן לוי היו מפגשים קבועים עם אליהו הנביא, ובמסכת סנהדרין מסופר (צח, א) שפעם הוא שאל את אליהו מתי יבוא המשיח, ואליהו שלח אותו לשאול את המשיח בעצמו ואמר לו היכן המשיח נמצא. הלך רבי יהושע בן לוי ושאל את המשיח מתי הוא בא - והמשיח השיב לו שהוא בא היום. חיכה רבי יהושע אך המשיח לא הגיע, וכאשר רבי יהושע פגש את אליהו שוב הוא אמר לאליהו שהמשיח שיקר! המשיח אמר שהוא יבוא היום והוא לא בא! השיב לו אליהו הנביא שהמשיח אמר היום - "הַיּוֹם אִם בְּקֹלוֹ תִשְׁמָעוּ" (תהילים צה, ז), המשיח יכול להגיע אפילו היום, אם בקולו תשמעו. זאת אומרת, שאנחנו מבקשים מריבונו של עולם שיבנה בית המקדש, מתחננים ובוכים לפניו, אך הקב"ה אומר לנו שאין צורך לבקש ולהתחנן – צריך פשוט לשמוע בקולו של הקב"ה לעבוד אותו בשלמות, ואז המשיח יגיע, הגאולה תהיה, בית המקדש יבנה. צריך לבנות את בית המקדש הפנימי וזו עבודה של כל אחד ואחד מאתנו.

הדרישה מאתנו בימים האלה
זה עניינם של הימים האלה, כמו שאמרנו, לא מספיק שאדם לא מסתפר, לא מתחתן ונזהר בשאר דיני האבלות. צריך לשמור על כל הדינים החשובים האלו, אך הם לא העיקר. העיקר הוא עבודת ה' חדשה ועמוקה במיוחד בימים האלה. התחושה של חיסרון בית המקדש צריכה להיות עמוקה יותר, כואבת יותר ומחייבת שכל אחד מצידו יעשה את המירב האפשרי כדי לקדם את הגאולה. ואנחנו לא יודעים כמה עוד חסר כדי להגיע לקיום של "הַיּוֹם אִם בְּקֹלוֹ תִשְׁמָעוּ". זה עניינם של הימים האלה.
יש לנו עשרה ימים עד אחרי תשעה באב, וכל הזמן אנחנו מתפללים שהיום הזה יהפוך ליום ששון ושמחה. אלו עשרת הימים האחרונים של הזמן, לא קל לשקוד בימים האלה אחרי המאמץ של כל הזמן, יכולים לחוש לאות מסויימת - זאת לא לאות מוצדקת. פעם תלמידים היו מגיעים בראש חודש אייר ונשארים עד אחרי תשעה באב - אז אולי היה ניתן להצדיק את התחושה של לאות ועיפות לקראת הסיום. אך עכשיו, שכל כך הרבה פעמים נוסעים במהלך הזמן - אין לכך הצדקה, ובכלל צריך היה לבטל את בין הזמנים. בכל אופן, אם מרגישים איזו לאות צריך להתגבר עליה ואז השכר הוא כפל כפלים כי ככל שיותר קשה כך השכר גדול יותר. להפוך את עשרת הימים האלה לימים של לימוד נפלא. אני רוצה לספר לכם שאתמול בערב שבת, בשעה ארבע וחצי אחר הצהריים קיבלתי טלפון, אחד התלמידים אמר לי שאני צריך לבוא עכשיו לבית המדרש ולראות שיש ארבעים תלמידים שלומדים עכשיו. יום שישי אחר הצהריים! זה עשה לי את כל השבת, מאוד שימח אותי, ואם היו שישים הייתי עוד יותר שמח. אני בטוח שגם האחרים חלילה לא התבטלו, הם היו עסוקים במצוות... ועדיין... אני מזרז למזורזים, אני לא מדבר כאן על חבורה שלא רוצה, אלא על חבורה שרוצה ומעוניינת, ואותכם אני מזרז. חזק ואמץ, שנסיים את הזמן הזה בסימן של עלייה ונתרום את כל מה שאפשר, את כל חלקנו כדי שיבנה בית המקדש במהרה בימינו.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il