בית המדרש

  • מדורים
  • רביבים
לחץ להקדשת שיעור זה

סודו של יום הכסה

ראש השנה הוא החג היחיד שנחגג במשך יומיים גם בארץ ישראל, מפני האור הגדול הגנוז בו , ביום הראשון מכוונים להמליך את ה' על כלל העולם, וביום השני מבקשים שהכלל יתגלה גם בפרטים , נשים שמביאות ילדים קטנים שמפריעים לתפילה בבית הכנסת, צריכות לבקש מחילה מכל שאר הנשים , באיזה אופן ניתן לרחוץ בחמים ביום טוב , עצה לרופאים ולחולים השואלים אותם, בעניין צום יום הכיפורים

undefined

הרב אליעזר מלמד

תשרי תשע"ד
9 דק' קריאה
יום טמיר ונעלם
יום טמיר ונעלם הוא ראש השנה. הוא היום שבו בורא ה' את השנה החדשה, ומעניק חיים חדשים לכל ברואיו. שורשו בעליונים, מעבר לזמן ולמקום, ועל כן ענייניו של יום זה נסתרים, ומתגלים קמעה קמעה.
לכן הוא גם נקרא "כסה" - "תקעו בחודש שופר בכסה ליום חגנו, כי חוק לישראל הוא משפט לאלוקי יעקב" (תהילים פא, ד). הדבר בא לידי ביטוי בכך שהוא חל בראש חודש, שבו הלבנה המכוסה מתחילה להתגלות (ר"ה ח, א).

יומיים של ראש השנה
היות ראש השנה יום נעלם מתבטאת גם בכך שבפועל, בעת שהיו מקדשים את החודשים על פי עדים, לא היו יכולים לדעת מלכתחילה אימתי הוא יחול. האם יבואו העדים ביום הראשון או ביום השני. ומחמת הספק, כבר מתחילת היום הראשון היו צריכים לשמור על כל הלכות יום טוב. אם הגיעו העדים למחרת, התברר שנהגו כהלכה. ואם לא הגיעו עדים, התברר שרק היום שלמחרת יהיה ראש השנה. ורק בירושלים ידעו אימתי הגיעו העדים, ואם הגיעו ביום הראשון היו פטורים מלשמור את היום השני. אולם בכל רחבי הארץ, שלא ידעו אימתי באו העדים, היו צריכים לקיים תמיד את ראש השנה במשך יומיים.
וגם לאחר שבטל בית הדין שמקדש חודשים על פי עדים, תיקנו חכמים שימשיכו לקיים את ראש השנה במשך יומיים. כלומר, כמו שנוהגים בחוץ לארץ לגבי שאר החגים, כך נוהגים לגבי ראש השנה בארץ ישראל.
כמו בכל התורה, הצד ההלכתי תואם את הצד הרוחני. בארץ ישראל הקדושה מתגלה יותר, ולכן קדושת החגים יכולה להתגלות בה ביום אחד, אבל הנמצאים בחוץ לארץ נצרכים ליומיים כדי לקלוט את קדושתם. משל לפנס, שכאשר הוא מאיר למקום קרוב אורו חזק וממוקד בשטח קטן, וכאשר הוא מאיר למקום רחוק אורו חלש ומתפזר על שטח גדול. אבל ראש השנה שהוא יום טמיר ונעלם, אפילו בארץ ישראל נצרכים ליומיים כדי לקלוט את אורו.

כוונות היום הראשון והיום השני
עיקר עניינו של ראש השנה שנזכור את ה' אלוקינו ונקבל עלינו את מלכותו. ועל כך מכוונות תפילות ראש השנה, שמלכות ה' תתגלה על ישראל עמו ועל ציון משכן כבודו, עד שכל אשר נשמה באפו יאמר "ה' אלוקי ישראל מלך ומלכותו בכל משלה", ועל ידי כך העולם כולו יזכה לברכה ושלום.
ואף שגם ביום השני כבוד שמיים וכבוד ישראל צריכים להיות במוקד המחשבות והתפילות שלנו, אפשר לומר שביום השני שתיקנו לנו חכמים אנו מתפללים שכל הרעיונות הגדולים הללו יתגלו גם בחיים הפרטיים שלנו, שגם אנחנו נזכה להיות שותפים בגילוי כבוד ה' בעולם, וכל הברכה שה' ישפיע לנו תהיה כדי שנתחזק בזה.

יום הזיכרון
בתפילה ובקידוש נקרא ראש השנה "יום הזיכרון", משום שביום זה זוכר ה' את ברואיו ובורא להם חיים חדשים לשנה הבאה, שכן אצל ה' זיכרון הוא פקידה והענקת חיים. וכדי שהברכה תגיע למי שראוי לקבלה, ה' מחשב ביום זה את חשבון עולמו, ודן כל עם ועם ככלל וכל אדם ואדם כיחיד.
כנגד זה גם אנחנו צריכים להתעורר לזיכרון החשוב והיסודי ביותר עבורנו, הוא זיכרון האמונה בה' בורא העולם, ולקבל מתוך כך את מלכותו.

יום תרועה
ראש השנה נקרא בתורה "יום תרועה" (במדבר כט, א). לעומת התקיעה שמבטאת שמחה ויציבות, התרועה רומזת לשברון, חרדה, בכי ושידוד מערכות. וכן תרגם אונקלוס: "יום תרועה" - "יום יבבא". וכן נאמר: "תרועם בשבט ברזל, ככלי יוצר תנפצם" (תהילים ב, ט), תרועם - לשון תשברם.
וכן מצינו שציווה ה' את ישראל במדבר שכאשר יצטרכו להתכנס יחד יתקעו תקיעה בחצוצרות, שהתקיעה מבטאת שמחה והתכנסות. וכאשר יצטרכו לצאת למלחמה או לעזוב את המקום שבו חנו ולנדוד למקום אחר, יריעו תרועה בחצוצרות (במדבר י, א-ז). כי התרועה מבטאת שבר ובכי על מה שהסתיים ולא הושלם, וחרדה לקראת השלב הבא. ואם כך בעת שעוברים ממקום למקום, על אחת כמה וכמה שגדולה החרדה בראש השנה, בעת שהחיים שקצב ה' לשנה הקודמת כבר הסתיימו, והחיים של השנה החדשה עוד לא נקצבו, ועדיין לא נקבע מי יחיה ומי ימות, מי בנחת ומי בייסורים. והכול תלוי בדין, שלפי מעשי האדם יקצוב ה' חיים לכל חי בשנה הבאה.
אמנם נצטווינו להקיף את התרועה בתקיעות שרומזות ליציבות ושמחה, שלפני כל תרועה ואחריה תוקעים תקיעה, מפני שלאחר הכול, גם הדין והיסורים מכוונים לטובה ולתיקון. ולכן מצווה לכבד את ראש השנה בבגדים נאים ולנקות לכבודו את הבית, ולערוך בו סעודות טובות, אלא שלא יאכלו כדי שובעם כדי שלא יקלו ראש ותהיה יראת ה' על פניהם (שו"ע תקצז, א).

סימן טוב
הואיל ויום קדוש זה הוא ראש השנה, כלומר הראש של השנה, כל מעשה, דיבור ומחשבה שבו משפיעים על כל השנה. וזהו שאמרו חכמים "סימן מילתא הוא" (כריתות ו, א), כלומר יש משמעות לסימנים, שאם יעשו סימן של ברכה בתחילת השנה יש לקוות שהברכה תימשך כל השנה. ולכן אמרו חכמים שטוב לאכול בסעודת ראש השנה מאכלים שיש בהם סימן טוב לכל השנה. וכן נוהגים כל ישראל לעשות בסעודת ליל ראשון של ראש השנה, ורבים נוהגים לעשות כן גם בלילה של היום השני.
כמו כן צריך כל אדם להתאמץ שלא לכעוס ולהצטער בראש השנה, אלא ישמח ויבטח בה' שיקבל תשובתו. ולא יתקוטט בראש השנה עם חבריו ולא ידבר עליהם רעות, אלא ירבה באהבה עמהם וידון אותם לכף זכות, ועל ידי כך יזכה לשנה טובה.

הבאת ילדים לבית הכנסת
מצווה להביא לבית הכנסת ילדים שהגיעו לחינוך, היינו ילדים שכבר יכולים להתחיל להתפלל, לשמוע שופר ולענות אמן על קדיש וברכות. גיל החינוך הממוצע הוא כחמש או שש.
אמנם גם לפני כן יש ערך מסוים בהבאת הילד לבית הכנסת למשך זמן קצר, ובתנאי שאביו מקפיד שישב בשקט ולא יפריע לשאר המתפללים. אבל מגונה מאוד מנהגם של מי שמביאים תינוקות לבית הכנסת, וכדי שלא יפריעו נותנים להם שקיות של חטיפים שונים, ומבזים בכך את קדושת בית הכנסת ומפריעים לכוונת התפילה. ואין בזה שום ערך של חינוך, אלא להפך - הם מרגילים את התינוקות לבזות את בית הכנסת ואת התפילה. בנוסף לכך הם עושים לעצמם סימן רע לכל השנה, שכפי שהם לא התחשבו בכבוד בית הכנסת והתפילה ובכבוד חבריהם, כך גם יתייחסו אליהם בשמיים.

תפילת הנשים
נשים חייבות בתפילה. יש אומרים שהכוונה שחייבות להתפלל עמידה של שחרית, ויש אומרים שחייבות להתפלל גם עמידה של מנחה. ולכל הדעות חייבות גם לומר את ברכות השחר. ואף שבכל השנה הרוצה להקל ולהתפלל תפילת עמידה אחת ביום רשאית, בראש השנה ויום הכיפורים טוב להתפלל עמידה של שחרית, מוסף ומנחה. כמו כן טוב בכל השנה לומר בכל יום גם פסוק ראשון של קריאת שמע.
והמהדרת לומר את כל תפילות הימים הנוראים תבוא עליה ברכה. ואף שנשים פטורות מתפילה במניין ובבית הכנסת, יש בכך הידור וזכות.
אבל בזמן שיש לאישה ילדים קטנים לטפל בהם, לכתחילה תישאר בבית. ואם יקשה עליה לכוון בתפילת עמידה, תסתפק באמירת ברכות השחר. ואשרי חלקה, שהטיפול בילדים הוא תפילתה. ואין סימן טוב יותר לשנה כולה מאשר לטפל בילד קטן בנחת ובשמחה. וכשם שה' מעניק חיים בראש השנה לכל חי, כך היא מטפלת בילד שלה ומעניקה לו חיים.
אמנם אם תרצה תוכל לתאם עם שכנתה, שבשעות מסוימות תשמור היא על ילדי שתיהן כדי שהשכנה תלך לבית הכנסת, ובשעות אחרות השכנה תשמור כדי שהיא תלך לבית הכנסת. אבל בשום אופן לא תבוא עם תינוק או ילד קטן לבית הכנסת. ותחשוב כל אחת, שאם כל אחת תבוא עם הילדים שלה לבית הכנסת, יהפוך בית הכנסת לגנון המוני, וצהלת הילדים ובכייתם יפרו את כוונת המתפללות והמתפללים. ואם זו שבאה עם הילד שלה סומכת על כך שרק בודדות יבואו עם הילדים לבית הכנסת, הרי שעליה לבקש סליחה ומחילה מכל הנשים שהבאת הילדים מפריעה להן. וגם תצטרך לבקש סליחה ומחילה מכל הנשים שנשארו בבית כדי שלא להפריע לתפילה, ובמיוחד תצטרך לבקש סליחה ומחילה מאותן הנשים שהתאמצו למצוא מי שישמור על הילדים שלהן, כדי שיוכלו לבוא לבית הכנסת. כללו של דבר, חבל להתחיל את השנה בסימן רע של חוסר התחשבות בכבוד הציבור וכבוד בית הכנסת והתפילה.

איסור הכנה מיום ראשון ליום שני של ראש השנה
יש להיזהר שלא להכין תבשיל או מאכל ולא לערוך את השולחן מיום טוב ראשון ליום טוב שני (שו"ע תקג, א). ובכלל זה אסור לשטוף את הכלים שהתלכלכו ביום הראשון כדי לאכול בהם ביום השני, אלא רק לאחר צאת הכוכבים, מותר לשטוף אותם לקראת סעודת ליל יום טוב שני. וכן אסור לערוך את השולחן לפני צאת הכוכבים.
כמו כן נכון להדליק נרות של יום טוב שני לאחר צאת הכוכבים, כדי שלא להכין מיום טוב ראשון ליום טוב שני. והמדליקה לפני בין השמשות יש לה על מי לסמוך, הואיל וגם באותה שעה יש קצת כבוד והנאה מהנרות.

עירובי תבשילין
השנה אנו זוכים לחיבור של ראש השנה לשבת, והרי אנו מתעלים מקדושת יום טוב לקדושת השבת. ותיקנו לנו חכמים שנניח לפני יום טוב עירוב תבשילין, שעל ידי כך נזכור את כבוד יום טוב ואת כבוד השבת.
ועל ידי כך יהיה מותר לנו לעשות ביום טוב כל הכנה שנדרשת לשבת. ובכלל זה מותר לבשל ולחמם תבשילים לקראת שבת. אלא שצריך להקפיד שהמאכלים שמכינים עבור שבת יהיו מוכנים לפני שקיעת החמה, כדי שבאופן עקרוני מה שמכינים ביום טוב יוכל להיאכל גם ביום טוב על ידי אורחים שאולי יבואו. וכן מותר ביום טוב לערוך את השולחן ולסדרו לקראת סעודת ליל שבת.
צריך להקפיד מאוד להדליק נרות שבת לפני השקיעה, בזמן הכתוב בלוחות, שכן שלא כמו בחג, בשבת אסור להדליק נר, ועוד לפני שקיעת החמה יש לקבל את השבת ולהתחיל להימנע מכל איסורי השבת.

היתר רחצה ביום טוב ושבת
השנה אנו זוכים לשלושה ימים קדושים רצופים, וזו הזדמנות נפלאה להעמקה והתעלות. אלא שמתעוררת בעיה כיצד מתרחצים בימים אלו. ותחילה יש להקדים:
מפני חששות שונים המלווים את הרחיצה, רבים נוהגים שלא להתרחץ ביום טוב. אבל בשעת הצורך מותר להתרחץ במים חמים שהתחממו בערב יום טוב, או במים חמים שהתחממו ביום טוב על ידי דוד שמש או שעון שבת. וזה ההבדל שבין שבת ליום טוב, שבשבת מותר לרחוץ במים פושרים אבל לא חמים, ואילו ביום טוב מותר לרחוץ במים חמים (עיין פניני הלכה שבת יד, ח).
ואמנם יש מחמירים וסוברים שדין יום טוב כדין שבת, וגם ביום טוב מותר להתרחץ בפושרים בלבד. ויש מחמירים וסוברים שאף בפושרים אסור להתרחץ בשבת ויום טוב. וכך נוהגים חלק מיוצאי אשכנז. אולם למעשה, העיקר כדעת רוב הפוסקים, שמקילים לרחוץ ביום טוב במים חמים. וכאשר הדבר גורם צער, כגון בראש השנה שנמשך יומיים או ביום טוב שסמוך לשבת, ראוי לנהוג כמקילים כדי לכבד את החג ולהתענג בו.
וכן בשבת, כאשר אדם סובל מכך שלא התרחץ, רשאי להתרחץ במים פושרים, היינו מים שאינו נהנה מחמימותם אבל מנגד גם אינו סובל מהיותם קרים.

המים החמים
מי שיש לו דוד שמש, יכול להתרחץ במים שהתחממו בו במשך החג. ומי שאין לו דוד שמש, יכול להפעיל את דוד המים החשמלי לפני החג. וכדי שלא יבזבז חשמל לריק, יחבר את הדוד לשעון שבת ויפעיל אותו למשך הזמן הנדרש בלבד.
שלא כמו בשבת, ביום טוב מותר לפתוח את ברז המים החמים גם כאשר המים שבדוד רותחים, וגם בשעה שגוף החימום החשמלי דולק, מפני שאין איסור בישול ביום טוב. אבל אסור להדליק ביום טוב את דוד המים החשמלי, מפני שהדלקתו נחשבת כהבערת אש, וכבר למדנו שאסור להבעיר ביום טוב אש חדשה (פניני הלכה מועדים ה, י).

הרחצה, הסבון והמרכך
מותר להשתמש בשבת וביום טוב בסבון נוזלי. אבל בסבון קשה או סמיך נהגו רבים להחמיר. והנוהגים להקל יש להם על מי לסמוך. סבון סמיך שאם מניחים אותו על משטח יתפשט לצדדים נחשב כנוזלי, ולכל הדעות מותר להשתמש בו, וגם כשיש ספק בדבר אפשר להקל (פ"ה שבת יד, ו).
מותר לחפוף ברכות את שיער הראש, וכן מותר להשתמש בשמפו ומרכך (נוזלי). וצריך להיזהר לחפוף ברכות, כדי שלא לתלוש שערות. וכאשר ברור שהחפיפה תתלוש אפילו שערה אחת - הרי היא אסורה. אבל אם אין ודאות שהחפיפה תתלוש שערות, אין בה איסור. וגם כאשר מוצאים שערות במקלחת, כל זמן שחפפו ברכות רבה, עדיין אין ודאות שתלשו שערות, מפני שהשערות הללו ניתקו ממקורן לפני כן, ועתה הן נשטפו במים.
אישה שיש לה שיער ארוך והיא רגילה לסורקו תמיד לאחר הרחצה, נכון שלא תשטוף את שערה בשבת או ביום טוב, כדי שלא תיכשל אחר כך באיסור תורה של סירוק (פ"ה שבת יד, ג). ומי שנצרכת מאוד לחפוף את ראשה, ויודעת בוודאות שלא תיכשל אחר החפיפה בסירוק, תוכל גם ביום טוב לחפוף את שערותיה. והעצה לכך להשתמש בעדינות במרכך.
עוד צריך להיזהר במשך חפיפת הראש והזקן, שלא לסחוט את השיער. סחיטה זו אסורה משום דש, משום שהיא מוציאה מהשיער מים וסבון שניתן להשתמש בהם להמשך הרחצה. אבל מותר לנגב את השיער במגבת, שהואיל ואין מעוניינים במים שיוצאים מהשיער ונבלעים במגבת, אין בזה איסור סחיטה (פ"ה שבת יד, ח).

דין חולים מסוכנים ליום הכיפורים
אזכיר שתי הלכות שיש להתכונן כדי לקיימן ביום הכיפורים:
חולה חייב בצום, ואפילו לשתות לשיעורים אסור לו. ואיסור זה הוא איסור תורה, מפני שכל השותה אפילו טיפה אחת עובר באיסור תורה. וכאשר יש חשש כלשהו שהצום יגרום למותו של החולה, מצווה שישתה ויאכל לפי צורכו.
כעיקרון הלכה זו מסורה לרופאים, אולם הבעיה היא שישנם רופאים רבים שמתוך חששנות יתר או מתוך זלזול במצווה מורים תמיד לכל חולה לשתות ולאכול ביום הכיפורים. ויש סבורים בטעות שאם יגידו לחולה לשתות ולאכול לשיעורים, כבר אין בכך איסור. אך האמת היא שגם שתייה או אכילה לשיעורים אסורה מהתורה, ורק לאחר שמצב החולה הוגדר כמסוכן והותר לו לאכול, אם הוא יכול, מוטב שיסתפק בשתייה ואכילה לשיעורים.
לפיכך על החולים לשאול בעניין זה רופא ירא שמיים. ואין יראת השמיים תלויה בהכרח בכיפה, אלא העיקר הוא שהרופא יהיה ישר ומוסרי ויכריע באחריות מרבית, הן כלפי קדושת הצום והן כלפי חיי אדם.

עצה טובה לרופאים ולשואלים אותם
רופא ירא שמיים שנמצא בספק, ישקול בעצמו מה היה עושה אם ביום הכיפורים היה נודע לו על חולה כזה שצם. אם היה מוכן לנסוע עשר דקות כדי לשכנע אותו לשתות ולאכול ולהצילו מספק סכנה, סימן שאכן יש כאן ספק סכנת נפשות ועליו להורות לחולה שלפניו לשתות ולאכול ביום הכיפורים. ואם למרות אחריותו כלפי חיי אדם לא היה מקדיש לכך נסיעה של עשר דקות, סימן שאין כאן ספק סכנה ועליו להורות לחולה לצום. עצה זו מועילה לרופא רגיל, שמצד אחד אינו עצלן, ומאידך אינו נחפז לבקר את חוליו.
עצה זו טובה גם לשואלים, שיכולים להציב דילמה זו בפני הרופא, ואם הרופא ישר, יוכלו לבחון האם יש בצום סכנת נפשות או לא.

נעילת הסנדל
בעבר נחלקו הפוסקים לגבי נעליים שאינן מעור, ורוב הפוסקים הורו להקל. אלא שמדובר היה בתקופה שבה לא ידעו להכין נעליים טובות מחומרים שאינם מעור. אבל בדורות האחרונים למדו להכין נעליים וסנדלים טובים מחומרים שונים, ובדור האחרון רגילים רבים מאוד ללכת בהם.
לפיכך, נראה למעשה שלפי כל שיטות הראשונים אסור ללכת בכל סוגי הנעליים והסנדלים שרגילים ללכת בהם בחוץ במקום שיש בו אבנים, גם אם אינם עשויים מעור. אבל מותר ללכת בנעלי בית מבד או בנעלי גומי פשוטות מאוד, שאין רגילים ללכת בהם בחוץ במקום שיש בו אבנים, מפני שמרגישים בהם את קושי הארץ.
ואף שנראה ברור שכך הלכה, ויש לשער שתוך דור כבר לא יהיה מי שיתיר נעליים או סנדלים שאינם מעור, מכל מקום, מכיוון שיש עדיין מקילים אין למחות ביד מי שרוצים לסמוך עליהם.
מתוך העיתון בשבע
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il