אצוטט שיעור שקראתי: בתורה נאמר כי עם כל קורבן המוקרב לה’, צריך להקריב מלח ... עוד נאמר בתורה כי אסור להקריב שאור ודבש. הרמב"ם מבאר כי ציוויים אלו באו אף הם כנגד דרכם של עובדי העבודה זרה, שהיו רגילים לשים במנחותיהם חמץ ולערב בהם דבש ולא היו מקריבים מלח בקורבנותיהם, "ומפני ש’עובדי עבודה זרה’ היו מקריבים שאור, ומלחלחים קרבניהם בדבש, וכן לא תמצא בדבר מקרבנותם מלח, מפני זה הזהיר האלוה מהקריב "כל שאור וכל דבש", וציוה בהתמדת המלח, "על כל קרבנך תקריב מלח" (שם)." השאלה היא איך ידע הרמב"ם שפעם בעבודה זרה לא היו שמים מלח בקורבנות והיו שמים דוקא דבש ושאור? האם יש לזה מקור כתוב כלשהוא?

לשואל שלום, חלק ממנהגי עבודה זרה המוזכרים ברמב"ם נהגו גם בזמנו (ראה למשל מורה נבוכים ג, מו), ועל חלקם היתה מסורת כתובה או בעל פה. בברכה נאמנה