שלום וברכה לכבוד הרב שליט"א! מפעם לפעם עולה לדיון ציבורי השאלה אודות הקמת ישוב יהודי על "קרקע ערבית פרטית",מבחינה מוסרית והלכתית. כמובן שמוסכם,שאם ישנם יהודים שהתיישבו בתום לב על קרקע כלשהי ובדיעבד,התברר שהיא שייכת לערבי כלשהו,אין לפנות,חלילה,את הישוב,אלא יש לפצות את בעל הקרקע. איני מתכוון להתייחס גם לצביעות ארגוני השמאל שמבקשים לפנות ישובים שאין עליהם אפילו תביעת בעלות! אני גם לא מתכוון להבין בשאלתי מה משתלם יותר מבחינה "פרגמטית",אלא מהי דעת ההלכה. ידועה אמרתו של הרצי"ה קוק זצוק"ל שלכתחילה אין להקים ישוב על קרקע פרטית,כי אין לנו מלחמה עם "מוחמד פרטי" או משהו בסגנון. איני יודע אם הרצי"ה אמר זאת כהדרכה "פרגמטית" ו"טקטית"{כלומר,להקים כמה שיותר ישובים בכמה שפחות זמן,מבלי להתעמת עם בג"ץ וכו’},או שמא אמר זאת כהדרכה אידאלית,מוסרית והלכתית. לכן,ברצוני לשאול את כת"ר: האם בכלל יש מושג כזה של "קרקע ערבית פרטית" בא"י? והאם מותר,מבחינה הלכתית,להתיישב על קרקע כזאת?{שוב,רק אם קיים מושג כזה}. כמובן שהשאלה אינה רק לגבי הערבים,אלא נוגעת לכל גוי שחי בא"י. לתשובת הרב אודה. יישר כוח!

אם ידוע על קרקע שנקנתה ע"י גוי כלשהו אין לעלות על הקרקע ללא פיצוי או הסכם עם בעל הקרקע. אמנם אם הקרקע רשומה כאדמת מדינה, של ירדן או של מצרים, אין צורך להתחשב בזה, כי אין זכות לשום מדינה בעולם על אדמות ארץ ישראל. מלבד אם אותה מדינה רכשה את המקום בכסף כמו אדמות של שגרירות זרה. ברור שהרצי"ה זצ"ל דיבר מצד האמת המוסרית ולא כגישה פרגמטית.