לאחרונה נתקלתי בספר עם ציורים המבאר ההלכות הקשורת לתספורת, השארת פיאות, גליוח וכו’. אני מעיין בספר ומוצא שהמחבר כותב כקביעה שאין עליה עוררין שאסור להתגלח בכל סוגי מכונות הגילוח. הוא מסביר שההיתרים שהיו פעם היו רלוונטיות עבור מכונות הישנות אך אין זה תקף לגבי מכונות המשווקות היום. כמה שידוע לי ישנם פוסקים המתירים גילוח עם מכונות גילוח בדגמים מסוימים, וביניהם מכון צומת. ומעניין מכון צומת, נוכחתי בשיעור בו הרב שם הצהיר שאין להתקין מעליות שבת בהכשר מכון צומת ומתוך כך נתן להבין שכל הכשרי מכון צומת פסולים בעיניו. השאלה איך מתייחסים לתופעה זו של זלזול בפוסקים "מבית מדרש אחר", האם נכון להחרים ולפרסם לגבי ספרי הלכה שאינם מתחשבים במגוון הדיעות בהלכה?

מתייחסים לזה בחומרה! כאשר מדובר בבית מדרש שהוא ראוי ומוכר בהכרעותיו ההלכתית - ו'צמת' הוא בוודאי כזה, הרי שאומנם רשאי אדם לחלוק על הכרעות אלה ולאמץ הכרעות אחרות - מחמירות יותר או קלות יותר, בהנחה שאף הן יוצאות מבית מדרש ראוי ומוכר - ואולם עליו לזכור שאלו ואלו דברי א-לוהים חיים ונהרא נהרא ופשטיה. זלזול בבית מדרש ראוי ומוכר הוא מעשה פסול בתכלית, מגונה ואסור. קדמונינו הורו לנו פעמים רבות על החובה לשמור על כבוד בתי המדרש החלוקים. לא זו בלבד שבית הלל כיבדו את בית שמאי, אלא שהם אף הקדימו את דברי בית שמאי לדבריהם (עירובין יג ע"ב); עקביא בן מהללאל הורה לבנו לא לשמר את דרכו אלא ללכת דווקא בדרכם של בני-פלוגתתו: עדיות פ"ה מ"ז - "בשעת מיתתו אמר לבנו בני חזור בך בארבעה דברים שהייתי אומר"; עורך המשנה - רבי יהודה הנשיא, שימר לדורות עולם דעות מיעוט: עדיות פ"א מ"ה - "ולמה מזכירין דברי היחיד בין המרובין הואיל ואין הלכה אלא כדברי המרובין, שאם יראה בית דין את דברי היחיד ויסמוך עליו", וכן הלאה וכן הלאה למאות ולאלפים בכל הדורות כולם. נזכור שמחלוקת היא אבן יסוד ותשתית בעולמה של הלכה. כך שנינו בתחילת מסכת חגיגה (ג ע"ב): "בעלי אסופות - אלו תלמידי חכמים שיושבין אסופות אסופות ועוסקין בתורה, הללו מטמאין והללו מטהרין, הללו אוסרין והללו מתירין, הללו פוסלין והללו מכשירין. שמא יאמר אדם, היאך אני למד תורה מעתה? תלמוד לומר כולם נתנו מרועה אחד א-ל אחד נתנן, פרנס אחד אמרן מפי אדון כל המעשים ברוך הוא... אף אתה עשה אזניך כאפרכסת וקנה לך לב מבין לשמוע את דברי מטמאים ואת דברי מטהרים, את דברי אוסרין ואת דברי מתירין, את דברי פוסלין ואת דברי מכשירין". בעל תרומת הדשן (פסקים וכתבים, סימן רלח) אף הגדיר כך את דרכה של תורה, וזאת אפילו ביחס למחלוקות של בן על אביו ותלמיד על רבו: "כך היתה דרכה של תורה מימי התנאים. רבינו הקדוש חלק בכמה מקומות על אביו ועל רבו רשב"ג. באמוראים, רבא היה חולק בכמה דוכתי על רבה, שהיה רבו... אשירי חולק בכמה דוכתין אמהר"ם שהיה רבו מובהק". אמת, אין לכחד ולהעלים את האמת שהיו דברים מעולם - שלילה ואף ביזוי לדעות [ולבעלי דעות] חולקות. כך התייחסותו של רבי יעקב עמדין לרבי יהונתן אייבשיץ, התייחסות חלק מה"מתנגדים" ל"חסידים", פרשיית הגט מקליווא ועוד. ואולם צריך לזכור שפרשיות אלה הותירו "שריטה" לא קלה בתולדות עם ישראל בכלל ובעולם הפסיקה ההלכתית בפרט, ולמפרע הכל מסכימים שלא היו אלה הנהגות ראויות. [ממו"ר הגר"א כהנא שפירא זצ"ל שמעתי לא פעם שההסתערות הבוטה של ר"י עמדין נגד ר"י אייבשיץ הייתה התחלה להידרדרות כבוד הרבנות בישראל! "העולם" אמר לעצמו: אם כך מדבר רב נגד רבם של קהילות אה"ו ... ]. עם זאת, ספק גדול אם "החרמה" היא הכלי הנכון. הנכון הוא להביע מחאה נמרצת על כל שמהלך בנתיב מבזה זה אשר מקומו לא יכירנו בבית המדרש. קיימת חובת מחאה. "והאמת והשלום אהבו" (זכריה ח, יט; תוספתא יבמות א, י) - "תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם: ריבוי של השלום הוא שיתראו כל הצדדים וכל השיטות, ויתבררו איך כולם יש להם מקום, כל אחד לפי ערכו מקומו וענינו" (הראי"ה קוק זצ"ל, עולת ראיה).