1. מה לעשות עם סדין שעליו יש ציורים של שמש וירח (מלאים)? 2. על פליז של חברת aztec יש ציור בצורת שמש שסימלה את אחד מאלילים אותו האיצטקים עבדו פעם, האם היום שהעבודה האלילית הזאת אבדה מן העולם צריך לפגום את הסמל? אם כן, עד כמה?

לשואל, שלום וברכה! 1. מותר להשתמש בסדין. מותר היה גם לקנות אותו, בפרט אם הוא מיוצר על ידי גויים, ויש מקום להתיר אף בסדין שנעשה על ידי ישראל. 2. אין צורך לפגום את הסמל שעל המעיל. הרחבה: סוגיה זו של צורות חמה ולבנה סבוכה ומסועפת, ולפיכך נאלצתי להרחיב בבירורה לעצמי. 1. איסור "לא תעשון אתי". הגמרא (עבודה זרה מג ע"ב וראש השנה כד ע"ב) אומרת שהפסוק "לֹא תַעֲשׂוּן אִתִּי, אֱלֹהֵי כֶסֶף וֵאלֹהֵי זָהָב לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם" (שמות כ, כ) מלמד שיש איסור גם בעשיית מה ש"אִתִּי", דמות שמשיו של הקב"ה במרום: חמה ולבנה כוכבים ומזלות. מהקשר הפסוק ניתן להבין שהאיסור הוא מחשש שדמויות אלה ישמשו לעבודה זרה, ואכן, הרמב"ם (הל' עבודה זרה פ"ג הי"א) והשולחן ערוך (יורה דעה סימן קמא סעיף ד) הביאו את הדין במסגרת דיני עבודה זרה, והרמב"ם אף כותב במפורש (הל' י שם): "לא תעשון אתי... כדי שלא יטעו בהן הטועים וידמו שהם לעבודה". אולם הריטב"א פירש שזהו עניין של כבוד שמיים, לא לעשות בארץ כדמות שמשיו (1). 2. כשנעשה על ידי אחרים - האיסור משום חשד. לאור הלכה זו שואלת הגמרא על מעשהו של רבן גמליאל, כיצד היו לו דמות צורות לבנה להראות אותם לעדים? ומשיבה הגמרא (בתירוץ הראשון) שאחרים עשו זאת עבורו. ואמנם גם במקרה כזה הורה שמואל שיש לטשטש צורה שעל טבעת חותם שנעשתה על ידי אחרים, אך זאת דווקא בחותם בולט, "משום חשדא". מה טיבו של החשד? רוב הראשונים פירשו שזהו חשד עבודה זרה, שמא מי שמחזיק בצורה סוגד לה, ולכן הדבר נאסר רק בחותם בולט, שיוצר פסלון קטן (2). אך הרא"ש פירש כנראה שהחשד הוא שהמחזיק בצורה זו גם עשה אותה ועבר על איסור העשייה (3). 3. האיסור והחשד במציאות ימינו. בימינו אין עובדים את השמש והירח, לפחות לא בסביבתנו התרבותית, וגם לא מקובל לתפוס אותם כישות רוחנית אלא כעצמים פיזיים חסרי דעת. מכל מקום, אין בכך כדי להפקיע את איסור התורה "לא תעשון אתי" כפי שפירשוהו חז"ל (וגם בימיהם האיסור נהג אפילו בצורות גרמי שמיים שלא היה מקובל כל כך לעובדם, כמבואר בגמרא לגבי שאר המזלות מלבד חמה ולבנה) (4). ברם, את האיסור מדברי חכמים מחמת חשד יש מקום לשקול לפי הנסיבות. כך כתב הריטב"א (ע"ז שם): "וצורת אדם שרגילין עתה לעשות האומנים בכלים הרי הן מותרין... דאי משום איסור עשיית פרצוף אדם, כיון שאחרים עשו לו - מותר, ואי משום חשדא דעבודה זרה, כבר הדבר ידוע שאין צורה זו נעבדת אפילו כשהיא כצורת יש"ו ימח שמו וזכרו כשהיא על הכלים וכדכתיבנא לעיל, ולא אמרו 'סמי עיניה דדין' אלא לפי שכיוצא בו היה נעבד בזמן ההוא ומשום חשדא". אמנם הרמ"א לא סבר כך, ופסק (סי' קמא סעיפים ג-ד) שגם דבר שלא מצוי כיום לעובדו, ולכן מי שמצאו מותר בהנאתו ואינו צריך לחשוש שמא עבדוהו, מכל מקום אסור להשהותו, משום החשד (ומקורו ברבנו ירוחם, כמבואר בדרכי משה שם). וכן פסק הש"ך (סק"ח): "לענין שהייה, דאסור משום חשדא, לא נפקא לן מידי במה שאין דרכן לעבוד, דמכל מקום כיון ששוהה אותם איכא חשדא שהוא עצמו קבלן לאליל ועבדן". ברם, כמה אחרונים התירו כדעת הריטב"א הנ"ל (5). בעניין זה יש להדגיש, שאמנם בדרך כלל גזירות חכמים אינן מתבטלות מאליהן כאשר מתבטל טעמן, אבל בנדון דידן אנו רואים כבר בחז"ל שהחריגו מהאיסור מצבים שבהם אין חשד (כגון ברבים ונשיא, כדברי הגמרא שם), ומכאן יש ללמוד גם למצבים נוספים שבהם אין חשד (כפי שהטעים ביביע אומר ח"ג יו"ד סי' ח אות ו). 4. טעמים נוספים להיתר: שיקול נוסף ומיוחד לגבי מצעים הוא שצורות שעל סדינים נחשבים "צורות מבוזות" (ע"ז מג ע"ב), כלומר, מי שיוצר צורה לעבודה זרה קובע אותה במקום מכובד ולא על מצעים ללינה (6). בפרט הדבר נכון לגבי מצעים של ילדים (שעליהם, מן הסתם, ציורי השמש והירח שאתה מדבר עליהם), מכיוון שדרכם להתלכלך. מחמת שיקולים אלה התיר ביביע אומר (הנ"ל) לקנות בובות עם צורת אדם, שגם הן נאסרו בגמרא מאותו טעם. והדברים קל וחומר לעניין צורת חמה ולבנה, מפני שלגבי צורת אדם יש אומרים שהשהייתם בבית היא איסור דאורייתא (תוס' ביומא נד ע"ב ור"ן על הרי"ף ע"ז יט ע"א: "נמצא פסקן של דברים" וכו'), מכיוון שהאדם דומה ל"שמשים שבמדור העליון" שעליהם הקפידה התורה יותר, מה שאין כן בציורי חמה ולבנה, שלכל הדעות השהייתן אסורה רק מדרבנן מפני החשד. ועוד, שכאן טעם נוסף להיתר בציור שאיננו בולט, כדלהלן. לענ"ד יש להעיר עוד, שגם על פי שיטת הרא"ש, שהחשד המדובר הוא שמא האדם עשאם ועבר על איסור העשייה, מסתבר שאין מקום לחשד זה בימינו בקניית דברים שמיוצרים בהיקף המוני כמו סדין מצויר או בובה, מאחר שהכל יודעים שלא אתה הוא היצרן. בימי קדם הייצור לא היה ממוכן ובהיקפים כמו היום, אלא תעשיה זעירה בעבודת יד בבתים רבים, ולכן היה מקום לחשוד שפלוני שמחזיק צורה מסוימת בביתו עשה אותה בעצמו, מה שאין כן במצעים וצעצועים של ימינו. 5. בצורה שאינה בולטת. כאמור, הגמרא מסבירה ששמואל אסר להשהות דווקא צורה בולטת. הראשונים חלוקים בפירוש הדבר, מה בין בולטת לשאינה בולטת, ויש בזה כמה שיטות: א. שיטת הרמב"ן, שלעניין איסור התורה "לא תעשון אתי" אין כל הבדל בין צורה בולטת לשוקעת, ורק בצורות המותרות מן התורה (דהיינו שאינן כלולות באיסור זה, או כגון שאחרים עשו לו), ואיסור החזקתן הוא רק משום חשד, נאמר ההבדל בין בולט לשוקע. ב. שיטת המרדכי (ע"ז פ"ג סי' תתמ), שאיסור העשייה מעיקרו נאמר רק בצורה בולטת, אבל לא בשוקעת או בציור שטוח. ובלשונו: "ואפילו חשדא ליכא בציורין שהם ממיני צבעונין בעלמא ואין בהם ממשות כלל, דלא חיישינן לחשדא אלא בחותם בולט... ונראה לי דאפילו ישראל מותר לצור צורות במיני צבעונים ואין בזה משום 'לא תעשה פסל' דלא אסור אלא פרצוף גמור חקוק בששר, אבל במיני צבעונים מותר". ג. שיטה ממוצעת ברמב"ם (הל' ע"ז פ"ג הל' י-יא), שדמות אדם מותרת בשקוע, מפני שבדרך כלל אנו רואים אנשים בתלת מימד וכאשר הצורה אינה בולטת היא שונה מהרגיל, אבל חמה ולבנה וכוכבים ומלאכים, שאיננו רואים אותם בתלת מימד, איסור עשייתם הוא גם כשאינם בולטים. ד. שיטה דומה בתוספות, אך לפיה דמות המלאכים ("המשמשים במדור העליון") וכן דמות אדם מותרים בשקוע, ורק חמה ולבנה וכוכבים ("המשמשים במדור התחתון") אסורים בשקוע; וכדעה זו פסק השו"ע (סי' קמא ס"ד). נמצא, אפוא, שלגבי ציורי שמש וירח על בד קיימת שיטה מתירה לכתחילה לצייר (מרדכי), או על כל פנים להשהות את מה שצויר על ידי גויים (רמב"ן), אך הרמב"ם והתוס' והשו"ע אסרו זאת (8). 6. קניית מצעים כאלה. היתר ההשהייה כש"אחרים עשו לו" הוא כשעשו זאת גויים (רש"י שם), ואז מותר לקנות מהם, מפני שהם אינם מצווים על איסור "לא תעשון אתי" (9). אולם אם השמיכה מיוצרת על ידי ישראלים יש, לכאורה, איסור מסייע לדבר עבירה בקניית המצעים הללו, שכן הקנייה מעודדת את המשך הייצור. ברם, מסתבר לענ"ד שכאשר מדובר על צורה רקומה ושטוחה אין איסור "מסייע לדבר עבירה", מפני שקיימת שיטת ראשונים המתירה זאת לכתחילה, היא שיטת המרדכי הנ"ל, שבציור שטוח אין שום איסור, אפילו בעשייה. ומכיוון שקיימת שיטה בהלכה המתירה זאת, קיימא לן שאין "לפני עוור" ו"מסייע" בנושא השנוי במחלוקת הלכתית, שיש המתירים אותו לכתחילה (שו"ת המבי"ט ח"א סי' כא). סמך נוסף להתיר את הייצור, וממילא את הקנייה, הוא מה שכתב בחמדת ישראל (לבעל הכלי חמדה, ח"א עמ' 173), שדקדק מלשון רבנו חננאל בראש השנה כד ע"ב שהתירוץ "אחרים עשו לו" פירושו שישראל עשו לו. ולמד מכאן שלדעת ר"ח האיסור בעשייה לנוי אינו אלא בעושה עבור עצמו (אך החמדת ישראל לא קיבל חילוק זה להלכה). 7. אעיר עוד על סברה חדשה להקל בחלק מהמקרים, שאמנם לא מצאתיה בדברי הפוסקים (ומכמה פוסקים אחרונים נראה שלא סברו כן) ומ"מ היא מסתברת לענ"ד, ולעת עתה לא מצאתי לה סתירה מדברי הראשונים: מכיוון שכל האיסור בציור חמה וכו' הוא מחשש עבודה זרה, לא נאמר הדבר אלא כשעושה ציור שבו מופיעה חמה (או לבנה וכו') בלבד, או שעל כל פנים החמה נמצאת במרכז הציור, ובכך יש לחוש שמא עשאם לעבודה זרה. לעומת זאת כאשר מצויר מקבץ של חמה ולבנה ודברים נוספים, אין מקום לחשוש שעשה כן כדי לעובדה, לא לעניין החשד מדרבנן בהשהיית הדבר ואולי גם לא לעניין איסור היצירה מדאורייתא. וב"ה שמצאתי במאירי (ר"ה כד,ב) שכתב כעין זה, וז"ל: "רצה לציירן [את כלי המקדש, ראה לעיל מיניה] על גבי כלים - יראה לי שמותר, הואיל ואין מפורדים כל אחד בעצמו, וכל שכן צורות קטנות שאין שוות להן [לכלי המקדש] בכמותן, וזו של רבן גמליאל - צורות מפורדות היו". מדבריו בסיום מתברר, שההיתר לדעתו בצורות הטפלות לדבר אחר נאמר לא רק על כלי המקדש, אלא גם על חמה ולבנה וכו' (אבל במקבילה בע"ז מג לא כתב את משפט הסיום). 8. סיכום: מותר להשתמש בסדין זה, בצירוף כמה טעמים: א. איסור השימוש הוא מדרבנן, מפני חשד עבודה זרה, ויש ראשונים ואחרונים שהקלו בחשד זה בדברים שאין דרך לעובדם. וטעם מיוחד להקל בסדין, בפרט של ילדים, מפני שזהו שימוש "מבוזה" ביחס למי שמחשיב את הצורות הללו כאליל. ב. גם לדעה שהחשד הוא שמא עשאם ועבר על איסור "לא תעשון אתי", יש להקל בחשד זה בימינו במוצרים שניכר שלא נעשו בבית. ג. קיימת שיטת ראשונים המתירה בציורים שטוחים, להשתמש בהם כשנעשו על ידי גויים (רמב"ן) או אפילו לצייר (מרדכי). ד. כאשר הציור כולל שמש וגם ירח, או פריטים נוספים, והשמש או הירח אינם הדבר המרכזי בציור, מסתבר שאין חשד עבודה זרה, ואולי גם לא איסור עשייה. קניית הסדין מגויים מותרת בפשטות מטעמים אלו, וגם מייצור של יהודי מסתבר שאין בו משום "מסייע לדבר עבירה", מאחר שיש שיטה המתירה זאת לכתחילה. 9. לגבי המעיל ובו צורה שמקורה בעבודה זרה קדומה ההיתר פשוט יותר: כעת זהו עניין של נוי, ללא כל משמעות של עבודה זרה, ורק בתור גימיק פרסומי החברה משתמשת במשהו שמעורר אסוציאציה של שמש וחום. זהו קל וחומר מההיתר ברמ"א (סי' קמא ס"א) על צורת שתי וערב שתולים בצוואר לקישוט ולא משתחוים לה, ועיין שו"ת יחווה דעת ח"ג סי' סה, שהתיר נשיאת מדליה קישוטית עם צלב, ומסתבר שגם הדעות שהביא שם לאסור יודו בנדון דידן, שמדובר בעבודה זרה שבטלה מן העולם ב"ה. הערות: 1. ולשיטתו כתב בסוף דבריו: "וכל שהוא אסור משום 'לא תעשון אתי', כיון שעל המכובדין אסור - כל שכן על המבוזה; לא חלקו בין מכובד למבוזה אלא במה שאיסורו משום עבודה זרה". 2. רש"י ד"ה חשדא; תוס' ד"ה והא, במסקנתם; וראה באריכות ב'העמק שאלה' שאילתא נז, ג. לשיטה זו, לא חששו לחשד שמא עשה, מאחר שזהו איסור לאו רגיל שאינו חמור כעבודה זרה (נודע ביהודה מהדו"ת או"ח סי' קג). 3. הרא"ש בע"ז פ"ג סי' ה כתב: "האי חותם מיירי בחמה ולבנה כוכבים ומזלות ופרצוף אדם שאסור לעשותן, וגם לשהותן אם עשאן עובד כוכבים משום חשדא". מכך שהזכיר את החשד גם ביחס למזלות, שלא היה מקובל לעובדם (כמבואר בע"ז מב ע"ב: "כל המזלות מותרין [בהנאה למוצא אותם] חוץ ממזל חמה ולבנה"), עולה שהחשד המדובר הוא שמא עבר על איסור העשייה (העמק שאלה, שם), וכפי שכתב הגר"א בדעתו (יו"ד שם סוף ס"ק כא). וכן מתבאר מתוס' הרא"ש בע"ז שם ד"ה והא (שמשמע שהסביר את ההוה-אמינא "והא רב יהודה" וכו' שכשם שיש איסור תורה על העשייה כך גם בקיום, ורק בתירוץ מתחדש עניין החשד), בהשוואה לתוס' שלנו שם (שכתבו שכבר בקושיה הגמ' מבינה שזהו עניין של חשד, אך בתחילה סברה שחוששים לחשד שעבר על איסור העשייה, ובמסקנה התחדש שחוששים רק לחשד ע"ז; אך בתוס' הרא"ש בר"ה כד ע"ב ד"ה סמי כתב כתוס' שלנו). עוד על מחלוקת זו ראה באנצ"ת ערך 'חשד' ציונים 46, 51. 4. ולשון הריטב"א בע"ז: "דאי בצורת מזל או כוכב שאין כיוצא בו נעבד, איסור עשיה - איכא משום לא תעשון אתי, איסור קיום - ליכא". 5. בחכמת אדם (כלל פה): "ונראה לי דצורת אדם בזמן הזה מותר להשהותן, דכיון דאינו אלא משום חשד, וידוע דבזמן הזה אין עובדין לצורת אדם, ואותו שנעבד עושין אותו משונה... ואלו ודאי אסור להשהותן, אבל שאר צורת אדם... מותר דאין בו משום חשד". ושוב בבינת אדם (סי' פט): "ונראה לי דאפשר דאף שכתב רמ"א דאסור להשהותן, היינו שמא יחשדוהו שהוא קבלן לאלהות, מכל מקום כיון דידוע אלו נעשים לנוי ולסחורה אם כן אפשר אין איסור אם משהה אותן אצלו לסחורה". וכן כתב הנצי"ב בספרו העמק שאלה (נז,ג, ח"א עמ' שעח), שנוהגים לא לחשוש לחשד העשיה, כי להרבה ראשונים החשד המוזכר הוא רק חשד ע"ז, וזה לא שייך בימינו, שאין דרך לעובדם; וכתב שמטעם זה נוהגים להשהות אפילו צורת אדם. וכן כתב בקצרה בשו"ת משיב דבר (ח"ב סי' יא): "נהגו להשהות בבית צורת אדם שלם הנמכרים בחנות, אף על גב דבזמן התלמוד היה אסור להשהות משום חשדא דעבודה". עוד אחרונים הובאו ביביע אומר (ח"ג יו"ד סי' ח אות ו). 6. ההשלכה מכך בגמרא היא שמי שמוצא צורות על סדינים רשאי ליהנות מהן ולהניח שלא נעבדו, ולא מפורש בגמרא שמשום כך בטל גם איסור השהייה, אבל לשיטת הפוסקים הנ"ל שגם החשד תלוי מציאות, זהו שיקול מצטרף להעדר חשד ע"ז. וכ"כ הר"ן (על הרי"ף ע"ז יט ע"א): "וכתב הרמב"ן ז"ל שכל אלו שאסרו משום חשדא לא אסרו אלא על המכובדין, אבל על המבוזין מותרין". 7. עמד על כך בספר 'ואין למו מכשול' ח"ב עמ' קלא, והתיר מכח זה, בצירוף טעמים נוספים, להשהות שמיכות ופיג'מות עם ציורי חמה ולבנה. 8. אמנם הט"ז סקי"ג סובר שגם האוסרים צורה משוקעת יתירו ציור (וראה לשון השאילת יעבץ ח"א סי' קע: "בציור של צבע רוב הפוסקים ככולם סבורים שאין בו חשש איסור"), והשיג עליו הש"ך בנקודות הכסף, ועיין ריטב"א בע"ז, שנקט שציור אסור אפילו במה שהתירו שקוע. 9. כך יוצא מהגמרא שם: "שאני רבן גמליאל דאחרים עשו לו", ופירשו תוס' ד"ה שאני שרבן גמליאל הזמין אצלם את הצורות הללו. תוס' מקשים מאיסור אמירה לנכרי, שנוהג בכל האיסורים, ותירצו שלצורך מצווה מותר, אך מבואר מתוס' שלנכרים עצמם הדבר מותר, וממילא הקנייה מותרת. יש לדון על שיטת הרמב"ם בזה, שלכאורה אסר זאת גם על הנכרים עצמם (הל' מלכים פ"ט ה"ב), ועיין שו"ת בנין אב ח"א סי' לז, ג). 10. בזה ניתן לתרץ את קושיית הציץ אליעזר (ח"ט סי' מד) על המדרש בבמדבר רבה (פרשה ב, ז) שמתאר את דגל שבט יששכר ובו ציור שמש וירח.