אדם ספרדי שרוצה לנהוג על פי האשכנזים, האם רשאי?

שלום וברכה! באופן כללי אין לאדם להחליף את מנהגו, מלבד במקרים חריגים שבהם האדם עובר מקהילה לקהילה באופן מובהק. הרחבה ומקורות: הסוגיה היא ארוכה ומסועפת, וננסה לתמצת את עיקריה. הדעה המקובלת בין פוסקי זמננו היא שכל אדם צריך להמשיך לנהוג במנהגי אבותיו על פי עדתו (עיין למשל שו"ת אורח משפט או"ח י"ז; שו"ת יביע אומר חלק ח', אה"ע כ"ו, אות ג'). וכך כמובן הנוהג המקובל כיום בדרך כלל. אולם כאשר נתבונן, לכאורה הדבר אינו פשוט: בגמרא (פסחים נ' ב) מופיע מעשה באנשי מקום מסוים שנהגו מנהג, ובניהם רצו להפסיק מנהג זה. ר' יוחנן ענה להם שעליהם להמשיך במנהג אבותיהם, על פי הפסוק "שמע בני מוסר אביך ואל תיטוש תורת אמך". פסוק זה ודברי הגמרא הללו מובאים בדברי הפוסקים בזמננו, כבסיס לחיובם של הבנים לנהוג במנהגי אבותיהם. אולם יש לשים לב, שלעומת זאת נאמר בגמרא (פסחים נ"א א; חולין י"ח ב), שאדם שעבר ממקום למקום ואין דעתו לחזור למקומו, בטל מנהגו הקודם והוא מקבל את מנהג המקום החדש, בין להקל ובין להחמיר. דהיינו, שלמרות שאבותיו נהגו במנהגים מסוימים, אין הוא מחוייב למנהגים אלה והוא נוהג באופן אחר. כך למשל, מסופר (שם בחולין) שר' זירא עלה מבבל לארץ ישראל, ואכל בשר שכשרותו היתה שנויה במחלוקת בין חכמי בבל לבין חכמי ארץ ישראל. למרות שמנהג אבותיו בבבל היה לאסור זאת, בכל זאת כאשר הוא עלה לארץ הוא עבר ממנהג בבל למנהג ארץ ישראל והקל בדבר. דהיינו, שמנהג האבות אינו מחייב את האדם לעולם, אלא רק כל עוד האדם גר במקום בו גרו אבותיו. החיוב של האדם תלוי אם כן במנהג המקום ולא במנהג אבותיו. וכך הוא ההקשר של הגמרא בפסחים נ' שהזכרנו. לא נאמר שם שהבנים צריכים להמשיך לנהוג במנהג אבותיהם בכל מקום שהם נמצאים בו. שם מדובר במצב שהבנים נשארו לגור באותו מקום שבו גרו אבותיהם, ורצו לבטל שם את מנהג המקום. במצב הזה הורה להם ר' יוחנן שאין לשנות את מנהג אבותיהם, דהיינו שמנהג המקום שנהג בימי אבותיהם נשאר קבוע לדורות הבאים ואין לבטלו. אבל אם הבנים עברו למקומות אחרים, כבר אין הם מחוייבים למנהג אבותיהם אלא למנהג של המקום שאליו הם עוברים. וכך כותב הר"ן (על הרי"ף, פסחים י"ז ב): "שכל מנהג איסור שהוא בעיר אחת... כל בני העיר חייבין בו מן הדין, שנאמר 'ואל תטוש תורת אמך'... עד שיעקור דירתו משם ויקבענה בעיר אחרת, דבכי האי גוונא פקעו מיניה חומרי מקום שיצא משם..." אכן יש עיקרון של "אל תיטוש תורת אמך" אבל זה דוקא כאשר הבנים ממשיכים לגור במקום שבו גרו אבותיהם. אם הם עוברים למקום אחר, אז פוקעים מהם מנהגי המקום הקודם, למרות שאבותיהם נהגו בכך. וכך נפסק בשו"ע (יו"ד רי"ד, ב). על פי זה, לכאורה כיום הן האשכנזים והן בני עדות המזרח אינם מחוייבים למנהגי קהילותיהם. רק מי ששורשיו הם בארץ ישראל מדורות קדומים, צריך להמשיך את המנהג הקדום שנהג בארץ ישראל, ואילו מי שהם או הוריהם עלו לארץ מקהילות שונות בחו"ל, אינם צריכים להמשיך במנהגים שנהגו אבותיהם בחו"ל. אם יש כאן בארץ יישוב שיש לו מנהג מסוים, הרי כל מי שגר שם מחוייב למנהג הזה, מצד מנהג המקום. אבל כמובן, ברוב המקומות בארץ כיום אין "מנהג המקום", משום שבאותו מקום גרים בעלי מנהגים שונים. אם כך, לכאורה כבר אין אנו מחוייבים למנהג כלשהו, שכן מנהגי המקומות שהיו בחו"ל אינם מחייבים אותנו, וכאן בארץ לא נוצרו מנהגי מקומות שייצרו חיוב. אף על פי כן, כפי שאמרנו, הפוסקים אינם נוקטים כך, אלא מורים שכל אחד ימשיך לנהוג כמנהג אבותיו. ונראה להסביר את הטעם לדבר: החלק העיקרי של ההבדלים בפסיקה בין העדות השונות, נובע מפסיקות שונות במחלוקות בהלכה. כאשר ישנן מחלוקות בין הראשונים, בהרבה מקומות פסק ר' יוסף קארו כשיטה אחת והרמ"א כשיטה אחרת, ועל פי זה נוהגים הספרדים כמחבר והאשכנזים כרמ"א. מתוך כך, אם נפסיק לנהוג כמנהג אבותינו, ניכנס למבוכה קשה מאד. באופן עקרוני, כאשר ישנה מחלוקת בין הפוסקים, בעצם הדבר מוטל בספק, ויש לחשוש לכל הדעות, לפחות בדאורייתא (עיין עבודה זרה ז' א). מדוע אין אנו חוששים בכל מחלוקת לכל הדעות, אלא אנו הולכים אחרי פוסק מסויים בין להקל ובין להחמיר? – משום שיש לנו "זרם פסיקה" שאליו אנו שייכים. בעבר הדבר היה תלוי במקום, שבני מקום מסוים קיבלו עליהם את פסיקתם של חכמים מסוימים והלכו אחריהם. כך למשל, קהילות אשכנז קיבלו עליהם את פסקי בעלי התוספות ותלמידיהם ובעקבותיהם את פסקי הרמ"א, וקהילות עדות המזרח קיבלו את פסקי הרי"ף והרמב"ם ובעקבותיהם את פסקי ר' יוסף קארו. כאשר יש לקהילה מנהג פסיקה ברור כזה, הם רשאים ללכת אחריו ללא חשש, למרות שהם יודעים שפוסקים אחרים מחמירים בעניין זה (עיין שבת ק"ל א; שו"ת הרשב"א חלק א', רנ"ג). אך אם אנו נחליט שאיננו ממשיכים לנהוג במנהגי אבותינו, לא יהיה לנו צידוק לסמוך על פסקיו של פוסק זה או אחר, אלא נצטרך להחמיר בכל המחלוקות, או לברר בעצמנו את כל מחלוקות הראשונים ולהכריע בהן, מה שכמובן אינו מעשי. לכן אנו ממשיכים את מנהגי אבותינו, כדי שיהיה לנו "זרם פסיקה" שאליו אנו משתייכים ועליו אנו יכולים להישען. לפי זה, שאין לנו בעצם מחויבות למנהגי המקומות של אבותינו בחו"ל, אלא רק צורך לקבוע מנהג פסיקה מסוים, אז לכאורה כל אדם יוכל לבחור מנהג כלשהו כפי רצונו וללכת על פיו. כך באמת אומרת הגמרא (עירובין ו' ב), שלפני שהוכרעה מחלוקת בית שמאי ובית הלל, יכול היה אדם לבחור לעצמו את אחד המנהגים כרצונו, ובלבד שיהיה לו מנהג ברור. וממשיכה הגמרא ואומרת, שכך הדין בכל מחלוקת בין חכמים. ועיין בחזון איש שביעית כ"ג א, שכתב שאדם רשאי לבחור לו פוסק מסוים, בן דורו או מן הדורות הקודמים, וללכת אחריו בין להקל ובין להחמיר. ואם כן, לכאורה יכול ספרדי לבחור לנהוג כאשכנזי או להפך, ובלבד שיהיה לו מנהג קבוע. אף על פי כן, יש טעם לדרך המקובלת בפסיקה, שאין לאדם לשנות את מנהג אבותיו. אם לאדם אין מנהג ברור והוא נמצא בספק בין שתי אפשרויות, כמו אדם שחי בזמן מחלוקת בית שמאי ובית הלל, אז באמת הוא רשאי לבחור לעצמו את אחד המנהגים ולדבוק בו. אבל אם כבר יש לו מנהג קבוע מבית הוריו, מסתבר שימשיך את המנהג שעל פיו גדל ולא יחליט באופן שרירותי לעבור למנהג אחר. ניתן להציג זאת כך: אכן הדין המקורי הוא שהאדם מחוייב למנהג המקום ולא למנהג אבותיו, וכפי שראינו לעיל. אבל בעצם מנהג המקום אין משמעו דוקא המקום הפיזי, אלא מנהג הקהילה, שהאדם משתייך לקהילה מסוימת והוא נוהג במנהגיה (עיין למשל בביאור הלכה תס"ח, ד, ד"ה "וחומרי", שכותב שאם במקום מסוים התחלפה הקהילה, הרי המנהג הישן בטל, ומה שמחייב הוא מנהג הקהילה החדשה – מה שמחייב הוא הקהילה ולא המקום הפיזי). ממילא, במציאות שלנו כיום, השיוך הקהילתי של האדם מבטא את אותו העיקרון של מנהג המקום שהיה בעבר. כפי שבעבר אדם גדל במקום מסוים וקיבל בו את מנהגיו ודרכו בהלכה, כך כיום אדם שייך באופן טבעי לקהילה מסוימת, הוא נולד והתחנך במנהג הזה, אז הוא ממשיך את המנהג הזה ואין לו להחליף את מנהגו. הקהילה של המקום הפיזי התחלפה ב"קהילה" מופשטת יותר, אבל העיקרון הוא אותו העיקרון. ולכן באמת מסתבר, שבאופן כללי אין לאדם לשנות את מנהג עדתו. אבל כפי שראינו, גם בדין המקורי של מנהג מקום, אם אדם עבר ממקום למקום הוא החליף את מנהגו למנהג המקום החדש. מצב מקביל יכול להיות גם במציאות שלנו, במצב שבו האדם עובר בבירור מקהילה לקהילה, שאז גם מנהגו ישתנה בהתאם. אלא שכיום המציאות הזו היא נדירה יותר. כאשר הדבר תלוי במקום פיזי, זו מציאות ברורה וקלה להגדרה, שאם פלוני עבר מעיר לעיר הוא עובר מתוך כך מקהילה לקהילה ומקבל את מנהג הקהילה החדשה. בעוד שכיום, שהשיוך ההלכתי אינו למקום פיזי אלא ל"קהילה" מופשטת, בדרך כלל אין סיבה לקבוע שפלוני עזב את קהילתו ועבר לקהילה אחרת. גם אם הוא עבר מעיר לעיר, מבית כנסת לבית כנסת, או אפילו מארץ לארץ, עדיין במובן הרחב הוא משתייך לאותה הקהילה, ואין סיבה לומר שהוא עזב את קהילתו המקורית. אך אם באמת האדם עושה שינוי מהותי של מעבר מקהילה לקהילה, זה באמת יכול לשנות את מנהגי הפסיקה שלו. מצב כזה היה למשל בדורות שלפנינו, כאשר החלה תנועת החסידות, שיש לה לא רק דרכים מיוחדות בעבודת ה' אלא גם הנהגות הלכתיות שונות בכמה תחומים, שהחסידים נהגו באופן אחר מן המנהג האשכנזי שרווח עד אז (כגון בנוסח התפילה ועוד). בדורות הראשונים של החסידות אנשים לא נולדו למשפחות חסידיות אלא החליטו להצטרף לקהילה החסידית, והם שינו בהתאם גם את מנהגיהם, כיוון שעכשיו הם משויכים לקהילה הזו ולא לקהילה האשכנזית הרגילה. כך גם בדורותינו, יש למשל קהילות שנוהגות כמו הגר"א או כמו החזו"א, ומי שמצטרף אליהן במובהק משנה את דרך הפסיקה שלו לדרך הזו. אפילו מעבר מן הציבור החרדי לציבור הדתי לאומי ולהפך, משפיע גם על ההנהגה ההלכתית בתחומים מסוימים, כמו תפילות יום העצמאות ואופן שמירת השמיטה. בכל המצבים הללו, כיוון שהאדם עובר באופן מובהק מקהילה לקהילה, הוא רשאי גם להחליף את המנהג שלו למנהג קהילתו החדשה. דוגמה נוספת להחלפה כזו ניתן לראות בנישואין של בני עדות שונות: הדרך המקובלת בפסיקה היא שהאשה מקבלת את מנהג משפחת בעלה, אף על פי שהיא לא עברה ממקום בעל מנהג פלוני למקום בעל מנהג אחר. היא יכולה להמשיך לגור באותה עיר שבה היא גרה עד עכשיו, אבל כעת היא עושה שינוי מובהק של מעמדה המשפחתי והקהילתי, ולכן היא עוברת ממנהגה הקודם למנהג החדש. דהיינו, שכאשר ישנו מעבר ברור של האדם מקהילה לקהילה, אכן הוא מחליף גם את מנהגו, וכפי הדין של העובר ממקום למקום בדין המקורי. אולם מצבים אלה הם היוצאים מן הכלל, ובמצב הרגיל האדם ממשיך בהשתייכותו הקהילתית ומתוך כך גם במנהג אבותיו.