שלום וברכה ותודה רבה על ההשקעה בקריאת השאלות ובכתיבת התשובות. אני שמה לב כי נושא השוביניזם בהלכה וביהדות כולה- מציקה לי מאוד. אני מחפשת המון שאלות ותשובות בנושא כי אני מגישה שהמחשבה שיש שוביניזם מרחיקה אותי מאוד מהיהדות. כרגע, אני בכיתה י"ב. במהלך השנה הזו היו לנו דיונים רבים על צבא או שירות לאומי. אינני הולכת לצבא אך כאשר שמעתי דעות שאומרות כי נשים לא צריכות להתגייס זה הכעיס אותי מאוד. אישה לא חזקה מספיק? רק אישה יכולה להיכשל בצבא ולהיות פחות ופחות דתיה? אני רואה המון דעות על כל מיני נושאים ביהדות שמדגישים לי עד כמה היהדות שוביניסטית. בתורה מופיעה פרשת סוטה...שאם גבר חושד באישתו הוא מביא אותה לפני הכהן וכו’...האם כשהאשה חשדה בבעלה היא הביאה אותו לפני הכהן? אין מצב בו אישה יכולה לחשוד בבעלה? דוג נוספת היא במגילת אסתר- אסתר, שהיתה כ"כ בעלת אומץ נבלעת לפי דעתי במגילה...בסוף המגילה,הפסוק האחרון, מהדיר את מרדכי. עד שיש מגילה על אישה בתנ"ך ויש פה אפשרות עדירה להעצים אותה, בוחרים להעצים את מרדכי...למה? האם זה הוגן...? סליחה על הנושאים המעורבבים שכתבתי יחד...אני אשמח לתשובה כי אני מרגישה מבולבלת ומתוסכלת מאוד. תודה רבה.

שלום רב: בנוגע ליחס לגירושין ניסיתי להסביר את עמדתי בפעם שעברה. הדגשנו דווקא את המעלה של האישה שאינה יכולה כלל לעלות על דעתה לחלוק את עצמה לשני אנשים. הנאמנות של האישה כל כך טבועה בה עד כדי כך שחלוקת הנאמנות לשני אנשים נחשבת כדבר לא טבעי לה. זאת לעומת נחיתותו של האיש בכך שהוא לא רואה סתירה אם בחייו יהיו שתי נשים. השאיפה שלנו שכולנו נתרומם למעלה של האישה וכלל לא יעלה על דעת איש לחשוב שהוא יכול לחלק את נאמנותו עם שתי נשים. בנוגע להליכה לצבא. יש כאן שתי נושאים. הנושא הראשון הוא עצם העיסוק במלחמה. הצבא עוסק במאבק ובדאגה שהאויב שבא להפיל אותנו הוא יפול ויהרס וח"ו לא אנחנו. הצבא לא פותר בעיות בדרכי שלום אלא בדרך כוחנית וחותר לנצחון בלי להתחשב בכך שיש צד שני שנפגע. האישה נוצרה כדי להיות עזר ולא כדי להאבק ולהלחם. אישה מפתחת את האישיות שלה דוקא על ידי פיתוח הרגשת השיתוף והשלום. לכן נשים לא מתאימות לשדה הקרב. אשה שנפגשת עם מציאות אכזרית עלולה להפגע נפשית יותר מאשר איש שנפגש עם מציאות של הרס והרג. הנושא השני נוגע לענין הקדושה והטהרה במחנה ישראל. הצבא אינו מקום שבו חיי המשפחה יכול להיות הצד הדומיננטי במבנה החברתי. אין אפשרות להיות יום בצבא ובלילה במשפחה. התורה מכירה בצורך של החברה לחיות חיי אהבה וקרבה. התורה מכירה בכך שהמפגש בין נשים לגברים מעורר את החשק לאהבה וקירוב. אולם התורה רוצה שההתעוררות לאהבה וחיבור יעשו בצורה של קדושה והתיחדות. אנו רוצים לבנות חברה בה האיש מתעורר לרצות להתחבר ולאהוב רק על ידי אישתו ולא על ידי נשים רבות. זהו מושג הקדושה. כשאיש אומר לאישתו בקידושין "הרי את מקודשת לי" טמון בכך התחיבות ושאיפה שבכל מה שנוגע לכך שההבדלים המיניים מעוררים בנו רצון לקשר וחיבור, את תהיה האישה היחידה בעולם בשבילי. זהו אתגר הקדושה. זה נכון לגבי כל מערכות החיים. בצבא שרחוקים מלחיות חיי משפחה הצמאון לעדינות ולקשר יכול גם להתגבר וגם להשחק ולהפוך להיות משהו גס. אין את האקלים שמאפשר חיים עדינים ומתחשבים ומעורר הצד הכוחני והצד הסמכותי. לא מתוך מצב נפשי זה נגשים לקשר בין איש ואישה. עוד דבר שרואים בתורה שצבא ישראל הוא מקום שצריך שתשרה בו שכינה. במידה מסוימת מחנה ישראל הינו מקום שדומה לבית כנסת ששם עסוקים בעבודת הקודש ורק בה צריך להתרכז. כמו שבבית כנסת אנו לא מכניסים את האנשים והנשים ביחד. זאת כדי לאפשר התרכזות רק בדבקות בה' ולא בדברים אחרים, כך מחנה צבא צריך להיות כל כולו עסוק במשימה הצבאית ולא בשום דבר שיכול להסיח את הדעת. מבחינת התורה צבא ישראלי שאין בו ערבוב בין נשים לגברים יכול לנצח מכוח הסיעתא דשמיא שיש בו. לעומת זאת צבא שאינו שומר על קדושה וצניעות הוא מסכן את היכולת לנצח. "ולא יראה בך ערוות דבר ושב מאחריך". מי שמאמין בתורה , מי שמאמין בכך שצבא ישראל מנצח בצורה שונה מאשר הגויים, מי שמאמין שצריך סיעתא דשמיא כדי להצליח בצבא יפעל כנגד גיוס נשים לטובת הלחימה. הוא ינצל את הכוח הנשי בכדי לעשות שלום. עיקר השלום הוא הפעולה הנפלאה של הקמת משפחות אמוניות ששורה בהם שלום. זהו הכלל ואידך פירושה. כל טוב